כבר לא קוראים כמו פעם

הרשומה הזאת היא עבודת סמינריון שהגשתי בקורס "נעורים דיגיטליים: בני נוער ונעורים בעידן הדיגיטלי" שלימדה ד"ר רונית קמפף באוניברסיטת ת"א בשנה שעברה. קראתי לעבודה: "תרבות קריאה של בני נוער בעידן הדיגיטלי". חשבתי שיעניין אתכם לקרוא.

נ"ב: בעבודה המקורית היו לי גם כמה תרשימים שעוד לא הצלחתי להבין איך אני מדביקה אותם כאן. מקווה לעדכן בימים הקרובים, עד אז תיאלצו להסתפק בתיאורי הנתונים…

—

מבוא

אחד הנושאים המרכזיים המעסיקים אנשי חינוך בכל הנוגע לבני נוער הוא נושא האוריינות ויכולת הקריאה. יכולת הקריאה היא מיומנות יסוד הכרחית לרכישת השכלה, וככזאת נתפשת כמכרעת לגבי הצלחה עתידית של בני הנוער. קריאת ספרות בפרט נחשבת כלי להעברת ערכים תרבותיים ונכסי תרבות. טבעי אם כן שקיים עניין רב ואף חרדות סביב השאלה כיצד משפיעות התמורות באמצעי העברת מידע וצריכתו בעידן הדיגיטלי על יכולת הקריאה ודפוסי הקריאה של בני הנוער.

בעבודה זאת אסקור מעט מהנכתב בשנים האחרונות בעיתונות הפופולארית והאקדמית על נושא קריאה של בני נוער בעידן הדיגיטלי, ואחשוף כיצד הטיות היסוד של הכותבים מעצבות את אופן איסוף וניתוח הנתונים, המובילים כותבים שונים להסיק מסקנות כמעט הפוכות. ניתוח הנתונים והכתבות חושף פער דורי בין ילידים דיגיטליים למהגרים דיגיטליים, בכל הנוגע להתנהלות סביב קריאת פנאי.

1. מחשבים נגד ספרים

הנחת יסוד ברבות מהכתבות העוסקות בתרבות הפנאי של בני נוער, היא שהשליטה של בני נוער באמצעים דיגיטליים באה על חשבון קריאת ספרים. "בשלב מסוים, נשברתי והבנתי שהתלמידים בעצם לא אשמים, העולם הוא שהשתנה. כנראה היום אין עוד מקום ליצירות קאנוניות ולמילים גבוהות בכיתה. לצערי היום כולם מדברים באס-אם-אסים – קצר, עילג ולעניין" אומרת מורה לספרות המצוטטת בכתבה שפורסמה לאחרונה בפורטל ynet.

נראה שמדובר בחשש טיפוסי למדי, אליו מתייחסת גם אלי בליקר (Elli Bleeker) בפתיחת עבודת התזה שלה על קריאה בעידן הדיגיטלי:

 “One of the most suggested effects of the digital medium on our minds is a decreasing attention span and the loss of cognitive skills, preventing readers from following the narrative   of a story."

הגדילה לעשות הקרן האמריקאית לאמנויות (National Endowment for the Arts), אשר פירסמה בשנת 2004 דו"ח פסימי המביע חשש לעתיד הקריאה בארצות הברית, וקשר בין הירידה שנמדדה בקריאת ספרות לבין עלייה בשימוש באמצעים דיגיטליים.

"[This survey] comes at a critical time, when electronic media are becoming the dominant influence in young people's worlds. Reading at Risk adds new and distressing information to the discussion. It contains solid evidence of the declining importance of literature to our populace… The accelerating declines in literary reading among all demographic groups of American adults indicate an imminent cultural crisis. The trends among younger adults warrant special concern, suggesting that – unless some effective solution is found – literary culture, and literacy in general, will continue to worsen. Indeed, at the current rate of loss, literary reading as a leisure activity will virtually disappear in half a century. … Reading at Risk  reveals [a] dire situation, a culture at risk.”

בשנת 2007 פירסמה הקרן דו"ח המשך פסימי לא פחות, המתייחס באופן פרטני יותר לקריאה של ילדים ונוער, אף שלא היה בו סקר חדש כי אם רק ריכוז נתונים מגופים שונים. יו"ר הקרן, דיינה ג'ויה (Dana Gioia) כתב במבוא לדו"ח החדש:

“Whatever the benefits of newer electronic media, they provide no measurable substitute for the intellectual and personal development initiated and sustained by frequent reading.”

המסר חדר היטב: סקר שנערך בשנת 2010 על ידי הוצאת סקולסטיק האמריקאית העלה שמרבית ההורים סבורים שמכשירים דיגיטליים משפיעים לרעה על הרגלי הקריאה של ילדיהם.

מנגד באים קולות אחרים ומצביעים על כך שמעולם לא היה דור שבו ישנו שיעור גבוה כל כך של יודעי קרוא וכתוב, אשר משתמשים בשפה הכתובה כאמצעי ביטוי יומיומי. כיצד אם כן מיישבים בין הסתירות, ומגיעים להערכה נכונה של השפעת האמצעים הדיגיטליים על הרגלי הקריאה של הנוער?

2. בעיית המדידה

ראשית יש להבהיר שהחששות נוגעים לא ליכולת קריאה בסיסית, שכן אין אוריינות דיגיטלית בלי אוריינות בסיסית. כל הסטטיסטיקות מצביעות על כך ששיעורי האוריינות בעולם נמצאים בעלייה מתמדת, ובארצות מפותחות שואפים ל-100% מהאוכלוסייה הנורמלית. החשש הוא לפגיעה בקריאה איכותית ומעמיקה, ובפרט לשחיקה בקריאה של ספרים. נשאלת השאלה, כיצד מודדים שחיקה זו, אם אכן היא קיימת.

2.א. סקרים

מדד מקובל להרגלי קריאה הוא סטטיסטיקות שעולות מתוך סקרים. למותר לציין שסקרים שבהם אנשים מתבקשים לדווח על עצמם עלולים להיות מוטים. עם זאת, השוואת נתונים מסקרים דומים שנערכים לאורך שנים יכולה להעיד על מגמה.

הקרן האמריקאית לאמנויות (NEA) סקרה הרגלי קריאה של אמריקאים בשנים 1982, 1992 ו-2002, ופירסמה את התוצאות בשנת 2004 בדו"ח "קריאה בסכנה" (Reading at Risk) שהוזכר לעיל. בסקר נבדקו יותר מ-17 אלף אזרחים אמריקאים בני 18 ומעלה (באמצעות לשכת המפקד האמריקאית) בנוגע לצריכת התרבות שלהם. בהקשר לקריאה נשאלה השאלה אם במהלך 12 החודשים שקדמו לסקר קראו הנסקרים רומנים, סיפורים קצרים, שירה או מחזות, שלא במסגרת לימודים או עבודה. המסקנה היתה שחלה ירידה בשיעורי הקריאה הספרותית במהלך שני העשורים, בפרט בשכבות הגיל 18-24 ו-25-34.

לעומת זאת מראים הסקרים של מכון גאלופ האמריקאי עלייה בקריאה. מכון גאלופ סקר את הרגלי הקריאה של האמריקאים בשנים 1949, 1952, 1954, 1957, 1990 ו-2005. בסקר האחרון השתתפו טלפונית כאלף אמריקאים בני 18 ומעלה. השאלה שנשאלה היתה האם הם קוראים ספר עכשיו (בתקופת עריכת הסקר). לא זאת בלבד שנרשמה עלייה באחוז הנסקרים העונים בחיוב משנת 1990 ועד שנת 2005  (תקופה מקבילה פחות או יותר לשני הסקרים האחרונים של ה-NEA): העלייה היא שיטתית משנת 1952 ואילך.

הסקרים הללו מדגימים את הבעייתיות שבהסקת מסקנות מרחיקות לכת על סמך נתונים שנאספו נקודתית. קשה להשוות בין סקרים שנערכו בשנים שונות, על קבוצות מדגם בגודל שונה, ובדקו שאלות שונות. אף על פי כן, ההפרש לרעה שהדאיג כל כך את סוקרי ה-NEA ( לכאורה ירידה של כ-10% בקוראי הספרות משנת 1982 לשנת 2002) דרמטי הרבה פחות מהעליות שנמדדו בסקרי מכון גאלופ, לאורך יותר שנים (עליה של כמעט 30% משנת 1952 עד 2005). ירידות של אחוזים בודדים לכאן או לכאן לא בהכרח מעידות על "סכנה לתרבות", ואפשר אפילו שהן הושפעו מהופעתו של רב-מכר אופנתי (לדוגמה אחד מספרי "הארי פוטר") בסמוך למועד עריכת אחד הסקרים. הסקת מסקנות על "סכנה לתרבות" על סמך הנתונים המוצגים נדמית קצת מופרכת. בל נשכח שגוף כגון ה-NEA הוא בעל אינטרס להציג נתונים שיעודדו הזרמת משאבים לתמיכה באמנויות.

בכל הנוגע להשפעת אמצעים דיגיטליים על הרגלי קריאה של נוער, הן הסקרים של ה-NEA, הן הסקרים של גאלופ לוקים בחסר, שכן הם בדקו הרגלי קריאה בקרב מבוגרים מעל גיל 18 בלבד, ואין בהם שום עדות על מתאם ישיר בין שימוש באינטרנט לבין הרגלי קריאת ספרים. סקר רלוונטי יותר נערך על ידי מרכז המחקר פיו במסגרת פרוייקט אינטרנט וחיים באמריקה ( Pew Research Center Internet and American Life Project). הסקר, משנת 2011, מראה שאמריקאים שמרבים לגלוש באינטרנט ואמריקאים המחזיקים במכשירים יעודיים המאפשרים קריאת ספרים דיגיטליים (רידרים, טבלטים, טלפונים סלולאריים) קוראים יותר ספרים מאנשים שאינם בעלי האמצעים הללו. הנתונים הללו לא תומכים בתזה שבילוי זמן באינטרנט פוגע בקריאה. כמו כן הראה הסקר, שככל שהנחקרים צעירים יותר, ככה עולה הסיכוי שקראו לפחות ספר אחד בשנה האחרונה (86% מהנסקרים בגילים 16-17 ענו בחיוב לשאלה אם קראו ספר בשנה האחרונה, לעומת 68% מהנסקרים בגילים 65+, כשהירידה באחוז העונים בחיוב היא ביחס ישיר לעלייה בגיל הנסקרים). נתון זה שוב אינו מתיישב עם התחזית הקודרת של ה-NEA לגבי ההידרדרות הצפויה בקריאה של בני נוער.

באופן כללי בניית הדיכוטומיה לכאורה בין זמן מחשב לזמן קריאה היא בעייתית. אם בעבר אפשר היה להסיק שזמן שבו ילד מבלה מול מסך מחשב הוא זמן שבו הילד אינו קורא ספרים, הרי שהיום כבר בהחלט ייתכן שילדים קוראים ספרים ממסך המחשב; סטטיסטיקות שמתייחסות לחלוקת זמן פנאי של בני נוער לרוב אינן מביאות זאת בחשבון. סקרים של משרד החינוך האמריקאי שהתפרסמו בשנת 2008 מעידים על ירידה בזמן שילדים ובני נוער מקדישים לקריאה לשם הנאה, ביחד עם עלייה משמעותית בזמן שהם מקדישים לגלישה באינטרנט. מה שלא ברור מאותם סקרים הוא אם העונים לסקרים החשיבו בתשובתם קריאת פנאי שנעשית במסגרת גלישה באינטרנט.

2.ב. נתוני מכירות

אומדן מקובל אחר לשיעורי קריאה הוא נתוני מכירות של ספרים. נתונים אלה היו מאז ומעולם מדד בעייתי, גם כי הם מדווחים על ידי גורמים מסחריים אינטרסנטים וגם כי רכישת ספר אינה מבטיחה שאכן ייקרא. כמו כן, נתוני מכירות אינם משקפים קריאה של ספרים שהושאלו מספריות או באופן פרטי, ספרים שנמכרו בחנויות יד שנייה, ובימינו, ספרים דיגיטליים שהורדו מהרשת באופן פיראטי.

 הסעיף האחרון מעניין במיוחד שכן אומדן הנזק לתעשיית הספרים מהורדות פיראטיות הוא נושא חם ושנוי במחלוקת. בימים שבהם שיכפול טקסט והפצתו באמצעים דיגיטליים הם עניין טריוויאלי, יש הסבורים שהפיראטיות לכאורה היא בעיה פיקטיבית שמשקפת את סדר היום של תאגידי ענק בשליטה בשווקים עניים אך כמעט אינה משפיעה על התעשייה בארצות מתועשות, ולעומתם יש הסבורים שמדובר בתופעה רווחת המהווה איום קיומי לתעשיית המ"ולות. נראה שאין כרגע דרך לדעת בוודאות כמה עותקים של ספרים מופצים באמצעים בלתי חוקיים. אף על פי כן, הן נתוני המכירות המוצהרים, הן השערות באשר להורדות פיראטיות של ספרים, מצביעים באופן חד משמעי על עלייה בצריכה של ספרים בכלל ושל ספרי נוער בפרט.

דומה שאנו נמצאים בעיצומה של מהפכה בתחום ההוצאה לאור של ספרים, ומעבר מדפוס לאמצעים דיגיטליים בקצב גובר והולך. על פי דו"ח שפירסם ארגון המו"לים האמריקאים (The Association of American Publishers) נתוני המכירות של ספרים דיגיטליים למבוגרים עלו מינואר 2011 עד ינואר 2012 בשיעור של 49.4%; באותו פרק זמן, המכירות של ספרים דיגיטליים לבני נוער זינקו בשיעור מדהים של 475.1%. כלומר שיותר ויותר בני נוער רוכשים ספרים דיגיטליים, ונראה שבני הנוער מסתגלים למעבר לצריכת ספרים באמצעים דיגיטליים בקצב מהיר יותר מהמבוגרים.

עם כל הבעייתיות בשיטות המדידה השונות, דומה שנסיונות שונים לאמוד את השינוי בהרגלי הקריאה בעשור האחרון מצביעים דווקא על מגמה של עלייה בצריכה של ספרים בכלל, ובכל מקרה, לא על מגמה חד משמעית של ירידה. בקרב צרכני טכנולוגיה בפרט נרשמה עלייה בצריכת ספרים, ובאשר לבני נוער, בשוק הספרים בשפה האנגלית מדברים על "תור זהב" בכתיבה ובמכירות של ספרים לבני נוער.

אבל אם אלה אכן המגמות הניתנות למדידה, מדוע נשמרת הרטוריקה לפיה קריאה של בני נוער נמצאת במשבר? מדוע נשמרת בעקשנות האמונה כי הדיגיטיזציה פוגעת בקריאה של בני הנוער? אחת התשובות נעוצה בהבדלים בהגדרה "קריאה" מה היא.

3. "זו לא קריאה"

על הסקר של מכון גאלופ שהצביע על עלייה בקריאה, היו שהגיבו שההסבר נעוץ כנראה בירידה באיכות הספרים הנקראים. אלכסיס מדריגל, עורך אינטרנטי ידוע שפירסם בבלוג שלו טבלה המציגה את נתוני הסקר של גאלופ, שינה את ניסוחיו בעקבות תגובות שקיבל:

"After I posted this chart, Twitter friends made some good points: This chart does not establish that high-quality literature readers have increased. That is true… Perhaps the quality of books has fallen, even as the number of readers has grown."

במילים אחרות, חבריו של מדריגל אינם מתרשמים מנתונים המעידים על עלייה באחוזי הקוראים, כל עוד הם לא יודעים מה איכות הטקסטים הנקראים.

גם רוג'ר דזמונד מסייג את הנתונים שהוא מציג באשר לקריאה של בני נוער, בהערות המטילות ספק בערך החומרים שהם בוחרים לקרוא. בהתייחסו לשגעון הקריאה של ספרי "הארי פוטר", הוא מציין שמדובר בתופעה חריגה וחולפת:

“Whatever the ultimate legacy of J. K. Rowling’s Harry Potter books, the impact has faded. No new “superstars” of children’s literature have emerged.”

ומייד מצטט את הביקורת החריפה של הסופרת אניטה באייט על עולמו של הארי פוטר:

“It is written for people whose imaginative lives are confined to TV cartoons, and the exaggerated (more exciting, not threatening) mirror-worlds of soaps, reality TV and celebrity gossip.”

נדמה שמעצם כך שבני נוער בוחרים לקרוא ספר, ערכו מוטל בספק.

הדבר נכון על אחת כמה וכמה כשמדובר בקריאת טקסטים שכלל אינם נחשבים "ספרותיים". דוגמאות לכך הם ספרי מידע ועיון, קומיקס ומנגה (קומיקס יפני) – ומתברר שבנים רבים מעדיפים צורות קריאה אלה על פני קריאת ספרות יפה בדיונית. יש אנשי חינוך הסבורים שהתעלמות מטקסטים שבנים אוהבים לקרוא היא שיוצרת אשלייה של פער גדול ביכולות הקריאה של בנים לעומת בנות, ומנציחה את הפער הקיים בעידוד אהבת קריאה:

"Perhaps, [Jerilynn] Hoffman and other educators said, the very definition of literacy needs to be rewritten. ‘A lot of teachers think of reading as reading stories,’ said Lee Galda, professor of children's literature at the University of Minnesota. ‘And in fact, a lot of boys, and not just boys, like nonfiction. But we keep concentrating on novels or short stories and sometimes don't think of reading nonfiction as reading. But in fact it is, and it is extremely important.’"

עיון בסקר הקריאה שערכה הוצאת סקולסטיק חושף פער דורי בין ילידים דיגיטליים למהגרים דיגיטליים בשאלה איזה סוג טקסט הוא מושא לגיטימי לקריאה. הסוקרים שאלו קבוצה של ילדים בגילים 9 עד 17 וקבוצה של הורים לילדים בגילים הללו מה משלושת הבאים "נחשב" קריאה בעיניהם: חיפוש ואיתור מידע ברשת, עיון ברשומות או בהערות באתרי רישות חברתי דוגמת פייסבוק, התכתבות עם חברים בהודעות טקסט. לגבי כל שלוש הפעילויות, אחוז הילדים המחשיבים אותן קריאה היה גבוה יותר מאחוז ההורים המחשיבים אותן קריאה.

סוג נוסף של טקסטים שלא אוזכרו באף אחד מסקרי הקריאה שראיתי הוא פאנפיקים (fan-fics, קיצור של fan fiction): סיפורים שכתבו חובבים ופירסמו באינטרנט. את הסיפורים הללו, מן הסתם, אפשר לקרוא רק ברשת, ולפיכך ייתכן שעורכי הסקרים יחשיבו את הזמן שמוקדש לקריאתם כזמן גלישה ולא זמן קריאה.

במסגרת דיון בסוגיית קריאת ספרים מול קריאה באינטרנט, התפרסם בניו יורק טיימס פרופיל של נערה בת 15, נדיה קוניק. נדיה מוצגת כמי שאינה אוהבת לקרוא ספרים, אבל מבלה הרבה מאוד זמן בגלישה באינטרנט. ומה היא עושה כשהיא גולשת?

“She spends most of her time on quizilla.com or fanfiction.net, reading and commenting on stories written by other users and based on books, television shows or movies.”

נראה שהניו יורק טיימס לא מחשיב את הפעילות הזאת קריאה, והכתבה מסכמת, "Nadia never became a big reader", רגע לפני שהיא מתארת כיצד נדיה קוראת סדרות מנגה (קומיקס יפני), כיצד כתבה ופירסמה סיפורים משלה ברשת, כיצד היא רוצה ללמוד ספרות אנגלית באוניברסיטה, וכיצד היא מקווה שסיפוריה יתפרסמו ביום מן הימים. עוד מאותה כתבה בניו יורק טיימס:

“Some traditionalists warn that digital reading is the intellectual equivalent of empty calories. Often, they argue, writers on the Internet employ a cryptic argot that vexes teachers and parents. Zigzagging through a cornucopia of words, pictures, video and sounds, they say, distracts more than strengthens readers.”

מדובר כאן באמונה בנזק שנגרם מקריאה ברשת, שאינה מחוזקת בנתונים אמפיריים; למעשה, זוהי דעה קדומה נגד "קריאה דיגיטלית". יותר מכל מסתמן שקיים פער תרבותי בין בני הנוער המשתמשים ברשת (הילידים הדיגיטליים), לבין המבוגרים המנסים לאמוד את יכולות הקריאה של הנוער (המהגרים הדיגיטליים). אם המבוגרים פוסלים מראש סוגי קריאה חדשים הנפוצים בקרב הנוער, ומתעקשים להחשיב רק קריאה במדיה מסורתיות, לא פלא שנוצר הרושם כאילו הפעילות החדשה רק נוגסת בעולמם התרבותי של הנוער. דומה שהמבוגרים פוסלים את תרבות הנוער, ומיד מאשימים אותם שהינם חסרי תרבות. למעשה, התעמקות בפעילות הדיגיטלית של בני נוער סביב קריאת ספרים חושפת שמדובר בעולם ומלואו של פעילות שאי אפשר להגדירה אלא כתרבותית.

4. תרבות חדשה של קריאה – פאנדום

די לערוך כמה חיפושים בעמודי פייסבוק, על מנת להיווכח בפערים הקיימים בין בני נוער למבוגרים בכל הנוגע להתנהלות סביב ספרים ברשת החברתית. אם ניקח לדוגמה חמישה כותרים למבוגרים שהיו רבי מכר בשנה האחרונה, ונחפש עמודים וקבוצות בפייסבוק המוקדשים לאותם ספרים, נגלה שמספר העמודים והקבוצות זעום. אם בכלל קיימים קבוצות או עמודים לספרים, מדובר בעמודים שיווקיים שהקימה הוצאת הספרים, או בעמודי קהילות שנוצרו אוטומטית (עמוד קהילה אוטומטי בפייסבוק נוצר, לדוגמה, לכל נושא שיש עליו ערך בוויקיפדיה).

הנה תוצאות הבדיקה של חמישה רבי מכר מתורגמים למבוגרים:

סה"כ מספר "לייקים" או חברים בקבוצות	מספר עמודים וקבוצות בפייסבוק, בשפה העברית, נכון ל-2.5.12	מספר שבועות ברשימת רבי המכר של עיתון "הארץ", נכון ל-2.5.12	שם הספר
26	1	31	סטונר / ג'ון ויליאמס
8	1	15	העדינות / דויד פואנקינוס
3	1	10	בארצי הזרה לי / הנס פלאדה
–	0	8	חוטים מקשרים / ויקטוריה היסלופ
–	0	4	חירות / ג'ונתן פרנזן

ולעומתם, תוצאות הבדיקה של חמישה רבי מכר מתורגמים לנוער (לצורך העניין, התייחסתי אל סדרות כאילו היו ספר אחד):

סה"כ מספר "לייקים" או חברים בקבוצות	מספר עמודים וקבוצות בפייסבוק, נכון ל-2.5.12	מספר שבועות ברשימת רבי המכר של עיתון "הארץ", נכון ל-2.5.12	שם הספר
כ-40,000	כ-300	17	משחקי הרעב / סוזן קולינס (טרילוגיה)
כ-7,500	2	10	בון / ג'ף סמית (8 ספרים)
75	3	10	יומני החנונית / ראסל רייצ'ל רנה
–	0	7	מחסה / הרלן קובן
כ-220 כ-470 כ-330 סה"כ: כ-1,020	4 6 3 סה"כ: 13	6	גיבורי האולימפוס / ריק ריירדן (2 ספרים: הגיבור האבוד, בן נפטון)

(לא מצאתי שיטה מדעית לבחור את הכותרים שאבדוק, אם כי השתדלתי לבחור את רבי המכר המתורגמים הבולטים מהשבועות האחרונים לנוער ולמבוגרים, ולהגיע לכותרים פחות או יותר אקוויולנטים. בספרי נוער ישנה תופעה של סדרות שלא קיימת בספרי המבוגרים; כמו כן, ברשימת רבי המכר מופיעים רק 5 כותרים כל שבוע ובהם גם ספרי פעוטות וילדים, כך שנאלצתי לחזור כמה שבועות אחורה כדי למצוא חמישה כותרי נוער מצליחים.)

למרות המתודולוגיה הבעייתית, ההבדל בין נוכחות ספרי המבוגרים בפייסבוק לנוכחות ספרי הנוער הוא כל כך דרמטי – שלושה עד ארבעה סדרי גודל – שאי אפשר לבטל אותו סתם כך.

התרגיל הזה נועד להמחיש באמצעים פשוטים את הנורמות השונות שנהוגות לגבי הקמת קבוצות ועמודים לספרים, בין מבוגרים לבין נוער. בני נוער שעוקבים אחרי סדרת ספרים ומעוניינים באינטראקציה עם קוראים אחרים, פונים באופן טבעי לפייסבוק, שעה שמעט מאוד מבוגרים שקוראים ספרות מיינסטרים פועלים כך. המצב קצת שונה כשמדובר בספרי מבוגרים מז'אנרים מודרים כגון מדע בדיוני, פנטזיה וקומיקס: בקהילה ה"גיקית" הבוגרת שקוראת את הספרים הללו קיימים דפוסים של התנהלות אינטראקטיבית שדומים הרבה יותר לפעילות של בני הנוער סביב סדרות אהובות, ולמען האמת בהתנהלות של מעריצים לא תמיד אפשר להבחין בין קבוצת נוער לקבוצת מבוגרים.

בתוקף תפקידי כמתרגמת ספרי "הארי פוטר", כעורכת הנוער בהוצאת כתר (2000-2001) וכעורכת הנוער בהוצאת גרף (2006 עד הלום), אני נמצאת באינטראקציה עם קבוצות מעריצי ספרים ישראליים באינטרנט כבר למעלה מעשור. במהלך העשור הזה חלו שינויים רבים בהתנהלות של מעריצים ישראליים באינטרנט, והדגשים השתנו: היו שנים שהפעילות השוקקת ביותר היתה בפורומים מקוונים, בשנים אחרות היתה פעילות שוקקת בהערות לבלוגים מסויימים, וכיום הרבה מהפעילות השוקקת עברה לרשתות חברתיות כגון פייסבוק וטאמבלר. הפלטפורמות הנבחרות משתנות, אבל פעילות המעריצים רק מתרחבת מיום ליום ומתפתחת לתרבות בעלת קונבנציות משותפות ודפוסי התנהלות דומים.

יותר ויותר סדרות ספרים לנוער מולידות סביבן תרבות פאנדום (fandom – הלחם של המילים kingdom ו-fan) שמתנהלת כבר לפי מתכונות פחות או יותר קבועות וידועות מראש. דוגמאות לסדרות המושכות מפגני הערצה שכאלה הם כמובן ספרי "הארי פוטר", ספרי "דמדומים", ספרי "פרסי ג'קסון", "משחקי הרעב", "בית הלילה", "הזאבים של גרייס" ועוד. התנהלות טיפוסית של פאנדום חדש בהתגבשות:

* הקמת עמודים וקבוצות בפייסבוק, טאמבלר, פינטרסט וכו' (פעולה קצרצרה מול טמפלייט קיים)

* הקמת אתרים ופורומים (פעולה שדורשת אתר מארח ויכולת עיצוב, או השקעה כספית)

* בחירת אווטר, ניק או זהות של דמות מתוך עולם הספרים

* כתיבת המלצות, החלפת מידע והשערות לגבי ספרי המשך בסדרה

* שיתוף קישורים קיימים לאיורים, פאנפיקים, קליפים

* יצירת תכנים חדשים והעלאתם/שיתופם: פאנפיקים, תרגומים פיראטיים, סרטונים

* הפעלת חברים בחידונים, שאלונים וכן הלאה

* ארגון מפגשים, הליכה משותפת לסרטים וכנסים

* פעילות יצירתית פיזית בהשראת הספרים: הרכבת תחפושות, עבודות מלאכת יד, אפיית עוגות – ושיתוף תמונות ברשת

* תקשורת ופעילות חברתית שאינה קשורה ישירות לספר

אף שיש הוצאות ספרים השוכרות "מומחי רשתות חברתיות" שיתניעו וינהלו אתרי קידום לספרים, מרבית הפעילות נעשית בהתנדבות ביוזמת המעריצים.

תבנית פעילות המעריצים הזאת לא קיימת לגבי כל ספר נוער מצליח (לראייה: לספר "מחסה" מאת הרלן קובן לא נפתח אף עמוד בעברית בפייסבוק), אבל לגבי סוג מסוים של סדרות מצליחות היא נהייתה כמעט עניין שבשגרה. ראוי לציין שהתבנית לא שונה בהרבה מתבנית של פעילות מקוונת של מעריצים צעירים סביב סרטים או תוכניות טלוויזיה, ולמעשה נראה שלרבים מהמעריצים לא משנה כל כך אם הם מעריצים ספר, סרט שעובד על פי ספר, או מוצר כלשהו שיש בו עוד פחות תוכן ספרותי. מושא ההערצה הוא לא היצירה לבדה אלא כל מה שסובב אותה: הספר, הסרט, הסופר והשחקנים זוכים להערצה שווה, וכך גם המוצרים הנלווים (מרצ'נדייז), האופנות ומשחקי הוידיאו הקיימים והעתידיים הקשורים במוצר.

כשיצאה הודעה שהשחקנית לילי קולינס לוהקה לשחק את התפקיד הראשי בסרט "עיר של עצמות" לפי ספרה של קסנדרה קלייר, עוד הרבה לפני שהתחילו הצילומים, קהילת מעריצי קסנדרה קלייר אימצה את לילי קולינס מיד כמושא הערצה נוסף. בראיון טלוויזיוני על השטיח האדום היא מדברת על תפקידה העתידי ומתייחסת אל היצירה "עיר של עצמות" לא בתור ספר או סרט כי אם בתור "פרנצ'ייז", מושג הממחיש את הפן העסקי/שיווקי של תופעות ההערצה. בעלי המניות בסרט מעוניינים ללבות כל גילוי הערצה מצד קוראי הספרים, כי מדובר בהרבה מאוד כסף, כפי שהוכיחו סדרות ספרים אחרות שעובדו לסרטים הוליוודיים, כגון "הארי פוטר" ו"משחקי הרעב".

אף שהאינטרס השיווקי בהחלט מזין את תרבות המעריצים ברשת, התרבות מתקיימת גם סביב יצירות שאין מאחוריהן שום גוף עסקי אינטרסנטי. ההשתפות נעשית מתוך אהבה לדבר, וגם מתוך חברות בקהילה שעוסקת באותו תוכן. כשמדובר ביצירה שהתחילה את דרכה בצורת ספר, מתייחסים אל הספר בתור "קאנון". עיבודים רשמיים כגון סרטים המבוססים על הספר הם קאנון כל עוד אינם עומדים בסתירה לספר. הפאנפיקים, יצירות החובבים, נחשבות מחוץ לקאנון. אחדים מהפאנפיקים נכתבים מתוך כבוד גדול לקאנון ומקפידים לשמור על חוקי העולם כפי שהונחו כתשתית על ידי יוצר הסדרה, אך הם אולי מיעוט לעומת הפאנפיקים שבמכוון חורגים מהמסגרת, ועוסקים בשידוכים רומנטיים בין דמויות שונות בספרים ("שיפ", קיצור של relationship), או זיווגים פורנוגרפיים בין דמויות בתוך הספרים או מתוך ספרים אחרים (סלאש, על שם הקו הנטוי בכותרים כגון Dumbledore/Spock).

לאחרונה היתה דוגמה מעניינת של פאנדום שקם סביב גרעין תוכן כל כך מזערי, עד שכמעט לא היה קיים. לא היה מדובר בספר או בסרט או אפילו במותג, אלא בקריקטורה חובבנית שהסתובבה ברשת ובה איור של שתי בנות, והערה של מגיבה: "לדעתי הן צריכות להיות זוג". כמעט בן לילה קם פאנדום שלם, כולל אתר טאמבלר המרכז פאנפיקים, התחפשות לדמויות (cosplay, קיצור של costume play), גרסת חתולים ואינספור קריקטורות אירוטיות. בבלוג The Mary Sue כתבו על התופעה:

"The immediacy of hivemind creation surrounding this mini-phenom speaks to the incredible savviness fans have of how the creation of fandoms works. As a body, fans have become so good at the production of fanwork, the assimilation of ideas, the collective language surrounding their fandoms, and the overall apparatus of enthusiasm, that they don’t necessarily need a substantial canon to participate in the act of being fannish… [This is] a fanthropologist’s wet dream.”

5. כיצד כל זה קשור לקריאה?

הגיוני שהורים שרואים את ילדיהם גולשים באתר קניות של בגדים או צעצועים, לא יחשיבו את הפעילות הזאת כפעילות קריאה. ואולם מבחינת הילדים, אם המוצרים שהם מעיינים בהם הם מוצרי לוואי של סרט שמבוסס על ספר שהם קראו, ייתכן מאוד שהפעילות נעשית במסגרת המחוייבות שלהם לפאנדום נבחר, כלומר שבסופו של דבר היא ביטוי לאהבה שלהם לספר שקראו. אי אפשר לכנות את הפעילות שלהם קריאה, אבל בכל זאת יש לה קשר עקיף לקריאה, ועל כן אתייחס אליה בתור "פעילות נגזרת קריאה".

פעילות נגזרת קריאה יכולה לקבל צביון צרכני, כמו בדוגמה של גלישה לאתר קניות, אבל לעיתים קרובות יותר מדובר בפעילות בעלת צביון חברתי/קהילתי. האינטראקציה עם חובבים אחרים היא המטרה העיקרית בהשתתפות בקהילות. ראייה לכך היא אותן קהילות שהמשיכו להתקיים גם לאחר שהקאנון שלהן חדל להתחדש, דוגמת The Harry Potter Alliance: הקהילה התגבשה כקהילת פאנדום לספרי וסרטי הארי פוטר, אך לאחר שהושלמה סדרת הארי פוטר, חברי הקהילה רצו לשמור על קשר וחיפשו פעילות משותפת שבה יוכלו להמשיך. הם שמו לעצמם כמטרה להיאבק ב"אמנויות האופל" בעולם האמיתי, וביחד הם מגייסים כספים ומעוררים מודעות לסוגיות אקטואליות, החל בגיוס עזרה לניצולי הרעש בהאיטי ועד ניהול מסע נגד הומופוביה ובריונות בבתי ספר – הכל תחת הסיסמה המאחדת, "מה היה דמבלדור עושה?"

גם אם רוב הזמן המוקדש לאינטראקציה עם קהילת הפאנדום אינו מוקדש ספציפית לקריאה, עצם קיום הקהילה מספק תמריץ לקריאת החומר הקאנוני שעליו מבוסס הפאנדום (הספרים), והקהילה אף נותנת חיזוק לבני נוער על גילוי בקיאות בחומר הקאנוני ועל המשך פעילות יצירתית או אוצרוּת שקשורה בפאנדום הנבחר. פעילות הפאנדום נפוצה מן הסתם במיוחד בעולם דובר-האנגלית, אבל ניצנים שלה הגיעו כבר לכל קצוות תבל, וגם לישראל.

לצד הגופים החינוכיים המתעלמים מפעילות נגזרת קריאה של בני נוער, יש גם גופים שמשכילים לרתום את התלהבותם ואת הרוח הקהילתית לפעולות של עידוד קריאה. סופרת הנוער לילי וילקינסון כותבת על העבודה שלה באתר אינטרנט אוסטראלי (מרוב שאהבתי את המאמר הזה, תרגמתי אותו במלואו לעברית, ברשותה האדיבה של לילי):

In my work with insideadog.com.au, the State Library of Victoria’s website for teens about books, we found that young people didn’t want to just review books. They wanted to engage with them, in creative and collaborative ways. We started an award called the Inkys Creative Reading Prize that encouraged teens to make a creative response to a book they loved. One teenager wrote an orchestral score to Markus Zusak’s The Book Thief. Another made a charm-bracelet, each charm representing a different aspect of Twilight. Video trailers, hand-stitched book covers, costume designs, book-themed cakes, stories, poems, music and illustration have all been submitted. The response each year is overwhelming and inspiring.

לילי וילקינסון בעצמה היא נציגה של דור חדש של סופרים הכותבים לבני נוער ומפגינים נוכחות פעילה ברשתות חברתיות. סופרים כמו ג'ון גרין (עם כמעט 1.2 מיליון עוקבים בטוויטר), מורין ג'ונסון (יותר מ-54 אלף עוקבים) וניל גיימן (1.7 מיליון עוקבים) מנצלים את הנוכחות שלהם ברשת לא רק על מנת לקדם את ספריהם, אלא כבמה לדעותיהם בנושאים שונים, לרבות אירועי היום וסוגיות פוליטיות. על ידי שמירה על קשר עם קוראיהם באמצעות מדיה חברתית הם מטפחים את קהילת המעריצים שלהם. הם מעודדים את עוקביהם ליטול חלק פעיל באקטיביזם חברתי. הם מפרגנים לסופרים אחרים, ממליצים על ספריהם ומפנים לכתיבה שלהם ברשת, ובכך מרחיבים את קהילות המעריצים איש של רעהו. הם ממשיכים לספק תוכן מעניין, משעשע ומעורר מחשבה לכל אורך השנה, ובכך שומרים על קהילת מעריצים מעודכנת – שגומלת להם במכירות יפות מאוד של ספריהם כאשר אלה רואים אור. בשביל הסופרים הללו, כמו בשביל הקוראים הצעירים, הפעילות ברשת היא כולה מקשה אחת: אי אפשר להפריד אצלם בין כתיבה שנעשית לצרכי רישות, שיתוף, דיון ועוררות לאקטיביזם, עידוד קריאה או שיווק וקידום עצמי. הסופרים הללו פופולריים בקרב קוראים צעירים בין היתר כי הם משתתפים בתרבות שלהם, במקום לזלזל בה.

בשנים האחרונות אף מצטרפים אל שורות סופרי רבי-המכר לנוער כותבים שהחלו את דרכם כמעריצים, כמו קסנדרה קלייר שצעדיה הראשונים ככותבת היו בכתיבת פאנפיקים של "הארי פוטר" ו"שר הטבעות", או אמנדה הוקינג שספריה פורסמו תחילה כפאנפיקים ברשת. (בעבודה המקורית לא התייחסתי אליה, אבל אפשר להוסיף גם את א"ל ג'יימס, מחברת "50 גוונים של אפור", שהתחילה ככותבת פאנפיקים לספרי "דמדומים".) כך מנציחה תרבות הפאנדום את עצמה, ואין סיבה לחשוב שמדובר בתופעה חולפת. גם אם עיקר הפעילות של המעריצים רוב הזמן אינו קריאת ספרים, קריאת הספרים נשארת חלק מהלב הפועם של הפעילות, אשר בשיאה מובילה לכתיבת ספרים חדשים.

סיכום

המהפכה הדיגיטלית הובילה לשינויים בדפוסי הקריאה של בני נוער. יש החוששים שהדיגיטיזציה מובילה למות הספר והקריאה כפי שהכרנו אותה, והם מספקים נתונים סטטיסטיים התומכים לכאורה בנבואות הזעם שלהם. מאידך קיימים נתונים סטטיסטיים סותרים המעידים דווקא על פריחה חסרת תקדים בשוק ספרי הנוער. הפער בין העמדות נובע מהתייחסות אחרת למהי קריאה ולשם מה היא נועדה. טהרנים המתעקשים שקריאה היא רק קריאה של ספרות יפה גבוהה, ועדיף מעותקי דפוס, מתעלמים מתרבות חדשה, ענפה ושוקקת שצומחת לנגד עיניהם. בני הנוער של ימינו עוסקים בשלל פעילויות מקוונות המורחקות כמה צעדים מקריאה קלאסית, אבל בלב הפעילות קיימת זיקה חזקה לקריאה ולספרים. סופרים וגופים חינוכיים שמשכילים לרתום את ההתלהבות של בני הנוער לפעילות נגזרת-קריאה, ומכירים באופי הקהילתי והחברתי של הקריאה החדשה אשר כבר אינה פעילות פרטנית כבעבר, זוכים בנהייה חסרת תקדים של בני נוער המשתוקקים לאינטראקציה סביב ספרים. אולי הגיע הזמן לבחון מחדש מדדים של אוריינות ובקיאות ספרותית, וללמוד להפיק את המיטב מתרבות הנוער הקיימת ממילא, במקום לבטל אותה ולפחד מפניה.