רחש-בחש

ריכוז כמה דברים שכתבתי בימים האחרונים במדיה החברתית. זה התחיל בפוסט בפייסבוק:


 

בהרצאות שלי לקהל צעיר, כשאני מדברת על תרגום, אני מנסה לשכנע שיש הבדלים בין שפות שאינם מסתכמים רק בצלילים שונים או אוצר מילים אחר. לשפות יש גם אופי שונה, משתקפת בהן לפעמים תפיסת עולם שונה, ויש בהן מנגנונים שונים לתצורת מילים. בעברית המנגנונים הללו מסבים לי עונג פעם אחר פעם. העברית מאפשרת לנו להמציא מילים חדשות, אשר מובנות מיד, כאילו היו קיימות מאז ומעולם.
אני אוהבת לדוגמה מילות שעטנז שנוצרות כשדוחסים מילה לועזית לתוך בניין עברי. לסמס. לטלפן. לפקסס. לפייד את עוצמת הקול. לרפרש את העמוד. ברגע שמזהים את ה"שורש" הלועזי, המבנה העברי כבר מכתיב את כל ההטיות: ריפרש, ריפרשה, ריפרשו, מרפרש, מרפרשת, מרפרשים, מרפרשות, ירפרש, תרפרש, ירפרשו, תרפרשנה. ייתכן שפוסט זה הוא הפעם הראשונה שבה מופיעה בכתב המילה "תרפרשנה", ועם זאת משמעותה ברורה כשמש, וברור שהמבנה "נכון".
כשחיים יבין אמר בשידור חי, "מהפך!" איש לא רץ למילון לבדוק אם המילה קיימת ומה פירושה.
כשחגי, בסביבות גיל חמש, אמר לי: "אמא, שַמְפּוֹדִישִינֶר הוא המַחְפוֹף האהוב עלי!" לא היתה לי שום בעיה להבין משפט שהכיל שתי מילים מומצאות שלא שמעתי קודם לאותו יום.
ואיש לא מחה, התנגד או ניסה לתקן אותי כששילבתי בתרגום הספר "טיול על מטאטא" מילה שלא מצאתי באף מילון: בַּחַש.

שבע ברחש.
שמונה בְּבַחַש.
תשע בקול צועקות את הלחש.

הגנבתי מילה לא קיימת והיא התקבלה בשיא הטבעיות. המחשבה גורמת לי לצחקק כמו מכשפולה רעה. בשבילי זה כמו סוכריה שנעוצה בלב הספר הקצרצר הזה.


אחרי שכתבתי את זה, הגיבה אורית אילן בפייסבוק, וציינה ש"בחש" היא מילה מוכרת בצירוף הכבול רחש-בחש, ואף קיימת בזכות עצמה במילון ספיר (מצטטת את אורית): "פירושה בלשון ימינו 'באזז', ובמילון ספיר:

מילים מתַדהֵדות -ז’רגון המצוי, באופן כללי, בכל תחום ובכל ענף עסקי. מילים אופנתיות חוזרות בכל שיחה ומסר בתקופה שהן באופנה, ומייצגות רעיון כללי כלשהו. מרבים להשתמש בהן בעיקר כדי ליצור רושם של התמצאות בתחום, תופעה זו יכולה גם להתקיים לגבי מוצר או שירות.

ואני לתומי חשבתי, ש"רחש-בחש", או אולי "לחש-נחש", הופיעו בתרגומים לעברית של המחזה מקבת מאת שייקספיר. אבל כשבדקתי ארבעה תרגומים שהיו נגישים לי – שניים מהספרייה הביתית ושניים שמצויים באינטרנט – גיליתי שאף אחד מהם לא מנצל את הצירוף הזה. ופתאום מצאתי את עצמי מתרגמת בעצמי את לחש המכשפות מתוך המחזה (מערכה רביעית, תמונה ראשונה). זה מה שיצא:

רַחַשׁ-בַּחַשׁ, סוֹד וְכַחַשׁ
אֵשׁ בּוֹעֶרֶת, סִיר וְלַחַשׁ!

נֵתַח שֶׁל נָחָשׁ זוֹחֵל
בַּקַּלַּחַת יִתְבַּשֵּׁל;
עֵין טְרִיטוֹן וְשׁוֹק קַרְפָּד,
בֹּהֶן כֶּלֶב, מוֹךְ עַרְפָּד,
רִיר תּוֹלַעַת, שֵׁן צִפְעוֹן,
כְּנָף יַנְשׁוּף וּזְנָב חַרְדּוֹן;
לְחִזּוּק שִׁקּוּי הַלַּחַשׁ,
הַרְתִּיחוּם בְּבַחַשׁ-נַחַשׁ.

רַחַשׁ-בַּחַשׁ, סוֹד וְכַחַשׁ
אֵשׁ בּוֹעֶרֶת, סִיר וְלַחַשׁ.

נִיב זְאֵב, קַשְׂקַשׂ דְּרָקוֹן,
מוּמְיָה, לֹעַ וְגָרוֹן
שֶׁל כָּרִישׁ מִתְּהוֹם הַיָּם;
שֹׁרֶשׁ רוֹשׁ עָקוּר בְּדָּם,
טְחוֹל שֶׁל יְהוּדִי כּוֹפֵר,
בֶּטֶן תַּיִשׁ, בְּרוֹש דּוֹקֵר
שֶׁנִּקְטַף לְאוֹר יָרֶחַ,
חֹטֶם שֶׁל טוּרְקִי סוֹרֵחַ,
אֶצְבַּע שֶׁל תִּינוֹק רָצוּחַ
שֶׁהֻשְׁרַץ בְּבִּיב פָּתוּחַ
לְהַסְמִיךְ בְּסִּיר קָדוּחַ.
גַּם קְרָבַיִם שֶׁל נָמֵר
לַקְּדֵרָה נוֹסִיף מַהֵר –

רַחַשׁ-בַּחַשׁ, סוֹד וְכַחַשׁ
אֵשׁ בּוֹעֶרֶת, סִיר וְלַחַשׁ,

צַנְּנוּ בְּדָּם שֶׁל קוֹף,
רַב אוֹנוֹ, הַכֶּשֶׁף טוֹב.


את התרגום הזה פרסמתי בטוויטר, וגם שם התפתח דיון מעניין. שאל אותי נמרודון, מדוע שיניתי את כבד היהודי לטחול של יהודי. הסברתי לו שזה עניין של משקל (בינתיים החלטתי לשנות גם את מרת התיש לבטן תיש, מאותו שיקול), וגיליתי שאני צריכה להסביר באופן מפורט יותר. אז הנה ההסבר שלי, מועתק (בעריכה קלה) משרשור בטוויטר.


ישנה סיבה שהתרגום שלי לשיר המכשפות נשמע טוב לרבים מכם, שלא קשורה לכישרון או להברקות, אלא להיצמדות פשוטה לחריזה ולמשקל. פעם היו מלמדים את זה בבית הספר, היום כנראה לא. אפשר לקרוא על "השיטה הסילָבּוֹ-טוֹנית" בוויקיפדיה (אם כי הדוגמה שלהם לטרוכיאוס/טרוכיאה ממש לא טובה לדעתי).

הכתיבה של שייקספיר מתאפיינת בפנטמטר יאמבי, או מה שנקרא חרוז לבן (blank verse). זאת אומרת, רצף של יאמבוסים: רגליים דו-הברתיות כשהטעם הוא על ההברה השנייה, ובכל שורה חמש רגליים (פנטה=חמש). כששייקספיר כותב כך הוא מדייק כמו מטרונום. לכן הכתיבה שלו נשמעת כמו שירה, גם כשאינה מתחרזת. אבל גם שייקספיר חורג לפעמים מהפנטמטר היאמבי: לפעמים הוא כן חורז, ולפעמים עובר למשקלים אחרים. כך בלחש המכשפות מהמערכה הרביעית במקבת.

בלחש המכשפות, הטעם הוא על ההברה הראשונה מבין כל רגל דו-הברתית. זה אינו יאמבוס, כי אם טרוכיאה. וכשסופרים, בכל שורה יש ארבע טרוכיאות, לא חמש. מכאן: קוואדרומטר טרוכאי. המחזה "מקבת" כתוב רובו בפנטמטר יאמבי, חרוז לבן.

Is this a dagger which I see before me

The handle t'ward my hand? Come let me clutch thee

I have thee not, and yet I see thee still

גם כשמקריאים בטבעיות, הטעמים (שכאן הדגשתי בבולד) מתקתקים בתוך הטקסט, חמישה לשורה.

בלחש המכשפות, פתאום קופצים על רגל אחרת. החריזה מושלמת, לא לבנה; הטעם הוא על ההברה הראשונה בכל שורה, ויש רק ארבעה טעמים בשורה:

Double double, toil and trouble

Fire burn and cauldron bubble

בתרגום שלי, די הקפדתי לשמור על המשקל הזה. זה בא לי אינטואיטיבית, ככה אני שומעת שירה. אבל כשאני נזקקת להסביר, לדוגמה, למה שיניתי "כבד" ל"טחול", ולמה לא הייתי מרוצה מהשורה "מרה של תיש" ושיניתי ל"בטן תיש" הפחות מדויק, אני יכולה לנתח ולהסביר. "כבד" ו"מרה" הם יאמבוסים, בשורה שדורשת טרוכיאה. "כבד", "כליה", "לבלב", "מעי" – כולם יאמבוסים. "בטן", "אוזן", "ושט", או לחליפין, "לב של", "טחול של" וכו', הם טרוכיאות.

השורה "מרה של תיש, ברוש דוקר" בתרגום שלי לא היתה טובה, כי היא התחילה בהברה לא-מוטעמת מיותרת. אבל היא פחות גרועה מגרסה קודמת שבה כתבתי "מרת תיש, ברוש דוקר", כי עדיף הברה עודפת לפני הטעם הראשון, מהברה חסרה בין שני טעמים. אם הייתם מנסים, פיזית, לדלג לקצב השיר, בהצמדה לא נכונה של יאמבוס לטרוכיאה הייתם מועדים.

בדקתי עוד ארבעה תרגומים של הקטע הזה לעברית. דורי פרנס הכי נצמד למשקל ולחריזה השייקספיריים:

"ביעבוע בריבוע / אש רעה בל יכבוה".

גם ויזלטיר שומר על המשקל:

"כוח, רוח, לא ננוח / אש עולה וסיר נפוח".

אבל אצל ויזטליר יש זיוף קל בחריזה הפנימית, כי "כוח" ו"רוח" לא מספיק מתחרזים.

טשרניחובסקי בחר להתמודד אחרת, והוא פשוט שינה את המשקל כדי להכניס יותר הברות, שפותחות בשבילו מבחר רב יותר של מילים.

קודנה בעצב, ואון אין קצב / ירתח סירי בשצף קצף".

הוא משלב פה דקטילים: רגליים תלת-הברתיות, ובהן הברה מוטעמת מלווה בשתי הברות לא מוטעמות.

הכי לא מתנגן לאוזן שלנו היום התרגום של סילקינר. הסיבה לכך היא שסילקינר תרגם להגייה אשכנזית, לא ספרדית. כל הטעמים שלו נופלים לא נכון לפי העברית המדוברת היום – אבל בעברית אשכנזית זה היה מוצלח יותר.

"אחת ואחת, שעירי-השחת! / יקדי אש-תופת! רתחי קלחת!"

(גם אצלו יש דקטילים.)

זו התורה על רגל אחת. טוב, על ארבע רגליים, טרוכאיות. חבל שכבר לא מלמדים את זה בבית הספר, כי אלה עקרונות די פשוטים כשמפנימים אותם, שעוזרים להבין את המוזיקליות של שירה, בה טמון לא מעט מהכוח שלה.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

איפה אני בפסטיבל אייקון 2017?

למי שמכיר לא צריך להסביר, ולמי שלא מכיר כדאי להכיר את פסטיבל אייקון, המתקיים זו השנה ה-21 בחול המועד סוכות. בפנים הרצאות, בחוץ קרנבל, רבבות חובבי מדע בדיוני ופנטזיה, צעירים וצעירים בנפשם, עם או בלי תחפושות שבאים לבלות ביחד בחגיגה הגיקית השנתית הכי גדולה ומגוונת בארץ.

לאתר פסטיבל אייקון

כמדי שנה מאז שהקמתי את הוצאת עוץ, יהיה להוצאה דוכן מכירות במתחם הפסטיבל. השנה הדוכן יהיה ממוקם בחצר, אעדכן כשאדע מיקום מדויק יותר. בדוכן ההוצאה אפשר יהיה לרכוש את ספרי ההוצאה במחיר מוזל, וכן לפגוש אותי. מי שרוצה יכול גם לבקש חתימה. דברים מיוחדים בדוכן השנה:

  • איסוף הזמנות מוקדמות של הספר "עיר האזמרגד של עוץ" שיושק במהלך הפסטיבל
  • * שני הספרים המועמדים לפרס גפן בהנחה מיוחדת של 50%: "שורדים על מאדים" ו"גובולינו חתול המכשפות"
  • * בתי טלי, שפרצה לאחרונה לעולם הקומיקס וזכתה בתחרות "קומיקסאי נולד" של מגזין זבנג, תמכור פוסטרים שהיא עיצבה, וגם את החוברת "ג'ו חסר המזל": מעלילות הקאובוי הכי לא-יוצלח במערב, לפי סיפורים שסיפר אבא שלה, חמי סמו.

בנוסף אשתתף באירועים הבאים:

יום ראשון 8.10

14:00-16:00 הרצאה: כבר לא קוראים כמו פעם – שינויים בתרבות הקריאה. ההרצאה מתקשרת לפוסט ותיק בבלוג הזה, אבל תצא ממנו אל מחשבות חדשות, תוך דיון פעיל עם הקהל. דף האירוע באתר אייקון / דף האירוע בפייסבוק

18:00-20:00 פאנל: מה נקרא השנה. אהיה אחת מהמו"לים המציגים את הספרים המתוכננים בהוצאות בשנה הקרובה. אספר על כמה מהספרים הידועים כבר, וגם אחשוף בחשיפה ראשונה הפתעה!!! מרגשת! ומפתיעה! בניגוד להפתעות שאינן מפתיעות! בואו ותהיו הראשונים לדעת איזה דבר מופלא צפוי לקרות השנה בהוצאת עוץ! מנחה: נדב מילר-אלמוג מאתר הספרייה הפנטסטית. דף האירוע באתר אייקון

יום שני 9.10

12:00-14:00 סדנה: סיכות דש. יש לי מכונת סיכות מופלאה שהופכת עיגולי נייר לסיכות דש יפהפיות. בסדנה הזאת אחלוק אותה עם הציבור. ביחד נעלה רעיונות לסיכות גיקיות מוצלחות, נכתוב, נגזור, נצייר ונכין סיכות דש בעיצובכם האישי. (למי שרוצה להגיע עם חומרים מוכנים מהבית: קוטר כל סיכה הוא 5.8 ס"מ וצריך להשאיר חצי סנטימטר שוליים מסביב, כלומר להכין עיגול נייר בקוטר 6.8 ס"מ.) דף האירוע באתר אייקון / דף האירוע בפייסבוק שבו אפשר כבר עכשיו להתחיל לשתף רעיונות לסיכות.

16:00-17:00 סדנה לילדים: מסיבת ספגטי יטי. הפעלה בהשראת הספר כלבלבי הצפון הפראי, לילדים מגיל 6 ומעלה, מתבקש ליווי מבוגר לילדים מתחת לגיל 10. אין צורך בהיכרות מוקדמת עם הספר. בספר "כלבלבי הצפון הפראי" יש יצורי קסם שמכינים פסטה מפתיתי שלג. אנחנו נכין פתיתי שלג מפסטה, ונשמע קצת על ומתוך הספר. אם יישאר זמן גם נעצב לנו כלב מזחלת מושלם ונרתום אותו למזחלת משותפת. דף האירוע באתר אייקון / דף האירוע בפייסבוק

יום שלישי 10.10

15:00-16:00 השקה לספר עיר האזמרגד של עוץ. הספר השישי בסדרת עוץ יהיה זמין לקוראים לראשונה בפסטיבל אייקון. נקריא פרק מתוכו ונציג את איורי הצבע היפים שאפשר יהיה להשיג במהדורה מוגבלת רק לקונים הראשונים. דף האירוע באתר אייקון / דף האירוע בפייסבוק

18:00-20:00 ארוע סיום וטקס חלוקת פרסי גפן. שניים מספרי הוצאת עוץ מועמדים השנה לפרס גפן: שורדים על מאדים וגובולינו חתול המכשפות. אני מקווה שעוד לפני הטקסט תצביעו בעד הספרים, כדי שנוכל השנה שוב לצעוד בגאווה אל פודיום הזוכים! כל משתתפי פסטיבל אייקון זכאים להצביע. אבל גם אם לא נזכה בגפן, אני זכיתי לעבוד על הספרים האלה, ולקבל את תגובות הקוראים החמות. דף האירוע באתר אייקון.

חג שמח, שנה טובה, ונתראה באייקון!!

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

כלבלבי הצפון הפראי – לא מה שחשבתם

תראו כמה הזנחתי את הבלוג, שאפילו כשיש לי מימון המון שאני מאוד רוצה לקדם ולהביא אליו קהל, עדיין לא כתבתי עליו פוסט פה. אז קודם כל, אני עורכת מימון המון לספר חדש מאת פיליפ ריב ושרה מקינטייר, ואם אתם כבר מכירים את "עוגות בחלל" ואת "אוליבר והאיים הנודדים", לא אצטרך לספר עליו יותר.

הנה הקישור: https://www.headstart.co.il/projectsupporters.aspx?id=22847

היכנסו בבקשה, בחרו מדרגה לתמיכה, תקבלו ספר מקסים במחיר טוב, ותעזרו לי להמשיך לקיים את הוצאת עוץ.

ועכשיו כמה מילים על הספר, מכיוון קצת חדש שאני כבר לא מעט זמן מתלבטת איך להעלות אותו. מדובר בספר רב-דמיון והומור, כמו ספריהם הקודמים של ריב ומקינטייר. הם מצליחים לבחור אלמנטים כל כך חביבים: שישים-ושישה כלבלבי פאג נטושים שצריך לארגן להם סוודרים נגד הקור בקוטב הצפוני, נהגת מזחלת שיש לה דובי קוטב כחיות מחמד והיא מגדלת זקן ארוך, שלג קסום שיכול לדבר, לזמר, או לפסל את עצמו לצורות ושאפשר לייצר ממנו אטריות טעימות, מזחלת אוריגמי מנייר מקופל, ועוד ועוד. רעיונות שמציתים את הדמיון ומחממים את הלב, ואין זה מקרה שהספרים הללו של ריב ומקינטייר מעוררים בקוראים רחשי אהבה עזים.

ההתלבטות שלי הוא לגבי נושא קצת אחר שעולה בספר. איך אני מזהירה הורים, בלי להבהיל או להרתיע אותם, שזה גם ספר על מוות.

ספרי ילדים אינם חפים ממוות. הרי יש קלישאה שלמה של גיבורים שהם יתומים, ואין יתומים בלי מוות. ובקרבות ומלחמות, שמככבים בסיפורי הרפתקאות, יש מוות. יש דרכים שונות שבהן המוות מטופל בספרי הילדים. לפעמים בקושי נוגעים בו, למרות שהוא מוכרח להיות: איך מתו הוריה של דורותי לפני שעברה לגור עם דוד הנרי ודודה אם? איך מתו הוריה של אן שירלי האסופית? לפעמים המוות מוזכר כאירוע מרוחק, קצת רומנטי: בילבי/גילגי ואמה המלאכית. בספרים רוויי דם המוות יכול להיות משהו שקורה להמונים חסרי פנים: סוג של אסון בקנה מידה כזה, שהכאב שלו לא יכול להיות מורגש. ולפעמים מוות נועד לסחוט דמעות ורגש, להניע גיבור לפעולה, וכן הלאה. אבל אני מתקשה לחשוב על עוד דוגמה למוות מעודן ומפויס, כמו זה שיש בספר "כלבלבי הצפון הפראי". הכי מתקרב לזה "מולי החתול שהיה לי" – וזו הזדמנות לקשר שוב לפוסט שכתבתי על אותו ספר.

המוות ב"כלבלבי הצפון הפראי" הוא מות נשיקה, של אדם שחי חיים ארוכים ומלאים, שלא סבל, שנמצא בביתו מוקף באוהביו, שיודע שהוא עומד למות והשלים עם מותו הקרב, ושהספיק עוד לסגור מעגל אחרון לפני שעצם את עיניו בפעם האחרונה. ככול שמוות יכול להיות כזה, זהו מוות טוב. אבל מוות הוא תמיד עצוב בשביל מי שאהבו את המת. תיאור המוות בספר רגיש אבל לא סוחט דמעות, ענייני אבל לא קר.

לא ברור לי איך ילדים יגיבו לסצנה הזאת בספר: אני מתארת לעצמי שיהיה טווח של תגובות שונות, גם של הילדים, וגם של ההורים, ועל כן לדעתי כדאי שההורים ידעו מה צפוי בסוף הספר ויוכלו לקבל החלטה מושכלת אם הוא מתאים לילדיהם כרגע או לא. אגב, אני סבורה שרבים מהילדים חסינים יותר משנדמה להוריהם בנוגע למוות בספרים; וגם שהיתקלות מרוככת במוות בסיפור, במיוחד כשהוא מוצג כמו שהוא מוצג כאן, יכולה לפתוח לילדים פתח למחשבות פילוסופיות מנחמות דווקא. הרי במוקדם או במאוחר הם יפגשו מוות. אולי עדיף שהמפגש יהיה כזה.

אז איך לספר להורים שזהו ספר עם מוות, בלי שמיד יגידו, "אז לא תודה" ויברחו? האם יש עלי חובה להוסיף במקום כלשהו מעין "אזהרת טריגר"? מה עושים עם המוות הזה, בספר שחוץ מזה הוא מצחיק, מותח ומשמח עד מאוד?

 

בתמונה: הלגה המרשלג מחממת כלבי פאג בתוך זקנה

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

האג'נדה הפמיניסטית שלי

קצת איחרתי את יום האישה הבינלאומי, אבל זה כי לא התכוונתי לכתוב שום דבר לרגל יום האישה הבינלאומי. אני אישה כל ימות השנה, ויום האישה הוא בעיני מין צביעות ממוסחרת וצינית שכלל לא משפיעה על שוויון הזדמנויות לנשים, אלא רק מדגישה את היעדרו. אבל בסביבות יום האישה החלו כמה אנשים לתייג אותי או את הוצאת עוץ בסרטון הזה שהופץ, כנראה לא במקרה, ממש אז.

(מסיבה טכנית שלא ברורה לי אני לא מצליחה לקשר לסרטון: בכל פעם שאני מכניסה את הקישור נמחק הפוסט שלי ונשאר רק הקישור. אז אשים אותו בינתיים בתגובה הראשונה.)

תקציר למי שלא צפה: אמא ובת עומדות מול מדף ספרי ילדים, ומתחילות להוציא מתוכו ספרים לפי קריטריונים שונים: ראשית מוציאות ספרים שאין בהם אף דמות בת (אישה, ילדה, או חיה ממין נקבה), אחר כך מוציאות ספרים שבהן יש בנות אבל הן לא מדברות, אחר כך את הספרים שבהן יש בנות שמדברות, אבל הן לא "חולמות ושואפות", אחר כך את הספרים שבהם הנוכחות הנשית היא נסיכה (בהנחה שזו תמיד פסיבית) – ונשאר מדף ריק למדי. כל זה כדי להדגים ויזואלית את ההטיה המגדרית שקיימת בספרות ילדים.

אציין שהמחקר שעליו התבסס הסרטון סקר ספרים לילדים קטנים ממש (פיקצ'ר בוקס), ומצבם אינו בהכרח משקף את הנעשה בתחום הספרות לילדים בוגרים יותר ולנוער. למעשה, גם בספרות נוער יש כל מיני הטיות, אבל קשה יותר להוכיח אותן והן מורכבות יותר – בדומה למציאות עצמה. בהמשך מתברר שהסרטון הוא בכלל פרסומת לספר חדש שיצא עכשיו, אסופה של דיוקנאות של גיבורות תרבות שמיועדת להעצמת קוראות צעירות.

הראשון שתייג אותי בסרטון, עשה זאת כי הילדה הקטנה בסרטון שואלת כביכול את הספרן הנעלם, "אני רוצה לטוס למאדים. יש לך ספר בשבילי?" והאמת שממש היה מתבקש לתייג אותי, כי להוצאת עוץ יש ספר נהדר על ילדה שטסה למאדים – ובספר יש גם טייסת קרב גיבורה, מדענית בכירה, חברה גאונה, ובאופן כללי ייצוג נשי מכובד גבוה מהרגיל (כנראה).

אבל אחר כך תייגו אותי עוד כמה, שגם שאלו – ומתי את מוציאה לאור את הספר הפמיניסטי הזה? בהתחלה קצת הופתעתי, כי הספר בכלל לא מתאים להוצאת עוץ. לא הוצאתי עד כה כלל ספרי עיון, וגם בכלל אין לי אג'נדה פמיניסטית.

ואולי בעצם כן?

כי כשמסתכלים על הספרים שראו אור בהוצאת עוץ – 11 כותרים עד היום, ומספר 12 מודפס בימים אלה – אי אפשר להכחיש את הסטטיסטיקות. המספרים מדברים בעד עצמם.

מתוך 12 ספרים שהוצאתי לאור, יש ספרים שנכתבו על ידי 3 סופרים ו-5 סופרות (בלי לכלול את שרה מקינטייר). אשר לגיבורים, רק ב-3 מהספרים מדובר בגיבור ראשי זכר (ילד, חתול, וכלב עץ) לעומת 8 ספרים בהם מדובר בגיבורה או גיבורות  – ועוד ספר שבו דמות שנדמתה כגיבור בתחילת הספר מתבררת כגיבורה בסופו. אחדים מהכותרים שבחרתי, בהם "שם צופן וריטי" ו"עץ השקרים" החדש באופק, הם ספרים שמוזכרים רבות כדוגמאות לספרים פמיניסטיים. הייתכן שבלי כוונה הקמתי הוצאת ספרים פמיניסטית?

אז הנה העניין. אני לא יכולה להגיד שכן, אבל אני גם לא יכולה להגיד שלא. אמנם לא חרתּי על דגל ההוצאה את הפמיניזם כעיקרון מנחה, אבל המשיכה לדמויות נשיות מגוונות, מורכבות ומעניינות קיימת בתוכי. למעשה זאת השתקפות די מדויקת של המנגנון שיוצר בדרך כלל אפליה נגד נשים: לרוב לא מדובר באיזה מנכ"ל שמחליט באופן מוצהר מלמעלה לנדות נשים ולשלם להן פחות, אלא אלפי מסננות של אפליות קטנות ואפילו לא בהכרח מכוונות לאורך הדרך, שמכשילות נשים ומעניקות העדפה לגברים. הפמיניזם בבחירת הספרים שלי הוא לא אידיאולוגיה מוצהרת, ולדעתי גם לא נובע מהטיה לטובת נשים, אלא מהטיה לטובת דמויות עגולות, מורכבות ומעניינות, על פני פלקטים ושבלונות. יוצא שדמויות נשיות כאלה נחשבות פמיניסטיות.

לא תמיד ברור לי מה פמיניסטי. את הספר "ארץ עוץ המופלאה" אני מחשיבה בהחלט ספר פמיניסטי, אבל זכורה לי אמא אחת שכתבה בפייסבוק, שהיא נטשה אותו בעלבון ובשעט נפש, בשל הסקסיזם שבו. הספר מכיל פרודיה די מטופשת על תנועת הסופרג'יסטיות, תנועה שהסופר פרנק באום הכיר היטב, שכן חמותו האהובה היתה אחת החלוצות הדגולות בה. אין להכחיש שבאום עושה בספר צחוק מצבא הבנות שמורד נגד השלטון הגברי, בהפעילו שלל סטריאוטיפים לא הוגנים. יחד עם זאת, זה אותו ספר שבו מופיע המשפט, המדהים לזמנו (נכתב ב-1904), "שלטון שאינו שוויוני הוא לא שלטון טוב"; ובסוף הספר אכן מוחלף השלטון הגברי בשלטון נשי. פמיניסטי או סקסיסטי? הייתכן שגם וגם?

התלבטתי מאוד השבוע, כשניסחתי את טקסט הגב לספר "עץ השקרים", אם לציין שזהו ספר פמיניסטי, כי ישנם אנשים שהמילה הזאת מעלה בהם אסוציאציות לא טובות: של כעס, התנגחות, ולוחמנות חסרת ניואנסים. אודה ואתוודה, שאפילו אני נרתעת מהתווית "פמיניזם", כשנדמה לי שעושים ממנה קרדום לחפור בו. אבל האמונה שלנשים יש ערך לא פחות מזה של גברים, ושקיים צורך לשאוף ולעמול להקמת חברה שוויונות יותר, שגם תהיה טובה יותר בשביל כולם, אלה מקננים עמוק בתוכי. במובן הזה אני פמיניסטית, ובמובן הזה אני שמחה מאוד שהפמיניזם מחלחל כך או אחרת לתוך הספרים, ובתקווה מהספרים אל לב הקוראות והקוראים.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 9 תגובות

מוכרחים לדבר על הווסת

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לפני כמה שבועות ואז נתקעתי. אבל נדמה לי שהיקום מסמן לי להמשיך. לדוגמה, בלי שום תיאום בינינו, חברתי ענבל שגיב העלתה לבלוג שלה פוסט ובו מאמר שכתבה ביחד עם נבט טחנאי, החללית האדומה, שמתחבר בדיוק למה שהתחלתי לכתוב.

כמה ספרים אתם מכירים בהם הגיבורה מקבלת מחזור? תחשבו טוב טוב, אולי תצליחו למנות שלושה. והם מן הסתם יהיו אותם שלושה. וסת זה משהו שכחמישים אחוז מהאוכלוסייה חווה למשך שנים משמעותיות בחייהן, אבל זוכה לכמעט אפס התייחסות, אם בשל טאבו ואם בשל סקסיזם שמוטבע עמוק בתרבות (ואם בכלל אפשר להבחין בין זה לבין זה).

היום ראיתי תמונה בפייסבוק שקצת טלטלה אותי, והופתעתי עד כמה. כי אפשר לחשוב שאין לי כזה ושאני לא חוויתי על בשרי את מה שמומחש פה בשני גושי פלסטלינה: גודל של רחם בתחילת המחזור, לעומת גודלו בשיא.

אולי מתישהו אמרו לי שהרחם גדל כל כך במהלך מחזור נורמלי, אבל זה לא נקלט כמו לראות את זה בתמונה ממחישה. גם אם יש לנו כזה בגוף, זה לא משהו שאנחנו רגילות לראות בעיניים. וכשרואים בעיניים, פתאום הרבה דברים נעשים ברורים ומובנים יותר: למה המחזור החודשי מלווה בתחושות של התנפחות וכובד (אגב, לא רק הרחם גדל, גם רקמות אחרות בגוף סופחות נוזלים במחזוריות); למה התכווצויות הרחם יכולות להיות כואבות כל כך. כשלא מבינים שלדברים האלה יש בסיס פיזי, משלימים בהסברים רגשיים: חולשה נפשית, חוסר יכולת לקבל את הנשיות, התניה תרבותית וכמובן, "הורמונים", שזה שם קוד ל"משהו מיסטי שלעולם לא נבין אבל שהופך נשים לדבר נפיץ ובעייתי".

לאחרונה התפרסמה ידיעה לפיה הממסד הרפואי גילה סוף סוף שכאבי מחזור יכולים ממש לכאוב: עד רמת כאב של התקף לב. ואף על פי כן, גם כשמחנכים בנות על תופעות המחזור, לא מרבים להתייחס לנושא הכאב. בספר "מ-12 עד 16" (שחברת משפחה נתנה לבת שלי כמתנה היתולית לבת המצווה) שהתיימר בצעירותי להיות המדריך האולטימטיבי לבנות בגיל ההתבגרות, כתוב רק: "ברוב המקרים הווסת אינה גורמת לכאבים" (ואז עוברים לדברים חשובים באמת, כגון הסכנה שטמפון עלול לקרוע את קרום הבתולין). נערה שתקרא משפט כזה תחשוב אולי שהכאבים שלה לא נורמליים, שהיא סתם מתפנקת ושמשהו לא בסדר אתה. ופתאום המחזור סופח אליו גם רגשות אשם כלל לא ענייניים.

אפילו לממסד הרפואי יש נטייה לייחס כאב של נשים יותר לגורמים פסיכולוגים לעומת כאב של גברים, שמיוחס יותר לגורמים פיזיולוגים. אותה ידיעה שבה כתוב על תגלית כאבי המחזור כללה גם את הסטטיסטיקה שעלתה במחקר, לפיו גבר שמגיע לחדר מיון עם תלונה על כאבי בטן נאלץ להמתין 49 דקות בממוצע, לעומת אישה שמגיעה עם אותן תלונות, ונאלצת להמתין 65 דקות בממוצע. לאמונות הקדומות לגבי התמודדות של נשים עם כאב יכולות להיות השפעה ישירה על בריאותן.

אני עצמי, בילדותי, חשבתי שכאבי מחזור זה משהו שפשוט צריך להתאפק ולסבול אותו. זכורים לי ימים ארוכים של ייסורים, בהם רק ניסיתי להסדיר את הנשימות שלי בהתאם לגלי הכאב, ואף פעם לא עלה בדעתי – וגם איש לא הציע לי – לקחת כדור לשיכוך הכאבים. ככה ישבתי בשיעורים בבית הספר, יצאתי לטיולים ועוד, כשאני כובשת כל הזמן כאב. חונכתי להאמין שנטילת משכך כאב היא הפתרון האחרון שמנסים כשכלו כל הקיצים, והיא מעידה על חולשה, וחשבתי שמוטל עלי לסבול ולא להתלונן. מעניין כמה מהעצבנות שנוהגים לייחס לנשים במחזור כלל אינה הורמונלית, כי אם תוצאה של העובדה שהן מנסות לתפקד נורמלית תוך כדי שהן סובלות כאבים מיותרים.

מחזור זה כואב ולא נעים, אבל זה לא אמור להפוך לנכות ולמגבלה. למרבה הצער, הבורות סביב המחזור, והמיסטיפיקציה שלו, הופכים את הבעיה לגדולה הרבה יותר. בכתבה מהגרדיאן מצוטט מחקר לפיו בקניה, כ-80% מהנערות המקבלות מחזור בפעם הראשונה, כלל לא יודעות מה קורה להן. ואם זו הבורות של הבנות, אפשר לתאר רק את הבורות של הבנים. באותה כתבה ישנה גם אנקדוטה שמדגימה כמה מסוכנת יכולה להיות הבורות: מסופר על נערה באתיופיה, שאביה תפס אותה שוטפת דם מתחתוניה. הוא היה משוכנע שנערות מתחילות לקבל מחזור רק אחרי שהן מתחילות להיות פעילות מינית, ועל כן הכה את בתו להעניש אותה, ואמר שלא לשם כך הוא שולח אותה לבית הספר.

בהודו, כ-23% מהבנות נושרות מהלימודים בעקבות תחילת קבלת המחזור. ההימנעות אינה רק עניין תרבותי או דתי, אלא פרקטי לחלוטין: בהיעדר גישה למוצרי היגיינה טובים, נשים מעדיפות לדמם בפרטיות בביתן. את הנתון הזה אני יודעת מכתבה על ארונצ'לם מורוגננתם, גבר הודי שחרף נידוי קשה המציא ופיתח מכונה לייצור קהילתי של תחבושות הגייניות מחומרים מקומיים זמינים, ובכך הכניס לשוק בהודו מוצרי היגיינה זולים באיכות גבוה, וגם סיפק תעסוקה לעוד ועוד נשים בקהילות כפריות בהודו ובעולם השלישי. אני ממליצה מאוד לקרוא את הסיפור שלו – לדעתי הוא ראוי לפרס נובל לשלום.

אבל לא רק במדינות נחשלות, אלא גם במערב ה"נאור" בנות רבות נשארות בבית בימי המחזור, דבר המשפיע על הישגיהן בלימודים ועל מעמדן החברתי. לדוגמה בניו זילנד נאסף מידע לפיו תלמידות עניות נעדרות מלימודים כי אינן יכולות להרשות לעצמן לקנות טמפונים ותחבושות; כשארגון ללא מטרות רווח החל לרכוש את המוצרים במרוכז ולחלק אותם לתלמידות תיכון במחיר סמלי, נרשם להם ביקוש רב. בניו זילנד, כמו במדינות רבות במערב, מוטל מס מותרות על מוצרי היגיינה נשית, כאילו היו מוצרי יוקרה ולא צורך בסיסי של מחצית האוכלוסייה; וזאת בניגוד למוצרים בסיסיים אחרים, כגון סכיני גילוח, הפטורים מאותו מס. קיים קשר ישיר בין נגישותם של מוצרי היגיינה במחיר סביר, לבין יציאתן של בנות ונשים מהבית למטרות לימודים ועבודה, ועל כן מס הטמפונים הוא מס מפלה, חד וחלק. (באירופה נשים התארגנו ויצאו למאבק ב"מס הטמפונים", בינתיים בהצלחה חלקית. בישראל המיסוי אינו מפלה בין נשים וגברים באופן כה בוטה – סכיני גילוח ממוסים בדיוק כמו טמפונים – אבל המחיר של מוצרי היגיינה מיובאים גבוה אצלנו מאוד, לפעמים כפליים מאשר באירופה.)

והנה אנקדוטה מפייסבוק, שמדגימה קשר אפשרי בין בורות לבין מס הטמפונים: אנונימית מספרת שכשעבדה כמתחמה בממשל של אחת המדינות בארה"ב, אחד הבוסים הפוליטקאיים שלה האשים אותה שהיא בוחרת בכוונה את עיתוי המחזור שלה כי היא עצלנית ומנסה להתחמק מעבודה. התברר לה, כביכול, שהוא סבור שנשים יכולות לעצור כרצונן את זרימת דם המחזור, ולפיכך טמפונים הם מוצר מיותר שקשור בהנאה מינית. מדובר בפוליטיקאי באחת המדינות האמריקאיות שמטילות מס על טמפונים. אני לא יודעת עד כמה הסיפור הזה נכון, אבל שמעתי כבר מספיק אנקדוטות דומות כדי להאמין שהוא יכול להיות נכון.

המיתוסים סביב המחזור נעים בין מגוחכים (נשים במחזור מפיצות איזה חומר שגורם לצמחים למות ולמזון להתקלקל) לכמעט מובנים, ובכל זאת שגויים, כגון שמחזור מגיע בדיוק כל 28 יום וכל אישה יודעת באיזה תאריך היא צפויה לקבל את המחזור הבא. כמה פעמים שמעתם דמות בטלוויזיה אומרת, "המחזור שלי מאחר בשבוע, אני חושבת שאני בהריון?" במציאות, גם במחזור מאוד סדיר יש וריאביליות של שבוע לכאן או לכאן, ולכשליש מהנשים יש מחזורים כלל לא סדירים. מחלות, תזונה, דחק ומאמץ גופני חריג יכולים להשפיע על הופעת המחזור מוקדם או מאוחר, כך ש"איחור" של שבוע אינו אינדיקטיבי לכלום. לרוב הנשים, אלא אם הן נוטלות גלולות להסדיר את המחזור או מקיימות מעקב מדוקדק באמצעות ערכות ביוץ וכדומה, יש רק מושג כללי מתי צפוי להופיע המחזור הבא שלהן, והן מסתמכות על סימפטומים גופניים כגון נפיחות, מיגרנה ומצבי רוח כדי לחזות את המחזור, לא פחות ואף יותר מאשר על לוח השנה.

הבורות לגבי המחזור היא עוד כלום לעומת הבורות לגבי אנדומטריוסיס: מצב שבו רקמת רחם צומחת בחלקים אחרים של חלל הבטן והגוף, מתנפחת ומדממת במחזוריות כמו הרחם, וגורמת לכאבים שונים ומשונים ושלל תופעות לוואי כגון בעיות פוריות, עייפות כרונית, דיכאון ועוד. לא מדובר באיזו תופעה נדירה: היא משפיעה כנראה על כ-10% מהנשים, כלומר נפוצה אצל נשים בערך כמו סוכרת. אבל המודעות לאנדומטריוסיס כל כך נמוכה, שהיא מאובחנת לפעמים רק אחרי שנים של סבל, אם בכלל. וגם אין מחקר רב בתחום הזה, ואין המון אופציות טיפוליות.

 

בקיצור נמרץ: שתיקה מובילה לבורות, בורות מובילה לאפליה ואפליה למיזוגניה. ולכן חשוב שאנשים ידברו יותר על המחזור החודשי. זאת לא מחלה, ועם הבנה נכונה יותר, זאת לא צריכה להיות מגבלה. מאז שראיתי את התמונה של שני הרחמים שטלטלה אותי כל כך, דיברתי בגלוי על המחזור החודשי לא רק עם הבת שלי אלא גם עם הבנים שלי. שידעו. זה חשוב.

אני מצרפת קומיקס שציירה הבת שלי על המחזור שלה. אני גאה בה שהיא כלל לא התביישה, והרשתה לי לשתף אותו כאן.

2016-09-11-08-02-56

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 30 תגובות

לקראת השקת "הארי פוטר והילד/ה המקולל/ת"

אני נמצאת ביומיים האחרונים בסוג של בליץ מצד מגוון אמצעי תקשורת שרוצים לסקר את השקת הספר באנגלית, ופונים אלי כנציגת הארי פוטר בארץ הקודש. אני נאלצת להזכיר, שוב ושוב, שלא היתה לי גישה מוקדמת לספר, ואני לא יכולה לגלות עליו דבר שעוד לא התרפסם בתקשורת הרחבה. גם תחת עינויים קשים.

בשבוע האחרון התפרסמו בעיתונות באנגליה ביקורות על ההצגה שפתיחתה הפורמלית תהיה מחרתיים, עד עכשיו היו הרצות קדם לקהל מיוחס בלבד. (אני לא מיוחסת.) הביקורות כולן ניסו לרקד סביב מתן חוות דעת על ההצגה מבלי לחשוף שום דבר ממה שקורה בה. משימה קצת בלתי אפשרית. רוב הביקורות היו נלהבות מאוד, ותיארו את מה שקורה על הבמה כסוג של קסם תאטרוני. גם הביקורות הפחות נלהבות לא ירתיעו את חובבי הארי פוטר, שכן הן בעיקר הלינו על כך שההצגה, בת החמש שעות, ארוכה מדי (ארוכה מדי! אין דבר כזה!) ושכדי לעקוב ולהעריך אותה באמת דרוש ידע מוקדם על הספרים (פחחח, הצחקתם אותנו, בארוווור).

אני לא יודעת שום דבר על אירועי השקה לספר בארץ, שמעתי בעקיפין שכנראה סטימצקי מתכוונים להשאיר את סניף דיזינגוף סנטר פתוח בלילה כדי למכור את הספר. נכון לרגע זה אני לא הוזמנתי ולא מעורבת בשום אירוע השקה, אם יש כאלה.

אף על פי שאני סופר גאה וסופר אוהבת את התפקיד שלי בהבאת ספרי הארי פוטר לקהל הקוראים העברי, אלה לא הספרים שלי. אני לא צד בתכנון, לא מקבלת עדכונים, לא משפיעה; לא על מה שקורה בספרים עצמם ולא על איך שמחליטים לשווק ולהפיץ אותם בארץ ובעולם. החלק שלי הוא בתרגום הספרים לעברית בלבד, ולגבי הספר החדש, התהליך הזה עדיין לא התחיל. יתחיל, יש להניח, בשבוע הבא. ואז ארצה להשקיע את הזמן והמרץ שלי בתרגום עצמו!

הדבר היחידי שאני יודעת לספר, שאולי עוד לא נכתב באף עיתון, הוא שקיבלנו פנייה מסוכניה של רולינג, עם בקשה שנקבע לספר שם שאינו חושף אם המילה child מתייחסת לבן או לבת. בעברית לא ברור איך מצייתים להנחייה כזאת: זה או ילד או ילדה, אין מילה ניטרלית מגדרית.

מעבר לזה, לא התחדש כמעט כלום מאז כתבתי על הספר בחודש פברואר, רק הזמן קרב ובא.

אז רק אחזור בקצרה על דברים שכבר כתבתי: חבל לי שכל כך הרבה אנשים, גם עיתון ראשי, משתמשים במילה "תסריט" כשמדובר במחזה. אני בוגרת החוג לתאטרון, ויש לי מודעת מוגברת להבדלים בין תסריט (שמיועד לקולנוע) למחזה (שמיועד לבמה); אבל נראה שהרוב כבר הפסיק לערוך את ההבחנה הזאת. הספר החדש הוא מחזה. כתב אותו ג'ק ת'ורן, לפי רעיון של ג"ק רולינג. ולגבי מה כתוב בו: נחכה ונראה! ההמתנה כבר לא ארוכה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 7 תגובות

פוקימון גו

הטרנד של הקיץ עדיין לא הגיע לישראל. אם תיכנסו מישראל לחנות האפליקציות באנדרויד או באייפון שלכם, לא תוכלו להוריד את האפליקציה שמשגעת את ארצות הברית, אוסטרליה וניו זילנד. ויחד עם זאת, אני מוכנה להתערב שבקרוב אתם תשמעו על האפליקציה הזאת כל כך הרבה, שהיא תצא לכם מכל החורים. זה יותר גדול מקנדי קראש, יותר גדול מאנגרי בירדז. זה פוקימון גו.

האפליקציה שוחררה בסך הכל ב-7 ביולי, לפני שלושה ימים, וכבר היא עושה כותרות. כשאני מספרת לאנשים על האפליקציה, אני רואה את העיניים נדלקות בהתעניינות מיידית. משהו גאוני בפשטותו נעשה במשחק הזה: אבל לא כל ההשלכות חיוביות, ועוד לא כולן ברורות.

מדובר במשחק חינם לטלפון, שמבוסס על דמויות הפוקימון הידועות מסדרת הטלוויזיה. מי שמשחק במשחק מוזמן, כמו גיבורי הסדרה, לאסוף ולגדל פוקימונים, ולהפגיש אותם בטורנירים. הטוויסט הוא שעל מנת לאסוף פוקימונים, צריך לטייל בעולם האמיתי. האפילקציה מלבישה את המשחק על הסביבה הקיימת: היא מציגה מפה של הסביבה ומראה היכן ישנן נקודות איסוף אפשריות, ואת דמויות האנימציה אפשר לראות דרך מצלמת הטלפון, מולבשות על העולם האמיתי. אם הבנתי נכון (וכל זה מתוך קריאה לא מעמיקה במיוחד, במשחק עצמו עוד לא התנסיתי), מדי פעם גם קופצות התראות על "חדרי כושר" ("ג'ים") פתוחים בסביבה, שבהם אפשר מן הסתם לאמן ולפתח את הפוקימונים שנאספו. מפת המשחק אמורה להוביל לנקודת מפגש כלשהי בעולם האמיתי.

שחקנים שכבר זכו להוריד את המשחק, מעידים שבזכותו הם יוצאים מהבית ומטיילים הרבה יותר מבעבר. לדוגמה, הצייצן @TylerSederwall כתב, "ביומיים האחרים למדתי יותר על העיר שלי מאשר בעשר השנים הקודמות ביחד"; וחשבון הטוויטר @yoteens קבע, "פוקימון גו תרם יותר למאבק נגד השמנה של ילדים ב-24 שעות מכל מאמציה של מישל אובמה לאורך 8 שנים". במדינת וייומינג, נערה בת 19 שטיילה ליד נהר בשכונה בחיפוש אחר תחנת פוקימונים, גילתה במקרה גופת אדם שטבע.

אתרים שונים כבר פרסמו אייטמים על תרומת המשחק לבריאות הנפש של השחקנים, עם קישורים לעדויות של אנשים הסובלים מדיכאון אשר רק בזכות המשחק התחילו לצאת מהבית לכמה שעות ביום. בד בבד כבר ישנן אנקדוטות על תאונות שונות של שחקני פוקימון גו, בין אם היו שקועים במשחק בזמן נהיגה, ובין אם שיחקו ביתר התלהבות ולא נזהרו.

ישנן גם אנקדוטות חביבות על מפגשים חברתיים שהתאפשרו בזכות משחק משותף בפוקימון גו: שכנים ששוחחו זה עם זה לראשונה, ועוד. קרה שהמפגשים יוצאו משליטה: יותר מ-5000 איש נענו להזמנה בפייסבוק להצטרף לטיול איסוף פוקימונים במפרץ סידני, ולפי הערכות בסופו של דבר הגיעו למפגש רבבות. על רקע המתיחות הגזעית בארה"ב בשבוע האחרון, יש אפילו מי שהזהיר שהמשחק פוקימון גו מסכן חיים של גברים שחורים, שעלולים להיראות חשודים כשהם משוטטים בשכונות העיר ללא מטרה נראית לעין, בעודם מחפשים אחר פוקימונים.

אחד הסיפורים המעניינים שעדיין מתבשל הוא סוגיית פרטיות סביב המשחק. אדם בשם בן שרידן (@boonerang בטוויטר), מספר שביתו (מבנה ששימש בעבר כנסייה) הפך מוקד עליה לרגל לעשרות זרים מאז סומן באפליקציית המשחק כמיקום של ג'ים לפוקימונים. מצד אחד הוא משועשע, מצד שני זה מתחיל להיות מטרד רציני. למי מתלוננים? איך אפשר להבטיח שבית פרטי לא יסומן כך? האם מיקום פוקימונים ליד ביתו משפיע על ערך הנדל"ן? שאלות אלה ועוד העלה שרידן בחשבון הטוויטר שלו בהמון הומור וסבלנות, אבל אני יכולה לראות איך מהר מאוד זה יפסיק להיות מצחיק.

מתי אפשר יהיה להוריד את המשחק בארץ? נכון לעכשיו, הפצת המשחק בעולם מתעכבת בשל הפופולריות הבלתי צפויה שלו. גם במקומות שבהם כבר שוחרר, הפופולריות המטורפת יוצרת עומס על שרתים והפרעות לרצף המשחק. חיפוש קל בגוגל יניב כל מיני טריקים שאפשר לעשות כדי לעקוף את מגבלות הטריטוריה ולהוריד את המשחק. אבל האם אתם באמת רוצים לעשות את זה?

רבים מן הסתם יעדיפו לשמור נפשם ולהתרחק כליל. אני חוזה שזה עלול להיות קרב אבוד. קיץ 2016, אני מנחשת, יהיה הקיץ של פוקימון גו.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות