האג'נדה הפמיניסטית שלי

קצת איחרתי את יום האישה הבינלאומי, אבל זה כי לא התכוונתי לכתוב שום דבר לרגל יום האישה הבינלאומי. אני אישה כל ימות השנה, ויום האישה הוא בעיני מין צביעות ממוסחרת וצינית שכלל לא משפיעה על שוויון הזדמנויות לנשים, אלא רק מדגישה את היעדרו. אבל בסביבות יום האישה החלו כמה אנשים לתייג אותי או את הוצאת עוץ בסרטון הזה שהופץ, כנראה לא במקרה, ממש אז.

(מסיבה טכנית שלא ברורה לי אני לא מצליחה לקשר לסרטון: בכל פעם שאני מכניסה את הקישור נמחק הפוסט שלי ונשאר רק הקישור. אז אשים אותו בינתיים בתגובה הראשונה.)

תקציר למי שלא צפה: אמא ובת עומדות מול מדף ספרי ילדים, ומתחילות להוציא מתוכו ספרים לפי קריטריונים שונים: ראשית מוציאות ספרים שאין בהם אף דמות בת (אישה, ילדה, או חיה ממין נקבה), אחר כך מוציאות ספרים שבהן יש בנות אבל הן לא מדברות, אחר כך את הספרים שבהן יש בנות שמדברות, אבל הן לא "חולמות ושואפות", אחר כך את הספרים שבהם הנוכחות הנשית היא נסיכה (בהנחה שזו תמיד פסיבית) – ונשאר מדף ריק למדי. כל זה כדי להדגים ויזואלית את ההטיה המגדרית שקיימת בספרות ילדים.

אציין שהמחקר שעליו התבסס הסרטון סקר ספרים לילדים קטנים ממש (פיקצ'ר בוקס), ומצבם אינו בהכרח משקף את הנעשה בתחום הספרות לילדים בוגרים יותר ולנוער. למעשה, גם בספרות נוער יש כל מיני הטיות, אבל קשה יותר להוכיח אותן והן מורכבות יותר – בדומה למציאות עצמה. בהמשך מתברר שהסרטון הוא בכלל פרסומת לספר חדש שיצא עכשיו, אסופה של דיוקנאות של גיבורות תרבות שמיועדת להעצמת קוראות צעירות.

הראשון שתייג אותי בסרטון, עשה זאת כי הילדה הקטנה בסרטון שואלת כביכול את הספרן הנעלם, "אני רוצה לטוס למאדים. יש לך ספר בשבילי?" והאמת שממש היה מתבקש לתייג אותי, כי להוצאת עוץ יש ספר נהדר על ילדה שטסה למאדים – ובספר יש גם טייסת קרב גיבורה, מדענית בכירה, חברה גאונה, ובאופן כללי ייצוג נשי מכובד גבוה מהרגיל (כנראה).

אבל אחר כך תייגו אותי עוד כמה, שגם שאלו – ומתי את מוציאה לאור את הספר הפמיניסטי הזה? בהתחלה קצת הופתעתי, כי הספר בכלל לא מתאים להוצאת עוץ. לא הוצאתי עד כה כלל ספרי עיון, וגם בכלל אין לי אג'נדה פמיניסטית.

ואולי בעצם כן?

כי כשמסתכלים על הספרים שראו אור בהוצאת עוץ – 11 כותרים עד היום, ומספר 12 מודפס בימים אלה – אי אפשר להכחיש את הסטטיסטיקות. המספרים מדברים בעד עצמם.

מתוך 12 ספרים שהוצאתי לאור, יש ספרים שנכתבו על ידי 3 סופרים ו-5 סופרות (בלי לכלול את שרה מקינטייר). אשר לגיבורים, רק ב-3 מהספרים מדובר בגיבור ראשי זכר (ילד, חתול, וכלב עץ) לעומת 8 ספרים בהם מדובר בגיבורה או גיבורות  – ועוד ספר שבו דמות שנדמתה כגיבור בתחילת הספר מתבררת כגיבורה בסופו. אחדים מהכותרים שבחרתי, בהם "שם צופן וריטי" ו"עץ השקרים" החדש באופק, הם ספרים שמוזכרים רבות כדוגמאות לספרים פמיניסטיים. הייתכן שבלי כוונה הקמתי הוצאת ספרים פמיניסטית?

אז הנה העניין. אני לא יכולה להגיד שכן, אבל אני גם לא יכולה להגיד שלא. אמנם לא חרתּי על דגל ההוצאה את הפמיניזם כעיקרון מנחה, אבל המשיכה לדמויות נשיות מגוונות, מורכבות ומעניינות קיימת בתוכי. למעשה זאת השתקפות די מדויקת של המנגנון שיוצר בדרך כלל אפליה נגד נשים: לרוב לא מדובר באיזה מנכ"ל שמחליט באופן מוצהר מלמעלה לנדות נשים ולשלם להן פחות, אלא אלפי מסננות של אפליות קטנות ואפילו לא בהכרח מכוונות לאורך הדרך, שמכשילות נשים ומעניקות העדפה לגברים. הפמיניזם בבחירת הספרים שלי הוא לא אידיאולוגיה מוצהרת, ולדעתי גם לא נובע מהטיה לטובת נשים, אלא מהטיה לטובת דמויות עגולות, מורכבות ומעניינות, על פני פלקטים ושבלונות. יוצא שדמויות נשיות כאלה נחשבות פמיניסטיות.

לא תמיד ברור לי מה פמיניסטי. את הספר "ארץ עוץ המופלאה" אני מחשיבה בהחלט ספר פמיניסטי, אבל זכורה לי אמא אחת שכתבה בפייסבוק, שהיא נטשה אותו בעלבון ובשעט נפש, בשל הסקסיזם שבו. הספר מכיל פרודיה די מטופשת על תנועת הסופרג'יסטיות, תנועה שהסופר פרנק באום הכיר היטב, שכן חמותו האהובה היתה אחת החלוצות הדגולות בה. אין להכחיש שבאום עושה בספר צחוק מצבא הבנות שמורד נגד השלטון הגברי, בהפעילו שלל סטריאוטיפים לא הוגנים. יחד עם זאת, זה אותו ספר שבו מופיע המשפט, המדהים לזמנו (נכתב ב-1904), "שלטון שאינו שוויוני הוא לא שלטון טוב"; ובסוף הספר אכן מוחלף השלטון הגברי בשלטון נשי. פמיניסטי או סקסיסטי? הייתכן שגם וגם?

התלבטתי מאוד השבוע, כשניסחתי את טקסט הגב לספר "עץ השקרים", אם לציין שזהו ספר פמיניסטי, כי ישנם אנשים שהמילה הזאת מעלה בהם אסוציאציות לא טובות: של כעס, התנגחות, ולוחמנות חסרת ניואנסים. אודה ואתוודה, שאפילו אני נרתעת מהתווית "פמיניזם", כשנדמה לי שעושים ממנה קרדום לחפור בו. אבל האמונה שלנשים יש ערך לא פחות מזה של גברים, ושקיים צורך לשאוף ולעמול להקמת חברה שוויונות יותר, שגם תהיה טובה יותר בשביל כולם, אלה מקננים עמוק בתוכי. במובן הזה אני פמיניסטית, ובמובן הזה אני שמחה מאוד שהפמיניזם מחלחל כך או אחרת לתוך הספרים, ובתקווה מהספרים אל לב הקוראות והקוראים.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 9 תגובות

מוכרחים לדבר על הווסת

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לפני כמה שבועות ואז נתקעתי. אבל נדמה לי שהיקום מסמן לי להמשיך. לדוגמה, בלי שום תיאום בינינו, חברתי ענבל שגיב העלתה לבלוג שלה פוסט ובו מאמר שכתבה ביחד עם נבט טחנאי, החללית האדומה, שמתחבר בדיוק למה שהתחלתי לכתוב.

כמה ספרים אתם מכירים בהם הגיבורה מקבלת מחזור? תחשבו טוב טוב, אולי תצליחו למנות שלושה. והם מן הסתם יהיו אותם שלושה. וסת זה משהו שכחמישים אחוז מהאוכלוסייה חווה למשך שנים משמעותיות בחייהן, אבל זוכה לכמעט אפס התייחסות, אם בשל טאבו ואם בשל סקסיזם שמוטבע עמוק בתרבות (ואם בכלל אפשר להבחין בין זה לבין זה).

היום ראיתי תמונה בפייסבוק שקצת טלטלה אותי, והופתעתי עד כמה. כי אפשר לחשוב שאין לי כזה ושאני לא חוויתי על בשרי את מה שמומחש פה בשני גושי פלסטלינה: גודל של רחם בתחילת המחזור, לעומת גודלו בשיא.

אולי מתישהו אמרו לי שהרחם גדל כל כך במהלך מחזור נורמלי, אבל זה לא נקלט כמו לראות את זה בתמונה ממחישה. גם אם יש לנו כזה בגוף, זה לא משהו שאנחנו רגילות לראות בעיניים. וכשרואים בעיניים, פתאום הרבה דברים נעשים ברורים ומובנים יותר: למה המחזור החודשי מלווה בתחושות של התנפחות וכובד (אגב, לא רק הרחם גדל, גם רקמות אחרות בגוף סופחות נוזלים במחזוריות); למה התכווצויות הרחם יכולות להיות כואבות כל כך. כשלא מבינים שלדברים האלה יש בסיס פיזי, משלימים בהסברים רגשיים: חולשה נפשית, חוסר יכולת לקבל את הנשיות, התניה תרבותית וכמובן, "הורמונים", שזה שם קוד ל"משהו מיסטי שלעולם לא נבין אבל שהופך נשים לדבר נפיץ ובעייתי".

לאחרונה התפרסמה ידיעה לפיה הממסד הרפואי גילה סוף סוף שכאבי מחזור יכולים ממש לכאוב: עד רמת כאב של התקף לב. ואף על פי כן, גם כשמחנכים בנות על תופעות המחזור, לא מרבים להתייחס לנושא הכאב. בספר "מ-12 עד 16" (שחברת משפחה נתנה לבת שלי כמתנה היתולית לבת המצווה) שהתיימר בצעירותי להיות המדריך האולטימטיבי לבנות בגיל ההתבגרות, כתוב רק: "ברוב המקרים הווסת אינה גורמת לכאבים" (ואז עוברים לדברים חשובים באמת, כגון הסכנה שטמפון עלול לקרוע את קרום הבתולין). נערה שתקרא משפט כזה תחשוב אולי שהכאבים שלה לא נורמליים, שהיא סתם מתפנקת ושמשהו לא בסדר אתה. ופתאום המחזור סופח אליו גם רגשות אשם כלל לא ענייניים.

אפילו לממסד הרפואי יש נטייה לייחס כאב של נשים יותר לגורמים פסיכולוגים לעומת כאב של גברים, שמיוחס יותר לגורמים פיזיולוגים. אותה ידיעה שבה כתוב על תגלית כאבי המחזור כללה גם את הסטטיסטיקה שעלתה במחקר, לפיו גבר שמגיע לחדר מיון עם תלונה על כאבי בטן נאלץ להמתין 49 דקות בממוצע, לעומת אישה שמגיעה עם אותן תלונות, ונאלצת להמתין 65 דקות בממוצע. לאמונות הקדומות לגבי התמודדות של נשים עם כאב יכולות להיות השפעה ישירה על בריאותן.

אני עצמי, בילדותי, חשבתי שכאבי מחזור זה משהו שפשוט צריך להתאפק ולסבול אותו. זכורים לי ימים ארוכים של ייסורים, בהם רק ניסיתי להסדיר את הנשימות שלי בהתאם לגלי הכאב, ואף פעם לא עלה בדעתי – וגם איש לא הציע לי – לקחת כדור לשיכוך הכאבים. ככה ישבתי בשיעורים בבית הספר, יצאתי לטיולים ועוד, כשאני כובשת כל הזמן כאב. חונכתי להאמין שנטילת משכך כאב היא הפתרון האחרון שמנסים כשכלו כל הקיצים, והיא מעידה על חולשה, וחשבתי שמוטל עלי לסבול ולא להתלונן. מעניין כמה מהעצבנות שנוהגים לייחס לנשים במחזור כלל אינה הורמונלית, כי אם תוצאה של העובדה שהן מנסות לתפקד נורמלית תוך כדי שהן סובלות כאבים מיותרים.

מחזור זה כואב ולא נעים, אבל זה לא אמור להפוך לנכות ולמגבלה. למרבה הצער, הבורות סביב המחזור, והמיסטיפיקציה שלו, הופכים את הבעיה לגדולה הרבה יותר. בכתבה מהגרדיאן מצוטט מחקר לפיו בקניה, כ-80% מהנערות המקבלות מחזור בפעם הראשונה, כלל לא יודעות מה קורה להן. ואם זו הבורות של הבנות, אפשר לתאר רק את הבורות של הבנים. באותה כתבה ישנה גם אנקדוטה שמדגימה כמה מסוכנת יכולה להיות הבורות: מסופר על נערה באתיופיה, שאביה תפס אותה שוטפת דם מתחתוניה. הוא היה משוכנע שנערות מתחילות לקבל מחזור רק אחרי שהן מתחילות להיות פעילות מינית, ועל כן הכה את בתו להעניש אותה, ואמר שלא לשם כך הוא שולח אותה לבית הספר.

בהודו, כ-23% מהבנות נושרות מהלימודים בעקבות תחילת קבלת המחזור. ההימנעות אינה רק עניין תרבותי או דתי, אלא פרקטי לחלוטין: בהיעדר גישה למוצרי היגיינה טובים, נשים מעדיפות לדמם בפרטיות בביתן. את הנתון הזה אני יודעת מכתבה על ארונצ'לם מורוגננתם, גבר הודי שחרף נידוי קשה המציא ופיתח מכונה לייצור קהילתי של תחבושות הגייניות מחומרים מקומיים זמינים, ובכך הכניס לשוק בהודו מוצרי היגיינה זולים באיכות גבוה, וגם סיפק תעסוקה לעוד ועוד נשים בקהילות כפריות בהודו ובעולם השלישי. אני ממליצה מאוד לקרוא את הסיפור שלו – לדעתי הוא ראוי לפרס נובל לשלום.

אבל לא רק במדינות נחשלות, אלא גם במערב ה"נאור" בנות רבות נשארות בבית בימי המחזור, דבר המשפיע על הישגיהן בלימודים ועל מעמדן החברתי. לדוגמה בניו זילנד נאסף מידע לפיו תלמידות עניות נעדרות מלימודים כי אינן יכולות להרשות לעצמן לקנות טמפונים ותחבושות; כשארגון ללא מטרות רווח החל לרכוש את המוצרים במרוכז ולחלק אותם לתלמידות תיכון במחיר סמלי, נרשם להם ביקוש רב. בניו זילנד, כמו במדינות רבות במערב, מוטל מס מותרות על מוצרי היגיינה נשית, כאילו היו מוצרי יוקרה ולא צורך בסיסי של מחצית האוכלוסייה; וזאת בניגוד למוצרים בסיסיים אחרים, כגון סכיני גילוח, הפטורים מאותו מס. קיים קשר ישיר בין נגישותם של מוצרי היגיינה במחיר סביר, לבין יציאתן של בנות ונשים מהבית למטרות לימודים ועבודה, ועל כן מס הטמפונים הוא מס מפלה, חד וחלק. (באירופה נשים התארגנו ויצאו למאבק ב"מס הטמפונים", בינתיים בהצלחה חלקית. בישראל המיסוי אינו מפלה בין נשים וגברים באופן כה בוטה – סכיני גילוח ממוסים בדיוק כמו טמפונים – אבל המחיר של מוצרי היגיינה מיובאים גבוה אצלנו מאוד, לפעמים כפליים מאשר באירופה.)

והנה אנקדוטה מפייסבוק, שמדגימה קשר אפשרי בין בורות לבין מס הטמפונים: אנונימית מספרת שכשעבדה כמתחמה בממשל של אחת המדינות בארה"ב, אחד הבוסים הפוליטקאיים שלה האשים אותה שהיא בוחרת בכוונה את עיתוי המחזור שלה כי היא עצלנית ומנסה להתחמק מעבודה. התברר לה, כביכול, שהוא סבור שנשים יכולות לעצור כרצונן את זרימת דם המחזור, ולפיכך טמפונים הם מוצר מיותר שקשור בהנאה מינית. מדובר בפוליטיקאי באחת המדינות האמריקאיות שמטילות מס על טמפונים. אני לא יודעת עד כמה הסיפור הזה נכון, אבל שמעתי כבר מספיק אנקדוטות דומות כדי להאמין שהוא יכול להיות נכון.

המיתוסים סביב המחזור נעים בין מגוחכים (נשים במחזור מפיצות איזה חומר שגורם לצמחים למות ולמזון להתקלקל) לכמעט מובנים, ובכל זאת שגויים, כגון שמחזור מגיע בדיוק כל 28 יום וכל אישה יודעת באיזה תאריך היא צפויה לקבל את המחזור הבא. כמה פעמים שמעתם דמות בטלוויזיה אומרת, "המחזור שלי מאחר בשבוע, אני חושבת שאני בהריון?" במציאות, גם במחזור מאוד סדיר יש וריאביליות של שבוע לכאן או לכאן, ולכשליש מהנשים יש מחזורים כלל לא סדירים. מחלות, תזונה, דחק ומאמץ גופני חריג יכולים להשפיע על הופעת המחזור מוקדם או מאוחר, כך ש"איחור" של שבוע אינו אינדיקטיבי לכלום. לרוב הנשים, אלא אם הן נוטלות גלולות להסדיר את המחזור או מקיימות מעקב מדוקדק באמצעות ערכות ביוץ וכדומה, יש רק מושג כללי מתי צפוי להופיע המחזור הבא שלהן, והן מסתמכות על סימפטומים גופניים כגון נפיחות, מיגרנה ומצבי רוח כדי לחזות את המחזור, לא פחות ואף יותר מאשר על לוח השנה.

הבורות לגבי המחזור היא עוד כלום לעומת הבורות לגבי אנדומטריוסיס: מצב שבו רקמת רחם צומחת בחלקים אחרים של חלל הבטן והגוף, מתנפחת ומדממת במחזוריות כמו הרחם, וגורמת לכאבים שונים ומשונים ושלל תופעות לוואי כגון בעיות פוריות, עייפות כרונית, דיכאון ועוד. לא מדובר באיזו תופעה נדירה: היא משפיעה כנראה על כ-10% מהנשים, כלומר נפוצה אצל נשים בערך כמו סוכרת. אבל המודעות לאנדומטריוסיס כל כך נמוכה, שהיא מאובחנת לפעמים רק אחרי שנים של סבל, אם בכלל. וגם אין מחקר רב בתחום הזה, ואין המון אופציות טיפוליות.

 

בקיצור נמרץ: שתיקה מובילה לבורות, בורות מובילה לאפליה ואפליה למיזוגניה. ולכן חשוב שאנשים ידברו יותר על המחזור החודשי. זאת לא מחלה, ועם הבנה נכונה יותר, זאת לא צריכה להיות מגבלה. מאז שראיתי את התמונה של שני הרחמים שטלטלה אותי כל כך, דיברתי בגלוי על המחזור החודשי לא רק עם הבת שלי אלא גם עם הבנים שלי. שידעו. זה חשוב.

אני מצרפת קומיקס שציירה הבת שלי על המחזור שלה. אני גאה בה שהיא כלל לא התביישה, והרשתה לי לשתף אותו כאן.

2016-09-11-08-02-56

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 30 תגובות

לקראת השקת "הארי פוטר והילד/ה המקולל/ת"

אני נמצאת ביומיים האחרונים בסוג של בליץ מצד מגוון אמצעי תקשורת שרוצים לסקר את השקת הספר באנגלית, ופונים אלי כנציגת הארי פוטר בארץ הקודש. אני נאלצת להזכיר, שוב ושוב, שלא היתה לי גישה מוקדמת לספר, ואני לא יכולה לגלות עליו דבר שעוד לא התרפסם בתקשורת הרחבה. גם תחת עינויים קשים.

בשבוע האחרון התפרסמו בעיתונות באנגליה ביקורות על ההצגה שפתיחתה הפורמלית תהיה מחרתיים, עד עכשיו היו הרצות קדם לקהל מיוחס בלבד. (אני לא מיוחסת.) הביקורות כולן ניסו לרקד סביב מתן חוות דעת על ההצגה מבלי לחשוף שום דבר ממה שקורה בה. משימה קצת בלתי אפשרית. רוב הביקורות היו נלהבות מאוד, ותיארו את מה שקורה על הבמה כסוג של קסם תאטרוני. גם הביקורות הפחות נלהבות לא ירתיעו את חובבי הארי פוטר, שכן הן בעיקר הלינו על כך שההצגה, בת החמש שעות, ארוכה מדי (ארוכה מדי! אין דבר כזה!) ושכדי לעקוב ולהעריך אותה באמת דרוש ידע מוקדם על הספרים (פחחח, הצחקתם אותנו, בארוווור).

אני לא יודעת שום דבר על אירועי השקה לספר בארץ, שמעתי בעקיפין שכנראה סטימצקי מתכוונים להשאיר את סניף דיזינגוף סנטר פתוח בלילה כדי למכור את הספר. נכון לרגע זה אני לא הוזמנתי ולא מעורבת בשום אירוע השקה, אם יש כאלה.

אף על פי שאני סופר גאה וסופר אוהבת את התפקיד שלי בהבאת ספרי הארי פוטר לקהל הקוראים העברי, אלה לא הספרים שלי. אני לא צד בתכנון, לא מקבלת עדכונים, לא משפיעה; לא על מה שקורה בספרים עצמם ולא על איך שמחליטים לשווק ולהפיץ אותם בארץ ובעולם. החלק שלי הוא בתרגום הספרים לעברית בלבד, ולגבי הספר החדש, התהליך הזה עדיין לא התחיל. יתחיל, יש להניח, בשבוע הבא. ואז ארצה להשקיע את הזמן והמרץ שלי בתרגום עצמו!

הדבר היחידי שאני יודעת לספר, שאולי עוד לא נכתב באף עיתון, הוא שקיבלנו פנייה מסוכניה של רולינג, עם בקשה שנקבע לספר שם שאינו חושף אם המילה child מתייחסת לבן או לבת. בעברית לא ברור איך מצייתים להנחייה כזאת: זה או ילד או ילדה, אין מילה ניטרלית מגדרית.

מעבר לזה, לא התחדש כמעט כלום מאז כתבתי על הספר בחודש פברואר, רק הזמן קרב ובא.

אז רק אחזור בקצרה על דברים שכבר כתבתי: חבל לי שכל כך הרבה אנשים, גם עיתון ראשי, משתמשים במילה "תסריט" כשמדובר במחזה. אני בוגרת החוג לתאטרון, ויש לי מודעת מוגברת להבדלים בין תסריט (שמיועד לקולנוע) למחזה (שמיועד לבמה); אבל נראה שהרוב כבר הפסיק לערוך את ההבחנה הזאת. הספר החדש הוא מחזה. כתב אותו ג'ק ת'ורן, לפי רעיון של ג"ק רולינג. ולגבי מה כתוב בו: נחכה ונראה! ההמתנה כבר לא ארוכה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 7 תגובות

פוקימון גו

הטרנד של הקיץ עדיין לא הגיע לישראל. אם תיכנסו מישראל לחנות האפליקציות באנדרויד או באייפון שלכם, לא תוכלו להוריד את האפליקציה שמשגעת את ארצות הברית, אוסטרליה וניו זילנד. ויחד עם זאת, אני מוכנה להתערב שבקרוב אתם תשמעו על האפליקציה הזאת כל כך הרבה, שהיא תצא לכם מכל החורים. זה יותר גדול מקנדי קראש, יותר גדול מאנגרי בירדז. זה פוקימון גו.

האפליקציה שוחררה בסך הכל ב-7 ביולי, לפני שלושה ימים, וכבר היא עושה כותרות. כשאני מספרת לאנשים על האפליקציה, אני רואה את העיניים נדלקות בהתעניינות מיידית. משהו גאוני בפשטותו נעשה במשחק הזה: אבל לא כל ההשלכות חיוביות, ועוד לא כולן ברורות.

מדובר במשחק חינם לטלפון, שמבוסס על דמויות הפוקימון הידועות מסדרת הטלוויזיה. מי שמשחק במשחק מוזמן, כמו גיבורי הסדרה, לאסוף ולגדל פוקימונים, ולהפגיש אותם בטורנירים. הטוויסט הוא שעל מנת לאסוף פוקימונים, צריך לטייל בעולם האמיתי. האפילקציה מלבישה את המשחק על הסביבה הקיימת: היא מציגה מפה של הסביבה ומראה היכן ישנן נקודות איסוף אפשריות, ואת דמויות האנימציה אפשר לראות דרך מצלמת הטלפון, מולבשות על העולם האמיתי. אם הבנתי נכון (וכל זה מתוך קריאה לא מעמיקה במיוחד, במשחק עצמו עוד לא התנסיתי), מדי פעם גם קופצות התראות על "חדרי כושר" ("ג'ים") פתוחים בסביבה, שבהם אפשר מן הסתם לאמן ולפתח את הפוקימונים שנאספו. מפת המשחק אמורה להוביל לנקודת מפגש כלשהי בעולם האמיתי.

שחקנים שכבר זכו להוריד את המשחק, מעידים שבזכותו הם יוצאים מהבית ומטיילים הרבה יותר מבעבר. לדוגמה, הצייצן @TylerSederwall כתב, "ביומיים האחרים למדתי יותר על העיר שלי מאשר בעשר השנים הקודמות ביחד"; וחשבון הטוויטר @yoteens קבע, "פוקימון גו תרם יותר למאבק נגד השמנה של ילדים ב-24 שעות מכל מאמציה של מישל אובמה לאורך 8 שנים". במדינת וייומינג, נערה בת 19 שטיילה ליד נהר בשכונה בחיפוש אחר תחנת פוקימונים, גילתה במקרה גופת אדם שטבע.

אתרים שונים כבר פרסמו אייטמים על תרומת המשחק לבריאות הנפש של השחקנים, עם קישורים לעדויות של אנשים הסובלים מדיכאון אשר רק בזכות המשחק התחילו לצאת מהבית לכמה שעות ביום. בד בבד כבר ישנן אנקדוטות על תאונות שונות של שחקני פוקימון גו, בין אם היו שקועים במשחק בזמן נהיגה, ובין אם שיחקו ביתר התלהבות ולא נזהרו.

ישנן גם אנקדוטות חביבות על מפגשים חברתיים שהתאפשרו בזכות משחק משותף בפוקימון גו: שכנים ששוחחו זה עם זה לראשונה, ועוד. קרה שהמפגשים יוצאו משליטה: יותר מ-5000 איש נענו להזמנה בפייסבוק להצטרף לטיול איסוף פוקימונים במפרץ סידני, ולפי הערכות בסופו של דבר הגיעו למפגש רבבות. על רקע המתיחות הגזעית בארה"ב בשבוע האחרון, יש אפילו מי שהזהיר שהמשחק פוקימון גו מסכן חיים של גברים שחורים, שעלולים להיראות חשודים כשהם משוטטים בשכונות העיר ללא מטרה נראית לעין, בעודם מחפשים אחר פוקימונים.

אחד הסיפורים המעניינים שעדיין מתבשל הוא סוגיית פרטיות סביב המשחק. אדם בשם בן שרידן (@boonerang בטוויטר), מספר שביתו (מבנה ששימש בעבר כנסייה) הפך מוקד עליה לרגל לעשרות זרים מאז סומן באפליקציית המשחק כמיקום של ג'ים לפוקימונים. מצד אחד הוא משועשע, מצד שני זה מתחיל להיות מטרד רציני. למי מתלוננים? איך אפשר להבטיח שבית פרטי לא יסומן כך? האם מיקום פוקימונים ליד ביתו משפיע על ערך הנדל"ן? שאלות אלה ועוד העלה שרידן בחשבון הטוויטר שלו בהמון הומור וסבלנות, אבל אני יכולה לראות איך מהר מאוד זה יפסיק להיות מצחיק.

מתי אפשר יהיה להוריד את המשחק בארץ? נכון לעכשיו, הפצת המשחק בעולם מתעכבת בשל הפופולריות הבלתי צפויה שלו. גם במקומות שבהם כבר שוחרר, הפופולריות המטורפת יוצרת עומס על שרתים והפרעות לרצף המשחק. חיפוש קל בגוגל יניב כל מיני טריקים שאפשר לעשות כדי לעקוף את מגבלות הטריטוריה ולהוריד את המשחק. אבל האם אתם באמת רוצים לעשות את זה?

רבים מן הסתם יעדיפו לשמור נפשם ולהתרחק כליל. אני חוזה שזה עלול להיות קרב אבוד. קיץ 2016, אני מנחשת, יהיה הקיץ של פוקימון גו.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

פוסט אורח מאת דותן פורת: נקודת מבט של קורא

נכון לכתיבת הפוסט הזה, נותרו כ-24 שעות לתמיכה בפרויקט מימון ההמון של הוצאת עוץ לספר "אוליבר והאיים הנודדים":

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=18802

אם עוד לא תמכתם, ואתם קוראים של הבלוג הזה, בחיי שכדאי לכם כי סביר להניח שתיהנו.

אחת התשורות שהצעתי לתומכים היתה "בלוג כבקשתכם": הזמנתי את התומכים להטיל עלי נושא לכתיבה, והבטחתי שאקח על עצמי להרחיב את הנושא ולהפוך אותו לפוסט. (דוגמה לפוסט מוזמן כזה: דרקונים וספרים. אם תפעלו מהר, נותרו עדיין שני פוסטים שאפשר להזמין ממני). לא ציפיתי שתומך שבחר בתשורה יכתוב לי פוסט שלם מן המוכן, וזאת לא בדיוק היתה הכוונה שלי: התכוונתי שאני אחקור או אכתוב לפי הזמנה, ולא רק אתן במה למשהו שמישהו אחר כתב. אבל הפוסט שדותן פורת כתב קשור קשר הדוק לתכני הבלוג הזה, והוא ריגש אותי. לא כל יום אני זוכה לקבל כזה תיאור מצד קורא, שלא סתם מחמיא על ספר שאהב, אלא מספק לי תמונה משלימה של העשייה המו"לית שלי, אותה אני רואה מבפנים, והוא מבחוץ.

זה עתה כתבתי ומחקתי שתי פסקאות. נראה לי שהמילים של דותן יכולות לעמוד בזכות עצמן. יש לי תגובות שונות לדברים שדותן כתב, ספציפית לגבי חוק הספרים (אני לא לחלוטין מסכימה איתו ולא לחלוטין לא) אבל אשמור אותן למועד מאוחר יותר. ניתן לדותן את הבמה.

legs


את הפוסט הזה רכשתי במסגרת קמפיין הדסטארט למימון הספר "אוליבר והאיים הנודדים".

רכשתי אותו כי היה לי חשוב להגיד משהו, בתקווה שמישהו ישמע את הבן אדם הקטן שקונה את הספרים. אין לי שום קשר או היכרות עם גילי או הוצאת הספרים שלה מעבר לזה שאני אוהב את כל הספרים שהם מוציאים וקונה אותם.

כשהייתי ילד, תוכנית הטלוויזיה שאהבתי יותר מכל היתה "הקוסם מארץ עוץ". אני זוכר שגררתי את אמא שלי לחנויות במרכז הארץ לחפש את הספר "הקוסם מארץ עוץ" בפעם הראשונה ששודרה סדרת הטלוויזיה. (גרתי בקרית שמונה ושם לא מצאתי, אז נסענו במיוחד.)

אני זוכר שכילד, סיפרתי בגאווה לכל מי שרק רצה לשמוע על מה שעתיד לקרות בפרקי סדרת הטלוויזיה עוד לפני השידור, כי קראתי את הספר בשקיקה שוב ושוב ושוב (בתרגום של אוריאל אופק).

והנה הגיע הפרק האחרון, דורותי חזרה הביתה, והייתי כל כך עצוב שהסדרה נגמרהובסוף הפרק פתאום הופיעה שקופית. אני לא זוכר את הנוסח המדויק שלה אבל בקצרה המסר היה שהסדרה לא הסתיימה ובשבוע הבא ישודר פרק חדש.

אצתי רצתי לספרייה העירונית, שבינתיים (כנראה בגלל הפופולריות של הסדרה) הביאה כמה עותקים של הספר המקורי, וחיפשתי בין המדפים את ספר ההמשך. ולא היה.

אני זוכר שניגשתי לספרנית ושאלתי אותה, "איך קוראים לספר ההמשך?"

"ספר ההמשך?" היא הביטה בי במבט מופתע. "אין דבר כזה." 

"לא יכול להיות, הסדרה ממשיכה. תבדקי, אולי טעית?"

היא פשפשה ופשפשה בין הכרטיסיות והדפים בחדר האחורי, ואז חזרה ואמרה בקול נחרץ, "ילד, אין ספר המשך. יש רק ספר אחד וזהו זה. אם הטלוויזיה משדרת יותר ממה שכתוב בספר הם המציאו את זה!"

וככה מצאתי את עצמי מחכה בכל שבוע להמשך סדרת הטלוויזיה, מופתע מהיצירתיות של כותבי הפרקים, שנראתה לי מדהימה .

חלפו להם כמה שנים, המחשבים קיבלו אינטרנט מאוד ראשוני, וככה גיליתי בתיכון שהספרנית הטעתה אותי כל השנים. לא רק שיש ספר המשך, יש 14 ספרים בסדרה!

אבללא מצאתי אותם בעברית. כילד צעיר, שהחשיפה שלו לאנגלית לא הייתה גדולה במיוחד, ובטח שלא הייתה לו היכולת למצוא מקור לרכוש ספרים כאלה באנגלית באזור המגורים, חיכיתי להזדמנות הראשונה שתהיה לי לקנות את הספרים באנגלית.

וככה מצאתי את עצמי כשאמזון היה בחיתוליו רוכש את שלושת הספרים הראשונים בסדרת עוץ.

אני זוכר את עצמי נאבק באנגלית כדי להבין מה כתוב שם, ומופתע לגלות שזה ממש לא אחד לאחד כמו בסדרת הטלוויזיה.

מאז ועד היום אני קורא כותב ומדבר אנגלית ברמת שפת אם. אבל לא יצא לי לקרוא את שאר ספרי הסדרה למרות שתמיד רציתי.

יום אחד בשעת לילה מאוחרת שמעתי את גילי בר-הלל מתראיינת ברדיו ומספרת שהיא בחרה לפתוח הוצאה עצמאית שתיקרא עוץ. את התכנית שמעתי רק לקראת הסוף, אז היה נדמה לי שהמראיין הוא נתן דטנר אבל התברר שזה היה קובי מידן. (התוכנית היתה "אנשים בלילה" בגל"צ, קישור להאזנה.) 

שם ההוצאה סיקרן אותי ומצאתי את עצמי מגיע הביתה, מחנה את האוטו ונשאר בו כדי להאזין לתוכנית במקום להיכנס הביתה.

ומה שקיוויתי לשמוע התגשם. היא אמרה שהיא מתכננת לתרגם לעברית את ספרי הסדרה הקוסם מארץ עוץ. רצתי לאתר האינטרנט שלה, עשיתי את ההזמנה הראשונה ומאז ועד היום כל דבר שההוצאה הזאת מוציאה אני קונה, לא רק בגלל שהבחירות הספרותיות שלהם מעולות בעיניי אלא בעיקר כי אני רוצה לתמוך בהוצאה הקטנה הזו שמגשימה לי חלום ילדות.

בימים אלה שמעתי שמתכוונים לבטל את חוק הספרים.

אני לא נהנה להוציא הון עתק על ספרים. אני לא בן אדם עשיר, ואני רוכש פחות ספרים ממה שרכשתי כשהיו מבצעי ארבע במאה בחנויות. אבל גיליתי שמאז שיש את החוק הזה אני קונה רק ספרים שאני באמת רוצה לקרוא.

הבנתי עם השנים, שבכל פעם שהייתי קונה ארבע במאה, הייתי קורא ספר אחד או שניים שממש רציתי, והשאר היו מעלים אבק או בסופו של דבר מתגלגלים לחברים או למשפחה.

החוק הזה הוא שהביא לפריחה לדעתי של הוצאות קטנות כמו הוצאת הספרים של גילי. הזכות למכור ספר במחיר שמפרנס בכבוד את מי שטרח עליו, הוא זה שגרם לחלום ילדות ישן שלי להתגשם.

החשש הכי גדול שלי, שאם החוק הזה יבוטל, אנשים לא יסכימו לקנות יותר ספרים טובים כי הם לא יתומחרו במחירי רצפה של 25 ש"ח לספר.

מגיע לילדים בישראל, וגם למבוגרים, שיהיו להם ספרים איכותיים. שאנשים יטרחו לתרגם ספרי מופת ויקפידו על כל אות שהם כותבים ולא ינסו לתרגם או לכתוב כמה שיותר כדי להשתכר.

מה שחשוב בעיניי בספרות זו לא הכמות אלא האיכות.

עשרות שנים אף הוצאה בישראל לא מצאה לנכון לתרגם סדרת ספרים כל כך מדהימה. אם החוק הזה לא היה, אני בספק גדול אם הדבר הזה היה קיים היום.

לדעתי, מה שגרם לזה לקרות זה שמתרגמים יכולים לתרגם ספרים שהם מאמינים בהם ולא להיות עושי דבר של הוצאות ספרים ענקיות שמחליטות מה לתרגם או להוציא על בסיס מה ימכור יותר.

אני מאמין שבסופו של דבר מה שאתה קורא זה מה שמעצב אותך כילד וכאדם מבוגר.

אני אמשיך לקנות את הספרים של ההוצאה הזאת, ואעשה כל מה שבכוחי הדל כדי לעזור לה להמשיך להיות כאן. כי אני באמת מאמין בחשיבות של לתת לסופרים למתרגמים ולהוצאות קטנות להתקיים בכבוד. לא בשבילם, אלא בשבילי. בשבילנו.

את הזכות לכתוב את הפוסט הזה קניתי בהדסטארט כאמור. כי היה לי חשוב לשתף את האדם הקטן שרק רוצה לקרוא ספר טוב כמוני במה שאני מרגיש כקורא.

תודה על הזמן שהקדשתם לקרוא את זה.

דותן פורת

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 5 תגובות

מימון המון – קריאה להשתתפות, ומחשבות

נתחיל בקריאה לפעולה: אני עורכת כעת מימון המון לספר "אוליבר והאיים הנודדים". זה ספר מקסים, מהיוצרים של "עוגות בחלל" המקסים אף הוא. אם יש לכם ילדים בגילאים 6-12, אם אתם אוהבים ספרות ילדים ו/או איור ועיצוב לילדים, עשו לעצמכם טובה והיכנסו להתרשם מהספר ומשלל התשורות השוות. זה הקישור לפרוייקט, שיש בו גם סרטון ובו אני מספרת על הספר:

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=18802

סיכות קופי ים לפי הספר, יכולות להיות שלכם!

סיכות קופי ים לפי הספר, יכולות להיות שלכם!

ועכשיו, מחשבות. יש שיגידו שאני יורה לעצמי ברגל בכך שאני חושפת פה הכל, אבל אני דווקא מאמינה שאנשים שקוראים בבלוג שלי מתעניינים באחורי הקלעים, בתהליכים ובלבטים, לא פחות ממני.

זאת כבר פעם שנייה שאני עורכת מימון המון לספר בהוצאה. הפעם הראשונה היתה בדיוק לפני שנה, עם הספר "עוגות בחלל". אז ידעתי פחות למה לצפות, והייתי כל הזמן מופתעת לטובה. תוך 9 ימים הגענו למימון של 100%, ונותרו עוד שלושה שבועות שבהם כל הזמן התאמצתי להמציא דרכים לשפר, לשכלל, לפתות, ולשמור על עניין התומכים.

כשעמדתי להתחיל, התייעצתי מראש עם דידי חנוך, שסיפר לי כל מיני דברים מעניינים על מימון המון, ולמעשה על תבניות של התנהגות סביב למימוני המון. הוא המליץ לי, לדוגמה, לא לבקש סכום גבוה מדי, וסיפר על מקרה מהעולם האמתי בו מימון המון נכשל בסיבוב הראשון, כביכול כי הסכום שביקשו היה גבוה מדי, אבל כשהעלו אותו שוב עם סכום הרבה יותר קטן, זכו להצלחה מסחררת ובסופו של דבר קיבלו סכום גבוה פי כמה מהסכום הכביכול גבוה מדי שביקשו בסיבוב הראשון. או במילים אחרות: זה לא שאי אפשר להשיג הרבה כסף במימון המון, אלא שצריך לדעת איך לבקש, איך לפנות לתומכים.

האנשים שעוברים בהדסטארט, הפלטפורמה שבה השתמשתי בשני מימוני ההמון שערכתי, מודעים היטב לצורך לפנות לתומכים פוטנציאליים בדיוק בגישה הנכונה, ולפני שהם מאשרים פרוייקט לאתר הם מעניקים להוגי הפרוייקטים שלל עצות, הן כלליות והן ספציפיות. הם מזהירים, לדוגמה, מפני ניסוחים שנשמעים נואשים מדי, מתחננים מדי ומסכנים מדי. ומצד שני, מזכירים שלא צריך להתנסח בצורה שגורמת לתומכים פוטנציאליים לחשוב שבעצם לא צריך אותם, שהם סתם לקוחות ולא תומכים. צריך איכשהו למצוא את האיזון בין הבהרה שהתמיכה נחוצה באמת, לסתם פשיטת יד. המצג הפרדוקסלי שלוי אשכול ז"ל, אשר היה מגייס כספים עבור ישראל בפזורות, כינה אותו "שמשון הנבעך": חזק חזק, אבל צריך עזרה. (ובכל פעם שאני מקלידה את המילה "עזרה" אני כבר צופה את התגובות של אנשי הדסטארט היקרים: "לא עזרה! את לא מסכנה. תמיכה!")

האיור שהכינה במיוחד בשבילי שרה מקינטייר - קופי הים בארץ עוץ

האיור שהכינה שרה מקינטייר במיוחד בשביל המימון המון – קופי הים בארץ עוץ

עוד דבר שסיפר לי דידי חנוך כדי להכין אותי לתהליך הזה, הוא שקצב התמיכה במימוני המון אף פעם אינו רציף. הגרף הטיפוסי נראה כמו פעמון הפוך: תמיכה חזקה בימים הראשונים ובימים האחרונים, אבל שקיעה באמצע. זה משהו שכדאי לדעת ולהתכונן אליו פסיכולוגית, כי אחרת אפשר ממש לאבד תקווה. כי אחד המאפיינים של מימוני המון הוא שמדובר ברכבת הרים פסיכולוגית. קודם כל, חולים במחלט רפרשיטיס: טוענים שוב ושוב את עמוד הפרוייקט כדי לראות אם מישהו חדש תמך. אני ממש נאבקת בעצמי לא להפוך את זה לאובססיה. בימים חזקים, שבהם כל כמה דקות נכנסת תמיכה חדשה – מהלכת על עננים, מתכננת תוכניות, העולם יפה ומחייך. בימים של האמצע, כשנדמה שהכל נתקע או נעצר, זה דיכאון המחץ. איפה טעיתי? אני כישלון. אף אחד לא אוהב אותי. המעקב אחרי התקדמות המימון מעצים את כל הרגשות מסביב, וגם הידיעה הרציונלית שמדובר בהתנהלות טבעית לחלוטין, לא מרגיעה את הנוירוזות הרבות שצצות להן.

איך אנסח את זה? אני נכנסת לסרטים. איך אקדם עכשיו את הפרוייקט? האם הפצתי אותו במדיה החברתית כבר יותר מדי, או פחות מדי? האם קבעתי יעד גבוה מדי? האם התשורות יקרות מדי? האם התנסחתי בצורה מרתיעה? בא לי לעלות לטוויטר ולבכות לכולם כמה אני אומללה, אבל רגע לפני שאני לוחצת "פרסם" אני יודעת שזאת טעות איומה, שתשיג בדיוק את המטרה ההפוכה. אסור להיות אומללה. זה פרוייקט טוב, עם תשורות מעולות, הוא מתקדם בקצב סביר ותפסיקי להיות כזאת בכיינית. אבל כבר 24 שעות וזה עלה רק ב-150 ש"ח! אני באמת אומללה! אוף. כמו שאמרתי, סרטים.

השאלה איך להניע תומכים ו/או קונים באינטרנט היא שאלה שמעסיקה אותי כל השנה, לא רק בתקופה של מימון המון. ולמדתי דברים מרתקים על פסיכולוגיה אנושית, מהסוג שמצדיקים פרק באחד מספריו של דן אריאלי (כגון "לא רציונלי ולא במקרה". אני תרגמתי!) לדוגמה, בעיית הזמינות הבלתי נסבלת של הרשת: בשביל הקונים יתרון, בשביל המוכרים – לא תמיד. למדתי את זה בשבוע הספר לפני שנתיים, כאשר הודעתי בכל ערוצי המדיה החברתית שאני מורידה את מחירי הספרים באתר לתקופת שבוע הספר. ההשפעה על הקניות היתה אפסית. אבל כעבור שבועיים, כשהודעתי שאני עומדת בקרוב להעלות שוב את המחירים, הייתה עליה חדה ומיידית במכירות. ומזה הסקתי, שלא די שהמוצר יהיה אטרקטיבי, ושהמחיר יהיה אטרקטיבי: הקונים צריכים עוד דחיפה קטנה, כגון התפישה הפסיכולוגית כאילו יש חלון הזדמנויות שעומד להיסגר ומוכרחים לנצל אותו עכשיו. זאת היתה תובנה מאוד חשובה, שאני חוזרת אליה שוב ושוב, אף על פי שלא תמיד ברור לי איך לנצל אותה באופן המיטבי.

אפשר לכתוב עוד המון על מימוני המון, ספרים שלמים. ואני בטוחה שיהיו לכם גם הערות והארות וגם שאלות להעלות בתגובות. אז בואו נהפוך את זה לשיחה.

אבל רגע לפני שאני חותמת – חוזרת לפרסומת העצמית. "אוליבר והאיים הנודדים" הוא סוכריה של ספר. התשורות במימון המון ממש שוות, ולגבי חלקן זה עכשיו או לעולם לא. יש לי גם רעיונות נפלאים לתשורות המשך, ומתסכל אותי שאנחנו עוד לא מספיק קרובים ל-100% בשביל לפרסם אותן. אתם, קוראי הבלוג, כבר מכירים אותי ויודעים שאני לא ממליצה סתם, וגם כשאני מפרסמת את עצמי, אני עושה זאת בלי ציניות. זה פשוט פרוייקט ממש ממש שווה וכדאי לכם לתמוך בו, לא רק בשביל להרגיע את הנוירוזות שלי, אלא כי אתם תיהנו מאוד מהתוצאות. מבטיחה.

לתמיכה: https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=18802

לתמיכה במימון המון של "אוליבר והאיים הנודדים":

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=18802

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 5 תגובות

מהי ספרות YA?

אתמול התפרסמה בYnet כתבה של יותם שווימר על ספרות YA. אני התראיינתי לכתבה, ויותם ברר מתוך מה ששלחתי לו את הציטוטים שהתאימו לו. אבל בעריכה נפלו דברים אחרים שרציתי לציין ולהבהיר.

המושג "YA" הוא בראש וראשונה מושג שיווקי, והוא מושג אמריקאי. הוא נכנס לשימוש נרחב לפני לא יותר מעשרים שנה. איני טוענת שלא נכתבה ספרות כזאת קודם לכן, אבל קודם לא קראו לה כך. המושג חדר מתחום השיווק בארצות הברית גם לארצות אחרות וגם לשימושים אחרים, ואימוץ לא עקבי של המושג הוליד בלבולים רבים. (אני מדגישה שהוא אמריקאי, כי באנגליה, לדוגמה, הוא עשה קצת בעיות.)

המובן הכי פשוט של המושג YA הוא המובן הגילי. YA, ראשי תיבות של Young Adult, "מבוגר(ים) צעיר(ים)". בעבר היו מתייחסים אל כל ספרי הילדים והנוער לסוגיהם השונים כ-Children's books, או Juvenile books. היה צורך במושג שיציין את ספרי הנוער הבוגרים כנפרדים מספרים לילדים צעירים יותר, ויישמע פחות מעליב מ-juvenile (ילדותי, במובן הרע).

כיום, בשוק הספרים האמריקאי, נהוגות חלוקות שונות של ספרי הילדים והנוער. בין המושגים הרווחים כיום:

Board books – ספרי קרטון. בישראל המקבילה היא ספרי פעוטות, ספרים לגיל הרך.

Picture books – ספרים עם תמונות. בישראל אנחנו קוראים להם, פשוט, ספרי ילדים. ספרים שמתאימים לילדי גן, פלוס מינוס.

Early readers – ספרי ראשית קריאה

Chapter books – ספרים המחולקים לפרקים, יכולה להיות חפיפה עם קטגוריות אחרות אבל בד"כ הכוונה לספרים פשוטים לילדים בגיל יסודי. בשנים האחרונות המושג הזה הולך ונבלע בתוך MG.

MG או Middle Grade, ספרים לכיתות הביניים

YA או Young Adult, ספרות ל"מבוגרים צעירים". יותם שווימר ציטט מתוך ויקיפדיה, שמדובר בספרים לגיל 12 עד 18. אפשר לדעתי בשקט להעלות את הטווח הזה בשנתיים.

NA או New Adult, ספרים ל"מבוגרים חדשים"; המאפיין העיקרי של הספרים הללו הוא שהדמויות הן בסביבות גיל 20 ומשהו ויש בהם סקס.

לכאורה אפשר לחשוב שמדובר בסולם גילי פשוט, אבל זה קצת יותר מסובך. board books ו-picture books הן הרי קטגוריות שמתייחסות לצורה של הספרים ולא לתוכן. אז נכון שכמעט כל ספרי הקרטון מיועדים לגיל הרך, ורוב רובם של הספרים לילדי הגן הם ספרים קצרים מאוירים. אבל הרי יש גם ספרים מאוירים למבוגרים (כגון סדרת "גריפין וסאבין" מאת ניק בנטוק), וגם ספרים לילדי גן שאינם מאוירים (מהדורות מוקדמות של סיפורי רודיארד קיפלינג, לדוגמה).

גם התווית Young Adult היא תווית שמיושמת בשתי דרכים שונות: מצד אחד זאת התייחסות לגיל הקוראים, ומצד שני התייחסות לתוכן הספרים. מן הסתם יש קשר הדוק בין השניים, אבל לא חפיפה מלאה. כשאני מתייחסת אל YA בתור סוגה, אני מוצאת שיש לספרים מאפיינים שאפשר לזהות ולתאר:

  • גיבורה או גיבור צעירים, לרוב בגיל העשרה
  • הספר או הסדרה מתארים תהליך התבגרות של הגיבורה או הגיבור
  • ההתמודדות של הגיבורה ותהליך התבגרותה מתרחשים לרוב על כמה צירים בו זמנית: ציר המשפחה, ציר החברה והציר הרומנטי. זה נכון בין אם מדובר בסיפור ריאליסטי ובין אם מדובר בפנטסיה או מד"ב.
  • בציר המשפחה, מדובר בתהליך של התפכחות. הגיבורה לומדת להכיר את הפגמים והפגיעוּת של הוריה. לפעמים יהיה משבר אבל לרוב יסתיים הסיפור במחילה וקבלה של ההורים על פגמיהם.
  • הציר הרומנטי, כשהוא קיים, יהיה בדרך כלל משני לציר החברה ומקומה של הגיבורה בחברה. ייתכנו נשיקות אבל לרוב לא יהיה מגע מיני של ממש בספר, ובכל מקרה לא יהיו סצנות סקס מפורשות (זה מה שמבחין בין YA לז'אנר החדש NA).  גם אם מגיעים הגיבורים לנישואין והקמת משפחה, לרוב זה רק יצוין בסוף הספר כהתפתחות שחותמת את הסיפור.
  • ההתמודדות המשמעותית בספר היא של הגיבורה למול ציפיות החברה. שאיפתה של הגיבורה היא למצוא את מקומה בחברה. לעתים לצורך כך יהיה עליה להתפכח, לשבור את הפרדיגמה החברתית שבה גדלה ולחשל לעצמה מעין חברה חדשה.

במובן זה, ספרות ה-YA קשורה ישירות לסוגה המכונה בילדונגסרומן, רומן חניכה. על כן לא פעם נמצא ברשימות המלצות של ספרי YA גם רומנים שנכתבו למבוגרים אבל תואמים לתבנית: "ג'יין אייר" או "אילן גדל בברוקלין", לדוגמה. רומנים ריאליסטיים קצרי יריעה שעוסקים בהתפכחות של דמות צעירה אף הם מוצאים את דרכם לרשימות ההמלצות הללו: "אל תיגע בזמיר" ו"התפסן בשדה השיפון", לדוגמה. ובנוסף, גם ספרי מדע בדיוני ופנטזיה בכיכוב דמויות צעירות או במבנה של רומן חניכה מומלצים לא פעם לקוראים צעירים: לדוגמה "המשחק של אנדר" ו"שבט דוב המערות".

אבל לא כל ספר שנכתב לנוער מתאים לתבנית המתוארת לעיל באותה מידה. אגדות ומשלים, ספרי מסעות והרפתקאות, אפשר שיהיה בהם קו של התפכחות והתבגרות, אבל זה לא תמיד העיקר. אם מתייחסים להתבגרות והתפכחות כמטפורה, אפשר למתוח את הז'אנר כך שיכלול כמעט כל ספר. מאידך, היו לי שיחות עם ספרניות (אמריקאיות) שהתעקשו ש-YA הם רק ספרים ריאליסטיים עכשוויים, ספרי בעיה כגון "אשמת הכוכבים" או "בחינת בגרות". במילים אחרות שום מטפורה: הן מוכנות לקבל רק התבגרות של בני נוער "אמיתיים" הלכה למעשה. אני חיה בשלום עם מתיחת ההגדרה לכיוון המטפורה עד גבול מסוים, אבל כשאני שומעת שמצמידים את התווית YA לספר כגון "גבעת ווטרשיפ" או "שר הטבעות", נו, זאת טיפונת הגזמה. לא כל ספר שמיועד לנוער, ובטח שלא כל ספר שנקרא על ידי נוער, הוא YA.

הכי אני לא אוהבת כשאני מגלה שהמושג YA פשוט החליף את המושג Children's Literature, ופתאום הוא מיושם לגבי כל מיני ספרים לקוראים צעירים יותר: "בית קטן בערבה", "חוות הקסמים", "בילבי", "הקוסם מארץ עוץ"… אני נשבעת שפעם ראיתי ברשימת המלצות של YA גם את הספר "ארץ יצורי הפרא"! אני מצטערת מאוד, אבל אלה הם לא ספרי YA; YA הוא לא מושג חופף "לנוער" ובטח שלא ל"ילדים ונוער". אם מתייחסים לגיל הקוראים, YA הם ספרים לנוער בוגר; אם מתייחסים לסוגה, ספרים שגיבוריהם הם ילדים לפני התבגרות מינית לא מתאימים לסוגה.

כמו שאמרו העורכות השונות שהתראיינו בכתבה של יותם שווימר, מדפי הספרים בישראל מוצפים ספרי נוער מתורגמים מאנגלית, ורבים מהם הם בהחלט YA. "משחקי הרעב", "מפוצלת", "אשמת הכוכבים", במידה מסוימת הספרים המאוחרים יותר של ריק ריירדן ("פרסי ג'קסון" פחות, "גיבורי האולימפוס" יותר), במידה מסוימת הספרים האחרונים בסדרת "הארי פוטר" (אבל לא הראשונים), הספרים הראשונים בסדרת "דמדומים" (אבל פחות האחרונים) הם ספרי YA. אבל כשאני קוראת בתגובות לכתבה שאנשים ממליצים על "השביעיה הסודית" ו"הנסיך הקטן", או להבדיל "משחקי הכס" ו"סנדמן" – אלה לא YA.

בשורה התחתונה: אם אתם הורים לילדים שמחפשים ספר מתאים לילדים שלכם, אל תתנו אמון בתווית YA, היא לא תגיד לכם הרבה. אם אתם בעצמכם בני נוער, עזבו אתכם מתוויות. חפשו את הספרים שאתם אוהבים בכל המדפים, גם בקומיקס, גם במד"ב, גם במבוגרים, גם בשירה. ושיהיה בכבוד שלכם להציץ גם במדפי הילדים, כי יש שם פה ושם אוצרות שמתאימים לכל גיל.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 7 תגובות