Putting the world in WorldCon

Look! It's a post in English!

Mary Robinette Kowal linked to this statistical analysis of Hugo winners past, posted by Aidan Walsh: http://aidanrwalsh.com/2015/04/16/whose-rocket/

At the end of which, Aidan commented: "Nationality really surprised me. Unfortunately I expected women to be poorly represented, but I didn’t realise how overwhelmingly American it was. (maybe naivety on my part!)"

And Mary commented: "Wow. We really need more world in WorldCon."

And I rolled my eyes.

Yes, there is an American bias in the Hugo awards. There is an American bias at cons in general. In fact I would argue that Science Fiction*, as we think of it today, is at its core an American genre. Other cultures and other languages contributed to the foundation of Science Fiction, and I do not downplay the importance of creators such as Jules Verne, Karel Čapek or Stanisław Lem. But the current fandom culture represented at cons, especially those cons more inclusive of film, television, gaming and comics, is a product of American consumerism no less than it is of literature. There are influences running both in and out of this American culture: Japanese anime, manga and cosplay; Belgian graphic novels; British television – and nonetheless, it is American. Science Fiction is like Jazz music: it has roots outside of America, it is produced autonomously outside of America, but no discussion or history of it can be complete without America. (I would LOVE for you to argue with me about this. Any discussion is bound to be fascinating.)

Americans love diversity. They crave it. But like all humans, they need incentive to stray out of their comfort zones. For non English speakers, the incentive is there: learn English, learn to connect to American culture, or you are missing out on the dominant global culture. For English speakers**, it is just far too easy to remain within the boundaries of what is produced in English, and it takes special people to make the effort to grapple with something that is truly different and new to them. Only about 2 to 3 percent of books published in English are translated from other languages. In other countries, as many as 40% of books published may have been translated from English. The flow of cultural ideas is not equal. Language is not the only barrier: there are more insidious differences, such as what we consider to be good in literature, or what we consider to be literature at all. When WorldCon wants to include "more world", it may want more colors on the palette, more flavors in the stew, but it probably would not welcome a full upheaval and redefinition of what is Science Fiction.

People who write Science Fiction in other countries and languages tend to fall into one of two categories: either they are so strong in their own culture, that there's a gap keeping most of the dominantly American fandom from appreciating their work; or else their writing is an attempt to emulate American Science Fiction, even pander to it, in which case they are liable to be derivative and just not very good. It's a rare work indeed that is both inherently excellent and travels easily between cultures without bowing to one or the other. Non-Americans are conditioned by necessity to be more accepting towards American culture, than Americans are towards other cultures, for all the good will and intentions. In other words, chances are higher that a non-American will spontaneously like something American, than that an American will like something non-American. It's a simple matter of exposure.

As a non-American, non-Anglo who semi-regularly attends the World Fantasy Convention, and attended the last WorldCon, I am aware that organizers and most of the fan community think it would be really cool if these conventions had more cultural and national variety in them, and genuinely believe they would go out of their way to implement special measures to ensure this variety. I don't mean to disparage or hurt the feelings of people whom have been nothing but warm and welcoming towards me, but it's a bit like a convention of fish wishing they could get more mammals interested and involved. And then when the occasional dolphin attends, instead of asking it about what it's like to be a dolphin, they stick it on a panel with crustaceans, corals, and other non-fish, and ask them all what the water is like out there on the Serengeti.

I don't know if that metaphor made any sense. But my feelings at "world" conventions have always been a bit confusing to me, and tied up with lots of issues and questions about my own identity. I am no more a typical Israeli than a dolphin is a typical mammal. That is, I am unquestionably an Israeli and only an Israeli, as far as citizenship, where I was born and raised, where I now live my life. But I can attend Worldcons and World Fantasy because I am fluent not only in English, but in the CULTURE of fandom, which is predominantly English-speaking and American. I am frustrated when I feel I am being reduced to my nationality only, because I believe I have so much more to contribute that is not nationality related.

For perspective's sake: when I participate in Israeli cons, the kinds of panels that are offered to me reflect my strengths and areas of experience: panels on YA or children's literature, on small publishing, on trendy sub-genres, on girls' sexuality in classic children's fantasy, on parenting in the Geek community, etc. But when I'm placed in programming for WFC/WorldCon, I nearly always find myself being expected to represent my foreigness.** I've had to explain time and time again that the fact that I come from Israel does not make me a good authority on Israeli SF: I translate TO Hebrew, not FROM Hebrew, and honestly, I'm not very well read in current Israeli SF for adults. In Israel I'm the YA person, and I love it; in the USA I feel like I'm expected to be the Israeli cultural attache, and I'm just no up to the job.

I feel that WFC/WorldCon programmers find it difficult to see beyond my nationality, and place me on generic panels that are not about translation/language or coming from another country. Partly this is due to the fact that they need people to fill up spots on the few panels that are conceived as being about the world, and I respect that. But why do world perspectives have to be relegated only to their own panels? Why can't they be included in "normal" panels that are just about what they are about?

So what am I saying here? I am saying that OF COURSE the Hugos are dominated by Americans. This should be of no surprise to anyone. I am also saying that if you truly want more world in your WorldCon, it will require conscious effort, not only to attract and encourage fans and writers from other countries to attend, but to actually listen to them on their own terms when they arrive. Stop with the tokenism and the pigeonholing. Don't cram all of your foreigners onto special panels for and about foreigners – just as you wouldn't (or shouldn't) relegate women only to panels about gender, and POCs only to panels about race. Not only does it rub our noses in the fact of our being outsiders, it makes it far too easy for the insiders to skip our panels for lack of interest, and not really expose themselves to us at all…

People like me, who are comfortable in more than one culture, can serve as bridges and connectors. We bring a different perspective just by being who we are. But not if we're cordoned off and observed from a distance as alien objects. Non-Americans who come to WorldCons do so because we love science fiction and fantasy just as much as Americans do. We want to participate, not to be held up as examples of difference. I'm afraid that too often, the programming, while well intentioned, is inadvertently alienating – the opposite of what it purports to achieve.


* Much less so fantasy, which is heavily rooted in British tradition.

** I'm not conflating Americans with English speakers. Other English speaking countries have the advantage of a common language, so there are less obstacles to cultural exchange with America, which is why there have been British and Canadian winners of Hugo awards. But the obstacles are there nonetheless, as witnessed by authors who fail to "cross the pond"; just ask Malorie Blackman, David Almond, Jaqueline Wilson, Morris Gleitzman or other superstars in their own countries who didn't quite make it in America. My argument is that Americans are even more insular than English speakers of other nationalities.

*** At my first WFC, in Calgary, I was assigned to moderate a panel called "Location, Location, Location", a panel for authors on how they choose the settings of their books. I am not an author and have never chosen a setting. But looking at the original list of participants slated for the panel, the rationale for choosing me was clear: we were all non-Americans, that is, we came from PLACES.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 16 תגובות

פוסט ספריות

אתמול ביקרתי בכנס "הפנקס" השלישי לספרות ילדים, כנס מוצלח ביותר, שהתקיים במתחם המדיטק בחולון. הקמתי שם דוכן מכירות קטן להוצאת הספרים שלי, עוץ. בכנס כנראה ביקרו ספרניות רבות (וסליחה שאני כותבת "ספרניות" ולא "ספרנים", העירו לי על כך, אבל האמת הפשוטה היא שאני מכירה כמעט רק ספרניות ממין נקבה…) ושוב ושוב עלתה השאלה, כיצד יכולה ספריה ציבורית לרכוש את ספרי הוצאת עוץ. זה הזכיר לי שאף פעם לא כתבתי כאן את סיפור הוצאת עוץ והספריות.

אז קודם כל, ספריות ציבוריות יכולות להזמין את ספרי ההוצאה דרך מרכז הספר והספריות, כאן:


מרכז הספר והספריות הוא גוף ציבורי ותיק, שמטרתו המוצהרת היא לשמש "ארגון גג ארצי, הדואג לאינטרסים המשותפים של כל הספריות", וכדאי להכיר אותו.

כשרק הקמתי את הוצאת הספרים שלי, פנו אלי כמה ספרניות ולחצו עלי לשתף פעולה עם רשת סטימצקי, בטענה שרק כך יוכלו הספריות הציבוריות לרכוש את ספריי. מתברר שיש בישראל מספר מוגבל של "ספקים מורשים שרק להם מותר למכור ספרים לספריות הציבוריות. סטימצקי היא כנראה הגדולה שבהם, אבל היא בכל זאת לא היחידה: ישנם עוד גופים פרטיים כגון חברת "ספר לכל", וכאמור גם מרכז הספר והספריות הוא ספק מורשה. אבל בתחילת הדרך לא ידעתי את כל זה, ונדמה לי שעד עצם היום הזה ישנן ספריות שלא יודעות שמותר להן לקנות ספרים לא רק מסטימצקי. הספרניות הסבירו לי שגם את ספרי הוצאת "זיקית" אסור להן לרכוש מתקציב הספרייה, כי גם זיקית לא עובדת עם סטימצקי.

ניסיתי לברר כיצד אני יכולה לזכות במעמד של ספק מורשה כדי למכור את הספרים שלי ישירות לספריות. מתברר שהגוף המאשר ספקים מטעם משרד התרבות, הוא חברת הביטוח פמי פרימיום, שזכתה במכרז ממשלתי לעניין. פמי פרימיום, כך מתברר, אחראית על כל מיני תחומים בארץ, מאספקת שירותים רפואיים לבתי ספר ועד פיקוח על אינסטלציה בבתים משותפים. נראה שהמומחיות העיקרית שלה היא זכייה במכרזים ממשלתיים. בכל מקרה, כיום הסמכות לאשר ספקים לספריות ציבוריות היא בידי פמי פרימום.

נכנסתי לאתר של פמי פרימיום ולא הבנתי הרבה. בסופו של דבר הצלחתי להשיג קשר טלפוני עם נציג פמי פרימיום, שהסביר לי שאין לי שום סיכוי לעמוד בתנאים של ספק מורשה. ספקים מורשים יכולים להיות רק חברות גדולות, עם מינימום מסוים של עובדים ומחזור שנתי של ככה וככה. אני לא מתקרבת אפילו לקנה המידה הזה. הנציג הסביר לי שתפקידה של פמי פרימיום לוודא שהספריות מקבלות מוצרים במחירים תחרותיים. פמי פרימיום עורכת השוואות מחירים בין חברות מתחרות, ומאשרות לקנייה לא רק ספרים כי אם גם מדפים, כיסאות וכן הלאה. אמרתי שבמקרה זה אי אפשר לדבר על תחרות, שכן רק אני מוכרת את ספרי ההוצאה שלי, וספר זה לא בדיוק כיסא. האיש של פמי פרימיום ענה לי שספר זה בדיוק כיסא. הבנתי שאין עם מי לדבר.

מכאן לשם, נודע לי שאף על פי שמדינת ישראל מכריחה אותי למכור את הספרים לספריות רק באמצעות גוף מתווך, הגוף המתווך לא מוכרח להיות גוף מסחרי פרטי. אפשר גם לעבוד עם מרכז הספר והספריות. אם כבר מישהו גובה דמי תיווך על רכישות של ספריות, אני מעדיפה שזה יהיה גוף שפועל לרווחת כל הספריות בארץ, ולא חברה מסחרית שמשלשלת את הכסף לכיסים פרטיים. אבל אז התברר לי שאני צריכה לחנך את הספריות בעניין זה, אחת אחת, כי בספריות רבות התקבע הרגל להזמין ספרים רק מסטימצקי, והן כלל לא יודעות שיש אופציות אחרות.

(אגב, מתברר שלמרות הכל אפילו יש אופציה של רכישה ישירה ממני ללא תיווך בכלל. לספריות יש קופה קטנה, שממנה מותר להן לבצע רכישות על פי שיקול דעתן. אלא שהקופה הקטנה משמשת לכל מיני הוצאות – הרצאות, פעילויות, קישוטים – ולא כל ספריה מעונינת לנצל אותה לרכישת ספרים. את תקציב הספרים מותר להן להוציא רק אצל ספקים מורשים.)

אני חסידה גדולה של ספריות. אני רואה בספריות חוליה חיונית בתרבות המייחסת ערך לקריאה. במקום שבו יש ספריות, יש אנשים קוראים, ובמקום שבו יש אנשים קוראים יש ביקוש לספרים. תמיכה בספריות היא תמיכה בכלל קהילת הקוראים ואנשי הספר. בעיני מדאיג שהגוף שמחליט איזה ספרים מותר ואסור לספריות בישראל לקנות הוא גוף שלא מבחין בין ספר לכיסא. אבל אני סומכת על התבונה והיצירתיות של הספרניות, ושל ציבור הקוראים בארץ, שימצאו דרכים עוקפות.

אם מתחשק לכם לקרוא את ספרי הוצאת עוץ, והם אינם בנמצא בספרייה האזורית שלכם – תעשו טובה. תראו את הפוסט הזה לספרנית הראשית (או לספרן הראשי) בספרייה שלכם. אהיה מאושרת אם אפשר יהיה להשיג את ספרי ההוצאה שלי בספריות ברחבי הארץ, ואני יודעת שמדובר בספרים שילדים אוהבים לקרוא. אפשר לקנות את הספרים דרך מרכז הספר והספריה, בתיאום עם טלי מור; לרכישה ישירה מההוצאה בדמי הקופה הקטנה אפשר לפנות אלי ולקבל הנחה של ספריה.





פורסם בקטגוריה Uncategorized | 10 תגובות


בימים אלה ממש מודפס הספר החדש של הוצאת עוץ, "צ'קו המסכן". בשאיפה ועם קצת מזל, העותקים הראשונים אמורים להיות מוכנים לכבוד פסטיבל אייקון שיתקיים בחול המועד סוכות. בפסטיבל יהיה דוכן להוצאת עוץ, וחיפשתי משהו שיימשוך את העין ושאפשר יהיה לפתח סביבו שיחה. נזכרתי בג'נסינה, אחת מגיבורות הספר, אותה אנו פוגשים לראשונה כשהיא מתגוררת במזבלה:

"בעודם מתקדמים כך, הם פגשו בובת עץ קטנה שישבה ליד אחת מערימות האשפה הגדולות יותר. היא היתה לבושה בקפידה בשמלה משובצת, שאותה תפרה בעצמה, ועל ראשה היה פרח חלמית ורוד. היא כל כך שמחה לראות אורחים, שהיא קפצה לעמידה מיד כשראתה אותם, ומחאה כפיים.

"שמה, כך סיפרה, הוא גֶ'נְסִינָה, והיא התגוררה לבדה במזבלה הזאת זה שבועות ארוכים, ארוכים. היא היתה חרוצה מטבעה, אפשר היה להיווכח מיד, והיא לא בזבזה את זמנה. כשהובילה אותם מסביב לתלולית האשפה, נגלה בית קטן שבנתה במו ידיה מארגז סבונים, והיא התפארה בו מאוד, ובצדק. על הרצפה היא פרשה פיסת שטיח, ובנתה ספה לשינה, עם כריות שמילאה בפלומת דרדרים. על הקירות היא תלתה שאריות של טפט, ותמונות יפות של עגבניות ואפרסקים, שקילפה מפחיות שימורים. היה לה אפילו מטבח קטן, עם צלחות וכוסיות לביצים רכות וקנקן קפה אמיתי, ואת כל הדברים הללו היא אספה אחד אחד מערימות האשפה והביאה הביתה. אמנם קנקן הקפה היה גדול מדי, ונאלץ לעמוד בחוץ, אבל הוא נראה שם יפה מאוד, והעניק לבית מראה מזמין."

2014-09-19 11.15.25

ג'נסינה היא בובת עץ שגולפה עבור ילדה צועניה, ועברה מיד ליד עד שלבסוף הגיעה למזבלה. הסופרת מרג'רי ויליאמס ביאנקו הרבתה לכתוב סיפורים על חיי הצעצועים וכמיהתם להיות אמיתיים, וצעצועים מסויימים חוזרים בספריה, בהם ארנבי צעצוע כמו הגיבור של "ארנב הקטיפה" וכמו טאבי בספר "צ'קו המסכן", ובובת עץ כמו ג'נסינה וכמו גיבורת הספר "בובת העץ הקטנה".

התברר שלהשיג בובת עץ מגולפת של פעם זה עסק לא זול. אבל נזכרתי שיש ברשותי אטבי כביסה של פעם, מהם היה נהוג להכין בובות עץ קטנות. וכך נולדו הג'נסינות שלי.

הנה כך התנהלה העבודה, שלב שלב. קודם כל, צבעתי בלבן את הראשים של האטבים ואת הרגליים/גרביים. המתנתי שהצבע הלבן יתייבש לפני שצבעתי גם שיער ונעליים:

2014-09-12 17.07.27

ציירתי את הפרצוף באמצעות מרקרים דקים מאוד. הוספתי זרועות ממנקה מקטרות שליפפתי סביב הגוף, וקיבעתי באמצעות סופר גלו. מנקה המקטרות יוצר גם אשלייה של חזה (ומאחור גיבנת קלה, שמומלץ להסתיר בבד הביגוד).

2014-09-12 18.07.22

כעת נותר להלביש את הבובה. לבגד העליון גזרתי בד בצורת +, עשיתי חור באמצע בשביל הראש. את פיסות הבד הניצבות הדבקתי לגוף באמצעות דבק בד שמתייבש שקוף (דבק פלסטי גם עובד). את פיסות הבד האופקיות קיפלתי מעל מנקה המקטרות והדבקתי, ונוצרו שרוולים. החצאית נוצרה מעיגול בד, שוב עשיתי חור במרכזו והשחלתי לתוכו את הבובה.

הנה הבובות הממתינות לשמלות שלהן:

2014-09-13 12.29.34

הוספתי גם "שאל" מפיסת תחרה מלופפת, וחגורה מסרט דק: אלה ממלאים פונקציה כפולה, הם גם מוספים יופי וגם מחזקים ומסתירים חלקים פחות יפים בהדבקה. לסיום השחלתי בקצה מנקי המקטרות חרוזים בתור ידיים.

הנה צבא הג'נסינות המוכן, אני יודעת שביחד הן יוצרות אפקט קצת מלחיץ אבל כל אחת בנפרד חמודה מאוד וממש לא רצחנית…

2014-09-13 21.05.31

לבובות נוסף ערך אישי, בכך שלכל שאריות הבד והתחרה ששימשו אותי יש היסטוריה. הבד לשמלות נשאר משמיכת טלאים שאמא שלי תפרה בשבילי כשהייתי קטנה. התחרה נשארה מתחרה שסבתא שלי, עליה השלום, היתה קונה באירופה, ומביאה לתופרת שלה שתקשט בה את שמלותיה. הסרטים נגזרו מתוך כתפיות של חולצות שקניתי לבתי, מהלולאות האלה לתלייה שלפעמים יש בחולצות יוקרתיות. משהו קטן מכל אחת משלוש הנשים הכי יקרות לי.

ג'נסינה אחת אשמור לי בעצמי, אבל השאר תעמודנה למכירה בדוכן של הוצאת עוץ בכנס אייקון. אני מנסה גם לארגן למכירה ערכות להכנה של בובות אטב לפי טעם אישי.

ישנו בלוג שלם המוקדש לבובות אטב, ובו הנחיות מפורטות, רעיונות ותמונות של בובות חדשות ועתיקות: http://dollypeg.wordpress.com/

ולמי שמתעניין בספר, כאמור, הוא אמור לראות אור בסוכות בהוצאת עוץ. ג'נסינה היא דמות נהדרת, מלאת פלפל ותושייה, אולי הבובה הכי שווה בספרות הילדים.

קישורים נוספים:



פורסם בקטגוריה Uncategorized | 5 תגובות

Translation Tip Project – in English

By popular request (of sorts), I am translating my latest blog post into English. This post was part of a blog project initiated by Yael Cahane-Shadmi: several Israeli blogger/translators were invited to post their "ultimate" tip for translators, and comission a tip from another translator. I went a bit overboard and ended up with a whole bunch of tips from some of my translator friends.

Here, first, is my tip:

If you don't understand the text you've read, there's no way you'll be able to translate it well. This is true on both the macro and the micro level. To me, for example, finances are a foreign language, and I wouldn't volunteer to translate financial columns. On the micro level: it's important to be able to identify when a sequence of words is likely to be an idiom unfamiliar to you. Taking an idiom apart and translating it word for word will not lead to a correct translation. That's how a particularly infamous error came about: an Israeli subtitle translator who did not recognize the name Christian Slater, chose to translate the name as two separate words – a christian slate-layer. (This error became a meme in some circles in Israel and has been printed on tshirts; it's now used as a term for sillly translations that reveal a basic misunderstanding). While not recognizing Christian Slater's name is forgiveable in my mind, producing a translation that made so little sense in the given context should have raised an alarm. Anytime you run into something that just doesn't make sense, doesn't fit in and is unclear to you – you should probably assume that the problem lies in your comprehension, not in the original. Perhaps you have a blind spot, and should do a little research. You can turn for advice to other translators, to whoever comissioned the translation or to a source familiar with the topic of the text you are translating. Save yourself from embarassment. One of the qualities of a good translator, in my opinion, is the ability to know when you don't know enough, and to learn.


And now for the guest translators tips. I first turned to Yael Achmon, who has translated tons of popular fiction and fine literature, including the Hunger Games trilogy, "The Hobbit" and the Percy Jackson books. Yael is a great friend of mine and as a publisher I've always loved working with her.


 Yael writes (originally in Hebrew, I translated): "Edits are your friends. It's not easy getting our perfect translation-baby back covered in red marks, but in a profession in which most work is done alone, the best way for a translator to grow professionally is to take edits seriously. I'm not saying you need to accept all edits as gospel, but do put your ego aside, try not to quibble or be bitter, and learn from them. Some of my most significant and fascinating translation experiences have taken place during discussions held with the editor of the translated text."


Next is line is Laura Watkinson. Laura is a celebrated Dutch-to-English translator based in Amsterdam. One of her noted recent translations is "The Letter for the King" by Tonke Dragt. She has a website at: http://www.laurawatkinson.com/


Here are Laura's tips, in her own words:

"Talking to yourself should be encouraged. Reading your translation out loud, particularly the dialogue, can help you to find out which bits aren't working so well. Also, collaborating with other translators can give you a new angle on your work and show you other possibilities, whether it's by exchanging and critiquing translations or by working together on a book, as I've done with Michele Hutchison on some graphic novel projects. Oh, and always give your translated text a couple of weeks of drawer time before you come back to polish the final version. That distance can be really helpful."


Now we come to translator Jessica Cohen. Jessica is an independent literary translator. She has translated award-winning works of fiction and non-fiction from Hebrew into English by some of the finest contemporary Israeli writers, including David Grossman, Amir Gutfreund, Tom Segev and Yael Hedaya. She is also a childhood friend of mine: when Jessica first came to Israel we lived in the same building, I was in first grade and she in second, and we became fast friends. Jessica introduced me to some of my favorite British Children's authors.


Jessica Cohen, in her own words:

"The most important piece of advice I ever received, I think, was to read every translation (and really everything important you ever write) out loud before doing a final round of revisions. Ideally, print it out and go somewhere other than your office (or wherever you usually work) — the change of setting and the vocalization of the words will almost certainly let you hear things you were not aware of in previous drafts."


Here's a tip from BJ Epstein. Bj is a Swedish-to-English translator, copy editor, writer, and lecturer in literature, and her website is www.awaywithwords.se. I've met BJ at a couple of conferences now and I particularly enjoy her insights on the translation of children's literature.


BJ Epstein, in her own words:

"I think the tip I’d offer beginning translators is to dare! Take on a variety of different types of translation. Too often, we stick with a narrow range (whether it’s all poetry, for example, or just cookbooks) and feel like we shouldn’t translate in a field in which we don’t have expertise. While I agree with that to a certain extent, I also think we can and should learn on the job. Personally, I’d turn down a translation job that might have life-altering consequences (i.e. pharmaceutical texts or someone’s adoption/marriage/other legal documents), unless I was certain I understood the terminology, and I’d also say no to literary texts where I felt I just couldn’t get the tone/rhythm/etc. right. But I do feel that we can learn a lot by studying a text and doing additional reading so that even if we aren’t experts the way someone in that field might be, we know enough to confidently translate. It’s a great feeling to learn something new while producing a good text."


Last but not least, Adriana JacobsAdriana Jacobs teaches Modern Hebrew Literature at Oxford University where she is also involved with the comparative criticism and translation research program.  She translates from Hebrew to English and prefers to translate poetry over prose.  Her translations of Hezy Leskly, Anna Herman, Harold Schimmel, Roman Baembaev, and Maya Arad, among others, have appeared in print and online.


Adriana's tip, in her own words:

"This is tip #8 from my “Ten Rules for Translating Poetry”: Translate punctuation, breaks, indentations, etc. These elements of a poem are as meaningful as the words themselves and are not equivalent between languages or conventionally applied in poetry.  In translation, a comma may appear or disappear, or become a dash or a break.

"I’m always struck when a poem in translation reproduces exactly the punctuation of the original text.  Doing so implies that punctuation is equivalent between languages—that a question mark in Hebrew means the same thing as a question mark in English—or that a hyphen in Hebrew functions as it does in English.  It may turn out that this is the case for a particular poem—but punctuation in poetry also serves to create and disrupt continuities, relations, flows and rhythms in and between lines.  Punctuation in poetry often does not abide by conventional usage—this must be taken into account.  My advice to a beginning translator of poetry is to be attentive to punctuation and to treat it as material that must also undergo translation."


That's it from me. Following are links to posts by other Israeli translators who participated in this blogging project. Most are in Hebrew, but not all.  (WordPress is being a pain about copying links so for now I'll only link to those blogs that have English. You can link to the rest from my original post in Hebrew.)

* Nina Rimon Davis' blog, "Take Nina's Word for it", is in English: נינה רימון דיוויס

* Inga Michaeli includes a guest tip in English from Sarah Yarkoni: אינגה מיכאלי 

* Inbal Saggiv-Nakdimon 

* Yael Sela-Shapiro

* Shlomit Ouziel

* Shirley Finzi Loew

* Tami Eylon Ortal

* Tomer Ben Aharon

* Danit Ben Kiki

* Yael Cahane Shadmi

* Pe'er (Pierre) Friedmann

פורסם בקטגוריה Uncategorized | השארת תגובה

עדכון: טיפ ממתרגמת נוספת

סתם עדכון: הוספתי עוד מתרגמת לרשומה מאתמול: בי ג'יי אפשטיין, מתרגמת משוודית לאנגלית.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | השארת תגובה

פרוייקט בין בלוגי – טיפים ממתרגמי ספרים

נו, הנה תפסו אותי לעוד פרוייקט בין בלוגי. אבל איך אפשר לסרב לחבורה כל כך אהובה.

נתבקשתי לתת טיפ תרגום, ולמצוא עוד מתרגמת או מתרגם שיספקו טיפ תרגום משלהם. אז נתחיל בטיפ שלי והרי הוא:

אם אתם לא מבינים את הטקסט שקראתם, אין סיכוי שתוכלו לתרגם אותו היטב. זה נכון ברמת המקרו וגם ברמת המיקרו. בשבילי, לדוגמה, כלכלה היא שפה זרה, ולא אנדב את עצמי לתרגם מאמרים בנושאי כלכלה. וברמת המיקרו: צריך לדעת לזהות מתי צירוף מילים הוא כנראה ביטוי שאתם לא מכירים. פירוק הביטוי לחלקיו לא יניב ביטוי נכון. ככה נולד המר"ן – "מניח הרעפים הנוצרי" – טעות תרגום בכתובית טלוויזיה שתיזכר לדראון עולם. (אגב, אני לחלוטין תומכת בשביתה של מתרגמי הכתוביות.) מתרגם או מתרגמת שלא זיהו את שם השחקן כריסטיאן סלייטר, בחרו לתרגם אותו כשתי מילים נפרדות: Christian = נוצרי, slater = מניח רעפים. ובכן, לא לדעת מי זה כריסטיאן סלייטר זה נסלח לחלוטין בעיני. אבל להפיק תרגום שבו משהו כל כך תלוש ולא מתיישב עם ההקשר, זה לא סימן טוב. בכל פעם שאתם נתקלים במשהו שפשוט לא הגיוני, לא מסתדר ולא ברור לכם – כדאי להניח שהבעיה היא בהבנה שלכם, לא במקור. אולי יש לכם נקודה עיוורת, וצריך לעשות מחקר קטן. אפשר לפנות למתרגמים אחרים, למזמין העבודה או למקור כלשהו שמבין בנושא הטקסט שאתם מתרגמים. כך תחסכו לעצמכם פדיחות רבות. אחד המאפיינים של מתרגם טוב, בעיני, הוא היכולת לדעת מתי הוא לא יודע, וללמוד.

ועכשיו לפינת טיפ המתרגם האורח. בהתחלה פניתי ליעל אכמון, ההיא שתרגמה זיליון ספרים שאתם מכירים ("משחקי הרעב", "ההוביט", כל סדרת "פרסי ג'קסון" ועוד). יעל היא חברה טובה שלי ומתרגמת שתמיד אשמח לעבוד איתה. אחרי בערך רבע שעה שלא שמעתי ממנה תשובה, נכנסתי לפניקה ומיד פניתי לעוד כמה מתרגמים. אז יהיו לי כאן עוד כמה טיפים אורחים.



יעל אכמון כותבת: תיקוני העריכה הם ידידיכם. קשה מאוד לקבל בחזרה לידינו את בייבי התרגום המושלם שלנו עם תיקונים, אבל במקצוע שבו עובדים בעיקר לבד, הדרך הטובה ביותר של מתרגם לצמוח מקצועית היא להתייחס ברצינות לתיקוני עריכה. לא לקבל אותם כתורה מסיני, אבל לשים את האגו בצד, לא להתקטנן, לא להתמרמר וללמוד מהם. כמה מחוויות התרגום המשמעותיות והמרתקות ביותר שהיו לי התרחשו בשלב הדיונים עם העורכת או העורך על הטקסט המתורגם. 

הבאה בתור, המתרגמת לורה ווטקינסון. לורה מתגוררת באמסטרדם ומתרגמת מהולנדית לאנגלית. אחד הספרים שהיא תרגמה הוא "מכתב למלך" עטור השבחים, שאף זיכה אותה בפרסים. יש לה בלוג באנגלית כאן: http://www.laurawatkinson.com/


לורה כתבה (ואני תרגמתי מאנגלית):

יש לעודד דיבור עם עצמכם. הקראת התרגום בקול רם, ובפרט את קטעי הדיאלוג, יכולה לעזור לאתר את הקטעים שעוד לא ממש עובדים. וגם, שיתוף פעולה עם מתרגמים אחרים יכול להאיר לכם זוויות חדשות ולגלות לכם אפשרויות נוספות, בין אם אתם מעבירים זה לזה תרגומים לקבלת משוב, או עובדים ביחד על תרגום ספר, כפי שעשיתי אני עם מישל הטצ'יסון בכמה ספרים גרפיים. אה, כן, וגם כדאי לתת לטקסט המתורגם לנוח שבוע-שבועיים במגירה, לפני שחוזרים ללטש את הגרסה הסופית. המרחק הזה יכול להועיל מאד.

טיפ נוסף, מהמתרגמת ג'סיקה כהן. ג'סיקה מתגוררת בארה"ב ומתרגמת מעברית לאנגלית. היא תרגמה ספרים של מיטב הסופרים הישראליים, ובהם דוד גרוסמן, אמיר גוטפרוינד, תום שגב ויעל הדיה. יש לה אתר: www.thehebrewtranslator.com  וחוץ מזה ג'סיקה היא גם חברת ילדות שלי: כשאני הייתי בכתה א' וג'סיקה בכיתה ב' רק עלתה ארצה, היא התגוררה בבניין שבו גדלתי, והיינו חברות טובות; בזכותה התוודעתי לכמה מהסופרים האנגליים שהיו אהובים עלי בילדותי.


כתבה ג'סיקה (ואני תרגמתי מאנגלית): העצה הכי חשובה שקיבלתי, לדעתי, היתה לקרוא בקול כל תרגום (ולמען האמת, כל דבר חשוב שאתם כותבים), לפני סבב התיקונים האחרון. אידאלית רצוי להדפיס את התרגום ולצאת מהמשרד (או מחלל העבודה הרגיל שלכם) – שינוי האווירה, ביחד עם מתן קול למילים, כמעט בוודאות יאפשרו לכם לשמוע דברים שלא בלטו כשקראתם טיוטות קודמות.

מצטרפת מאוחרת: בי-ג'יי אפשטיין, שבנוסף להיותה מתרגמת משוודית לאנגלית ועורכת היא גם מרצה לספרות ילדים. האתר שלה הוא www.awaywithwords.se.


נראה לי שהטיפ שהייתי נותנת למתרגמים בתחילת דרכם הוא, להעז! נסו את כוחכם במגוון סוגים שונים של תרגום. לעיתים קרובות מדי אנחנו מגבילים את עצמנו לתחום צר (לדוגמה, רק שירה, או רק ספרי בישול) ונדמה לנו שעדיף שלא נתרגם בתחום שבו אין לנו התמחות. אני מסכימה עד גבול מסוים, אבל אני גם חושבת שאפשר וצריך ללמוד תוך כדי עבודה. אישית הייתי מסרבת לעבודת תרגום שהשלכותיה יכולות לשנות חיים (כגון טקסטים על תרופות, או מסמכי אימוץ/נישואין/מסמכים חוקיים אחרים), אלא אם הייתי בטוחה שאני מבינה במונחים. אני מסרבת גם לטקסטים ספרותיים במקרים שבהם נדמה לי שאני פשוט לא מצליחה להבין את הנימה/הקצב/כיוצא בזאת. אבל אני בכל זאת חושבת שאפשר ללמוד המון מהתעמקות בטקסט ומקריאה נוספת, כך שאפילו אם איננו מומחים כמו אדם שעובד בתחום זה, נדע מספיק כדי לתרגם בביטחון. כשלומדים משהו חדש תוך כדי הפקת טקסט טוב, זאת הרגשה נפלאה.

אחרונה חביבה, טיפ על תרגום שירה מהמתרגמת אדריאנה ג'ייקובס. אדריאנה מלמד ספרות עברית מודרנית באוקספורד. היא מעדיפה לתרגם שירה, ותרגמה בין היתר שירים מאת חזי לסקלי, אנה הרמן, הרולד שימל, רומן באימבאיב ומיה ארד.


הטיפ של אדריאנה (בתרגומי. יש לציין שהכנסתי גם את הגרסה הקצרה וגם את הגרסה הארוכה לאותו טיפ, פשוט כי נהניתי מהניסוח):

זהו טיפ מספר 8 מתוך "עשרה כללים לתרגום שירה" שניסחתי: תרגמו סימני פיסוק, מעברי שורות, רווחים וכן הלאה. המרכיבים הללו משמעותיים בשירה לא פחות מהמילים עצמן, ואינם שווי-ערך בין שפות, ואף אינם נענים לכללים קונבנציונליים כאשר מדובר בשירה. בתרגום שירה, פסיק יכול להיעלם או להופיע, או להתחלף במקף או במעבר שורה.

תמיד מקפיץ אותי כאשר שיר מתורגם משחזר בדיוק את סימני הפיסוק שבמקור. משיחזור כזה משתמע כאילו סימני הפיסוק שווים בין השפות – שסימן שאלה בעברית זהה במשמעותו לסימן שאלה באנגלית – או שמקף בעברית מתפקד בדיוק כמו מקף באנגלית. יתכן, אמנם, שזה נכון בשיר מסוים; אבל בשירה, סימני הפיסוק משמשים גם ליצור או לקטוע רצף, הקשרים, זרימה, מקצב ומתח בין שורות. לעיתים רבות, סימני הפיסוק בשירה לא מצייתים לשימוש קונבנציונלי, ויש להביא זאת בחשבון. המלצתי למתרגמי שירה מתחילים היא להיות קשובים לסימני הפיסוק, ולהתייחס גם אליהם כאל חומר שיש לתרגם.

שאר המשתתפים בפרויקט:

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 7 תגובות

געגועי לשבוע הספר

כשהייתי ילדה, שבוע הספר היה חג. כל שנה היינו הולכים לגן הפעמון (כן, אני ירושלמית במקור) ומסתובבים בחום המהביל, בין דוכני הספרים, סוחרי התירס והתפוחים המסוכרים, וחוזרים עם ספר או שניים, עדיף עם חתימה, וגם מדבקות, סימניות… כילדה שגדלה בין ארצות, אני יודעת שחג הספר בישראל הוא יחיד ומיוחד, ולכל החיים. לכן בבגרותנו השארנו לנו מסורת משפחתית, להקפיד לבקר ביריד שבוע הספר ולתת לכל ילד לבחור לעצמו ספר אחד כרצונו. (כתבתי על זה פעם פוסט אורח בבלוג אמהות אובדות.)

haggaisefer בשביל המוציאים לאור, שבוע הספר היה פעם פיסגת שנת המכירות. במקום שהספרים יעברו דרך חנויות הספרים, ושם ישבו על המדף מי יודע כמה זמן, כך שהתשלום עליהם יגיע מי יודע מתי ותיגזר מתוכו עמלה לחנויות של ארבעים, חמישים, שישים אחוזים ויותר, היתה למוציאים לאור הזדמנות למכירות מיידיות ללא גורם מתווך. בזכות זה אפשר היה להציע מחירי הנחה אטרקטיביים: את עמלת המתווך הרוויחו הקונים. זאת ועוד: שבוע הספר היה הזדמנות לרענן את המחסנים, ולתת מקום תצוגה יפה לספרים קצת-פחות-מחדשים שאולי כבר לא זכו לתשומת לב בחנויות. אפשר היה למכור ספרים בעסקאות חבילה, וכך לעודד את הקונים להביט לא רק בספרים הכי חדשים ומדוברים, אלא גם בספרים אחרים מאת אותם סופרים או בסגנון דומה. כולם הרוויחו מהסידור הזה, פרט לחנויות, שלא קיבלו עמלה על כל אותן קניות ישרות. אבל גם החנויות הסתדרו, כי בסך הכל שבוע הספר עודד קניית ספרים בכל האופנים.

רשת צומת ספרים נולדה כרשת לממכר עודפים: בעצם היא מילאה את הפונקציה של שבוע הספר לכל אורך השנה. מוציאים לאור הרי מדפיסים מספר עותקים שמבוסס על הימור: כמה עותקים של הספר יצליחו למכור. לפעמים קורה שההימור נמוך מדי, והוצאת הספרים מדפיסה עותקים נוספים, וכולם שמחים; במקרה העצוב יותר (והתדיר למדי) מדובר בהערכת יתר, ועותקים לא רצויים עומדים במחסן ומעלים אבק. הפתרון שהיה נהוג פעם היה להוריד את מחיר הספרים ולמכור אותם אפילו במחיר עלות, ללא רווח, וכך לפחות לחסוך את דמי האיחסון ולהחזיר קצת מההשקעה בעותקים המיותרים. ספרים שלא נמכרים באופן זה נשלחים לגריסה: ככה אפשר אולי להרוויח כמה גרושים על הנייר הגרוס בתור חומר גלם. צומת ספרים בגלגולה המוקדם היתה תחנה אחרונה לפני גריסת ספרים. כיום אפשר לקנות את הספרים המועדים לגריסה בהיכלות נוקיה, במבצעי שבע במאה. רשת צומת ספרים, לעומת זאת, השתדרגה והחלה למכור גם ספרים חדשים לחלוטין.

לאט לאט עלה כוחה של רשת צומת ספרים, מסיבות שונות, בהן הבעלות הצולבת עם קבוצת הוצאות הספרים זמורה-ביתן ומודן. צומת ספרים הצליחה לשכנע את המוציאים לאור לתת לה הנחות גדולות יותר ויותר על ספרים חדשים. מבחינת הוצאות הספרים, הרווח על כל ספר שנמכר ירד, אבל בתמורה עלה נפח המכירות הכולל ונראה היה שיש תנועה ושגשוג בשוק הספרים. צומת התחילה להציע מבצעי כסאח גם על ספרים חדשים, ורשת סטימצקי, שחשה שהיא מאבדת את השליטה בכיפה, הגיבה במבצעים משלה. נוצרה תחרות שבה כל רשת מנסה להגדיל את מבצעיה. המשחק הזה מתנהל כבר קרוב לשני עשורים, כאשר מחירי הספרים החדשים יורדים ויורדים כל הזמן. על פניו נראה היה שמדובר בברכה: לכאורה, אם הספרים זולים יותר, הקונים יכולים לקנות יותר ספרים, ויש פריחה ושגשוג וכולם שמחים. ואכן בתחילת הדרך הרוויחו הן צומת ספרים, הן סטימצקי, מתנועת הספרים המגוברת, ושתי הרשתות התרחבו וגדלו .

את הצד השלילי של תחרות ההנחות הזאת היה קשה יותר לראות, ועד היום יש אנשים שלא מאמינים שמדובר בתופעה שפגעה בשוק הספרים (ובהם הממונה על ההגבלים העסקיים). הנפגעות המיידיות היו חנויות הספרים הקטנות, שהיו קטנות וחלשות מכדי לדרוש מהמוציאים לאור את ההנחות המופלגות שקיבלו הרשתות. כתוצאה, חנויות ספרים עצמאיות כמעט ונעלמו מהשטח, כך שאם לפני עשור היו בארץ קרוב ל-200, כיום יש בכל הארץ כולה כ-60 חנויות ספרים עצמאיות בלבד, כולל חנויות יד-שנייה, חנויות לספרי לימוד וחנויות שמוכרות לצד הספרים מוצרים נוספים כגון מכשירי כתיבה. (אבל לא כולל חנויות לספרי דת המשרתות את המגזר הדתי, אשר מתקיימות כענף נפרד לחלוטין.) נפגעו גם הוצאות הספרים הקטנות, שלא יכלו להרשות לעצמן להשתתף במבצעים. הוצאת ספרים גדולה יכולה, אולי, לספוג הפסד על כותר אחד שנמכר במבצע בתקווה שהרווח יגיע מכותרים אחרים – לדוגמה, למכור בהפסד את הספר הראשון בסדרה, אבל את המשכיו למכור במחיר מלא. הוצאות ספרים קטנות לא יכולות לעשות תימרונים כאלה. (מדוע אובדן חנויות הספרים הקטנות הוא הפסד של כולנו? על כך כתבתי מזמן.)

נוצר שוק ספרים שבו יש יתרון גדול לרבי מכר: ספרים שבפרק זמן קצר נמכרים בהמון עותקים, ואחר כך דועכים ונשכחים. כמו פרחים עונתיים שמלבלבים ונובלים. הוצאות הספרים השקיעו יותר ויותר בספרים כאלה, ופחות ופחות בספרים עם תבנית מכירה אחרת: ארוכי המכר, ספרים שנמכרים במעט עותקים לאורך פרק זמן ארוך. כמו עצי פרי, שצריכים לגדול כמה שנים בשקט לפני שהם מתחילים להניב. ז'אנרים כגון שירה, דרמה והגות, וגם ספרי ילדים ישנים וטובים, נפגעו מתבנית המכירות הזאת. נוצר גם מצב שאם ספר אינו נמכר היטב מיד, אין כמעט מה לעשות בו. אי אפשר להוריד את מחירו, כי מראש הוא נמכר במחיר נמוך מאוד, עד כדי כמעט עלות. התוצאה היא שספרים נשלחים לגריסה הרבה יותר מהר. סיפרו לי לאחרונה שאחת מהוצאות הספרים הגדולות בארץ גורסת כל ספר שנמצא על המדף יותר מחצי שנה. עצוב מאד.

ומה נשאר משבוע הספר? במצב שנוצר, שבוע הספר איבד מייחודו ומערכו. למרבה האבסורד, אפילו המוציאים לאור בעצמם לא יכולים להתחרות במחירי הספרים הנמוכים שמציעות הרשתות לאורך השנה. כשבחנות נמכרים ארבעה ספרים במאה שקלים, עם אפשרות לשלב ספרים ממגוון מוציאים לאור, מדוע שמישהו יתפתה למבצע עלוב יחסית של אחד פלוס אחד מתוך מלאי של מוציא לאור אחד בלבד?

מנקודת המבט של הקונים, שבוע הספר נראה כמעט כהונאה: הרי כל השנה מוכרים ספרים במחירי רצפה, אז מה פתאום בשבוע הספר הספרים פתאום יקרים יותר? אז מה אם לא מדובר בדיוק באותם ספרים. הקונים כבר לא רואים שמחירי הספרים במבצעים הם מחירי הפסד, שמאלצים את המוציאים לאור לקצץ בבשר החי. מבחינתם אם אפשר למכור ספרים במבצע של ארבע במאה – ועובדה שמבצעים כאלה מתקיימים כל הזמן – משמע שזהו ערכם האמיתי של הספרים. כמו שאחרי אכילת מאכלים נוטפי סוכר, נדמים מאכלים אחרים תפלים, כך גם אחרי קנייה במבצעים קיצוניים, נדמה שמחיר סביר של ספר הוא מופרז. אבל האמת המצערת היא שאי אפשר לקיים תעשייה כאשר כל המכירות הן במחיר עלות או הפסד ליצרן. מצד שני, קשה מאד להעלות מחירים, כאשר הקונים הורגלו לאורך שנים לטווח מחירים נמוך, גם אם אינו ריאלי.

חוק הספרים, או בשמו הנכון, החוק להגנת הספרות והסופרים, נועד כביכול לתקן את העיוות שנוצר בשוק, אלא  שהחוק פיספס את המטרה. במקום להגביל את הלחץ שרשתות הספרים יכולות להפעיל על המוציאים לאור, מגביל החוק את ההנחות המותרות במחיר הסופי לצרכן. תחת החוק החדש, אסור למכור ספר בהנחה מהמחיר המומלץ ב-18 החודשים הראשונים מהדפסתו, פרק להנחה של עד 10% שהמוציא לאור עצמו יכול לקבוע במכירה ישירה, והנחה של 20% במהלך שבוע הספר ושבועיים אחריו. כתוצאה, מיד עם היכנס החוק לתוקפו, החלה רשת סטימצקי לדרוש מהמוציאים לאור הנחות גדולות במיוחד כדי לפצות את עצמה על אובדן המכירות החזוי. בסופו של דבר, הקונים ישלמו יותר על ספרים, אבל הוצאות הספרים ימשיכו לסבול, ואת הרווח יגרפו רשתות הספרים. עוד תוצאה משונה של החוק, היא שעכשיו גם למוציאים לאור עצמם אסור למכור את הספרים החדשים שלהם בהנחה יפה בשבוע הספר. רשתות הספרים יכולות לסחוט מהם 70 אחוזי הנחה ויותר, אבל לקונה הסופי אסור להם לתת יותר מ-20 אחוזי הנחה, וגם אסור למכור ספרים חדשים בעסקאות חבילה עם ספרים ישנים יותר או עם מוצרים אחרים… זה עומד להיות מבלבל ומתסכל, ולא אתפלא עם בשבוע הספר הקרוב יהיו קונים רבים שירגישו פשוט מרומים.

רשתות הספרים שגשגו בטווח הקצר, אבל המחיר היה פגיעה כוללת בענף הספרים, שכעת גם הן עצמן סובלות ממנה. ולראייה המצב הקשה אליו נקלעה רשת סטימצקי, מצב שלא הפתיע אף אחד בתוך תעשיית הספרים. בשבוע הספר הנוכחי, סטימצקי מפרסמת מבצע של קנה ספר אחד, קבל שניים במתנה. כדי שהמצבע יתאפשר, ביקשה הרשת מהמוציאים לאור הנחה של 78.5% ממחיר הספר המומלץ. רוב הוצאות הספרים בארץ סירבו לתנאים הללו, כי יש גבול. הרי כשמוכרים ספרים בהפסד, לעולם אי אפשר להרוויח עליהם, גם אם מוכרים המוני עותקים. אף על פי כן ממשיכה סטימצקי עם המבצע, וכביכול מתכוונת לספוג את ההנחות בעצמה. הכל בשביל כסף בכיס עכשיו, ואחרַי המבול. ומי יופתע אם בתום שבוע הספר, בעוד כמה שבועות או חודשים, יתברר שלסטימצקי אין כסף לשלם עבור הספרים שנמכרו, והמוציאים לאור יאלצו לספוג "תספורת" על חובות של מיליונים שחייבת להם רשת סטימצקי? רק מי שלא קורא את המפה. roisefer נחזור לירידי שבוע הספר. הפעלת דוכן בשבוע הספר כרוכה בעליות משמעותיות. מעבר לשכירת הדוכן עצמו, שעולה אלפי שקלים, יש לדאוג להובלה, לצוות זמני, לפירסום ועוד. ככול ששבוע הספר איבד ממעמדו, כך היה פחות ופחות משתלם להוצאות הספרים השונות לפתוח דוכנים ברחבי הארץ. למעשה נסגרו ירידי הספרים של התאחדות המו"לים כמעט בכל הערים, פרט לתל אביב וירושלים (ואולי כפר סבא? כך בפרסומים בעיתונות – לא ביררתי פרטים). רשויות מקומיות שרצו בכל זאת לחגוג את שבוע הספר, ראו לנכון להקים במקום זאת ירידים שנוהלו על ידי גופים מסחריים כגון סטימצקי, צומת ספרים או חנויות מקומיות. מבחינת התושבים אולי נדמה שיריד הוא יריד, העיקר שיש דוכני ספרים קרובים למקום מגוריהם ולא משנה מי מנהל אותם. אבל מנקודת מבט אחרת, מדובר בהקצאת שטח עירוני לטובת גוף מסחרי יחיד. חנות הספרים זוכה להשתמש בשטח ציבורי לטובת עסקיה הפרטיים; היא ממשיכה לגזור את העמלות הגבוהות מהמוציאים לאור. הספרים נמכרים, אבל הרווח לא מגיע לכיס היוצרים או ההוצאות. ריענון מחסנים לא מתקיים, המבחר מוגבל לפי בחירת החנויות. ירידים בחסות חנות מסחרית הם צ'ופר לחנויות, שלא תורם שום דבר לשיקום תעשיית הספרים. היום אנחנו יודעים שלפחות רשת סטימצקי שפכה על הירידים הללו כסף שאין לה, ושבסופו של דבר יבוא אף הוא על חשבון המוציאים לאור.

בחיפה כבר לפחות שלוש שנים לא מתקיים יריד של התאחדות המו"לים בשבוע הספר, אבל העירייה ניסתה לפצות על כך בקיום ירידים ואירועים אחרים (פוסט רקע מלפני שנתיים חושף מורכבויות). השנה לדוגמה, יתקיים זו הפעם השלישית בגן הכט במרכז הכרמל, יריד קח-תן לספרים. הכניסה למתחם היא בתשלום, ומי שמביא ספר להחלפה מקבל תלוש לקבלת ספר תמורתו. קיימת גם אפשרות לתרום את הספרים לטובת מערכת החינוך העירונית. היריד יתקיים השנה למשך חמישה ימים בין 15/6 ועד 19/6; הנה קישור לפרטים. במקביל יתקיים בשוק התורכי שבעיר התחתית מיני-יריד לאורך שני רחובות: ברחוב אחד יפרוש את מרכולתו איתמר לוי, מאתר ספרים ובעל חנות הספרים "ספרים וחפצים"; וברחוב אחר יועמדו דוכנים של הוצאת ידיעות אחרונות (קישור לפרטים). בשבוע שלאחר מכן, בין 22/6 ועד 27/6, יתקיים יריד ספרים-יוצרים במרכז פנורמה בחיפה (קישור לפרטים): כאן יגיעו יוצרים עצמאיים והוצאות קטנות, שספריהם אינם בהכרח נמכרים בחנויות הרגילות.

בירושלים, במקביל ליריד התאחדותהמו"לים בגן הפעמון במתחם התחנה הראשונה (11/6 עד 21/6), יתקיים בבית הנסן יריד ספרים אלטרנטיבי בהפקת עמותת "עט לשינוי", הכולל סדנאות וארועים שונים שנראים באמת אטרקטיביים. שווה להציץ (קישור לפרטים). בתל אביב יתקיים היריד הרגיל בככר רבין: במעגל הדוכנים החיצוני מוקצה, כמדי שנה, מקום ליוצרים מקומיים תושבי תל אביב; הדוכנים הללו מסובסדים חלקית על ידי העירייה. שם השנה תמצאו גם אותי ואת הוצאת הספרים החדשה שלי, עוץ. (בואו לבקר!) חבל שעיריית תל אביב אינה מעודדת יוזמות לירידים אלטרנטיביים, ככל הנראה כי הן נתפשות כמתחרות ליריד המרכזי. כך לכל אורך השנה האחרונה לא נמצא בית תל-אביבי ליריד קריאת כיוון, אשר התקיים במקום זאת במועדים שונים בחיפה ובירושלים; והשנה סוכל ניסיון של חנות הספרים "האחים גרין" להקים יריד אלטרנטיבי במקטע של שדרות ח"ן.

ראוי לזכור שגם חנויות הספרים הדיגיטליות מקיימות מבצעים לרגל שבוע הספר, כולל הנחות (על ספרים שגם ככה מחירם זול) ואף חלוקת מתנות. הולך ומתפתח שבוע הספר האלקטרוני.

בקיצור: שבוע הספר עדיין לא מת. בעיני יש עדיין חגיגיות רבה וחשיבות חינוכית בהליכה עם הילדים לירידי שבוע הספר. לדעתי כדאי במיוחד לחפש את האירועים המיוחדים הכוללים מפגשים עם יוצרים ואנשי ספר. אבל השנה צריך להביא בחשבון שהמבצעים יהיו פחות מטורפים מאשר בשנים קודמות. ספרים חדשים (שהודפסו אחרי מרץ 2014) יימכרו ב-20% הנחה בלבד, גם אם הם נרכשים ישירות מהמוציאים לאור. אף על פי כן, אני עדיין ממליצה לרכוש ישירות מהמוציאים לאור ומהיוצרים עצמם. שווה לדעת מי מפעיל את היריד אצלכם ביישוב, ולחשוב אם באמת אתם רוצים לתת לו את כספכם. אני כתמיד בעד תמיכה בחנויות הקטנות שלרוב מקיימות מערכת יחסים הוגנת יותר עם הספקים ועם העובדים שלהן מאשר הרשתות. וכמובן לא לשכוח: לא צריך לקנות ספרים כדי להנות מהם. שווקי קח-תן וספריות ציבוריות הם מקורות מצויינים לחומרי קריאה. בסופו של דבר, הקריאה היא העיקר.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 16 תגובות