כשגמרתי לכתוב את השירשור הזה בטוויטר, הבנתי שהוא בעצם פוסט בבלוג המוזנח. אז הנה הוא.
השבוע דחיתי פנייה להתראיין בתכנית חדשות כלשהי על נושא מסוים, אבל עכשיו אכתוב עליו כאן. כי כאן יש לי הרבה יותר שליטה בבמה, אני יכולה להגיד את מה שחשוב לי להגיד, ונשאר רקורד כך שדברים לא יוצאו מהקשרם.
הנושא היה החלטה שהוכרזה לא מזמן, לשנות שמו של פרס ספרותי כלשהו בתחום ספרות הילדים בארה"ב, שעד השנה נקרא על שמה של סופרת כלשהי, וכעת החליטו להסיר את שמה משם הפרס. היה לי ברור שהתחקירנית שצלצלה אלי לא שמעה מעודה קודם הפרס הזה וכנראה גם לא על הסופרת, לפי איך ששיבשה את שמה.
זה התקשר לי מיד לראיון שערך לי אראל סג"ל בתכנית ערב חדש על התרגום של "מרי פופינס", שבו הוא בחר להתמקד בבחירתה של הסופרת לשנות פרק מסוים בספרה, חמישים שנה אחרי שנכתב. בתום ההקלטה הוא אף הדגיש בפני שזה מבחינתו הסיפור העיתונאי המעניין בספר. אף שזה אולי לא נאמר במילים מפורשות, עלה מתוך השאלות שנגעו ב"האם מוצדק לצנזר עכשיו כל קלסיקה", שיש פה איזשהו סקנדל ופגיעה באמנות למען עקרונות הפי-סי.
פי-סי! אויה! הצביעות! הכפייה! העיוורון לדרכו של עולם! האם מישהו בימינו משתמש בביטוי "פי-סי" מבלי לטעון אותו בשאט נפש ובצדקנות אין קץ? זה נורא ואיום, הפי-סי הזה. נורא ואיום, החלטתה של סופרת – לפני שלושים שנה – לשנות פרטים אחדים בספרה, על מנת להתחשב ברגשות של מגזרים שונים בקרב קוראיה הצעירים. להתחשב ברגשות! לאן הגענו! היא שינתה פרק בתוך ספר קלאסי כל כך חשוב, שעד לפני עשר דקות כשקראת את התחקיר שהכינו עבורך, לא ידעת שהוא בכלל קיים עצמאית ולא רק כתסריט של דיסני!
אז כן, אני מבינה שספרי "בית הקטן בערבה" תופסים פינה מאוד חמה בלב של אנשים רבים שקראו אותם בילדותם, והבחירה לשנות את שם הפרס שבעבר נקרא על שם מליסה גילברט לשם כללי – "פרס מורשת ספרות הילדים" – פוגעת בזיכרון הזה וגורמת לאוהבי הספרים להרגיש נזופים. סליחה, אמרתי מליסה גילברט? לורה אינגלס וויילדר, כמובן. אבל קיים מגזר שבעבורו האדרת שמה של אינגלס ויילדר, מבלי לסייג זאת בכמה מילות ביקורת, הוא זריית מלח על פצעים קשים מאוד. סופרת שבספריה נכללו שורות – שאגב, במהדורות מאוחרות שונו בליווי התנצלות – כגון, "לא היו שם אנשים כלל, רק אינדיאנים גרו שם".
עם כל הכבוד, הסבת שם הפרס לא פוגעת בסופרת, שהלכה לעולמה לפני 80 שנה, ולא במכירות של ספריה, שנמכרים יפה מאוד עד עצם היום הזה, ואפילו לא בזכרה, שאפעס צבוע בכל כך הרבה מיתוסים שגויים לטוב ולרע, עד שמי שהעריצו אותה ימשיכו להעריצה, על אף ששינו שם של פרס שרובם לא היו מודעים כלל לקיומו. (הידעתם, לדוגמה, שספריה של לורה אינגלס וויילדר – ובפרט המאוחרים בסדרה – עברו עריכה כבדה כל כך, עד שיש הטוענים שלא היא עצמה כתבה אותם, אלא בתה העורכת, רוז ויילדר?)
ממתי בישראל למישהו אכפת בכלל מפרסים ספרותיים שמוענקים בחו"ל? אני רואה איזה אפס עניין מעוררות פה הידיעות על הענקת פרסי ניוברי, קוסטה, קרנגי, ALA, אפילו הבוקר, אם לא במקרה הוענק לסופר ישראלי. מה לתכנית חדשות ישראלית ולשינוי שמו של פרס יחסית שולי? אך ורק הסקנדל של אויויוי, מישהו ראה לנכון להתחשב ברגשות של מגזר מיעוטים! כמה נורא! מחר עוד יכריחו אותנו להכיר בכך שגם ערבים הם בני אדם.
בואו ואגלה לכם משהו שאולי לא יהיה לכם נעים. סופרי הילדים האהובים עליכם? לכולם היו שלדים בארון. לכולם היו יציאות סקסיסטיות, או גזעניות, אם לא בספרים עצמם אז במכתבים או בראיונות שנתנו. חלקם היו בני אדם איומים ונוראיים בחייהם האישיים.
ואגלה לכם עוד משהו: מותר לכם בכל זאת לאהוב את הספרים שלהם.
נכון, זה לא פשוט לאהוב יצירה אהבת נפש, ובכל זאת להכיר בפגמים שלה. לא פשוט להעריץ סופר/ת על תרומתה/תו, ובכל זאת להכיר גם בטעויות ובפגיעה שגרמ/ה. אז זה לא פשוט. כי החיים מורכבים. ואמנות היא דבר מורכב. וגם אהבה, מורכבת. והתחשבות ברגשות של קבוצות מיעוטים? היא עושה לנו לפעמים לא נעים. משתמע ממנה כאילו היינו לא בסדר. כאילו יש לנו על מה להתנצל, רק כי אנחנו אוהבים את מה שאנחנו אוהבים. אבל אתם יודעים מה? הם – נפגעו הרבה יותר.
ולכן אני ממש לא מתרגשת מההחלטה להסיר את שמה של לורה אינגלס ויילדר מהפרס שניתן בעבר על שמה. פרס כל כך זניח, שאני אצטרך עכשיו להיכנס לוויקיפדיה לחפש עליו מידע כדי להסביר לכם במה הוא נבדל מפרסים ספרותיים אחרים. ואני נחשבת מומחית.
ספריה ימשיכו לשבת אצלי על המדף. אפילו בעותקים כפולים, גם באנגלית וגם בעברית. ואני אמשיך להתמוגג עם מי שזוכרים אותם לטובה מילדותם, ואפילו אמשיך להמליץ עליהם – *אבל*, לא אתבייש לסייג את ההמלצה בתזכורת שכן, היו לה יציאות די גזעניות.
ובאשר לפי-סי? לפעמים התחשבות ברגשות אחרים היא רק התחשבות ברגשות אחרים. אני מעדיפה עולם שבו אנשים משתדלים להתחשב ברגשות אחרים, מפעם לפעם.
עוד דף אחד ודי 
בעיני הבעיה היא לא תקינות פוליטית אלא אנכרוניזם. מנסים להחיל נורמות מוסריות מודרניות על סופרים מהעבר.
אז ויילדר הייתה גזענית כלפי אינדיאנים, ושייקספיר היה אנטישמי ואפילו את מרק טוויין מאשימים בגזענות כלפי שחורים. קראתי מאמר שמאשים אפילו את נל הרפר לי בגזענות.
אז אנחנו כמובן לא חייבים לקרוא את הספרים אם הם מעצבנים אותנו אבל לשפוט אותם בנורמות שלנו, לצנזר אותם, ולצלוב את המחברים זו הסתכלות צרה ואנכרוניסטית.