תראו כמה הזנחתי את הבלוג, שאפילו כשיש לי מימון המון שאני מאוד רוצה לקדם ולהביא אליו קהל, עדיין לא כתבתי עליו פוסט פה. אז קודם כל, אני עורכת מימון המון לספר חדש מאת פיליפ ריב ושרה מקינטייר, ואם אתם כבר מכירים את "עוגות בחלל" ואת "אוליבר והאיים הנודדים", לא אצטרך לספר עליו יותר.
הנה הקישור: https://www.headstart.co.il/projectsupporters.aspx?id=22847
היכנסו בבקשה, בחרו מדרגה לתמיכה, תקבלו ספר מקסים במחיר טוב, ותעזרו לי להמשיך לקיים את הוצאת עוץ.
ועכשיו כמה מילים על הספר, מכיוון קצת חדש שאני כבר לא מעט זמן מתלבטת איך להעלות אותו. מדובר בספר רב-דמיון והומור, כמו ספריהם הקודמים של ריב ומקינטייר. הם מצליחים לבחור אלמנטים כל כך חביבים: שישים-ושישה כלבלבי פאג נטושים שצריך לארגן להם סוודרים נגד הקור בקוטב הצפוני, נהגת מזחלת שיש לה דובי קוטב כחיות מחמד והיא מגדלת זקן ארוך, שלג קסום שיכול לדבר, לזמר, או לפסל את עצמו לצורות ושאפשר לייצר ממנו אטריות טעימות, מזחלת אוריגמי מנייר מקופל, ועוד ועוד. רעיונות שמציתים את הדמיון ומחממים את הלב, ואין זה מקרה שהספרים הללו של ריב ומקינטייר מעוררים בקוראים רחשי אהבה עזים.
ההתלבטות שלי הוא לגבי נושא קצת אחר שעולה בספר. איך אני מזהירה הורים, בלי להבהיל או להרתיע אותם, שזה גם ספר על מוות.
ספרי ילדים אינם חפים ממוות. הרי יש קלישאה שלמה של גיבורים שהם יתומים, ואין יתומים בלי מוות. ובקרבות ומלחמות, שמככבים בסיפורי הרפתקאות, יש מוות. יש דרכים שונות שבהן המוות מטופל בספרי הילדים. לפעמים בקושי נוגעים בו, למרות שהוא מוכרח להיות: איך מתו הוריה של דורותי לפני שעברה לגור עם דוד הנרי ודודה אם? איך מתו הוריה של אן שירלי האסופית? לפעמים המוות מוזכר כאירוע מרוחק, קצת רומנטי: בילבי/גילגי ואמה המלאכית. בספרים רוויי דם המוות יכול להיות משהו שקורה להמונים חסרי פנים: סוג של אסון בקנה מידה כזה, שהכאב שלו לא יכול להיות מורגש. ולפעמים מוות נועד לסחוט דמעות ורגש, להניע גיבור לפעולה, וכן הלאה. אבל אני מתקשה לחשוב על עוד דוגמה למוות מעודן ומפויס, כמו זה שיש בספר "כלבלבי הצפון הפראי". הכי מתקרב לזה "מולי החתול שהיה לי" – וזו הזדמנות לקשר שוב לפוסט שכתבתי על אותו ספר.
המוות ב"כלבלבי הצפון הפראי" הוא מות נשיקה, של אדם שחי חיים ארוכים ומלאים, שלא סבל, שנמצא בביתו מוקף באוהביו, שיודע שהוא עומד למות והשלים עם מותו הקרב, ושהספיק עוד לסגור מעגל אחרון לפני שעצם את עיניו בפעם האחרונה. ככול שמוות יכול להיות כזה, זהו מוות טוב. אבל מוות הוא תמיד עצוב בשביל מי שאהבו את המת. תיאור המוות בספר רגיש אבל לא סוחט דמעות, ענייני אבל לא קר.
לא ברור לי איך ילדים יגיבו לסצנה הזאת בספר: אני מתארת לעצמי שיהיה טווח של תגובות שונות, גם של הילדים, וגם של ההורים, ועל כן לדעתי כדאי שההורים ידעו מה צפוי בסוף הספר ויוכלו לקבל החלטה מושכלת אם הוא מתאים לילדיהם כרגע או לא. אגב, אני סבורה שרבים מהילדים חסינים יותר משנדמה להוריהם בנוגע למוות בספרים; וגם שהיתקלות מרוככת במוות בסיפור, במיוחד כשהוא מוצג כמו שהוא מוצג כאן, יכולה לפתוח לילדים פתח למחשבות פילוסופיות מנחמות דווקא. הרי במוקדם או במאוחר הם יפגשו מוות. אולי עדיף שהמפגש יהיה כזה.
אז איך לספר להורים שזהו ספר עם מוות, בלי שמיד יגידו, "אז לא תודה" ויברחו? האם יש עלי חובה להוסיף במקום כלשהו מעין "אזהרת טריגר"? מה עושים עם המוות הזה, בספר שחוץ מזה הוא מצחיק, מותח ומשמח עד מאוד?
בתמונה: הלגה המרשלג מחממת כלבי פאג בתוך זקנה
עוד דף אחד ודי 
אולי תתני יותר קרדיט להורים ?
ניסיון מר. לא תאמין איזה תגובות מטופשות ואטומות אני מקבלת לפעמים מהורים. בד״כ לא כאן בבלוג, זה קהל קצת אחר.
נשמע לי סביר לחלוטין ואפילו מבורך, הרי ילדים רבים ייתקלו במוות של קרובים מבוגרים וזו נשמעת כמו דרך טובה לעבד חוויה כזו. אם הייתי יודעת שבספר כלשהו יש מוות הייתי מנצלת זאת לשיחה עם ילדיי על הנושא, ולכן הייתי שמחה לדעת מראש, אבל זה לא היה מונע ממני לקנות אותו.
דוגמא אחרת וקיצונית יותר שעולה לי בראש היא הספר (הנפלא) "המסע המופלא של אדוארד טוליין" שבו יש תיאורים קשים של פרידה ואובדן, עוני ומוות של ילדה קטנה. לאחר שקראתי ביקורות שמהן הבנתי שהספר מורכב, קראתי את הספר לפני ילדיי ואז התעקשתי להקריא להם אותו ולא שיקראו בעצמם כדי שנוכל לעבור את זה יחד. יכול להיות שהייתי מסננת את הספר לילדים רגישים במיוחד או בתקופות מסוימות.