לא יודעת מהיכן הגיע לביתנו הספר "מולי, החתול שהיה לי" (מאת מגי סמית, כנרת, 2003) כי מצד אחד זה לא ספר חדש, ומצד שני זאת היתה הפעם הראשונה ששלפנו אותו מהמדף וקראנו בו. ואולי הייתי צריכה לשמוע לעצה האהובה עלי, ולקרוא אותו לעצמי לפני שהקראתי אותו לטלי לפני השינה. בכל אופן הוקסמתי מהתגובות שלה, ומתהליך העיכול האיטי שהיא עדיין עוברת לנוכח הספר הזה, שעוסק במותו של חיית מחמד אהובה.
הספר מסופר מנקודת מבטה של הילדה במשפחה, שנולדה אחרי שהחתול היה כבר בן בית. מולי החתול היה חבר למשחקיה וישן איתה בכל לילה במיטה, אבל ככל שהיא גדלה כך הלך מולי והזדקן, עד שמת. כשהגענו למשפט שבו מודיעה הילדה שמולי מת בלילה, טלי פרצה בבכי קורע לב, והיה קשה להרגיעה. נדמה לי שלא פחות משחשה הזדהות עם הסיפור וצער על מותו של מולי, היא היתה המומה להיתקל בספר שלא בוחל מעיסוק ישיר במוות. אולי היא חשבה שספרים לילדים לא אמורים להיות כאלה. אני לפעמים מבטיחה לה, כשרואים סרטים מצויירים ויש קטע מותח ומפחיד, שבסוף הכל יהיה טוב. אני מניחה שהיא פשוט לא הביאה בחשבון שיכול להיות ספר שבו בסוף הגיבור הראשי מת.
התנצלתי עמוקות בפני טלי ואמרתי לה שלא ידעתי שהספר ישפיע עליה ככה, ולא רציתי לגרום לה לבכות לפני השינה.
"תשימי על הספר הזה מדבקה," היא התייפחה, "ותכתבי עליה: 'לא להקריא כי הספר הזה גורם לטלי לבכות'."
הסכמתי. אחר כך הצעתי שאולי אקריא לה עכשיו ספר מצחיק, כדי "להוציא את הטעם העצוב" מהמחשבות לפני השינה. הרעיון מצא חן בעיני טלי.
"אולי את 'זהירות, חזירי פרא'?" הצעתי.
"לא, לא. אני יודעת מה יצחיק אותי. 'החתול שלי הכי טיפש בעולם'," אמרה טלי. "גם ספר כאילו על חתול, אבל הוא בעצם פיל!"
אז קראנו את 'החתול שלי הכי טיפש בעולם' וטלי אכן התגלגלה מצחוק, כמה מזה צחוק אמיתי (כי הספר באמת מצחיק נורא) וכמה מאולץ (כדי להראות לי עד כמה היא צוחקת) אני לא יודעת להגיד, אבל היא הלכה לישון מפוייסת.
לקחתי איתי את הספר על מולי לסלון, כדי לחפש מדבקה, אבל כמובן שכחתי ממנו. למחרת בבוקר כשטלי התעוררה ונכנסה לסלון, היא ראתה את הספר מונח על הספה. היא ניגשה אליו והתחילה לדפדף בו, וכשראתה שאני מתקרבת אמרה: "אל תדאגי, אמא, אני לא אבכה, כי אני לא יודעת לקרוא."
ציינתי בפניה שגם אם היא לא יודעת לקרוא היא יודעת מה קורה בסיפור, ואולי היא תבכה בגלל זה.
טלי הרהרה בכך, אבל לא ענתה לי, ולא חדלה לעיין בספר.
בערב, לפני השינה, טלי ביקשה שאקריא לה שוב את הספר.
"אני מבטיחה שהפעם אני לא אבכה," היא אמרה.
"זה בסדר גם לבכות," אמרתי לה, "אבל את בטוחה שאת רוצה שאני אקריא לך ספר שעשה אותך כל כך עצובה?"
"כן."
אז הקראתי לה שוב את הספר. הפעם היא שמה לב לפרטים שלא ראתה בקריאה הראשונה, כגון שהילדה בספר מקריאה לחתול שלה ספרים שאנחנו מכירים מהבית (כגון "קריקטור" ו"מיליון חתולים"), והיא גם דרשה שאספר לה שוב איך החתולה הביתית שלנו, סושי, היתה אוהבת להתחכך בי ולהתפנק אצלי דווקא בכל פעם שהנקתי את טלי התינוקת. כשהגענו לקטע בספר בו מולי מת, טלי משכה בשרוולי והצביעה על הפנים שלה, כדי שאני אראה שהיא לא בוכה הפעם.
"אני כבר לא עצובה, כי אני כבר יודעת שהוא מת."
אבל העניין כנראה המשיך להטריד אותה. למחרת בבוקר היא ניגשה אלי וסיפרה לי, "המצאתי סוף חדש לספר על מולי. פתאום הקבר שלו רועד ומולי קם לתחייה. אני אכתוב ספר המשך שבו מולי חי שוב."
יותר מכל מזכירה לי התקרית הזאת את הסיפור של ג'יימס ת'רבר על הנסיכה שרצתה את הירח. גדולי היועצים של המלך לא ידעו איך לספק לה את מבוקשה. רק ליצן החצר חשב לשאול אותה עצמה איזה מין ירח ישמח אותה, ממה יהיה עשוי, מה גודלו, איך ישיגו אותו, מה יקרה לעולם אם ייקטף הירח מהשמיים. והנה זה פלא, לנסיכה היו תשובות מוכנות ומצויינות לכל השאלות הללו. ככה גם טלי שלי, ידעה בעצמה את הדרך הכי נכונה להתמודד עם החוויה הקשה של הספר המעציב הזה. ובסופו של דבר אני שמחה שקראנו אותו ביחד, כי כעת גם אני מצויידת בכלים להתמודדות עם העצב והאבל של טלי, בפעם הבאה שבה חס וחלילה נאלץ להתמודד עם רגשות כאלה.
עוד דף אחד ודי 
באופן מאד בוגר. בכלל אני חושבת שאנחנו תמיד ממעיטים בערך יכולת ההתמודדות של הילדים שלנו או שאנחנו נוטים לשגות באופן התגובה שלהם זה בא מהרצון להגן עליהם אבל זו לא תמיד הדרך הנכונה בשבילם.
סיפור מקסים וילדה מקסימה. נוגע ללב הקטע שבו היא חושבת שאי ידיעת הקריאה תגן עליה מהצער של הסיפור. כאילו העצב אצור במילים באיזה אופן מאגי
מזכיר לי שהקראתי לבני הגדול בשעתו את אוהל הדוד תום, וכשתום חלה הוא הרגיע אותי שתום לא ימות ולא שעה לספקותי, וכשתום אכן מת הוא היה מזועזע וטען שזו טעות, צריך לקרוא לספר אוהל הדודה אלייזה, כי הגיבור תמיד ניצל, זה החוק
זה לא מפסיק להפתיע אותי, עד כמה הם מקבלים דברים בצורה פשוטה יותר, ועד כמה אני מפחד בכל פעם מחדש מאיזו טראומה או נזק נפשי אחר. כשברור שזה נובע מתפיסה "מבוגרת" של העניין. הקראתי לנגה את האחים לב ארי, שמתחיל במוות של הגיבור, וזו היתה חוויה מרתקת.
ומרגש כאחד. טוב שיש ספרים (והורים) לתווך אמיתות כל כך קשות וקיומיות..
לפחות מקריאה של הטקסט הזה נראה שהיה שם רגע חשוב של גדילה.
האם זו אותה מלכת קולנוע זוכת אוסקר???
אמנם בכי תמרורים של ילד זה תמיד דבר קורע לב, אבל אני יוצאת מקריאת התיאור הזה שלך בעיקר מלאת התפעלות מהדרך האמיתית והדיאלוגית שבה התמודדתן יחד עם הקושי הזה והצלחתן לנצח אותו לגמרי.
את הספר קראתי פעם באנגלית והוא זכור לי שספר מצויין וגם כספר מאוד יוצא דופן, כמו שכתבת, אין הרבה ספרים שמדברים על מוות בצורה כל כך מפורשת.
וזה הרי חלק מהתפקיד החשוב של הספרים- להתמודד עם החיים, על כל חלקיהם, אבל בצורה יותר מוגנת דרך חוויות של דמויות בדיוניות.
הלואי שלא יהיו לה יותר סיבות לבכות בכי מר כזה, והלואי עוד יותר שהיא תמיד תצליח, ושאתם תמיד תצליחו יחד איתה, להתמודד עם הקשיים בצורה כל כך נכונה.
אני בת 15. אין לי ילדים. אבל יש לי אחות קטנה, ואני עוד זוכרת את עצמי בוכה ערבים שלמים בעקבות ספר שנגמר (או חלק ממנו התנהל) בדרך שלא אהבתי, הפחידה אותי או העציבה אותי. הבת שלך יודעת להתמודד יותר טוב מהילדות הקטנות שאני הכרתי או מכירה.
אני שוקלת להפסיק לקרוא אצלך פוסטים שקשורים לדיאנה ווין ג'ונס, אני תמיד מפחדת שאני אגלה בטעות את הסוף של הספר שאני קוראת
גילי, אני קוראת קבועה של הבלוג שלך, וגם לא-מגיבה קבועה, למרות שאני מאוד מאוד אוהבת אותו.
הפעם הייתי חייבת להגיב. האופן שבו תיארת את כל השתלשלות העניינים עם טלי, הילדה שלך, היתה כל כך רגישה ואמיתית, יכולתי ממש לשמוע איך המשפטים האלו יוצאים מהפה שלה, כולל הבעות הפנים. ממש כאילו אחד מהקטנים שלי אמר אותם…
אני כל כך אוהבת את הכתיבה שלך. אל תפסיקי.
בעודי מחפשת עוגות יומולדת לבתי אמה בת ה-6, נתקלתי בכותרת המענינת וקראתי את הסיפור על מולי וטלי…גם אצלנו מתה החתולה שגידלה את אמה וקברנו אותה בשדה בצער רב. אמה מדי פעם נזכרת בכאב באבידה ומנסה להסתיר את הדמעות שזולגות מעצמן…אני שמחה לגלות שיש ספר שיכול להראות לה שזה קרה לעוד ילדים, אחפש אחריו. אז תודה וטלי באמת מקסימה.