המרגנית האחרונה…

לפני שלוש שנים סיפרתי פה איך החלטתי לאסוף, כמתנה לבעלי, את כל ספרי סדרת מרגנית הישנה והטובה. לא אחזור פה על מה שכתבתי על מרגנית ומדוע דווקא הסדרה הזאת: הפוסט הנוכחי בא להשלים את הפוסט ההוא, לא להחליף אותו, ובכנות הוא אולי פחות מעניין, כי הוא יעסוק באספנות עצמה. באוסף מעצם הגדרתו יש משהו מיותר. את מרבית הספרים באוסף המרגניות קראתי כילדה בשפה האנגלית, ורבים מהם היו אצלנו בבית במהדורות ובפורמטים שונים. הרעיון ליצור אוסף אינו נוגע רק לתכנים של הספרים, אלא גם לריצוי זיק של כפייתיות. דחף להגיע לשלמות. הנאה אסתטית מריכוז חפצים דומים ביחד.

בשל כך מראש הגדרנו, אני ובעלי במשותף, את הפרמטרים לאוסף. הוחלט, מראש, שאנחנו מתמקדים בספרי מרגנית בעיצוב המקורי בלבד: גם כי זה העיצוב המעורר בנו את הנוסטלגיה הכי חזקה, וגם כי זאת קבוצה סגורה, עם מספר סופי של פריטים, כך שאפשר להגיע יום אחד לאוסף שלם.

ספרי מרגנית קיימים בעיצובים שונים, ובגדול אפשר לזהות חמש קבוצות של ספרים בסדרה. השנים המדויקות בהן נעשו השינויים בעיצוב לא ידועות לי, אבל בגדול, זה סדר השינויים בעיצוב:

מצב ראשון, הקלאסי:

מרגנית1

ספרי מרגנית במצב הראשון התפרסמו כולם בגודל אחיד. העטיפה חולקה לשני מלבנים, כאשר בעליון צבע חלק עם שם הספר והסופר, ובתחתון איור, כמעט תמיד של דני קרמן. יש לציין שציור העטיפה הוא ציור ישראלי גם כאשר ציורי הפנים הם ציורים של מאיירים מחו"ל כגון גארת וויליאמס או פולין ביינס. בפינה השמאלית מציץ לוגו המרגנית. ספרים במצב זה התפרסמו מסוף שנות השבעים עד סוף שנות השמונים. החיסרון הגדול של העיצוב הזה, מבחינתי, הוא שעל השדרה מופיע רק שם הספר ללא שם הסופר. השדרה מחולקת לשני חלקים, כאשר החלק העליון הוא חלק ועליו מופיע לוגו המרגנית ושם הספר, והחלק התחתון הוא המשך תמונת העטיפה הצבעונית, עליה מופיע בתחתית הלוגו של זמורה ביתן.

מצב שני:

מרגנית2

הספרים במצב השני שמרו על הגדול האחיד. נדמה לי שהספרים התפרסמו במצב זה מסוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים. על השדרה מופיע כבר שם המחבר. דני קרמן מקבל עדיין קרדיט של מעצב הסדרה, איורי העטיפה הם איורי מקור ישראליים. השדרה מחולקת לשלושה חלקים: פס עליון בצבע עם לוגו המרגנית, פס אמצעי לבן ובו מופיעים שמות הספר והסופר, ופס תחתון בצבע עם לוגו זמורה ביתן.

מצב שלישי:

מרגנית3

הספרים עדיין בגודל אחיד. קרדיט לעיצוב הסדרה ניתן לסטודיו חובב רשלבך. איורי העטיפה הם לפעמים איורים ישראליים, לפעמים איורים שנרכשו מחו"ל, כמו איוריו של קוונטין בלייק לספר "מטילדה". ספרים במצב זה ראו אור במהלך שנות התשעים. על השדרה פס עליון בצבע חלק וחלק תחתון מוגדל שהוא המשך תמונת העטיפה; רצועה אנכית כתומה המעוצבת כמו סרט עם קצה משונן עוברת לכל אורך השדרה, ועליה לוגו המרגנית ושמות הסופר והספר.

מצב רביעי: 

מרגנית4

 

ספרי מרגנית במצב הרביעי ראו אור במהלך שנות האלפיים המוקדמות. הספרים הופיעו בשני גדלים: הגודל הסטנדרטי, וגודל אלבומי גדול יותר, אבל שני הגדלים בכריכה קשה. אין קרדיט לעיצוב הסדרה. העטיפות רובן (אבל לא כולן) עטיפות חו"ל. השדרה היא בצבע אחד, שסמל המרגנית מופיע בו בגוון ניגודי כמו סימן מים. לוגו המרגנית מוקף ריבוע ומכיל את הכיתוב: "מרגנית, ספרי מופת לילדים ולנוער".

מצב חמישי:

מרגנית5

כך נראים ספרי מרגנית הרואים אור בעשור האחרון ועד עצם היום הזה. מרבית הספרים רואים אור בכריכה רכה, עם עטיפות חו"ל, ואף שיש אחידות במראה של ספרים מאותה סדרה (כגון סדרת נרניה, סדרת ארץ ים), אין אחידות באשר לכל ספרי מרגנית. ישנם ספרים גדולים וספרים קטנים יותר, כריכות רכות וכריכות קשות, עטיפות מקור ועטיפות חו"ל – כל ספר לגופו. הסימן היחיד שעוד מראה שהספרים שוייכו לסדרת מרגנית הוא לוגו המרגנית בריבוע כתום על הכריכה ובכותרת השדרה.

עד כאן תיאור המצבים השונים. מדוע בחרו לערוך את כל השינויים הללו במראה הסדרה? יש לזכור שמדובר בתהליכים שקרו לאורך עשרות שנים, ומאחוריהם עמדו כל מיני מהלכים עסקיים, חילופי עורכים ועוד. טעות תהיה זאת להניח שהיתה יד אחת מכוונת מאחורי כל השינויים, אשר תכננה את המהלכים לאורך השנים. בעיני נראה שהיתה שחיקה של המותג "מרגנית", אשר בשנות השמונים היה מובחן ובולט, וכיום בקושי נבדל מספרים אחרים של הוצאת כנרת זמורה-ביתן או בכלל. מבחינה כלכלית גרידא, ככל הידוע לי, ספרי מרגנית נמכרים היום יותר טוב מאשר אי פעם בעבר. מבחינת הקשר הרגשי והנאמנות למותג, קשה לי להאמין שילדים היום מפתחים את אותה האהבה העזה שפיתחו ילדי שנות השמונים לסמל המרגנית. בין היתר הסיבה לכך היא כי אם בעבר מרגנית היתה נווה מדבר בנוף ספרותי צחיח, היום היא רק אחת מכמה סדרות המספקות לילדים ספרי איכות וספרי פנטזיה מתורגמים.

כך או כך – אני חוזרת לסיפור – בחרנו אני ובעלי לאסוף את הספרים במצב הראשון. באתר הוצאת כנרת זמורה-ביתן קיימת רשימה של ספרי מרגנית, אבל אין בה אבחנה בין המצבים השונים, ועל כן היה קצת מורכב להגיע לרשימה סופית. לפעמים חיפשתי ספר מסוים שרק כותרתו היתה ידועה לי, והתאכזבתי לגלות שהוא ראה אור במצב השני או השלישי. בסופו של דבר הגענו למצב שבו חסרו לנו רק שני כותרים להשלמת סדרת מרגנית במצב הראשון: "בן איכרים" מאת לורה אניגלס ווילדר (ספר בסדרת "בית קטן בערבה"), וספר מסדרת :ילדי כפר המהומה" מאת אסטריד לינדגרן. הסדרה הזאת (שטרם קראתי) מבלבלת במיוחד, שכן לספרים שבה יש שמות מאוד דומים, וכל הזמן התבלבלתי איזה מהספרים כבר השגתי, ואיזה מהם אני עדיין מחפשת.

ואז, לפני חודש בערך, בחנות "הנסיך הקטן" ברחוב קינג ג'ורג', ראיתי את "מי כמונו ילדי כפר המהומה". ולא זכרתי אם כבר קניתי אותו או לא! במקום לקנות אותו, צילמתי:

מי כמונו

חזרתי הביתה, והתברר לי שהוא הספר החסר… אז למחרת בבוקר חזרתי לחנות ורכשתי אותו, כולו מאושרת שכעת נותר לי רק עוד ספר אחד להשלמת הסדרה! ואז פתחתי את הכריכה, וחשכו עיני כשגיליתי, בעמוד פנימי של הספר, שבסדרת ילדי כפר המהומה יש לא שניים, כי אם שלושה ספרים!

ילדי כפר המהומה רשימה

את "מי כמונו" ואת "כולנו", כבר השגתי, אבל היכן הוא "אנחנו ילדי כפר המהומה"? מדוע הוא לא הופיע ברשימה באתר הוצאת כנרת? מדוע בשום מקום באינטרנט לא מצאתי רישום או תמונה של הספר?

לטובת חברי הפייסבוק שלי (שלפחות שניים מהם בינתיים התחילו אף הם לאסוף את ספרי מרגנית…) העליתי את תמונות ספרי כפר המהומה, והזכרתי שעדיין חסרים לי רק שני ספרים להשלמת הסדרה, והם "בן איכרים", ו"אנחנו, ילדי כפר המהומה", שלא לגמרי הייתי בטוחה אם הוא קיים… חברים טובים יש לי בפייסבוק. אדונית הארונית קראה וזכרה, וכשעזרה לעשות סדר בספריית קיבוץ גשר, סידרה לי לקבל במתנה את "בן איכרים" – והיתה קצת מתוסכלת שלא הצליחה למצוא את "אנחנו, ילדי כפר המהומה". פרסמתי את תמונת הספר האחד-לפני-אחרון:

בן איכרים

ואז הגיע לא אחר מאשר יחיעם פדן, שערך את סדרת מרגנית במשך שנים רבות, וסיפק לי את המידע שהיה חסר לי:

יחיעם

אז זהו זה, הסדרה הושלמה. סך הכל 118 ספרי מרגנית במצב הראשון. עבודה של שלוש שנים מהרגע שהחלטנו שלא די לנו בספרים שכבר יש לנו, אנחנו רוצים את כולם… זר המרגניות מלא.

ועכשיו – לקרוא אותם.

פנורמה

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 9 תגובות

שלב הנסיכות: איך דיסני שכתבה את שלבי התפתחות הילד וירתה לעצמה ברגל

פיאז'ה חילק את שלבי התפתחות הילד לתקופה הסנוסרית/מוטורית, השלב הפרה-אופרציונלי, שלב האופרציות המוחשיות ושלב האופרציות הפורמליות. תיאורית התפתחות הילד של אריקסון מפרטת שלבים רבים יותר: השלב האוראלי-סנסורי, השלב השרירי-אנאלי, השלב הלוקומוטורי-גניטלי, שלב החביון ועוד. ואיכשהו כל מומחי התפתחות הילד המפורסמים פספסו שלב חשוב בהתפתחות של ילדות קטנות: שלב הנסיכות. זה השלב שבו ילדות קטנות נעשות אובססיביות לגמרי בכל מה שקשור לנסיכות, רוצות ללבוש רק ורוד עם נצנצים, ומכריחות את ההורים שלהם לרכוש הרבה מוצרים של דיסני. מה, לא?

בעולם הממותג שבו אנו חיים, הורים/צרכנים נוטים לפעמים לבלבל בין שלבי התפתחות ביולוגיים, להתוויה השיווקית המלאכותית לחלוטין שנקבעה על ידי תאגידים מסחריים. אין תחום שבו הבלבול הזה בולט יותר, משפיע יותר ומזיק יותר מאשר בתחום ההפרדה המגדרית בין בנים לבנות. כתבתי כאן פעם על המצאת הצבע הוורוד כ"צבע של בנות" בתחילת המאה ה-20: בניגוד לרושם העשוי להיווצר לצרכן המודרני, כאילו לבנות יש זיקה מולדת לצבע הוורוד, מדובר בקביעה שיווקית שהתבססה בתודעה הצרכנית אי שם אחרי מלחמת העולם הראשונה. כיום הצבע הוורוד שולט בצעצועים, בגדים ומוצרים אחרים המשווקים לבנות, יותר מאשר בדורות קודמים: למעשה, מאז שנות החמישים יש עלייה מתמדת בשיעור הצעצועים המשווקים כמתאימים רק למגדר אחד, וירידה בשיעור הצעצועים ה"ניטראליים". הוורוד משמש תמרור המסמן לצרכנים מה "הוחלט" מגבוה שמתאים לבנות; בד בבד זהו תמרור אזהרה, שמסמן לבנים "בזה אסור לגעת".

Credit: Reuters/Charles Platiau

Credit: Reuters/Charles Platiau

מה שמרשים עוד יותר מהעלייה הדרמטית בהפרדה המגדרית בשיווק צעצועים, הוא עד כמה הציבור מוכן לקבל זאת כחלוקה טבעית מובנת מאליה ואפילו רצויה. כאשר רשת טארגט האמריקאית הודיעה בקיץ האחרון שתבטל את סימון המדפים במדור חנויות הצעצועים לפי "בנות" ו"בנים", היו, לצד המברכים, הורים שהגיבו בחמת זעם ובאיומים להחרים את הרשת. "הדבר המשעשע בכל זה," כתב אז קן דנמיד, "הוא שנראה שמרבית המגיבים נגד הצעד מבלבלים בין שינוי השילוט לבין ביטול של מגדר בכלל, שזה אבסורד גמור. למראית עין נראה כאילו לאנשים אין שום תפישה שלשלטים הללו, ולקיומם של מדפים ממולאים צעצועים וורודים 'לבנות בלבד', אין שום קשר לזהות מגדרית מולדת, אלא אך ורק לשיווק."

בתגובות דומות נתקלה חמוטל ברקן-בארי, כאשר פתחה בקניון גבעתיים את חנות הצעצועים "טומי ואניקה", שבה באופן מודע ומכוון אין הפרדה בין מדפי צעצועים לבנים למדפי צעצועים לבנות. "כשלקוחות מבקשים מתנה לגיל מסוים, הם המומים כשאני נמנעת מלשאול אם המתנה לבן או לבת. מבחינתי זה לא רלוונטי. אני מציעה מוצרים בהתאם לגיל, לתקציב ולתחומי העניין ולא בהתאמה למגדר. הדינמיקה עם הלקוחות ברגעים האלה מאתגרת בכל פעם מחדש", מספרת ברקן-בארי. היא מתארת שלל סיטואציות בהן ניסיון לבחור מתנות שלא בהתאם לסטריאוטיפים מגדריים גרר תגובות זעם או בושה בקרב לקוחות, ובהן: "לקוחה כעסה עלי כשהסתבר שיש לי לקישוט אריזת המתנה רק סרט בצבע אדום, כי הרי זה צבע לבנות ומדובר במתנה לבנים." קידוד הצבעים השרירותי חדר עד כדי כך, שיש הרואים עלבון או פגיעה בזהות המינית של ילדים, בעצם בחירת צבע הצעצועים שבהם ישחקו, או צבע אריזתם.

בדומה לשיוך המגדרי של הצבע הוורד, כך גם "שלב הנסיכות" שרבים כיום מחשיבים אותו שלב בלתי נמנע בחייהן של ילדות קטנות, אף הוא המצאה שיווקית. ומעשה שהיה כך היה. בשנת 2000, עלה במוחו של מנהל בחברת דיסני בשם אנדי מוני להחיות מחדש סרטים ישנים של האולפן כגון "שלגייה" (1938) "סינדרלה" (1950) ו"היפהפייה הנרדמת" (1959), ולכרוך את כולם יחד תחת שם המותג "הנסיכות של דיסני". הרעיון היה להפגיש בין דמויות הנסיכות מתוך הסרטים השונים, על מנת לשווק דרכן מוצרים נלווים כגון בובות, תחפושות ועוד. כצעד שיווקי מדובר היה בהצלחה מסחררת, ותוך שלוש שנים הכניס מותג "הנסיכות של דיסני" יותר ממיליארד דולר (על כך בכתבה של קלייר סודאת').

מותג הנסיכות השתרש עד כדי כך שהוא הוביל שינוי תרבותי בארצות הברית ובמערב, כפי שתיעדה פגי אורנסטין בכתבתה "מה רע בסינדרלה", ומאוחר יותר בספרה "סינדרלה אכלה את הבת שלי". פתאום היו מוצרים ממותגי-נסיכות בכל מקום, וכאם לילדה קטנה, היא הבחינה שעוד ועוד אנשים מניחים כמובן מאליו שנסיכות הן האהבה הגדולה של בתה. "נשברתי סופית במרפאה של רופאת השיניים," היא מספרת. "כשהיא הצביעה על כיסא הטיפולים שלה, ושאלה, 'את רוצה לשבת על כס הנסיכות המיוחד שלי, כדי שאנצנץ לך את השיניים?' פשוט התחרפנתי. 'אוי למען השם,' הטחתי בה. 'יש לך גם מקדחה של נסיכות?'"

כפי שמציינת אורנסטין, וגם אני, אין כל פסול בחיבה של ילדות לנסיכות כשלעצמה. הבעיה היא שאת מעגל הקסמים שנפתח במיתוג נפרד לבנים ולבנות, קשה מאוד לבלום – וגם דיסני בעצמה נלכדה בו. "זה זמן מה," כותב ג'ים מקווארי, "מתקיים מאבק בתוך דיסני, בין מחלקת הרישוי למחלקת ההפקה… תוכניות המיתוג היו הצלחות כבירות, אבל הן עמדו בסתירה ישירה לפילוסופית 'הסרטים שלנו נועדו לכולם' של האולפנים. אגב שיווק הצעצועים, הם בטעות מיתגו מחדש את רוב הקטלוג הישן של דיסני בתור 'סרטים של בנות'." (בעבר כתבתי בבלוג על סתירה דומה בין המסרים העולים מ"סרט הלגו" לבין השיווק בפועל של צעצועי לגו.) מותג "הנסיכות של דיסני", אף שבזכותו נמכרו מוצרים רבים, הפך למכשלה בשיווק של סרטים. עד לעשור האחרון נקראו סרטי דיסני על שם האגדות והמעשיות ששימשו להם בסיס, אבל בשנת 2010 כשהופץ סרט המבוסס על סיפור רפונזל, שונה שם הסרט ל"Tangled" (בעברית, "פלונטר"), ומערך הקדימונים הדגיש את הדמות הגברית בסרט, על מנת שלא יסבול מהסטיגמה המרחיקה של "סרט לבנות". כך גם שובר הקופות הגדול של שנת 2013 "Frozen" ("לשבור את הקרח") שווק תחת שם שאינו מרמז על קישורו לנסיכות, ובקדימונים הראשונים של הסרט נראו אך ורק דמויות זכריות. דיסני הכניסה את עצמה למילכוד: המיתוג הנפרד של תחומי בנים לעומת תחומי בנות, צמצם כביכול את קהל היעד של סרטים שבעבר היו נחשבים סרטים לכל המשפחה, וכיום נתפשים סרטי בנות בלבד.

במצב שבו דיסני רשמה הצלחות כבירות בשיווק ממוקד לבנות, נוצר כביכול פער בכל הנוגע לשיווק לבנים. כעת חיפשה דיסני מותג מקביל לבנים, שיביא הכנסות דומות. הפתרון שמצאו היה לרכוש שני מותגים שאמורים היו למצוא חן בעיני בנים: את גיבורי-העל של מארוול, ואת סדרת סרטי "מלחמת הכוכבים". אלא שמחלקת השיווק של דיסני התייחסה למותגים הללו כאילו מדובר במותגים לבנים בלבד – וכך החלה לקבל סדרת החלטות מביכות יותר ויותר,  בנוגע לצעצועים ששווקו לצד סרטיה החדשים. כשיצאו הצעצועים הראשונים לסרט "שומרי הגלקסיה", היו ששמו לב שכמעט אין צעצועים של הדמות הנשית, גמורה. מחיקת הדמות הנשית היתה בוטה יותר בצעצועים הנלווים לסרט "הנוקמים – עידן אולטרון": שם דמותה של נטשה רומנוף לא סתם נעדרה, כי אם הוחלפה בדמויות גבריות. שיא השיאים, לפי תגובות הקהל במדיה החברתית, הוא היעדרותה של ריי מצעצועי "מלחמת הכוכבים", מכיוון שמדובר בגיבורה הראשית של הסרט!

ערכת משחק "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר". שש דמויות זכריות – אבל איפה ריי? https://twitter.com/JamieFord/status/664824284938809345

אז מה קורה פה? ההסבר המתבקש הוא שמדובר במחשבה מעגלית של מחלקת השיווק, שמנציחה ומחזקת את ההפרדה שהיא עצמה המציאה. ההנחה שבנות לא קונות צעצועי אקשן מובילה לייצור מופחת של צעצועים כאלה, וכתוצאה מרחיקה את הבנות, שלא קונות את הצעצועים, וחוזר חלילה… נבואה שמגשימה את עצמה. הדבר משפיע לא רק על הצעצועים המיוצרים, אלא גם על עצם התכנים שמוגשים בסופו של דבר לקהל: ישנו היזון חוזר בהחלטות לשווק צעצועים אחרים לבנים ולבנות, המשפיע על החלטות לגבי אילו תכנים יופקו עבור בנים ועבור בנות, וחוזר חלילה.

דוגמה להחלטה מעגלית שכזאת אפשר לראות בהתנהלות של רשת "קרטוּן נטוורק" סביב הסדרה Tower Prep. הסדרה, המתרחשת בפנימיה לילדים בעלי כוחות-על, בוטלה לאחר עונה אחת בלבד. לגרסת היוצר, סיבת הביטול היתה שהתברר שהיא פופולרית מדי בקרב בנות. התסריטאי פול דיני, בראיון בפודקאסט של קווין סמית, סיפר על לחץ מצד הרשת לכתוב את דמויות הבנות בסדרה כך שתמיד תהיינה "צעד אחד מאחורי הבנים. פחות חכמות מהבנים, פחות מעניינות מהבנים", על מנת שיותר בנים יצפו בתוכנית. כשעשו התסריטאים טעות והתמקדו בסיפורי הרקע של דמויות הבנות, נרשמה עלייה בצפייה בתוכנית בקרב בנות, נשים ומשפחות – והתוכנית בוטלה. דיני מסביר: "שמעתי מנהלים שאומרים 'אנחנו לא רוצים שבנות יצפו בתוכניות האלה'… הן לא קונות צעצועים. בנות קונות צעצועים אחרים."  כך אבדו הצופות, ואיתן כל פוטנציאל למכירה אפשרית של מוצרים נלווים כלשהם. נבואה שמגשימה את עצמה.

עד לאחרונה היתה דעה רווחת בהוליווד שסרטים בכלל וסרטי פעולה בפרט שיש בהם גיבורה נשית הם סרטי נישה שפונים לנשים בלבד, ואילו סרטים עם גיבור ראשי גברי פונים לקהל הרחב. הצלחות מהשנים האחרונות כגון טרילוגיית "משחקי הרעב", "מקס הזועם" וכעת "מלחמת הכוכבים – הכוח מתעורר" מוכיחים שגם סרטי פעולה עם גיבורה נשית יכולים לשבור קופות. בהוליווד מתחילה – לאט – לחלחל ההבנה שייצוג לנשים הוא טוב לא רק בשביל הנשמה והעקרונות, אלא גם בשביל הכיס. (כנ"ל אגב לגבי ייצוג למיעוטים.) חברות הצעצועים מפגרות מאחורי ההתפחות הזאת, ועדיין לא הפנימו שיש ביקוש לדמויות נשיות בצעצועים, אפילו אם הם מבוססים על סרט פעולה. נדמה שאולי סוף סוף זז משהו בעקבות התרעומת שקמה סביב היעדרה של ריי ממוצרי "מלחמת הכוכבים"; מכל מקרה, חברת הסברו, יצרנית הצעצועים המייצרת את רוב צעצועי הפעולה של דיסני, לפחות שינתה את התירוצים שהיא נתנה הפעם: לא "אין ביקוש לדמות הזאת" כי אם "לא רצינו לתת ספויילרים לסרט". אולי מתחיל ליפול האסימון.

אין שום פסול בילדה שאוהבת ורוד, נצנצים, בובות ברבי, ולהתחפש לנסיכה. הפסול הוא בעולם שמאפשר לבנות רק ורוד ונצנצים וברביות ונסיכות. הפסול הוא בעולם שבו לבנים אסור לגשת לכל דבר שסומן כמתאים לבנות. הפסול הוא, כשאנחנו לא שמים לב בכלל שהנשים נמחקות, כי כבר הפנמנו שהן פחות חשובות מהגברים. הפסול הוא כשאנחנו מאפשרים לאנשים שמנסים למכור לנו מוצרים שאנחנו לא צריכים, להשפיע על תפיסת העולם שלנו לגבי מה שנכון וטבעי ורצוי בשבילי הילדות והילדים שלנו. אל תאמינו לדיסני, שיש רק דרך אחת להיות בת או בן. תאהבו מה שאתם אוהבים/אוהבות, ואל תתנו לאף אחד לבייש אתכם על זה.

איך היה נראה סט משחק של "משחקי הרעב" אילו תוכנן על ידי הסברו? (הומור) מהאתר: http://www.upworthy.com/feministhasbro

איך היה נראה סט משחק של "משחקי הרעב" אילו תוכן על ידי הסברו? (הומור)
מהאתר: http://www.upworthy.com/feministhasbro

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 33 תגובות

נשים בשחקים

(העתק פוסט מהבלוג של הוצאת עוץ)

בשעה טובה יש ספר חדש בהוצאת עוץ: שם צופן: וריטי, מאת הסופרת אליזבת וויין, בתרגומה לעברית של ענבל שגיב-נקדימון. אפשר להזמין עותק מודפס כאן באתר, או לרכוש עותק דיגיטלי באתר גטבוקס. בניגוד לספרים קודמים שראו אור אצלנו, זהו אינו ספר פנטזיה, והוא מיועד לקוראות ולקוראים מגיל 14 ומעלה. בלי להיכנס יותר מדי לעלילת הספר (שכן גורם ההפתעה חשוב במיוחד בספר זה) הוא מתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, ומספר על חברות אמיצה שנרקמה בין שתי נשים צעירות שהיו מגויסות למערך התובלה האווירית של בריטניה.

אליזבת וויין, מחברת הספר "שם צופן: וריטי"; צילם: דייויד הו

אליזבת וויין, מחברת הספר "שם צופן: וריטי"

כשעורכת הספר, רוני בק, הגיעה לסוף המסמך שערכה, היא כתבה לי הודעה נרגשת, ובה בין היתר כינתה את גיבורות הספר "אמיצות, מרהיבות, מעוררות השראה". ועל כן כשנתבקשתי להמציא אתגר הקשור בספר, ביקשתי מחברות וחברי פורום "ספרים?" בפייסבוק, שיכתבו לי על דמות ספרותית נשית המעוררת בהם הזדהות ואהבה. (האתגר יימשך עד 26.12.15 ובין המשתתפים יוגרלו 5 עותקים של שם צופן: וריטי). אני מודה שהופתעתי משטף התגובות המעניינות, המגוונות והמרגשות, וביקשתי רשות לצטט כאן כמה תיאורים לדוגמה. והרי לכם דמויות אהובות על חברות וחברי הפורום.

—-

רותם בוג'רסקי כתבה:

סקרלט או'הרה מהספר "חלף עם הרוח". סקרלט לימדה אותי פמיניזם מהו והציגה בפניי דמות שהיא מודל לחיקוי עבורי עד היום ובכלל – אישה עצמאית וחזקה שלא מהססת לרדוף אחר המטרות שלה ויודעת להשיג אותן. אישה שלא נכנעת לתכתיבי החברה ומתנהגת ועושה כפי שנראה לה נכון והכרחי. אישה שמקדשת את החיים ולא נותנת להם להכניע אותה, ששורדת שינויים ואסונות ויוצאת מהם אף חזקה ומשגשגת ממקודם. אישה פקחית וחכמה שלא אכפת לה מרוב האנשים אבל בעלת לב טוב ותעשה הכל למען האנשים שהיא כן אוהבת. אישה סוערת ובעלת תשוקה ובלתי מתפשרת.

דניאל שפיץ כתב:

נומבקו מייאקי מהספר "האנאלפביתית שידעה לספור" היא אישה מדרום אפריקה שגדלה בשיא האפרטהייד של המדינה והתגלגלה בחיים עד שהפכה לשגרירת שבדיה בדרו"א. הסיפור שלה התחיל באם מסוממת שנפטרה במחראות שבהן היא עבדה כמפנת פסולת עד שלבסוף היא ניהלה את המקום אבל זו הייתה רק ההתחלה.
נומבקו נולדה עם כישרון נדיר למתמטיקה שהוכיח את עצמו לא רק כמתת אל אלא גם בתור הזרז שקידם את העלילה, בזכות הכישרון הזה והחכמה הרבה שלה היא הגיע רחוק מאוד. נומבקו היא לא רק מבריקה אלא גם אישה צנועה ואוהבת ומאוד הזדהיתי עם החיפוש שלה אחר המקום המתאים לה בעולם ואחרי אדם ראוי להיות בן הזוג שלה תוך שהיא לא מתפשרת על אנשים לא מתאימים ומחפשת בכוח. לאורך כל העלילה היא עושה את המירב בשביל עצמה וידידה, היא מלאת הומור וחן וקסם אישי.

אלה גורדון-חן כתבה:

כל דמות נשית שג'יין אוסטן כתבה אי פעם תתאים כאן, אבל בעיקר אלינור דאשווד מהספר "תבונה ורגישות". אני מזדהה איתה באופן די מוחלט (קטע של אחיות בכורות כנראה). אני אוהבת את זה שהיא לא מחפשת לשבור את החוקים הנוקשים של החברה בה היא חיה, אלא מצליחה לפרוח למרות אותם חוקים ולגרום להם לעבוד לטובתה. ואת המסירות שלה לאנשים שהיא אוהבת. ואת חוסר האנוכיות וטוב הלב והסובלנות שלה. ואת עמוד השדרה האיתן שלה. ואת היכולת שלה להתעלות מעל קטנוניות ושמחה לאד. ואת היושרה שלה והדבקות שלה באידאלים שהיא מאמינה בהם. ואת הצניעות הטבעית והכנה שלה שלא מקטינה אותה אלא נותנת רק למי שמגיע לו באמת, לראות את טיבה האמיתי.

ניר בן סימון כתב:

פלורה מהספר "מרכבות באיילון" של לימור מויאל. היא מתחילה את הספר בתור אמו החורגת של דן, הדמות הגברית המבוגרת הראשית של הספר. הם לא ממש בקשר אבל עד מהרה הם מתחברים כאם חורגת ובן חורג ואז משם פלורה נותנת משמעות גדולה מאוד לספר. לא אמשיך מעבר לכך אבל ארמוז שיש לה תפקיד משמעותי בחיים של הבן החורג שפתאום גילה אישה אמיצה שלא פוחדת לומר את הדברים שיש לה לומר ולהגיע ללב אטום כלב של הבן החורג שלה.פלורה נכנסה לי לחיים ולא אשכח אותה לעוד הרבה זמן.

מיכל לבני כתבה:
סת מהספר "חמדת" של טוני מוריסון. סת מאבדת את בתה בת השנתיים וחיה עם רוחה של הבת במשך 17 שנים עד שיום אחד מופיעה על סף ביתה דמות בשם חמדת ,ללא שם משפחה, ללא עבר וללא סימנים מזהים. הסיפור נע בין חלום למציאות. האם שעברה המון בחייה מנסה לגדל את בתה ובהמשך גם את חמדת ולתת להן את כל מה שלא היה לה.
אלכס סלבנקו כתב:
אריה סטארק מסדרת "שיר של אש וקרח". לאריה יש כנראה את הסיפור הכי עצוב בסדרה. היא חווה על בשרה ומקרוב את החורבן של המשפחה שלה. כל דמות אבהית בחיים שלה מתה או עוזבת אותה בזה אחר זה. היא נאלצת להתמודד בגיל מאוד צעיר עם המציאות של מלחמה וכל הזוועות הכרוכות בה, במיוחד עבור מי שלא נולד עם שם המשפחה הנכון. והדרך שבה היא מתמודדת עם הטראומה הזו היא שוברת לב במציאותיות שלה: היא מסתגרת. היא מתנתקת מהעולם החיצון, היא מפקפקת בכל קשר חיצוני חדש שהיא בונה, היא לא נותנת לאף אחד לראות מבעד למעטה החיצוני שלה. היא לאט לאט הופכת להיות יותר קרה, יותר סגורה לעולם החיצון, ופחות אריה. אבל היא תמיד שומרת על הזהות שלה עמוק בלב, מה שמבוטא ע״י הקשר שלה עם ניימיריה, והשמות שהיא לוקחת על עצמה בבראבוס (קאט, בת׳ וכו׳). הסיפור שלה טראגי, מרתק, ומלא בתקווה זהירה בו-זמנית. הפרקים שלה היו בין הפעמים הבולטות בסדרה שמרטין הצליח לשבור לי את הלב עם משפט בודד.
וכמובן לא נפקד מקומן של גיבורות ספרי הילדים והנוער, שזכו להצבעות חוזרות: ג'ו מארץ' מ"נשים קטנות", אן שירלי מסדרת "האסופית", הרמיוני גריינג'ר מספרי "הארי פוטר", ליירה בלאקווה מסדרת "חומריו האפלים", לוסי פבנסי מסדרת ספרי נרניה, טיפני אייקן מסדרת הספרים שכתב טרי פראצ'ט. לא יכולתי לצטט את כל התיאורים הנפלאים, וקצת הפליתי נגד ספרי הילדים (כי בדרך כלל אני מפלה בעדם), אבל אביא פה דמות אחת שראויה להיות מוכרת יותר:
אלמוג כהן כתבה:
הנסיכה סימורין מעלילות היער המכושף. נסיכה שמשתעממת משיעורי הריקמה והנימוס והריקוד ומחליטה לעזוב את הטירה כדי להיחטף על ידי דרקון כי זה משהו מהוגן לעשות ולכל אורך הדרך משתמשת במוסכמות החברתיות כדי למרוד בהן (מספרת לנסיכים שהיא נקעה את הקרסול כדי שלא יחלצו אותה… משדכת בין הנסיכה שמציקה לחברתה לנסיך שמציק לה וככה נפתרת משניהם…) אני אוהבת את סימורין ומזדהה איתה כי היא עצמאית. היא לא הולכת עם הראש בתקרת הזכוכית שלה אלא מבריגה אותה החוצה מבפנים. היא נלחמת למען מה שחשוב לה ועושה הכל כמו הדמויות הגבריות (ולרוב טוב יותר) אבל היא לא רואה פחיתות כבוד בלרחוץ את הכלים. אז חוץ מזה שהסדרה נהדרת ויש שם אפילו מכשפה עם תשעה חתולים סימורין עיצבה בהרבה מובנים את התפיסה הפמיניסטית שלי. היא חזקה היא אסרטיבית והיא רוצה שישפטו אותה לפי מי שהיא למדה להיות ולא לפי המעמד או המגדר שלה.
מקווה שהצלחנו לעורר את תאבונכם לספרים הללו, ואני מבטיחה לכם סבירות גבוהה שתתאהבו גם במאדי ברודט ובוֶריטי שלנו מהספר "שם צופן: וריטי".
לבסוף, בלי לקלקל יותר מדי, סדרת פוסטים מאת מתרגמת הספר, ענבל שגיב-נקדימון, עם טעימות מאחורי הקלעים של עבודת התרגום לספר.
ובלי קשר, שימו לב שעד סוף החודש הספרים "ארץ עוץ המופלאה" ו"עוצמה מעוץ" נמכרים ביחד במחיר מיוחד.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

תסתכלו על הילדים שלכם.

תסתכלו על הילדים שלכם. תביטו בהם טוב טוב. מה הם עושים עכשיו? איזה ערך יש למה שהם עושים?

אני כותבת שוב ושוב באותם עניינים, ולפי התגובות שמתקבלות כאן ובמקומות אחרים, חלקכם קורא משהו אחר ממה שכתבתי. חלקכם פשוט לא מבין אותי כלל.

לדוגמה, אם קראתם את הפוסט שכתבתי על קלסיקות עתיקות, ומה שיצא לכם מזה הוא שאני יוצאת נגד קלסיקות ואומרת שעבר זמנן – לא הבנתם את מה שכתבתי. אם מה שלקחתם מהפוסט הזה הוא שאני חושבת שיש גיל נכון לקריאת כל קלסיקה – לא הבנתם את מה שכתבתי. הפוסט בכלל לא עסק באיכותן הספרותיות של הקלסיקות, אלא בטעות שאנחנו טועים, כשאנחנו קובעים שאם ילדים של היום לא מתחברים לקלסיקות של פעם, הבעיה היא כנראה בילדים. הבעיה לא בילדים. הבעיה היא בציפייה הלא מציאותית שהחיבור בין קלסיקות עתיקות לילדים אמור להיות קל. הבעיה היא שאנחנו מודדים את הילדים שלנו היום מול זיכרון מיופה וחסֶר של איך שנדמה לנו שאנחנו היינו בגילם, ובכך שאנחנו מסתכלים עליהם ולא רואים אותם.

אני כותבת שוב ושוב את אותם הדברים, והתגובות שמתקבלות הן אותן תגובות. (ולתגובות הללו התכוונתי, קובי, כשכתבתי בפוסט הקודם "יאדדה יאדדה יאדדה".) עונים לי שכן, שיעורי האוריינות היום גבוהים מבעבר, אבל אוריינות היא לא קריאה. שכן, הילדים קוראים במחשב, אבל הם לא קוראים ספרים. שכן, הם קוראים ספרים, אבל לא בכמויות שאני קראתי. שכן, הם קוראים המון ספרים, אבל הספרים שהם קוראים ירודים. ובקיצור נמרץ, דור הורים שמסתכל על דור הילדים, מתוך עמדה שמראש מניחה, שהחוויה התרבותית שלנו כילדים היתה שווה יותר מהחוויה התרבותית של ילדינו היום.

תסתכלו עליהם. תראו מה הם עושים.

הם מבלים שעות מול הטלפונים שלהם, מול האייפדים, המחשבים והטלוויזיה? כן. וכל זה למה? משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שיש להם טלפונים, אייפדים, מחשבים וטלוויזיה, שלכם כנראה לא היו כשהייתם קטנים, או בכל אופן, לא זמינים באותה מידה. השנייה היא שאנחנו הצרנו את עולמם הפיזי של הילדים עד כדי כך, שלא פלא שהם בורחים אל העולם הווירטואלי, בו חופש התנועה שלהם כמעט בלתי מוגבל. הם משתמשים בטלפונים, באייפדים ובמחשבים בדרכים פעילות ויצירתיות, ובתוך הקשר חברתי שבו מעורבים גם ילדים אחרים. אפילו הצפייה בטלוויזיה, שהיא פעולה פסיבית, הפכה לאיכותית יותר מהצפייה בטלוויזיה בילדותנו, ולו רק בזכות האפשרות לבחור מתי רואים מה, ולראות סדרות שלמות בסדר וברצף הנכון.

אתם נזכרים בילדותכם, ורואים את רגעי השיא. אתם זוכרים את הספרים שטלטלו אתכם, ריגשו אתכם, גרמו לכם להתאהב ונחרטו בזכרונכם – ואינכם מתייחסים להררים של מילים ריקות, סתמיות, שבלוניות ומיותרות שקראתם בחייכם. אבל כשאתם מביטים בילדיכם, אתם מצפים שבכל רגע נתון הם יחוו את השיאים שאתם זוכרים, וזה לא הוגן. אתם מתרפקים בנוסטלגיה על יצירות שריגשו אתכם, אבל אם תחזרו אתם בעצמכם אל אותם ספרים שקראתם, תגלו שאתם מתקשים להתרכז, שחלקים שלמים מיושנים או משעממים, שקראתם גרסאות מקוצרות ומצונזרות, שפתאום נוספו אמירות בעייתיות, סקסיזם וגזענות, ושאפילו התרגום לא כזה נפלא כמו שזכרתם, שלא לדבר על רמת ההגהה הירודה והעיצוב המכוער. הספרים של ילדותכם, עם כל הכבוד, לא היו טובים יותר מהספרים שקיימים היום. להפך. אפילו הקלסיקות השתפרו: הן קיימות היום במהדורות מלאות יותר, במגוון רחב יותר של תרגומים ועיבודים, במדיות שונות שמאפשרות חיפוש והשוואה, בצורות אטרקטיביות יותר. ולגבי הספרים שנכתבים היום – אנחנו חיים בתור זהב של ספרות נוער, ואם אתם לא יודעים את זה, ההפסד כולו שלכם. לא כל מה שנכתב היום טוב, רחוק מזה – אבל נכתבים היום דברים די נפלאים בכמויות חסרות תקדים.

העבודה שלי מביאה אותי יום יום למפגש עם ילדים שקוראים, שמכורים לקריאה, שמתמוגגים מקריאה, שמתרגשים מקריאה. נכון שהם מיעוט. הם ראש הפירמידה, שבבסיסה הרחב ילדים רבים שלא קוראים. אבל הם קיימים, ולא זאת בלבד שהקריאה שלהם איכותית וכמותית, היא גם אקטיבית וחברתית הרבה יותר משהקריאה שלנו היתה בגילם. הם מקימים פורומים, הם כותבים פנפיקים, הם מארגנים מפגשים, הם עוקבים אחרי סופרים במדיה חברתית ונפגשים איתם וירטואלית, הם כותבים ערכים במאגרי מידע שיתופיים, הם יוצרים פנארט, הם מעצבים תלבושות קוספליי, הם בוחרים "טים", הם מתארגנים לצפות ביחד בסרטים, הם עושים מש-אפים, הם מפיצים מימים, הם כותבים חידונים, הם מגייסים כספים, הם מפיצים המלצות, הם יוזמים מדורי ביקורת, הם יוצרים חברויות על בסיס עניין משותף עם אנשים בצד השני של הגלובוס, הם קוראים וחוזרים וקוראים וקוראים מסביב ומשלימים את השכלתם כדי להיטיב לקרוא, הם הולכים להרצאות, הם כותבים הרצאות, הם עושים מיליון ואחד דברים מסביב לקריאה שאתם לא עשיתם בילדותכם. ואתם יודעים מה? הייתם מתים שהאופציות האלה היו קיימות כשאתם הייתם בגילם.

בפעם הבאה שמישהו יסביר לי שילדים היום כבר לא קוראים, אני אנשום עמוק ואספור עד עשר ואתאפק אפילו לענות. כי פקעה סבלנותי. אין לי די אנרגיות להמשיך נואשות לנסות לשכנע דור הולך ומזדקן שהילדים שלהם נפלאים. רוצים להגיד לי שמערכת החינוך כושלת? היא בהחלט כושלת, אבל זה לא באשמת הילדים. הילדים לא יושבים על התחת ומחכים שישפרו בשבילם את מערכת החינוך, הם חוצבים לעצמם דרכים חדשות שאנחנו לא מכירים, בזמן הפנאי שלהם. הם בורים יותר לפי מדדים אחדים שלנו, אבל בו זמנים הם מפתחים מיומנויות שאנחנו לא לימדנו אותם, שלפעמים אפילו אין לנו כלים להעריך. תסתכלו על מה שהם עושים. במקום לצקצק בלשונכם בהתנשאות ולחשוב שאתם הייתם ילדים מוצלחים יותר, תשאלו את עצמכם איזה מין ילדים הייתם אילו גדלתם היום. האם לא הייתם נמשכים לדברים שמושכים אותם? האם לא הייתם רוצים לפתח את המיומנויות שהם מפתחים?

לא הייתי מסוגלת לעשות את מה שאני עושה – לעסוק בהוצאה לאור של ספרי ילדים – אלמלא האמנתי בילדים וביכולתם לפלס לעצמם דרך. מסלול המחשבה שמתחיל ב"ילדים היום פחות טובים מפעם" הוא מסלול תבוסתני, שמוביל או לייאוש או להתנגחות בדור הצעיר בלי התקדמות. מסלול המחשבה שמתחיל מ"ילדים היום שונים מילדים של פעם, וואו", הוא מסלול שפותח אלף אפשרויות.

תסתכלו על הילדים שלכם. תראו מה הם עושים. אולי תלמדו מהם משהו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 24 תגובות

ספרות קלסית: האם ישן הוא טוב?

קבלתי פנייה במייל, שכמותה כבר קיבלתי בעבר, וראיתי לנכון להפוך את התשובה לפוסט. לא אחשוף כאן את זהות השולחת כי לא ביקשתי את רשותה, אבל היא מוזמנת להגיב ולהזדהות, אם תרצה.

"לאחרונה עולה בי רצון עז לקרוא לילדיי ספרי הרפתקאות קלאסיים: 80 יום מסביב לעולם, רובינזון קרוזו, מסעי גוליבר, טום סויר ועוד. הבעיה היא שהתרגומים שנתקלתי בהם היו די יבשים/משעממים או שמא הספר היה ערוך ומקוצר. האם את יכולה להמליץ לי על תרגומים טובים?"

ובכן, הבעיה היא לא בהכרח בתרגומים עצמם, כי אם בציפייה שספר שנכתב למבוגרים במאות קודמות, יהיה מתאים לילדים במאה שלנו. אף לא אחד מהספרים המוזכרים לעיל, נכתב כספר ילדים. ברשימה לעיל אין אף ספר צעיר יותר מ-139 שנה (טום סוייר), ואחד מהם בן כבר כמעט 290 שנה (מסעי גוליבר). אז נכון שעמידה במבחן הזמן היא אחד המדדים ל"קלסיקה", אבל אי אפשר להתעלם מכך שהזמן המצטבר גם מקים מחסומים של ידע, שפה ותרבות בין הקוראים הצעירים של ימינו לקוראים הראשונים של אותן יצירות.

החשיפה שלנו לקלסיקות עתיקות כל כך, היא כמעט תמיד באמצעות עיבודים שמקצרים את הספר, מפשטים אותו ומעדכנים בו את הנורמות. אפשרות אחרת היא שנחשפנו לספר בנתיב המחקרי/אקדמי, בתוספת הרבה מאוד חומר נלווה, ניתוחים ופרשנויות, שיכולים לסייע לנו להבין את היצירה בהקשרה ההיסטורי. הקריאה האקדמית יכולה להיות מרתקת כעיסוק למבוגרים, וכידוע לקוראים כאן, אני אוהבת מהדורות מוערות שנותנות את התוספת המחקרית לספר בצורה קצת מרוככת ונגישה. לקריאה לילדים לפני השינה זה פחות מומלץ.

להורים שרוצים לקרוא לילדים שלהם את הקלסיקות מהמאה ה-19 וה-18, אני מוכרחה להפנות את השאלה – אתם בטוחים? האם באמת אלה הספרים הטובים ביותר בשביל הילדים שלכם? כי הם ישנים? כי הם אירופאים? כי מגדלי השן נתנו להם גושפנקה של איכות? שימו לב שאותם מגדלי שן מאמצים חידושים בקצב כה מזדחל, עד שבקושי הספיקו להפנות את מבטם לספרות הילדים והנוער שהתפתחה במאה ה-20. והרי רוב ספרות הילדים והנוער התפתחה במאה ה-20.

תשובת רבים (וזאת שיחה שכבר ניהלתי) היא שמדובר בספרים טובים. הם זוכרים אותם מילדותם. הם היו מרותקים ובלעו בשקיקה כל מילה. היום כבר לא כותבים ספרים כאלה. והילדים לא יודעים להעריך אותם. הולך ופוחת הדור. יאדדה יאדדה יאדדה. ואז מתברר שההורים עצמם לא קראו בדיוק את מה שנדמה להם שהם קראו. הם קראו, אולי, גרסה מקוצרת מבלי שידעו זאת. (לדוגמה בסדרת כתרי, שבה לכל הספרים הקלסיים יש בדיוק 220 עמודים.) הם קראו "תרגום" שבעצם היה פרשנות ועיבוד. אבא שלהם סיפר להם בעל פה את החלקים הטובים של הספר. הם בכלל ראו סרט, או סדרת טלוויזיה. בחלק הארי של המקרים, מתברר שההורים עצמם לא קראו את המקור.

הדוגמה הברורה ביותר היא "מסעי גוליבר" של סוויפט. במקור ספר פוליטי חריף וזועם, שכולו התרסה נגד נורמות החברה ומוסדותיה, בבריטניה של תחילת המאה ה-18. זה לא ספר ילדים; לא היו אז ספרי ילדים. מרכיב ההרפתקה הוא רק מרכיב זעיר ביצירה הזאת, והפנטזיה מגויסת כולה לשם משל וביקורת על העולם האמיתי. אבל בתקופה שבה לא היו הרבה אלטרנטיבות מתאימות יותר לילדים, הילדים נאחזו במה שהיה זמין להם, וניכסו אותו לעצמם. אני עומדת לטעון טענה די בעייתית: את גוליבר ה"אמיתי" שאליו משוועת נפש הילד, לא נמצא ביצירה המקורית שפירסם גונת'ן סוויפט ב-1726, כי אם בארכיטיפ המצטבר שהתרבות הקולקטיבית זיקקה מתוך אלפי עיבודים לאורך מאות שנים. את הגוליבר הזה לא תמצאו באף יצירה בודדת. אתם תצטרכו לספוג אותו מתוך חשיפה לעיבוד, ועוד עיבוד, ועוד עיבוד, ולבנות אותו לעצמכם בדמיונכם.

במילים אחרות, אני דווקא בעד גרסאות מקוצרות ומעובדות, כל עוד הן לא המקור הבלעדי שדרכו מכירים את היצירה. כמו כן, להביא בחשבון שישנם עיבודים וישנם עיבודים. עצם העובדה שלספר יש שם קלסי והיסטוריה ארוכה לא מבטיחה בשום אופן את איכותם של כל העיבודים, ויש מהדורות שמבזות את המקור, לצד כאלה שמאירות אותו באור חדש ומבורך.

במקרה של גוליבר, לילדים ישראלים בני ימינו, אני ממליצה על הגרסה שתרגמה מיכל אלפון להוצאת עם עובד: "סיפר מחדש" מרטין ג'נקינס, אייר כריס רידל. לגבי טום סוייר, אני ממליצה על הגרסה שתרגם והעיר יניב פרקש להוצאת אריה ניר. אני ממליצה להכיר גם גרסאות אחרות. אין לי המלצות מיוחדות לגרסאות של מסביב לעולם בשמונים יום או של רובינזון קרוזו. מעל לכל, אני ממליצה להיפתח לאפשרות שגם בימינו נכתבות הרפתקאות מעולות, מותחות ומרתקות, שיכולות להניח את הבסיס לאהבת ספרים אשר תוביל את הילדים בסופו של דבר גם לגלות מחדש את הקלסיקות.

גוליבר ומלך ברובדינגנג, ציור של ג'יימס גילריי משנת 1803. כבר אז היה הספר בן 77.

גוליבר ומלך ברובדינגנג, ציור של ג'יימס גילריי משנת 1803. כבר אז היה הספר בן 77.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 15 תגובות

דרקונים וספרים

פוסט לבקשתה של יפעת לחנו, שתמכה בפרוייקט מימון ההמון של "עוגות בחלל". מתוך בקשתה של יפעת:
"אני אוהבת דרקונים. אז אם את מעוניינת לכתוב על דרקונים טובים מצחיקים ונבונים אשמח. אם את מעדיפה לכתוב על תרגום ספריה של דיאנה ווין ג'ונס, זו גם אפשרות. או אם את אוהבת את הסופרות: רייצ´ל הרטמן , מורין פ מק'קיו, לואיס מקמסטר בוז'ולד, קרסידה קאוול, או אם את מוכרחה גיי קיי רולינג. כמה מילים על אחת מהן ישמחו אותי מאוד. לו דרקונים פלאיים ילוו אותך ויעשו את חייך מלאי קסם ופלא."
דרקונים הם ללא ספק בראש היררכיית החיות המיתולוגיות שהתגלגלו לספרות הפנטזיה. דרקונים בצורות שונות מופיעים בכל כך הרבה מיתולוגיות שונות, עד שבעלי לדוגמה סבור שאולי יש לכך איזו סיבה שנעוצה במציאות, כגון אנשים שנתקלו במאובנים של דינוזאורים הרבה לפני שנתגלו מדעית. מי יודע.
בכל מקרה, אפשר להבחין בין סוגים שונים של דרקונים גם בפולקלור וגם בספרות הפנטזיה. יש דרקונים עתיקים וחכמים יותר מגדולי החכמים, ויש דרקונים שהם רק חיות מונעי-אינסטינקטים חייתיים. יש דרקונים עצומי ממדים, ויש דרקונים שיכולים לשנות את צורתם ולהלך בינינו כשאר האדם. יש דרקונים בעלי כוחות קסם ודרקונים שגופם או דמם מכילים סגולות קסם. יש יורקי אש ויש שאינם, יש מעופפים ויש שאינם, יש אוגרי אוצרות ויש שבעיקר טורפים. יש דרקונים ידידותיים ודרקונים עוינים, אבל כמעט כולם מסוכנים לאדם.
dragonpage2
בתי טלי פיתחה את אהבת הספרים שלה בזכות דרקונים. זו אותה טלי שבתור פעוטה הסכימה לשמוע רק ספרים שהיו בהם צפרדעים. הספרים הראשונים שהציתו את דמיונה של טלי במידה שדרבנה אותה לקרוא אותם באופן עצמאי, היו כולם ספרים על דרקונים:
עסקי דרקונים והמשכיו, מאת פטרישיה רידי: סדרה מתוקה מאוד שהופכת על ראשם את כללי האגדות ומעניקה להם טוויסט פמיניסטי. סימורין הנסיכה דואגת להיחטף על ידי דרקון, כי היא ממש לא נהנית מחובותיה של נסיכה. הבעיה היא שכל הזמן מנסים להציל אותה, לדאבונה… 
הדרקון הראשון שלי והמשכיו, מאת קרסידה קאוול. הסדרה מוכרת לנו מסרטי הקולנוע המצליחים, שככל הנראה די רחוקים מהמקור. אני מודה, לא קראתי את הספרים, אבל ממבט מרפרף נראה שהם יותר הומוריסטיים ושטותיים מהסרטים. טלי בכל אופן בלעה אותם, וכשגילתה שקיימים עוד ספרים באנגלית שלא תורגמו לעברית, אף התאמצה וניסתה לקרוא הלאה באנגלית.
שומרת הדרקונים מאת קרול ווילקינסון. סיפור סוחף ומרגש על ידידות בין שפחה סינית קטנה לבין אחרון הדרקונים של הקיסר. הספר יקר מאוד ללבי, היה אחת הבחירות שלי לסדרת "גרף צעיר" כשעוד ערכתי אותה. יצאו לו המשכים אך לדאבוני ספק אם יראו אור אי פעם בעברית.
יש עוד אינספור ספרי פנטזיה על דרקונים ועל קשרים בין בני האדם לבין הדרקונים: סדרת הדרקונים מפרן מאת אן מק'קאפרי, סדרה די אינסופית שמתחילה לחזור על עצמה, אבל הספרים הראשונים הם קלסיקה; רבעיית ספרי אראגון מאת כריסטופר פאוליני, הסופר שהפך לרב מכר עוד בטרם מלאו לו עשרים, סדרת טמרייר מאת נעמי נוביק, שלעברית תורגם רק ספרה הראשון דרקון הוד מלכותו; וכמובן הופעות אורח חשובות של דרקונים בספרי שר הטבעות, נרניה, שיר של אש וקרח (משחקי הכס), הקוסם מארץ יםהארי פוטר ועוד ועוד ממיטב הקלסיקות של ספרות הפנטזיה לנוער ולמבוגרים. לא תהיה זאת הגזמה להגיד שנוכחות דרקונים היא מסימני ההיכר של ז'אנר הפנטזיה.
dragonsketch
אחד מספרי הדרקונים המעניינים מבחינתי שראו אור בתקופה האחרונה הוא סרפינה מאת רייצ'ל הרטמן. בספר זה יש סוגים שונים של דרקונים, אך החכמים והמתקדמים שבהם יכולים ללבוש צורת אדם. בצורתם האנושים בולטים הדרקונים בעיקר בהתנהגותם, שיש בה מאפיינים מעט אוטיסטיים: קושי בזיהוי כללי התנהגות חברתיים, התעניינות כפייתית בנתונים ומספרים ועוד. הדרקונים ובני האדם מסוגלים להתרבות, אף שזה מנוגד לחוקים ולטאבו, ומה קורה לפירות של אותם זיווגים הוא שדרת העלילה של הספר. למיטב ידיעתי יש כוונה להוציא לאור בעברית גם את ספר ההמשך החדש.
בספר Dragon Slippers מאת ג'סיקה דיי ג'ורג', הראשון בטרילוגייה מקסימה שלצערי לא תורגמה לעברית, דרקונים הם אוגרים כפיתיים של אוצרות – עד כאן לפי המסורת. אבל אליבא דדיי ג'ורג', כל דרקון מטפח אוסף אחר לפי טעמו. דרקון אחד אוסף נעלים, בעוד חברו אוסף שעוני אורלוגין, ודרקון שלישי אוסף חלונות ויטראז' צבעוניים. ובכן, אוצר הדרקון שלי הוא ספרים. אני דרקונית שאוגרת באופן כפייתי ספרים, ואם תיקחו לי את הספרים היקרים שלי, בהחלט אירק עליכם אש. אם מדפי הספרים שלי הם אוצר גדול, הרי שקובץ של סיפורים קצרים הוא אוצר קטן, ואין שכיית חמדה דרקונית מקובץ האוצר The Dragon Book, בעריכת ג'ק דאן וגרדנר דוזואה. אני רק קוראת את רשימת הסופרים שתרמו לקובץ זה,ומתחילה להזיל ריר: נעמי נוביק ("דרקון הוד מלכותו"), ג'ונתן סטראוד (טרילוגיית ברטימאוס), פיטר ס' ביגל ("החדקרן האחרון"), גארת ניקס ("סבריאל"), ברוס קוביל ("ג'רמי תאצ'ר מגדל דרקון"), גרגורי מגוואייר ("מרשעת"), והגדולה מכולן, דאינה ווין ג'ונס (בספר "חיי קסם" יש דרקון חנוט קטנטן) הם רק אחדים מהסופרים שתרמו לקובץ זה ושספריהם קיימים בעברית. בספר מופיע כל מגוון הדרקונים הספרותיים, מהחיות ועד החכמים, מהמטפוריים ועד הגשמיים להחריד, אף אחד מהם לא שבלוני, כולם מרתקים.
אפשר, כמובן, לכתוב ספרי פנטזיה שאין בהם דרקונים. אבל אני חושבת שאי אפשר להתייחס לספרות הפנטזיה כז'אנר מבלי להזכיר דרקונים. היותם חוליה מקשרת בין הספרות לפולקלור, למיתולוגיה ולדת (אחד הקדושים הפופולריים בין הנוצרים הוא ג'ורג', קוטל הדרקון), והופעתם במגוון תרבויות, מבטיחה לדרקון מקום של קבע בהיכלות התרבות לעתיד לבוא. איך אפשר *לא* לאהוב דרקונים?
תמונות מתוך ספר הדרקונים וסקיצות לספר שכתבה ואיירה טלי סמו.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 9 תגובות

איך לעודד את ילדיכם לקרוא? 11 עצות של הסופרת ג'ואן האריס

זה לא פוסט אמיתי, אני רק מתרגמת את הציוצים שג'ואן האריס פרסמה היום בטוויטר. הסופרת שנודעה בזכות ספרים כגון "שוקולד" ו"חמשת רבעי התפוז", נוהגת מדי פעם לפרסם סדרת ציוצים בנושא ספרותי מסויים. הפעם קלעה במיוחד קרוב ללבי. (הסופרת בטוויטר: @joannechocolat)

Joanne-Harris-004

ולהלן הציוצים:

  1. תדאגו לכך שהילדים שלכם יראו אתכם קוראים. אין טעם לצפות מהם שיעשו משהו שאתם בעצמכם לא עושים.
  2. תקריאו להם ספרים. הפכו זאת לחלק משגרת הערב שלהם. עשו זאת כך שיהיה כיף לשני הצדדים.
  3. אל תהיו מורים כשאתם מקריאים ספרים לילדים. היו בדרנים. תשתוללו עם הקולות המצחיקים.
  4. אל תהיו שיפוטיים או מוסרניים. בחרו ספרים עם נושאים שידברו אל לב הילדים שלכם.
  5. אל תיגשו אל נושא הקריאה כפי שאתם ניגשים אל ההשכלה של ילדיכם. קריאה היא לא עניין של השגת יעדים.
  6.  הקריאו רק חצי סיפור, ותנו שמשהו "יפריע" ויקטע את ההקראה. השאירו את הספר ליד הילדים.
  7. תמכו בכל חומר קריאה שילדיכם בוחרים לקרוא. כולל קומיקס, סיפורי פיות, ובדיחות על פלוצים.
  8. אל תפעילו על ילדיכם לחץ. קריאה אמורה להיות פרס, לא עונש.
  9. אל תמנעו מילדיכם לקרוא ספרים שוב ושוב, או לבקש מכם להקריא אותם שוב ושוב. זה מנגנון נחמה חשוב.
  10. התוויה לפי גיל אינה רלוונטית. התוויה לפי מגדר אינה רלוונטית. גיל הקריאה אינו רלוונטי. הילדים שלכם קוראים? סימן שהם בסדר.
  11. אחרון חביב, אף פעם אל תיקחו מהילדים שלכם ספר. בין אם זה ספר בנות, ספר בנים, ספר טיפשי או "מיין קאמפף". אם הספר לא מתאים להם, הם יבינו זאת לבדם. אם הוא נורא ואיום, הדבר הכי גרוע שיקרה הוא שהם יקראו ספר נורא ואיום.

חומר למחשבה ולדיון!

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 8 תגובות