מוכרחים לדבר על הווסת

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב לפני כמה שבועות ואז נתקעתי. אבל נדמה לי שהיקום מסמן לי להמשיך. לדוגמה, בלי שום תיאום בינינו, חברתי ענבל שגיב העלתה לבלוג שלה פוסט ובו מאמר שכתבה ביחד עם נבט טחנאי, החללית האדומה, שמתחבר בדיוק למה שהתחלתי לכתוב.

כמה ספרים אתם מכירים בהם הגיבורה מקבלת מחזור? תחשבו טוב טוב, אולי תצליחו למנות שלושה. והם מן הסתם יהיו אותם שלושה. וסת זה משהו שכחמישים אחוז מהאוכלוסייה חווה למשך שנים משמעותיות בחייהן, אבל זוכה לכמעט אפס התייחסות, אם בשל טאבו ואם בשל סקסיזם שמוטבע עמוק בתרבות (ואם בכלל אפשר להבחין בין זה לבין זה).

היום ראיתי תמונה בפייסבוק שקצת טלטלה אותי, והופתעתי עד כמה. כי אפשר לחשוב שאין לי כזה ושאני לא חוויתי על בשרי את מה שמומחש פה בשני גושי פלסטלינה: גודל של רחם בתחילת המחזור, לעומת גודלו בשיא.

אולי מתישהו אמרו לי שהרחם גדל כל כך במהלך מחזור נורמלי, אבל זה לא נקלט כמו לראות את זה בתמונה ממחישה. גם אם יש לנו כזה בגוף, זה לא משהו שאנחנו רגילות לראות בעיניים. וכשרואים בעיניים, פתאום הרבה דברים נעשים ברורים ומובנים יותר: למה המחזור החודשי מלווה בתחושות של התנפחות וכובד (אגב, לא רק הרחם גדל, גם רקמות אחרות בגוף סופחות נוזלים במחזוריות); למה התכווצויות הרחם יכולות להיות כואבות כל כך. כשלא מבינים שלדברים האלה יש בסיס פיזי, משלימים בהסברים רגשיים: חולשה נפשית, חוסר יכולת לקבל את הנשיות, התניה תרבותית וכמובן, "הורמונים", שזה שם קוד ל"משהו מיסטי שלעולם לא נבין אבל שהופך נשים לדבר נפיץ ובעייתי".

לאחרונה התפרסמה ידיעה לפיה הממסד הרפואי גילה סוף סוף שכאבי מחזור יכולים ממש לכאוב: עד רמת כאב של התקף לב. ואף על פי כן, גם כשמחנכים בנות על תופעות המחזור, לא מרבים להתייחס לנושא הכאב. בספר "מ-12 עד 16" (שחברת משפחה נתנה לבת שלי כמתנה היתולית לבת המצווה) שהתיימר בצעירותי להיות המדריך האולטימטיבי לבנות בגיל ההתבגרות, כתוב רק: "ברוב המקרים הווסת אינה גורמת לכאבים" (ואז עוברים לדברים חשובים באמת, כגון הסכנה שטמפון עלול לקרוע את קרום הבתולין). נערה שתקרא משפט כזה תחשוב אולי שהכאבים שלה לא נורמליים, שהיא סתם מתפנקת ושמשהו לא בסדר אתה. ופתאום המחזור סופח אליו גם רגשות אשם כלל לא ענייניים.

אפילו לממסד הרפואי יש נטייה לייחס כאב של נשים יותר לגורמים פסיכולוגים לעומת כאב של גברים, שמיוחס יותר לגורמים פיזיולוגים. אותה ידיעה שבה כתוב על תגלית כאבי המחזור כללה גם את הסטטיסטיקה שעלתה במחקר, לפיו גבר שמגיע לחדר מיון עם תלונה על כאבי בטן נאלץ להמתין 49 דקות בממוצע, לעומת אישה שמגיעה עם אותן תלונות, ונאלצת להמתין 65 דקות בממוצע. לאמונות הקדומות לגבי התמודדות של נשים עם כאב יכולות להיות השפעה ישירה על בריאותן.

אני עצמי, בילדותי, חשבתי שכאבי מחזור זה משהו שפשוט צריך להתאפק ולסבול אותו. זכורים לי ימים ארוכים של ייסורים, בהם רק ניסיתי להסדיר את הנשימות שלי בהתאם לגלי הכאב, ואף פעם לא עלה בדעתי – וגם איש לא הציע לי – לקחת כדור לשיכוך הכאבים. ככה ישבתי בשיעורים בבית הספר, יצאתי לטיולים ועוד, כשאני כובשת כל הזמן כאב. חונכתי להאמין שנטילת משכך כאב היא הפתרון האחרון שמנסים כשכלו כל הקיצים, והיא מעידה על חולשה, וחשבתי שמוטל עלי לסבול ולא להתלונן. מעניין כמה מהעצבנות שנוהגים לייחס לנשים במחזור כלל אינה הורמונלית, כי אם תוצאה של העובדה שהן מנסות לתפקד נורמלית תוך כדי שהן סובלות כאבים מיותרים.

מחזור זה כואב ולא נעים, אבל זה לא אמור להפוך לנכות ולמגבלה. למרבה הצער, הבורות סביב המחזור, והמיסטיפיקציה שלו, הופכים את הבעיה לגדולה הרבה יותר. בכתבה מהגרדיאן מצוטט מחקר לפיו בקניה, כ-80% מהנערות המקבלות מחזור בפעם הראשונה, כלל לא יודעות מה קורה להן. ואם זו הבורות של הבנות, אפשר לתאר רק את הבורות של הבנים. באותה כתבה ישנה גם אנקדוטה שמדגימה כמה מסוכנת יכולה להיות הבורות: מסופר על נערה באתיופיה, שאביה תפס אותה שוטפת דם מתחתוניה. הוא היה משוכנע שנערות מתחילות לקבל מחזור רק אחרי שהן מתחילות להיות פעילות מינית, ועל כן הכה את בתו להעניש אותה, ואמר שלא לשם כך הוא שולח אותה לבית הספר.

בהודו, כ-23% מהבנות נושרות מהלימודים בעקבות תחילת קבלת המחזור. ההימנעות אינה רק עניין תרבותי או דתי, אלא פרקטי לחלוטין: בהיעדר גישה למוצרי היגיינה טובים, נשים מעדיפות לדמם בפרטיות בביתן. את הנתון הזה אני יודעת מכתבה על ארונצ'לם מורוגננתם, גבר הודי שחרף נידוי קשה המציא ופיתח מכונה לייצור קהילתי של תחבושות הגייניות מחומרים מקומיים זמינים, ובכך הכניס לשוק בהודו מוצרי היגיינה זולים באיכות גבוה, וגם סיפק תעסוקה לעוד ועוד נשים בקהילות כפריות בהודו ובעולם השלישי. אני ממליצה מאוד לקרוא את הסיפור שלו – לדעתי הוא ראוי לפרס נובל לשלום.

אבל לא רק במדינות נחשלות, אלא גם במערב ה"נאור" בנות רבות נשארות בבית בימי המחזור, דבר המשפיע על הישגיהן בלימודים ועל מעמדן החברתי. לדוגמה בניו זילנד נאסף מידע לפיו תלמידות עניות נעדרות מלימודים כי אינן יכולות להרשות לעצמן לקנות טמפונים ותחבושות; כשארגון ללא מטרות רווח החל לרכוש את המוצרים במרוכז ולחלק אותם לתלמידות תיכון במחיר סמלי, נרשם להם ביקוש רב. בניו זילנד, כמו במדינות רבות במערב, מוטל מס מותרות על מוצרי היגיינה נשית, כאילו היו מוצרי יוקרה ולא צורך בסיסי של מחצית האוכלוסייה; וזאת בניגוד למוצרים בסיסיים אחרים, כגון סכיני גילוח, הפטורים מאותו מס. קיים קשר ישיר בין נגישותם של מוצרי היגיינה במחיר סביר, לבין יציאתן של בנות ונשים מהבית למטרות לימודים ועבודה, ועל כן מס הטמפונים הוא מס מפלה, חד וחלק. (באירופה נשים התארגנו ויצאו למאבק ב"מס הטמפונים", בינתיים בהצלחה חלקית. בישראל המיסוי אינו מפלה בין נשים וגברים באופן כה בוטה – סכיני גילוח ממוסים בדיוק כמו טמפונים – אבל המחיר של מוצרי היגיינה מיובאים גבוה אצלנו מאוד, לפעמים כפליים מאשר באירופה.)

והנה אנקדוטה מפייסבוק, שמדגימה קשר אפשרי בין בורות לבין מס הטמפונים: אנונימית מספרת שכשעבדה כמתחמה בממשל של אחת המדינות בארה"ב, אחד הבוסים הפוליטקאיים שלה האשים אותה שהיא בוחרת בכוונה את עיתוי המחזור שלה כי היא עצלנית ומנסה להתחמק מעבודה. התברר לה, כביכול, שהוא סבור שנשים יכולות לעצור כרצונן את זרימת דם המחזור, ולפיכך טמפונים הם מוצר מיותר שקשור בהנאה מינית. מדובר בפוליטיקאי באחת המדינות האמריקאיות שמטילות מס על טמפונים. אני לא יודעת עד כמה הסיפור הזה נכון, אבל שמעתי כבר מספיק אנקדוטות דומות כדי להאמין שהוא יכול להיות נכון.

המיתוסים סביב המחזור נעים בין מגוחכים (נשים במחזור מפיצות איזה חומר שגורם לצמחים למות ולמזון להתקלקל) לכמעט מובנים, ובכל זאת שגויים, כגון שמחזור מגיע בדיוק כל 28 יום וכל אישה יודעת באיזה תאריך היא צפויה לקבל את המחזור הבא. כמה פעמים שמעתם דמות בטלוויזיה אומרת, "המחזור שלי מאחר בשבוע, אני חושבת שאני בהריון?" במציאות, גם במחזור מאוד סדיר יש וריאביליות של שבוע לכאן או לכאן, ולכשליש מהנשים יש מחזורים כלל לא סדירים. מחלות, תזונה, דחק ומאמץ גופני חריג יכולים להשפיע על הופעת המחזור מוקדם או מאוחר, כך ש"איחור" של שבוע אינו אינדיקטיבי לכלום. לרוב הנשים, אלא אם הן נוטלות גלולות להסדיר את המחזור או מקיימות מעקב מדוקדק באמצעות ערכות ביוץ וכדומה, יש רק מושג כללי מתי צפוי להופיע המחזור הבא שלהן, והן מסתמכות על סימפטומים גופניים כגון נפיחות, מיגרנה ומצבי רוח כדי לחזות את המחזור, לא פחות ואף יותר מאשר על לוח השנה.

הבורות לגבי המחזור היא עוד כלום לעומת הבורות לגבי אנדומטריוסיס: מצב שבו רקמת רחם צומחת בחלקים אחרים של חלל הבטן והגוף, מתנפחת ומדממת במחזוריות כמו הרחם, וגורמת לכאבים שונים ומשונים ושלל תופעות לוואי כגון בעיות פוריות, עייפות כרונית, דיכאון ועוד. לא מדובר באיזו תופעה נדירה: היא משפיעה כנראה על כ-10% מהנשים, כלומר נפוצה אצל נשים בערך כמו סוכרת. אבל המודעות לאנדומטריוסיס כל כך נמוכה, שהיא מאובחנת לפעמים רק אחרי שנים של סבל, אם בכלל. וגם אין מחקר רב בתחום הזה, ואין המון אופציות טיפוליות.

 

בקיצור נמרץ: שתיקה מובילה לבורות, בורות מובילה לאפליה ואפליה למיזוגניה. ולכן חשוב שאנשים ידברו יותר על המחזור החודשי. זאת לא מחלה, ועם הבנה נכונה יותר, זאת לא צריכה להיות מגבלה. מאז שראיתי את התמונה של שני הרחמים שטלטלה אותי כל כך, דיברתי בגלוי על המחזור החודשי לא רק עם הבת שלי אלא גם עם הבנים שלי. שידעו. זה חשוב.

אני מצרפת קומיקס שציירה הבת שלי על המחזור שלה. אני גאה בה שהיא כלל לא התביישה, והרשתה לי לשתף אותו כאן.