לקראת השקת "הארי פוטר והילד/ה המקולל/ת"

אני נמצאת ביומיים האחרונים בסוג של בליץ מצד מגוון אמצעי תקשורת שרוצים לסקר את השקת הספר באנגלית, ופונים אלי כנציגת הארי פוטר בארץ הקודש. אני נאלצת להזכיר, שוב ושוב, שלא היתה לי גישה מוקדמת לספר, ואני לא יכולה לגלות עליו דבר שעוד לא התרפסם בתקשורת הרחבה. גם תחת עינויים קשים.

בשבוע האחרון התפרסמו בעיתונות באנגליה ביקורות על ההצגה שפתיחתה הפורמלית תהיה מחרתיים, עד עכשיו היו הרצות קדם לקהל מיוחס בלבד. (אני לא מיוחסת.) הביקורות כולן ניסו לרקד סביב מתן חוות דעת על ההצגה מבלי לחשוף שום דבר ממה שקורה בה. משימה קצת בלתי אפשרית. רוב הביקורות היו נלהבות מאוד, ותיארו את מה שקורה על הבמה כסוג של קסם תאטרוני. גם הביקורות הפחות נלהבות לא ירתיעו את חובבי הארי פוטר, שכן הן בעיקר הלינו על כך שההצגה, בת החמש שעות, ארוכה מדי (ארוכה מדי! אין דבר כזה!) ושכדי לעקוב ולהעריך אותה באמת דרוש ידע מוקדם על הספרים (פחחח, הצחקתם אותנו, בארוווור).

אני לא יודעת שום דבר על אירועי השקה לספר בארץ, שמעתי בעקיפין שכנראה סטימצקי מתכוונים להשאיר את סניף דיזינגוף סנטר פתוח בלילה כדי למכור את הספר. נכון לרגע זה אני לא הוזמנתי ולא מעורבת בשום אירוע השקה, אם יש כאלה.

אף על פי שאני סופר גאה וסופר אוהבת את התפקיד שלי בהבאת ספרי הארי פוטר לקהל הקוראים העברי, אלה לא הספרים שלי. אני לא צד בתכנון, לא מקבלת עדכונים, לא משפיעה; לא על מה שקורה בספרים עצמם ולא על איך שמחליטים לשווק ולהפיץ אותם בארץ ובעולם. החלק שלי הוא בתרגום הספרים לעברית בלבד, ולגבי הספר החדש, התהליך הזה עדיין לא התחיל. יתחיל, יש להניח, בשבוע הבא. ואז ארצה להשקיע את הזמן והמרץ שלי בתרגום עצמו!

הדבר היחידי שאני יודעת לספר, שאולי עוד לא נכתב באף עיתון, הוא שקיבלנו פנייה מסוכניה של רולינג, עם בקשה שנקבע לספר שם שאינו חושף אם המילה child מתייחסת לבן או לבת. בעברית לא ברור איך מצייתים להנחייה כזאת: זה או ילד או ילדה, אין מילה ניטרלית מגדרית.

מעבר לזה, לא התחדש כמעט כלום מאז כתבתי על הספר בחודש פברואר, רק הזמן קרב ובא.

אז רק אחזור בקצרה על דברים שכבר כתבתי: חבל לי שכל כך הרבה אנשים, גם עיתון ראשי, משתמשים במילה "תסריט" כשמדובר במחזה. אני בוגרת החוג לתאטרון, ויש לי מודעת מוגברת להבדלים בין תסריט (שמיועד לקולנוע) למחזה (שמיועד לבמה); אבל נראה שהרוב כבר הפסיק לערוך את ההבחנה הזאת. הספר החדש הוא מחזה. כתב אותו ג'ק ת'ורן, לפי רעיון של ג"ק רולינג. ולגבי מה כתוב בו: נחכה ונראה! ההמתנה כבר לא ארוכה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 7 תגובות

פוקימון גו

הטרנד של הקיץ עדיין לא הגיע לישראל. אם תיכנסו מישראל לחנות האפליקציות באנדרויד או באייפון שלכם, לא תוכלו להוריד את האפליקציה שמשגעת את ארצות הברית, אוסטרליה וניו זילנד. ויחד עם זאת, אני מוכנה להתערב שבקרוב אתם תשמעו על האפליקציה הזאת כל כך הרבה, שהיא תצא לכם מכל החורים. זה יותר גדול מקנדי קראש, יותר גדול מאנגרי בירדז. זה פוקימון גו.

האפליקציה שוחררה בסך הכל ב-7 ביולי, לפני שלושה ימים, וכבר היא עושה כותרות. כשאני מספרת לאנשים על האפליקציה, אני רואה את העיניים נדלקות בהתעניינות מיידית. משהו גאוני בפשטותו נעשה במשחק הזה: אבל לא כל ההשלכות חיוביות, ועוד לא כולן ברורות.

מדובר במשחק חינם לטלפון, שמבוסס על דמויות הפוקימון הידועות מסדרת הטלוויזיה. מי שמשחק במשחק מוזמן, כמו גיבורי הסדרה, לאסוף ולגדל פוקימונים, ולהפגיש אותם בטורנירים. הטוויסט הוא שעל מנת לאסוף פוקימונים, צריך לטייל בעולם האמיתי. האפילקציה מלבישה את המשחק על הסביבה הקיימת: היא מציגה מפה של הסביבה ומראה היכן ישנן נקודות איסוף אפשריות, ואת דמויות האנימציה אפשר לראות דרך מצלמת הטלפון, מולבשות על העולם האמיתי. אם הבנתי נכון (וכל זה מתוך קריאה לא מעמיקה במיוחד, במשחק עצמו עוד לא התנסיתי), מדי פעם גם קופצות התראות על "חדרי כושר" ("ג'ים") פתוחים בסביבה, שבהם אפשר מן הסתם לאמן ולפתח את הפוקימונים שנאספו. מפת המשחק אמורה להוביל לנקודת מפגש כלשהי בעולם האמיתי.

שחקנים שכבר זכו להוריד את המשחק, מעידים שבזכותו הם יוצאים מהבית ומטיילים הרבה יותר מבעבר. לדוגמה, הצייצן @TylerSederwall כתב, "ביומיים האחרים למדתי יותר על העיר שלי מאשר בעשר השנים הקודמות ביחד"; וחשבון הטוויטר @yoteens קבע, "פוקימון גו תרם יותר למאבק נגד השמנה של ילדים ב-24 שעות מכל מאמציה של מישל אובמה לאורך 8 שנים". במדינת וייומינג, נערה בת 19 שטיילה ליד נהר בשכונה בחיפוש אחר תחנת פוקימונים, גילתה במקרה גופת אדם שטבע.

אתרים שונים כבר פרסמו אייטמים על תרומת המשחק לבריאות הנפש של השחקנים, עם קישורים לעדויות של אנשים הסובלים מדיכאון אשר רק בזכות המשחק התחילו לצאת מהבית לכמה שעות ביום. בד בבד כבר ישנן אנקדוטות על תאונות שונות של שחקני פוקימון גו, בין אם היו שקועים במשחק בזמן נהיגה, ובין אם שיחקו ביתר התלהבות ולא נזהרו.

ישנן גם אנקדוטות חביבות על מפגשים חברתיים שהתאפשרו בזכות משחק משותף בפוקימון גו: שכנים ששוחחו זה עם זה לראשונה, ועוד. קרה שהמפגשים יוצאו משליטה: יותר מ-5000 איש נענו להזמנה בפייסבוק להצטרף לטיול איסוף פוקימונים במפרץ סידני, ולפי הערכות בסופו של דבר הגיעו למפגש רבבות. על רקע המתיחות הגזעית בארה"ב בשבוע האחרון, יש אפילו מי שהזהיר שהמשחק פוקימון גו מסכן חיים של גברים שחורים, שעלולים להיראות חשודים כשהם משוטטים בשכונות העיר ללא מטרה נראית לעין, בעודם מחפשים אחר פוקימונים.

אחד הסיפורים המעניינים שעדיין מתבשל הוא סוגיית פרטיות סביב המשחק. אדם בשם בן שרידן (@boonerang בטוויטר), מספר שביתו (מבנה ששימש בעבר כנסייה) הפך מוקד עליה לרגל לעשרות זרים מאז סומן באפליקציית המשחק כמיקום של ג'ים לפוקימונים. מצד אחד הוא משועשע, מצד שני זה מתחיל להיות מטרד רציני. למי מתלוננים? איך אפשר להבטיח שבית פרטי לא יסומן כך? האם מיקום פוקימונים ליד ביתו משפיע על ערך הנדל"ן? שאלות אלה ועוד העלה שרידן בחשבון הטוויטר שלו בהמון הומור וסבלנות, אבל אני יכולה לראות איך מהר מאוד זה יפסיק להיות מצחיק.

מתי אפשר יהיה להוריד את המשחק בארץ? נכון לעכשיו, הפצת המשחק בעולם מתעכבת בשל הפופולריות הבלתי צפויה שלו. גם במקומות שבהם כבר שוחרר, הפופולריות המטורפת יוצרת עומס על שרתים והפרעות לרצף המשחק. חיפוש קל בגוגל יניב כל מיני טריקים שאפשר לעשות כדי לעקוף את מגבלות הטריטוריה ולהוריד את המשחק. אבל האם אתם באמת רוצים לעשות את זה?

רבים מן הסתם יעדיפו לשמור נפשם ולהתרחק כליל. אני חוזה שזה עלול להיות קרב אבוד. קיץ 2016, אני מנחשת, יהיה הקיץ של פוקימון גו.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

פוסט אורח מאת דותן פורת: נקודת מבט של קורא

נכון לכתיבת הפוסט הזה, נותרו כ-24 שעות לתמיכה בפרויקט מימון ההמון של הוצאת עוץ לספר "אוליבר והאיים הנודדים":

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=18802

אם עוד לא תמכתם, ואתם קוראים של הבלוג הזה, בחיי שכדאי לכם כי סביר להניח שתיהנו.

אחת התשורות שהצעתי לתומכים היתה "בלוג כבקשתכם": הזמנתי את התומכים להטיל עלי נושא לכתיבה, והבטחתי שאקח על עצמי להרחיב את הנושא ולהפוך אותו לפוסט. (דוגמה לפוסט מוזמן כזה: דרקונים וספרים. אם תפעלו מהר, נותרו עדיין שני פוסטים שאפשר להזמין ממני). לא ציפיתי שתומך שבחר בתשורה יכתוב לי פוסט שלם מן המוכן, וזאת לא בדיוק היתה הכוונה שלי: התכוונתי שאני אחקור או אכתוב לפי הזמנה, ולא רק אתן במה למשהו שמישהו אחר כתב. אבל הפוסט שדותן פורת כתב קשור קשר הדוק לתכני הבלוג הזה, והוא ריגש אותי. לא כל יום אני זוכה לקבל כזה תיאור מצד קורא, שלא סתם מחמיא על ספר שאהב, אלא מספק לי תמונה משלימה של העשייה המו"לית שלי, אותה אני רואה מבפנים, והוא מבחוץ.

זה עתה כתבתי ומחקתי שתי פסקאות. נראה לי שהמילים של דותן יכולות לעמוד בזכות עצמן. יש לי תגובות שונות לדברים שדותן כתב, ספציפית לגבי חוק הספרים (אני לא לחלוטין מסכימה איתו ולא לחלוטין לא) אבל אשמור אותן למועד מאוחר יותר. ניתן לדותן את הבמה.

legs


את הפוסט הזה רכשתי במסגרת קמפיין הדסטארט למימון הספר "אוליבר והאיים הנודדים".

רכשתי אותו כי היה לי חשוב להגיד משהו, בתקווה שמישהו ישמע את הבן אדם הקטן שקונה את הספרים. אין לי שום קשר או היכרות עם גילי או הוצאת הספרים שלה מעבר לזה שאני אוהב את כל הספרים שהם מוציאים וקונה אותם.

כשהייתי ילד, תוכנית הטלוויזיה שאהבתי יותר מכל היתה "הקוסם מארץ עוץ". אני זוכר שגררתי את אמא שלי לחנויות במרכז הארץ לחפש את הספר "הקוסם מארץ עוץ" בפעם הראשונה ששודרה סדרת הטלוויזיה. (גרתי בקרית שמונה ושם לא מצאתי, אז נסענו במיוחד.)

אני זוכר שכילד, סיפרתי בגאווה לכל מי שרק רצה לשמוע על מה שעתיד לקרות בפרקי סדרת הטלוויזיה עוד לפני השידור, כי קראתי את הספר בשקיקה שוב ושוב ושוב (בתרגום של אוריאל אופק).

והנה הגיע הפרק האחרון, דורותי חזרה הביתה, והייתי כל כך עצוב שהסדרה נגמרהובסוף הפרק פתאום הופיעה שקופית. אני לא זוכר את הנוסח המדויק שלה אבל בקצרה המסר היה שהסדרה לא הסתיימה ובשבוע הבא ישודר פרק חדש.

אצתי רצתי לספרייה העירונית, שבינתיים (כנראה בגלל הפופולריות של הסדרה) הביאה כמה עותקים של הספר המקורי, וחיפשתי בין המדפים את ספר ההמשך. ולא היה.

אני זוכר שניגשתי לספרנית ושאלתי אותה, "איך קוראים לספר ההמשך?"

"ספר ההמשך?" היא הביטה בי במבט מופתע. "אין דבר כזה." 

"לא יכול להיות, הסדרה ממשיכה. תבדקי, אולי טעית?"

היא פשפשה ופשפשה בין הכרטיסיות והדפים בחדר האחורי, ואז חזרה ואמרה בקול נחרץ, "ילד, אין ספר המשך. יש רק ספר אחד וזהו זה. אם הטלוויזיה משדרת יותר ממה שכתוב בספר הם המציאו את זה!"

וככה מצאתי את עצמי מחכה בכל שבוע להמשך סדרת הטלוויזיה, מופתע מהיצירתיות של כותבי הפרקים, שנראתה לי מדהימה .

חלפו להם כמה שנים, המחשבים קיבלו אינטרנט מאוד ראשוני, וככה גיליתי בתיכון שהספרנית הטעתה אותי כל השנים. לא רק שיש ספר המשך, יש 14 ספרים בסדרה!

אבללא מצאתי אותם בעברית. כילד צעיר, שהחשיפה שלו לאנגלית לא הייתה גדולה במיוחד, ובטח שלא הייתה לו היכולת למצוא מקור לרכוש ספרים כאלה באנגלית באזור המגורים, חיכיתי להזדמנות הראשונה שתהיה לי לקנות את הספרים באנגלית.

וככה מצאתי את עצמי כשאמזון היה בחיתוליו רוכש את שלושת הספרים הראשונים בסדרת עוץ.

אני זוכר את עצמי נאבק באנגלית כדי להבין מה כתוב שם, ומופתע לגלות שזה ממש לא אחד לאחד כמו בסדרת הטלוויזיה.

מאז ועד היום אני קורא כותב ומדבר אנגלית ברמת שפת אם. אבל לא יצא לי לקרוא את שאר ספרי הסדרה למרות שתמיד רציתי.

יום אחד בשעת לילה מאוחרת שמעתי את גילי בר-הלל מתראיינת ברדיו ומספרת שהיא בחרה לפתוח הוצאה עצמאית שתיקרא עוץ. את התכנית שמעתי רק לקראת הסוף, אז היה נדמה לי שהמראיין הוא נתן דטנר אבל התברר שזה היה קובי מידן. (התוכנית היתה "אנשים בלילה" בגל"צ, קישור להאזנה.) 

שם ההוצאה סיקרן אותי ומצאתי את עצמי מגיע הביתה, מחנה את האוטו ונשאר בו כדי להאזין לתוכנית במקום להיכנס הביתה.

ומה שקיוויתי לשמוע התגשם. היא אמרה שהיא מתכננת לתרגם לעברית את ספרי הסדרה הקוסם מארץ עוץ. רצתי לאתר האינטרנט שלה, עשיתי את ההזמנה הראשונה ומאז ועד היום כל דבר שההוצאה הזאת מוציאה אני קונה, לא רק בגלל שהבחירות הספרותיות שלהם מעולות בעיניי אלא בעיקר כי אני רוצה לתמוך בהוצאה הקטנה הזו שמגשימה לי חלום ילדות.

בימים אלה שמעתי שמתכוונים לבטל את חוק הספרים.

אני לא נהנה להוציא הון עתק על ספרים. אני לא בן אדם עשיר, ואני רוכש פחות ספרים ממה שרכשתי כשהיו מבצעי ארבע במאה בחנויות. אבל גיליתי שמאז שיש את החוק הזה אני קונה רק ספרים שאני באמת רוצה לקרוא.

הבנתי עם השנים, שבכל פעם שהייתי קונה ארבע במאה, הייתי קורא ספר אחד או שניים שממש רציתי, והשאר היו מעלים אבק או בסופו של דבר מתגלגלים לחברים או למשפחה.

החוק הזה הוא שהביא לפריחה לדעתי של הוצאות קטנות כמו הוצאת הספרים של גילי. הזכות למכור ספר במחיר שמפרנס בכבוד את מי שטרח עליו, הוא זה שגרם לחלום ילדות ישן שלי להתגשם.

החשש הכי גדול שלי, שאם החוק הזה יבוטל, אנשים לא יסכימו לקנות יותר ספרים טובים כי הם לא יתומחרו במחירי רצפה של 25 ש"ח לספר.

מגיע לילדים בישראל, וגם למבוגרים, שיהיו להם ספרים איכותיים. שאנשים יטרחו לתרגם ספרי מופת ויקפידו על כל אות שהם כותבים ולא ינסו לתרגם או לכתוב כמה שיותר כדי להשתכר.

מה שחשוב בעיניי בספרות זו לא הכמות אלא האיכות.

עשרות שנים אף הוצאה בישראל לא מצאה לנכון לתרגם סדרת ספרים כל כך מדהימה. אם החוק הזה לא היה, אני בספק גדול אם הדבר הזה היה קיים היום.

לדעתי, מה שגרם לזה לקרות זה שמתרגמים יכולים לתרגם ספרים שהם מאמינים בהם ולא להיות עושי דבר של הוצאות ספרים ענקיות שמחליטות מה לתרגם או להוציא על בסיס מה ימכור יותר.

אני מאמין שבסופו של דבר מה שאתה קורא זה מה שמעצב אותך כילד וכאדם מבוגר.

אני אמשיך לקנות את הספרים של ההוצאה הזאת, ואעשה כל מה שבכוחי הדל כדי לעזור לה להמשיך להיות כאן. כי אני באמת מאמין בחשיבות של לתת לסופרים למתרגמים ולהוצאות קטנות להתקיים בכבוד. לא בשבילם, אלא בשבילי. בשבילנו.

את הזכות לכתוב את הפוסט הזה קניתי בהדסטארט כאמור. כי היה לי חשוב לשתף את האדם הקטן שרק רוצה לקרוא ספר טוב כמוני במה שאני מרגיש כקורא.

תודה על הזמן שהקדשתם לקרוא את זה.

דותן פורת

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 5 תגובות

מימון המון – קריאה להשתתפות, ומחשבות

נתחיל בקריאה לפעולה: אני עורכת כעת מימון המון לספר "אוליבר והאיים הנודדים". זה ספר מקסים, מהיוצרים של "עוגות בחלל" המקסים אף הוא. אם יש לכם ילדים בגילאים 6-12, אם אתם אוהבים ספרות ילדים ו/או איור ועיצוב לילדים, עשו לעצמכם טובה והיכנסו להתרשם מהספר ומשלל התשורות השוות. זה הקישור לפרוייקט, שיש בו גם סרטון ובו אני מספרת על הספר:

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=18802

סיכות קופי ים לפי הספר, יכולות להיות שלכם!

סיכות קופי ים לפי הספר, יכולות להיות שלכם!

ועכשיו, מחשבות. יש שיגידו שאני יורה לעצמי ברגל בכך שאני חושפת פה הכל, אבל אני דווקא מאמינה שאנשים שקוראים בבלוג שלי מתעניינים באחורי הקלעים, בתהליכים ובלבטים, לא פחות ממני.

זאת כבר פעם שנייה שאני עורכת מימון המון לספר בהוצאה. הפעם הראשונה היתה בדיוק לפני שנה, עם הספר "עוגות בחלל". אז ידעתי פחות למה לצפות, והייתי כל הזמן מופתעת לטובה. תוך 9 ימים הגענו למימון של 100%, ונותרו עוד שלושה שבועות שבהם כל הזמן התאמצתי להמציא דרכים לשפר, לשכלל, לפתות, ולשמור על עניין התומכים.

כשעמדתי להתחיל, התייעצתי מראש עם דידי חנוך, שסיפר לי כל מיני דברים מעניינים על מימון המון, ולמעשה על תבניות של התנהגות סביב למימוני המון. הוא המליץ לי, לדוגמה, לא לבקש סכום גבוה מדי, וסיפר על מקרה מהעולם האמתי בו מימון המון נכשל בסיבוב הראשון, כביכול כי הסכום שביקשו היה גבוה מדי, אבל כשהעלו אותו שוב עם סכום הרבה יותר קטן, זכו להצלחה מסחררת ובסופו של דבר קיבלו סכום גבוה פי כמה מהסכום הכביכול גבוה מדי שביקשו בסיבוב הראשון. או במילים אחרות: זה לא שאי אפשר להשיג הרבה כסף במימון המון, אלא שצריך לדעת איך לבקש, איך לפנות לתומכים.

האנשים שעוברים בהדסטארט, הפלטפורמה שבה השתמשתי בשני מימוני ההמון שערכתי, מודעים היטב לצורך לפנות לתומכים פוטנציאליים בדיוק בגישה הנכונה, ולפני שהם מאשרים פרוייקט לאתר הם מעניקים להוגי הפרוייקטים שלל עצות, הן כלליות והן ספציפיות. הם מזהירים, לדוגמה, מפני ניסוחים שנשמעים נואשים מדי, מתחננים מדי ומסכנים מדי. ומצד שני, מזכירים שלא צריך להתנסח בצורה שגורמת לתומכים פוטנציאליים לחשוב שבעצם לא צריך אותם, שהם סתם לקוחות ולא תומכים. צריך איכשהו למצוא את האיזון בין הבהרה שהתמיכה נחוצה באמת, לסתם פשיטת יד. המצג הפרדוקסלי שלוי אשכול ז"ל, אשר היה מגייס כספים עבור ישראל בפזורות, כינה אותו "שמשון הנבעך": חזק חזק, אבל צריך עזרה. (ובכל פעם שאני מקלידה את המילה "עזרה" אני כבר צופה את התגובות של אנשי הדסטארט היקרים: "לא עזרה! את לא מסכנה. תמיכה!")

האיור שהכינה במיוחד בשבילי שרה מקינטייר - קופי הים בארץ עוץ

האיור שהכינה שרה מקינטייר במיוחד בשביל המימון המון – קופי הים בארץ עוץ

עוד דבר שסיפר לי דידי חנוך כדי להכין אותי לתהליך הזה, הוא שקצב התמיכה במימוני המון אף פעם אינו רציף. הגרף הטיפוסי נראה כמו פעמון הפוך: תמיכה חזקה בימים הראשונים ובימים האחרונים, אבל שקיעה באמצע. זה משהו שכדאי לדעת ולהתכונן אליו פסיכולוגית, כי אחרת אפשר ממש לאבד תקווה. כי אחד המאפיינים של מימוני המון הוא שמדובר ברכבת הרים פסיכולוגית. קודם כל, חולים במחלט רפרשיטיס: טוענים שוב ושוב את עמוד הפרוייקט כדי לראות אם מישהו חדש תמך. אני ממש נאבקת בעצמי לא להפוך את זה לאובססיה. בימים חזקים, שבהם כל כמה דקות נכנסת תמיכה חדשה – מהלכת על עננים, מתכננת תוכניות, העולם יפה ומחייך. בימים של האמצע, כשנדמה שהכל נתקע או נעצר, זה דיכאון המחץ. איפה טעיתי? אני כישלון. אף אחד לא אוהב אותי. המעקב אחרי התקדמות המימון מעצים את כל הרגשות מסביב, וגם הידיעה הרציונלית שמדובר בהתנהלות טבעית לחלוטין, לא מרגיעה את הנוירוזות הרבות שצצות להן.

איך אנסח את זה? אני נכנסת לסרטים. איך אקדם עכשיו את הפרוייקט? האם הפצתי אותו במדיה החברתית כבר יותר מדי, או פחות מדי? האם קבעתי יעד גבוה מדי? האם התשורות יקרות מדי? האם התנסחתי בצורה מרתיעה? בא לי לעלות לטוויטר ולבכות לכולם כמה אני אומללה, אבל רגע לפני שאני לוחצת "פרסם" אני יודעת שזאת טעות איומה, שתשיג בדיוק את המטרה ההפוכה. אסור להיות אומללה. זה פרוייקט טוב, עם תשורות מעולות, הוא מתקדם בקצב סביר ותפסיקי להיות כזאת בכיינית. אבל כבר 24 שעות וזה עלה רק ב-150 ש"ח! אני באמת אומללה! אוף. כמו שאמרתי, סרטים.

השאלה איך להניע תומכים ו/או קונים באינטרנט היא שאלה שמעסיקה אותי כל השנה, לא רק בתקופה של מימון המון. ולמדתי דברים מרתקים על פסיכולוגיה אנושית, מהסוג שמצדיקים פרק באחד מספריו של דן אריאלי (כגון "לא רציונלי ולא במקרה". אני תרגמתי!) לדוגמה, בעיית הזמינות הבלתי נסבלת של הרשת: בשביל הקונים יתרון, בשביל המוכרים – לא תמיד. למדתי את זה בשבוע הספר לפני שנתיים, כאשר הודעתי בכל ערוצי המדיה החברתית שאני מורידה את מחירי הספרים באתר לתקופת שבוע הספר. ההשפעה על הקניות היתה אפסית. אבל כעבור שבועיים, כשהודעתי שאני עומדת בקרוב להעלות שוב את המחירים, הייתה עליה חדה ומיידית במכירות. ומזה הסקתי, שלא די שהמוצר יהיה אטרקטיבי, ושהמחיר יהיה אטרקטיבי: הקונים צריכים עוד דחיפה קטנה, כגון התפישה הפסיכולוגית כאילו יש חלון הזדמנויות שעומד להיסגר ומוכרחים לנצל אותו עכשיו. זאת היתה תובנה מאוד חשובה, שאני חוזרת אליה שוב ושוב, אף על פי שלא תמיד ברור לי איך לנצל אותה באופן המיטבי.

אפשר לכתוב עוד המון על מימוני המון, ספרים שלמים. ואני בטוחה שיהיו לכם גם הערות והארות וגם שאלות להעלות בתגובות. אז בואו נהפוך את זה לשיחה.

אבל רגע לפני שאני חותמת – חוזרת לפרסומת העצמית. "אוליבר והאיים הנודדים" הוא סוכריה של ספר. התשורות במימון המון ממש שוות, ולגבי חלקן זה עכשיו או לעולם לא. יש לי גם רעיונות נפלאים לתשורות המשך, ומתסכל אותי שאנחנו עוד לא מספיק קרובים ל-100% בשביל לפרסם אותן. אתם, קוראי הבלוג, כבר מכירים אותי ויודעים שאני לא ממליצה סתם, וגם כשאני מפרסמת את עצמי, אני עושה זאת בלי ציניות. זה פשוט פרוייקט ממש ממש שווה וכדאי לכם לתמוך בו, לא רק בשביל להרגיע את הנוירוזות שלי, אלא כי אתם תיהנו מאוד מהתוצאות. מבטיחה.

לתמיכה: https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=18802

לתמיכה במימון המון של "אוליבר והאיים הנודדים":

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=18802

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 5 תגובות

מהי ספרות YA?

אתמול התפרסמה בYnet כתבה של יותם שווימר על ספרות YA. אני התראיינתי לכתבה, ויותם ברר מתוך מה ששלחתי לו את הציטוטים שהתאימו לו. אבל בעריכה נפלו דברים אחרים שרציתי לציין ולהבהיר.

המושג "YA" הוא בראש וראשונה מושג שיווקי, והוא מושג אמריקאי. הוא נכנס לשימוש נרחב לפני לא יותר מעשרים שנה. איני טוענת שלא נכתבה ספרות כזאת קודם לכן, אבל קודם לא קראו לה כך. המושג חדר מתחום השיווק בארצות הברית גם לארצות אחרות וגם לשימושים אחרים, ואימוץ לא עקבי של המושג הוליד בלבולים רבים. (אני מדגישה שהוא אמריקאי, כי באנגליה, לדוגמה, הוא עשה קצת בעיות.)

המובן הכי פשוט של המושג YA הוא המובן הגילי. YA, ראשי תיבות של Young Adult, "מבוגר(ים) צעיר(ים)". בעבר היו מתייחסים אל כל ספרי הילדים והנוער לסוגיהם השונים כ-Children's books, או Juvenile books. היה צורך במושג שיציין את ספרי הנוער הבוגרים כנפרדים מספרים לילדים צעירים יותר, ויישמע פחות מעליב מ-juvenile (ילדותי, במובן הרע).

כיום, בשוק הספרים האמריקאי, נהוגות חלוקות שונות של ספרי הילדים והנוער. בין המושגים הרווחים כיום:

Board books – ספרי קרטון. בישראל המקבילה היא ספרי פעוטות, ספרים לגיל הרך.

Picture books – ספרים עם תמונות. בישראל אנחנו קוראים להם, פשוט, ספרי ילדים. ספרים שמתאימים לילדי גן, פלוס מינוס.

Early readers – ספרי ראשית קריאה

Chapter books – ספרים המחולקים לפרקים, יכולה להיות חפיפה עם קטגוריות אחרות אבל בד"כ הכוונה לספרים פשוטים לילדים בגיל יסודי. בשנים האחרונות המושג הזה הולך ונבלע בתוך MG.

MG או Middle Grade, ספרים לכיתות הביניים

YA או Young Adult, ספרות ל"מבוגרים צעירים". יותם שווימר ציטט מתוך ויקיפדיה, שמדובר בספרים לגיל 12 עד 18. אפשר לדעתי בשקט להעלות את הטווח הזה בשנתיים.

NA או New Adult, ספרים ל"מבוגרים חדשים"; המאפיין העיקרי של הספרים הללו הוא שהדמויות הן בסביבות גיל 20 ומשהו ויש בהם סקס.

לכאורה אפשר לחשוב שמדובר בסולם גילי פשוט, אבל זה קצת יותר מסובך. board books ו-picture books הן הרי קטגוריות שמתייחסות לצורה של הספרים ולא לתוכן. אז נכון שכמעט כל ספרי הקרטון מיועדים לגיל הרך, ורוב רובם של הספרים לילדי הגן הם ספרים קצרים מאוירים. אבל הרי יש גם ספרים מאוירים למבוגרים (כגון סדרת "גריפין וסאבין" מאת ניק בנטוק), וגם ספרים לילדי גן שאינם מאוירים (מהדורות מוקדמות של סיפורי רודיארד קיפלינג, לדוגמה).

גם התווית Young Adult היא תווית שמיושמת בשתי דרכים שונות: מצד אחד זאת התייחסות לגיל הקוראים, ומצד שני התייחסות לתוכן הספרים. מן הסתם יש קשר הדוק בין השניים, אבל לא חפיפה מלאה. כשאני מתייחסת אל YA בתור סוגה, אני מוצאת שיש לספרים מאפיינים שאפשר לזהות ולתאר:

  • גיבורה או גיבור צעירים, לרוב בגיל העשרה
  • הספר או הסדרה מתארים תהליך התבגרות של הגיבורה או הגיבור
  • ההתמודדות של הגיבורה ותהליך התבגרותה מתרחשים לרוב על כמה צירים בו זמנית: ציר המשפחה, ציר החברה והציר הרומנטי. זה נכון בין אם מדובר בסיפור ריאליסטי ובין אם מדובר בפנטסיה או מד"ב.
  • בציר המשפחה, מדובר בתהליך של התפכחות. הגיבורה לומדת להכיר את הפגמים והפגיעוּת של הוריה. לפעמים יהיה משבר אבל לרוב יסתיים הסיפור במחילה וקבלה של ההורים על פגמיהם.
  • הציר הרומנטי, כשהוא קיים, יהיה בדרך כלל משני לציר החברה ומקומה של הגיבורה בחברה. ייתכנו נשיקות אבל לרוב לא יהיה מגע מיני של ממש בספר, ובכל מקרה לא יהיו סצנות סקס מפורשות (זה מה שמבחין בין YA לז'אנר החדש NA).  גם אם מגיעים הגיבורים לנישואין והקמת משפחה, לרוב זה רק יצוין בסוף הספר כהתפתחות שחותמת את הסיפור.
  • ההתמודדות המשמעותית בספר היא של הגיבורה למול ציפיות החברה. שאיפתה של הגיבורה היא למצוא את מקומה בחברה. לעתים לצורך כך יהיה עליה להתפכח, לשבור את הפרדיגמה החברתית שבה גדלה ולחשל לעצמה מעין חברה חדשה.

במובן זה, ספרות ה-YA קשורה ישירות לסוגה המכונה בילדונגסרומן, רומן חניכה. על כן לא פעם נמצא ברשימות המלצות של ספרי YA גם רומנים שנכתבו למבוגרים אבל תואמים לתבנית: "ג'יין אייר" או "אילן גדל בברוקלין", לדוגמה. רומנים ריאליסטיים קצרי יריעה שעוסקים בהתפכחות של דמות צעירה אף הם מוצאים את דרכם לרשימות ההמלצות הללו: "אל תיגע בזמיר" ו"התפסן בשדה השיפון", לדוגמה. ובנוסף, גם ספרי מדע בדיוני ופנטזיה בכיכוב דמויות צעירות או במבנה של רומן חניכה מומלצים לא פעם לקוראים צעירים: לדוגמה "המשחק של אנדר" ו"שבט דוב המערות".

אבל לא כל ספר שנכתב לנוער מתאים לתבנית המתוארת לעיל באותה מידה. אגדות ומשלים, ספרי מסעות והרפתקאות, אפשר שיהיה בהם קו של התפכחות והתבגרות, אבל זה לא תמיד העיקר. אם מתייחסים להתבגרות והתפכחות כמטפורה, אפשר למתוח את הז'אנר כך שיכלול כמעט כל ספר. מאידך, היו לי שיחות עם ספרניות (אמריקאיות) שהתעקשו ש-YA הם רק ספרים ריאליסטיים עכשוויים, ספרי בעיה כגון "אשמת הכוכבים" או "בחינת בגרות". במילים אחרות שום מטפורה: הן מוכנות לקבל רק התבגרות של בני נוער "אמיתיים" הלכה למעשה. אני חיה בשלום עם מתיחת ההגדרה לכיוון המטפורה עד גבול מסוים, אבל כשאני שומעת שמצמידים את התווית YA לספר כגון "גבעת ווטרשיפ" או "שר הטבעות", נו, זאת טיפונת הגזמה. לא כל ספר שמיועד לנוער, ובטח שלא כל ספר שנקרא על ידי נוער, הוא YA.

הכי אני לא אוהבת כשאני מגלה שהמושג YA פשוט החליף את המושג Children's Literature, ופתאום הוא מיושם לגבי כל מיני ספרים לקוראים צעירים יותר: "בית קטן בערבה", "חוות הקסמים", "בילבי", "הקוסם מארץ עוץ"… אני נשבעת שפעם ראיתי ברשימת המלצות של YA גם את הספר "ארץ יצורי הפרא"! אני מצטערת מאוד, אבל אלה הם לא ספרי YA; YA הוא לא מושג חופף "לנוער" ובטח שלא ל"ילדים ונוער". אם מתייחסים לגיל הקוראים, YA הם ספרים לנוער בוגר; אם מתייחסים לסוגה, ספרים שגיבוריהם הם ילדים לפני התבגרות מינית לא מתאימים לסוגה.

כמו שאמרו העורכות השונות שהתראיינו בכתבה של יותם שווימר, מדפי הספרים בישראל מוצפים ספרי נוער מתורגמים מאנגלית, ורבים מהם הם בהחלט YA. "משחקי הרעב", "מפוצלת", "אשמת הכוכבים", במידה מסוימת הספרים המאוחרים יותר של ריק ריירדן ("פרסי ג'קסון" פחות, "גיבורי האולימפוס" יותר), במידה מסוימת הספרים האחרונים בסדרת "הארי פוטר" (אבל לא הראשונים), הספרים הראשונים בסדרת "דמדומים" (אבל פחות האחרונים) הם ספרי YA. אבל כשאני קוראת בתגובות לכתבה שאנשים ממליצים על "השביעיה הסודית" ו"הנסיך הקטן", או להבדיל "משחקי הכס" ו"סנדמן" – אלה לא YA.

בשורה התחתונה: אם אתם הורים לילדים שמחפשים ספר מתאים לילדים שלכם, אל תתנו אמון בתווית YA, היא לא תגיד לכם הרבה. אם אתם בעצמכם בני נוער, עזבו אתכם מתוויות. חפשו את הספרים שאתם אוהבים בכל המדפים, גם בקומיקס, גם במד"ב, גם במבוגרים, גם בשירה. ושיהיה בכבוד שלכם להציץ גם במדפי הילדים, כי יש שם פה ושם אוצרות שמתאימים לכל גיל.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 7 תגובות

הרשומון על הרישומון בניחוח קישון. או: הרפתקאות גילי במכס

לפני שבועות אחדים התכתבתי עם חברתי ג'יין, אספנית של כל מה שקשור לקוסם מארץ עוץ, שגרה בקנזס סיטי מיזורי. ג'יין עשתה סדר באוסף פריטי עוץ שלה, וגילתה שיש לה עודפים של גיליונות אחדים של רבעון המועדון הבינלאומי של חובבי הקוסם מארץ עוץ. היא הציעה לי שתשלח לי אותם במתנה. הצעתי שבתמורה אשלח לה בובה בדמות מיכל ינאי בהצגה "הקוסם", והרעיון מצא חן בעיניה מאוד. סגרנו על החלפות. נתתי לה את כתובת המשרד שלי, כי סניף הדואר שליד ביתי הוא איום ונורא.

ג'יין שלחה לי את הגיליונות בדואר. בדיעבד מתברר שהיא עשתה כמה טעויות, שאילו היינו יבואנים ממולחים היינו יודעים להימנע מהן, אבל אויה, איננו כאלה:

  1. היא לא כתבה את השם שלי על החבילה, אלא רק את שם העסק.
  2. 2. היא ביטחה את החבילה לפי ערך של $180, אף שמדובר בסך הכל במגזינים ישנים.
  3. 3. היא השקיעה $70 במשלוח, סכום מטורף, כשאפשר היה לשלוח בדרך היבשה בעלות נמוכה יותר.
  4. 4. בהצהרת המכס, היא סימנה וי במשבצת "מסמכים" ולא סימנה וי במשבצת "מתנה".

אי לכך ובהתאם לזאת, החליטה מדינת ישראל שמדובר בייבוא טובין ושעליי לשלם עליו מכס. זאת היא יידעה אותי באמצעות מכתב שכותרתו "הודעה שנייה" (הודעה ראשונה, אם נשלחה, מעולם לא הגיעה אליי), ובו מסבירים לי שעליי להתייצב במכס עם מסמכי הייבוא על מנת לשחרר את החבילה, אחרת אחויב 9.80 ש"ח על כל יום אחסון מעבר ל-30 יום ממשלוח ההודעה הראשונה שמעולם לא הגיעה אלי.

התייצבתי במכס.

מראש הכנתי את עצמי ליום ארוך, הבאתי חומר קריאה, וגם בכל מקום שבו ראיתי מכונה שמחלקת מספרים לקחתי מספר, ליתר ביטחון. גם כשלא היה צריך.

תחילה נכנסתי לחדר המכס שבו ישבו בהמתנה לפני ארבעה אנשים. בחדר היו שלושה שולחנות של פקידים, אבל רק אחד מהם היה מאויש. ומיואש. הפקידה בשולחן המיואש התחילה להתלונן מרה באוזני פקידה נוספת שעמדה מאחוריה, שהיא לא יכולה לצאת לפיפי או ללכת לאכול כי היא עובדת פה לבד וגם חוץ מזה צועקים עליה שהיא עובדת פה לבד אפילו שזאת לא אשמתה בכלל ויש לה פיפי. להלן הפקידה הממורמרת. הפקידה שעמדה מאחוריה, להלן הפקידה המעט פחות ממורמרת, החליטה לעזור וביקשה מכל מי שעומד בתור שיראה את המסמכים שלו.

הראיתי לה את ההודעה השנייה וניסיתי להסביר שמדובר במתנה. בעיניה היה משמעותי שכתובה כתובת של עסק ואני אדם פרטי. אמרה לי שאני צריכה לגשת לשולה. מי זאת שולה? שולה יושבת בדואר, באשנב 30. ניגשתי לאשנב 30.

באשנב 30 לא היה איש, אז שאלתי את מי שעמדה באשנב 31 מי זאת שולה. אשנב 31 שאלה במה מדובר, הסברתי לה, והיא אמרה שאני צריכה קודם כל לגשת לאשנב 26, כדי שיבדקו מה יש בחבילה.

ניגשתי לאשנב 26 וחיכיתי בתור. הגשתי את ההודעה השנייה, והבחור באשנב 26 הורה לי להמתין כמה דקות עד שיביאו את החבילה ויבדקו את תכולתה. חיכיתי. בדקו. נתנו לי דף ובו פירוט התכולה, ואמרו לי לחזור למכס.

חזרתי למכס, והמתנתי בתור לפקידה הפחות ממורמרת. הפקידה הפחות ממורמרת התבוננה בפירוט התכולה, שהיה כתוב בו The Baum Bugle כפול 18, ושאלה אותי מה זה. אמרתי לה שמדובר בגיליונות ישנים של רבעון המועדון הבינלאומי של חובבי הקוסם מארץ עוץ, שחברה שלחה לי במתנה. שאלה אותי אם זה ייבוא עסקי או ייבוא אישי. אמרתי לה שזאת מתנה. ביקשה לראות קבלה. אמרתי לה שזאת מתנה. ביקשה אם אני יכולה להפנות אותה לאתר מכירות באינטרנט שבו מוכרים את הדבר הזה. אמרתי לה שזאת מתנה. אמרה לי לפי טופס המכס זה עלה $180 דולר, תצטרכי לשלם מכס לפי הערך הזה פלוס ערך המשלוח. אמרתי לה, אבל זאת מתנה. אמרה לי, המחשב מגביל אותי, אני לא יכולה לחרוג מהנוהל, דברי עם דוד. מי זה דוד? סימנה בסנטר שלה לכיוון הכללי ואמרה, "חדר 6".

לחצתי על הזמזם כדי שיכניסו אותי לפרוזדור של חדר 6. לא היו מספרים על דלתות החדרים, אז שאלתי מי זה דוד. אמרו לי, הוא בדיוק יצא, שבי פה וחכי לו. ישבתי וחיכיתי. דוד חזר, והתחיל לדבר עם לקוחה שעמדה בתור לפני. בעודי ממתינה הגיע מישהו אחר, לא דוד, ושאל אותי למה אני מחכה לדוד. היה לו זקן והוא היה די מבודח. התחלתי לספר לו, אז הוא אמר שאני צריכה ללכת למכס. אמרתי לו שמהמכס שלחו אותו לדוד. הוא אמר, אה, אז את צריכה את שי. שאלתי מי זה שי? אמר אשנב 26. אמרתי שבאשנב 26 כבר הייתי, משם שלחו אותי למכס ששלחו אותי לדוד. אמר, אז יש לך מפרט? הראיתי לו את המפרט.

"אני יודע ש'באום' זה עץ," אמר לי הפקיד המבודח שאינו דוד, "אבל מה זה 'ביוגל'?" הסברתי לו שבאום זה שם המשפחה של הסופר שחיבר את "הקוסם מארץ עוץ", ו"ביוגל" זאת חצוצרה, ובחבילה יש גיליונות ישנים של רבעון המועדון הבינלאומי לחובבי הקוסם מארץ עוץ, ששלחו לי במתנה. הוא חשב שזה הדבר הכי מצחיק שהוא שמע. הוא רשם בפינה, שמדובר במתנה, ואמר בחיוך גדול, לכי תאספי את זה משי.

בדיעבד, העבודה שבשלב הזה פגשתי מישהו חייכן ומבודח נתנה לי כוח להמשיך. הייתי כבר די קרובה להתמוטטות עצבים בשלב שבו הוא הראה לי שזה בעצם מצחיק.

ניגשתי שוב לאשנב 26 וחיכיתי לשי, שכבר זיהה אותי. "אה, פאבלישינג," הוא אמר. "אני לא יכול לשחרר לך את החבילה, היא נשלחה לעסק, ואת אדם פרטי". אמרתי לו שאני יכולה להראות לו תעודת עוסק מורשה שמראה שהעסק הזה רשום על שמי. אמר לכי לג'ולי. שאלתי מי זאת ג'ולי? התברר שזאת זו שכבר הייתי אצלה, באשנב 31.

חזרתי אל ג'ולי באשנב 31. הראיתי לה, במסך של הטלפון שלי, את תעודת העוסק המורשה שלי. אמרה, "תשלחי את זה לשירן, שהיא תדפיס את זה". פשפשה במגירה ושלפה פתק שעליו כתובה כתובת הדואר האלקטרוני של שירן. הכתב לא היה הכי ברור, אבל ג'ולי בדקה מול שירן ושלחתי. עברו כמה דקות, ושירן עוד לא קיבלה את מה ששלחתי. אז ג'ולי הגדילה ראש, לקחה ממני את הטלפון, ניגשה למכונת צילום, וצילמה ממסך הטלפון שלי את תעודת העוסק המורשה שלי.

שאלתי אם כעת אני יכולה לגשת לאסוף את החבילה משי, והיא שאלה אותי איפה הרישומון. מה זה רישומון? את צריכה לגשת למכס לבקש את הרישומון. אמרתי לה, אבל כבר הייתי במכס, פעמיים, והראיתי לה את מה שהפקיד-המבודח-עם-הזקן-שאינו-דוד רשם לי בפינת הטופס. היא אמרה שזה בכלל לא נוגע אליה, היא לא מכס, אני צריכה לחזור למכס ולבקש רישומון. חזרתי למכס.

חיכיתי בתור פעם שלישית לפקידה-הפחות-ממורמרת. כשהגיע תורי אמרתי לה שאני צריכה רישומון, והיא סיננה בין שיניה למה הם שולחים אותי אליה לקבלת רישומון, הם הרי יכולים היו לעשות את זה, הם לא יודעים כמה היא עסוקה? היא שאלה אותי מה דוד אמר, והראיתי לה את מה שרשם בפינת הטופס הפקיד-המבודח-שאינו-דוד. לתומי חשבתי שבכך שהוא רושם שזאת מתנה הוא פוטר אותי מתשלום מכס, אבל הפקידה אמרה שבמכס אין מתנות. היא הסבירה לי שוב כיצד יחשבו את המכס.

ניצבתי כעת מול בחירה לא נעימה. האם לשלם את המכס, בגובה 185 ש"ח, או לסרב לקבל את המתנה, שתחזור לשולחת, אשר שילמה על המשלוח 70 דולר, ובכך להלבין את פניה. נשברתי והסכמתי לשלם את המס. אז הפקידה הפחות ממורמרת הנפיקה בשבילי רישומון ואמרה לי לחזור לג'ולי.

חזרתי לג'ולי עם הרישומון, מוכנה לשלם. אבל ג'ולי אמרה שאי אפשר בכרטיס אשראי, כרטיסי האשראי לא עובדים היום. הצעתי שאשלם בצ'ק וג'ולי אמרה שזה בסדר, אבל היא לא תוכל להנפיק לי קבלה, כי גם המחשב לא עובד. היא אמרה שתוכל לשלוח לי את הקבלה בדואר ביום אחר, או אם אני מעדיפה, אוכל לחזור ביום אחר אל המכס. בשלב זה כבר ביליתי שם יותר משעה, ולא רציתי לחזור ביום אחר. ביקשתי שלפחות תכתוב לי מכתב בכתב יד, כדי שיישאר לי משהו ביד. בעודנו משוחחות פתאום חזר המחשב לעבוד! ג'ולי קיבלה ממני את הצ'ק, הדפיסה לי את הקבלה, ושלחה אותי בחזרה לשי.

שי אמר, "אה שלום, פאבלישינג!" והביט בכל חפיסת הניירת, כולל ההודעה השנייה עם מה שכתב בפינה המבודח-שאינו-דוד, והמפרט שבו כתוב The Baum Bugle כפול 18, והקבלה שהנפיקה לי ג'ולי לפי הרישומון שהנפיקה הפקידה-הפחות-ממורמרת, והצילום ממסך הטלפון של תעודת העוסק המורשה שלי כי המייל לא הגיע לשירן, ובסופו של דבר שחרר בשבילי את החבילה.

הללויה.

זה לקח שעה ורבע ועלה לי 185 ש"ח, אבל סוף סוף הנה הם בידי: 18 גיליונות ישנים של רבעון המועדון הבינלאומי של חובבי הקוסם מארץ עוץ, ששלחה לי במתנה החברה שלי ג'יין מקנזס סיטי מיזורי.

Baum Bugle

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 7 תגובות

פרס גפן והשאלה מה בין ספרות נוער לספרות ילדים

העילה לפוסט הזה היא פיסת חדשות שאכזבה אותי מאוד. ועדת פרס גפן קבעה שהספר "עוגות בחלל" אינו זכאי להיחשב מעומד לפרס גפן לשנת 2015, משום שלטענתם הפרס נועד לספרי נוער בלבד ו"עוגות בחלל" הוא ספר ילדים. הם קובעים זאת על סמך העובדה שמדובר בספר מנוקד ומאוייר, ונמסר לי שמדובר בהחלטה שהתקבלה פה אחד על דעת כל חברי הועדה. זאת למרות שבשום מקום בתקנון של פרס גפן לא כתוב מהם הקריטריונים לפיהם ספר נחשב ספר ילדים ולא ספר נוער. (שנגלה להם שהזוכים בשנה שעברה, "עוצמה מעוץ" ו"דורותי והקוסם בארץ עוץ", אף הם מנוקדים ומאויירים? ששש, לא בא לי להחזיר את הפרס.) לטעמי מדובר בהחלטה שרירותית, לא עקבית ושגויה, וכמו שציינתי, אכזבה אישית גדולה בשבילי. אבל אשתדל לצאת מהנקודה הזאת ולהרחיב את הדיון.

ועדת פרס גפן היא לא היחידה שמתלבטת בסוגיה כיצד מבחינים בין ספר ילדים לספר נוער. גם השאלה מה מבחין בין ספר נוער לספר מבוגרים היא סוגיה סבוכה, ועסקתי בכך לא פעם כאן בבלוג (ב-2015 מהי ספרות נוער?, ב-2012 לאיזה גיל זה מתאים?, וב-2006 זה ספרי נוער זה?!). מדובר בשאלה מורכבת בין היתר כי אפשר להפעיל סטים שונים לגמרי של שיקולים וערכים בניסיון לענות עליה: שיקולים פדגוגיים/חינוכיים, שיקולים פסיכולוגיים/התפתחותיים, שיקולים שיווקיים/מסחריים, שיקולים של יוקרה ושל הגמוניה תרבותית. אפשר להתייחס למאפיינים המיוחסים לספרים המתאימים לקבוצות גיל שונות, אבל תמיד אפשר יהיה למצוא יוצאים-מן-הכלל מעניינים, ראויים וחשובים, ובסופו של דבר אין סרגל אבסולוטי לקביעת גיל היעד של יצירה ספרותית.

המיון הכי מובהק, לכאורה, הוא זה שמופעל כרגע בשוק הספרים האמריקאי. שם נהוגות קטגוריות יחסית ברורות. Board books (ספרי לוח) הם ספרי קרטון לגיל הרך; Picture books (ספרים מאויירים, ספרי תמונות) הם ספרים לילדים קטנים, שמיועדים להקראה בקול; early readers הם ספרים לילדים בכיתות הנמוכות, מה שנקרא אצלנו "ראשית קריאה"; MG או Middle Grade הם ספרים שמתאימים לגילאי ביניים, בקירוב עד גיל 12; YA או Young Adult, "מבוגרים צעירים", ספרים שמתאימים לבני נוער בוגרים יותר עד בני 20+; והקטגוריה החדשה, NA או New Adult, ספרים לקוראים מעל גיל 18, שבד"כ עוסקים במערכות יחסים ויש בהם סצנות סקס.

כשבאים לבחון את החלוקות הללו, מתברר שההגדרות בכל זאת לא תמיד מובהקות. ברשימות המלצות של ספרי YA – כביכול ספרי נוער – יימצאו לא פעם ספרים שנכתבו למבוגרים מחד, או לילדים בכיתות נמוכות מאידך. לדוגמה, ברשימת 100 ספרי YA מומלצים באתר אמזון, נמצאים ספרים כגון "גאווה ודעה קדומה", "תפוז מכני", ו"אל תיגע בזמיר" אשר נכתבו ושווקו למבוגרים; ואילו ברשימה דומה של מגזין טיים כלולים ספרים כגון "חוות הקסמים", "קמט בזמן" ו"בית קטן בערבה", אשר מתאימים לקוראים מתחת לגיל 12. כמוכן, ישנם ספרים מאויירים – Picture Books – שמיועדים למבוגרים (כגון סדרת "גריפין וסבין" מאת ניק בנטוק), וכן ספרים לילדים צעירים שאינם מאוירים. ספציפית סביב הקטגוריה YA, קטגוריה חדשה יחסית, יש דיון מתמשך האם מדובר בהגדרה גילאית או בז'אנר.

זאת ועוד: מדובר בחלוקות שנהוגות בארצות הברית, אבל לא תמיד מתעתקות לחלוקות הנהוגות בארצות אחרות. כך לדוגמה, פיליפ ריב (שחיבר את "עוגות בחלל") מחה בשנה שעברה בבלוג שלו שהתווית MG אינה מובנת לקוראים באנגליה, מיותרת, ורומזת שמדובר בספרים שאיכותם בינונית. באנגליה עדיין נפוץ שספרי ילדים ונוער יהיו מקובצים יחד תחת התווית Children's Books. כך, לדוגמה, כשהסופרת פרנסס הרדינג זכתה לאחרונה בפרס קוסטה הבריטי לספר הטוב ביותר לשנת 2015, הוגדר ספרה "עץ השקרים" Children's book, ספר ילדים. מדובר, חד משמעית, בספר נוער, כלומר מתאים בערך מגיל 12 ומעלה -אבל באנגליה האבחנה הזאת לא בהכרח באה לידי ביטוי בטרמינולוגיה. (וזאת הזדמנות לציין שרכשתי את זכויות התרגום לספר, והוא צפוי לראות אור בהוצאת עוץ.)

גם בישראל, עד לאחרונה, לא היתה נהוגה הפרדה מובהקת בין ספרי ילדים לספרי נוער בחנויות ספרים; ועד עצם היום הזה, אין אבחנה כזאת ברשימות רבי-המכר בעיתונים. "איה פלוטו?" ו"משחקי הרעב" כביכול משתייכים לאותה קטגוריה, קטגוריית ספרי ילדים ונוער. מצד אחד ברור שיש הבדל בין ספרים שנמצאים בקצוות של הקטגוריה הזאת, ואף על פי כן לא ברור בדיוק איפה, באמצע, עובר הקו המפריד. בספטמבר 2015, כש"עוצמה מעוץ" ו"דורותי והקוסם בארץ עוץ" זכו בפרס גפן לספר הנוער המתורגם הטוב ביותר, הופתעתי לראות שעל תעודת הפרס כתוב באנגלית "Best YA book", שהרי אלו אינם ספרי YA. הנחתי שהמושג "ספר נוער" הוא קיצור של "ילדים ו/או נוער", ושהשימוש ב-YA הוא ניסיון מעט מבולבל ליישם את הטרמינולוגיה האמריקאית. כעת מתברר שבכל זאת כנראה כוונתם של קברניטי הפרס היתה לספרי נוער בלבד, ואם כן, הרי שיש עוד מועמדים השנה, וגם זוכי עבר, שזכאותם אמורה להיות מוטלת בספק.

ברור מדוע לא טוב לסמן ספרים שמתאימים רק לקוראים בוגרים, כמתאימים לקוראים צעירים מדי: אנחנו חוששים שקריאה בספר לא מתאים עלולה לפגוע בנפשם של הילדים, לגרום להם טראומות, או סתם לקלקל להם את ההנאה שבקריאה מוקדמת מדי של הספר הזה וספרים בכלל. האם אותו נזק עלול להיגרם מסימון ספרים שמתאימים לקוראים צעירים, כמתאימים לקוראים בוגרים יותר? לא בהכרח. לא יאהבו, לא ימשיכו לקרוא –  אבל לא בהכרח יינזקו מהקריאה. יש לזכור שספר יכול להתאים לטווח רחב של גילאים, ושיוך לקבוצת גיל אחת אינו בהכרח מחייב שהספר מתאים רק לקבוצת הגיל הזאת. כשאני אומרת שספר מתאים לילדים, לפעמים כוונתי היא שהספר מתאים גם לילדים, וכך במקרה של "עוגות בחלל".

בעיני, ממש לא נורא אם ספר ילדים זוכה בפרס שמיועד לספרי ילדים ונוער או אפילו מבוגרים. אני מאושרת שהספר "עץ השקרים" זכה בפרס קוסטה הכללי – וניצח בזאת ארבעה ספרי מבוגרים – כי אני רואה בכך התחלה של הכרה של המיינסטרים בכך שספר נוער יכול להיות ספר איכותי לכל דבר. השנה זכה בארצות הברית בפרס ניוברי היוקרתי, ספר ילדים מאויר (picture book) בשם Last Stop on Market Street. אף שבתקנון הפרס מצוין שזכאי כל ספר שמתאים לילדים עד וכולל גיל 14, נהוג היה כל השנים שהפרס יהיה מוענק לספר קריאה לילדים בגיל בית ספר – קטגוריות MG או YA – בעוד ספרים לילדים צעירים יותר זוכים בדרך כלל בפרס קלדקוט, ועל כן הזכייה היתה מפתיעה, ועוררה תגובות מעורבות. אך כפי שציינו אחדים, פרס קלדקוט הוא פרס שניתן לאיור, ולעתים ראוי גם לציין את הכתיבה המשובחת של ספר ילדים טוב; למטרת עידוד הכתיבה נועד פרס ניוברי.

שרה מקינטייר, שאיירה את "עוגות בחלל", העירה בעבר שהיא נשארת קירחת מכאן ומכאן: האיורים שהיא מאיירת לספריו של פיליפ ריב אינם זכאים לפרסים ספרותיים מחד, כי הפרסים הללו מיועדים רק לכתיבה; ומאידך גיסא הם אינם יכולים להתחרות באיורים של ספרים שהאיורים במרכזם, כי איוריה מעודנים ומינוריים יותר בשל מערכת הגומלין עם המלל המרובה. הספרים "עוגות בחלל", "אוליבר והאיים הנודדים" ו"כלבלבי הצפון הפראי" שיצרו ביחד פיליפ ריב ושרה מקינטייר, הם ילדים חורגים בכל קטגוריה שבה תנסו להכליל אותם. הם ארוכים מדי להיחשב picture books ואינם עשירים דיו ויזואלית כדי לזכות בפרסי איור, אבל עצם נוכחותם של האיורים פוגמת כביכול בלגיטימיות של הספרים כמוצר ספרותי.

ישבה ועדת פרס גפן, והתלבטה אם להקיא או לבלוע את הספר הזה, שלא ברור לה מה הוא. הם החליטו כפי שהחליטו, ודעתי בעניין ידועה. כעת אנסה להסביר מדוע החלטתם אכזבה אותי כל כך. והרי פרס גפן אינו פרס כספי, ואין לו כמעט השפעה על מכירות. אז למי בכלל אכפת אם ספר מסוים מועמד או לא? כמו כל פרס, הגפן יוצר מתחים ופילוג, כי ברגע שיש רק זוכה אחד, בהכרח יש מועמדים ראויים שנשארים מקופחים – אבל זה נכון לכל פרס. יש גם בעיות מובנות בשיטת פרס גפן, שהוא בסופו של דבר פרס פופולריות ולא בהכרח פרס איכות – ידוע. יחד עם זאת, בעיני לפחות, פרס גפן הוא לא דבר רע. תחום המד"ב והפנטזיה הוא תחום מודר שנדחק אל השוליים, והידיעה שיש קהילה, שיש מי שאכפת לו מספרי מד"ב ופנטזיה בישראל, ומי שמכיר בהשקעה האדירה שנדרשת מהוצאות ישראליות להוציא ספרים כאלה, היא מסוג החיזוקים שהופכים את העיסוק הזה ליותר מסתם שיגיון אישי. כשספרי עוץ זכו בספטמבר, להפתעתי, בפרס הגפן, הרגשתי כאילו זכיתי לחיבוק חם מהקהילה הזאת. וכעת אני מרגישה כאילו קברניטי אותה קהילה הודיעו שספרי ילדים פשוט לא חשובים להם. וזה כואב לי.

אני מוציאה לאור ספרי ילדים וספרי נוער, כי אני מאמינה שהקוראים הצעירים ראויים לספרים טובים, ושספרים לקוראים צעירים יכולים להיות מעולים. כשאני רואה ביקורת שכתוב בה מפורשות שספרים לקוראים צעירים הם נחותים מעצם כך שהם נועדו לקוראים צעירים, עולה בי זעם. "עוגות בחלל" הוא מעל הכל פשוט ספר טוב. ספר מדע בדיוני טוב. לא רק בגלל שהוא יצא בהוצאה שלי אני סבורה שהוא מועמד מצוין לגפן; אחרת הייתי פשוט מושכת בכתפיים ועוברת לנסות לשכנע אתכם להצביע עבור "יום סמק הגדול", שכן נכנס לרשימת המועמדים השנה, וראה אור אצלי בהוצאה, והוא סבבה של ספר שאני אוהבת וממליצה עליו מכל הלב. אבל מבחינתי, בין "עוגות לחלל" ל"יום סמק הגדול", "עוגות בחלל" הוא החדשני יותר והראוי יותר לפרס, בדיוק בגלל שהוא עושה דברים קצת לא שגרתיים בז'אנר, כגון שילוב איורים ופנייה לקוראים צעירים מאוד. אני לא יודעת אם פסילתו היא תוצאה של זלזול בילדים כקוראים, חוסר הבנה של מהי ספרות ילדים, או פשוט סוג של יומרנות אירונית במיוחד כשמדובר בפרס שמראש מוענק לז'אנר מודר. בעיני, ראוי לעשות חושבין ולנסות שוב להגדיר, למי ולמה בעצם מיועד פרס הגפן: את מי ואת מה הוא שואף לעודד, והאם בכך שהוא דוחה קטגורית את כל ספרי הילדים, אין פגיעה במטרותיו של הפרס.

רשימת המועמדים לפרס גפן לשנת 2015.

מדור לדור. התמונה זיכתה את הצלם רועי זינתי בפרס ראשון בתחרות הצילום של כנס אייקון 2015, בקטגוריה הכללית. אבא אבנר מקריא לבן תום את "עוגות בחלל".

מדור לדור. התמונה זיכתה את הצלם רועי זינתי בפרס ראשון בתחרות הצילום של כנס אייקון 2015, בקטגוריה הכללית. אבא אבנר מקריא לבן תום את "עוגות בחלל".

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות