למה צריך לתרגם מחדש? הסבר לרשומה קודמת.

כשפרסמתי רשומה בשם "צריך לתרגם מחדש את…" לא התכוונתי לעורר פולמוס. בסך הכל רציתי לתת מענה כלשהו לכל אותם הורים שממילא פונים אלי בבקשה שאתרגם בשבילם מחדש ספרים שכבר תורגמו. נוצר אולי הרושם שאני מתנגדת לתרגומים הישנים ומבקשת להכחיד אותם, כשההפך הוא הנכון. ועל כן אני מרגישה צורך להסביר את עצמי.
אם אתם הורים לילדים בגיל שעוד מקריאים לו בקול, אתם מן הסתם לא נזקקים להסבר הזה. אתם בעצמכם חוויתם מה זה לנסות להקריא לילד בן שש תרגום ספרותי מליצי וגבוה לטקסט שאמור להיות פשוט ונגיש. אתם יודעים שזה כרוך בעצירות תכופות כדי להסביר מושג זה או אחר, עצירות שקוטעות שוב ושוב את רצף הקריאה; ואולי כדי לקצר בהסברים אתם פשוט מקריאים אחרת ממה שכתוב, ולמעשה "מתרגמים" את הספרים תוך כדי קריאה.

עכשיו תארו לכם ילד שלא הוריו מקריאים לו, אלא שמנסה לקרוא בכוחות עצמו. ילד קטן שעדיין מחבר צליל אל צליל כדי לפענח מילה. כשסוף סוף הוא מצליח בכך מתקבלת מילה שבעצמה אינה מובנת לו. פלא שהילדים מרימים ידיים ומסרבים לקרוא? הרי זה עינוי: עבודה קשה שסופה בתסכול.
כדי לקרוא את המינגווי בתרגומו של אהרון אמיר, צריך קודם כל ללמוד לקרוא. מי שלא מצליח לקרוא את בלייטון, נסביט, דאל, קסטנר, לינדגרן, יאנסן או אינגלס-ויילדר, על אחת כמה וכמה שלא יצליח לקרוא את המינגווי. (או את טולקין. או אפילו את ג'רום).
שפה היא דבר חי, שמתפתח ומשתנה ללא הרף. השפה העברית משתנה בעשורים האחרונים בקצב מזורז, אחרי שמאות שנים היתה בהקפאה. אם להשוות לעומת השפה האנגלית, הרי שטקסטים שנכתבו באנגלית בשנות השישים והחמישים, דומים מאוד לטקסטים שנכתבים היום. צריך להיות בלשן כדי לעמוד על השינויים השיטתיים שחלו באנגלית במהלך היובל האחרון. בעברית, לעומת זאת, השינויים שחלו בשפה במהלך אותו פרק זמן בולטים כל כך עד שכל ילד ירגיש בהבדל בין טקסט שתורגם לעברית (או נכתב עברית) לפני חמישים שנה, לבין טקסט שתורגם היום.

מפתה מאוד לקפוץ למסקנה שהעברית הולכת ומתרדדת, שמשהו מתקלקל בה. כביכול התרגומים של פעם היו עשירים יותר ויפים יותר, וכיום נותרנו רק עם דלות ועוני. לא כך היא. ההבדל הוא שפעם, בכל תרגום היה צורך להמציא את הגלגל מחדש, ואילו היום יש לנו מסורות ומוסכמות שאפשר להישען עליהן. פעם נאלצו המתרגמים לנסח כל מיני ניסוחים פתלתלים ומתפלפלים על מנת להסביר מושגים שלא היו קיימים בעברית, ואילו היום המושגים השגורים שנקלטו קופצים מיד לראש. פעם העברית לא היתה שפת אמם של המתרגמים לעברית, והם נאלצו לשקוד ולהתאמץ כדי להפיק תרגום המציית לחוקי התחביר והדקדוק, ואילו היום המתרגמים הם דור שני או שלישי לעברית, והדקדוק (על קילקוליו) זורם מתוכם מבלי משים. השינוי שחל בתרגום לאורך היובל האחרון – ואני מתאמצת מאוד לנסח זאת כך שלא ישתמע שיפוט ערכי – הוא שינוי הדרגתי מתהליך מחושב ומכוון לתהליך ספונטני ואורגני.

אני לא קוראת לנטוש את הישן לטובת החדש. אדרבא: אחד היתרונות האדירים שיש למתרגם בן ימינו על פני מתרגמים שפעלו בעבר הוא עצם העובדה שיש עכשיו היסטוריה לשפה, ושאפשר בימינו לגוון, לרבד ולצבוע את השפה במטבעות לשון מיושנים כחדשים, מליציים כפשוטים. לא הייתי חולמת לזרוק מהמדף שלי את התרגומים המופתיים של אהרון אמיר ל"עליזה בארץ הפלאות" או של בנימין גלאי ל"פיטר פן"; אך באותה מידה, לא הייתי נותנת את התרגומים הללו בידי ילד בן-ימינו שרצוני הוא שהוא יקרא ויהנה מהספרים. הטענה שלי היא שאין קיום לעברית החדשה בלי העברית של פעם, ושאין פתח לעברית של פעם בלי העברית החדשה.

בהחלט הייתי רוצה שהוצאות הספרים ימשיכו להדפיס את התרגומים "הישנים והטובים" לצד התרגומים החדשים והטובים. המציאות בשטח היא שגם ככה בקושי כלכלי להוצאות הספרים להדפיס כל ספר שאינו רב מכר עכשווי. נהדר היה אילו כל הוצאה היתה יכולה לנהוג כמו מטר, שהוציאה לאחרונה בכריכה אחת תרגום חדש לספרו של אנדרה מורואה ביחד עם התרגום הישן: "השמנפופים והחדחוטים" בתרגומו המודרני של עידו בסוק, ביחד עם "המשמנאים והמרזנאים" בתרגום משנת 1944 של ל' יעקובוביץ'. אך המהדורה הזאת מן הסתם תישאר חריגה בנוף, כי, שוב, פשוט לא כלכלי לנהוג כך בספרים ארוכים יותר.

תחזיקו חזק חזק בפנינים ששמרתם מילדותכם, כדי שתוכלו להמשיך ולהתענג על העברית של פעם. אבל אפשרו גם לילדים הצעירים שלכם לגלות את חדוות הקריאה, ותנו בידיהם תרגומים עדכניים. רק אחרי שיונחו יסודות הקריאה, הילדים ילמדו לאהוב גם את השפה, ויוכלו להעריך את יופים של התרגומים הישנים.

 

בעניין דומה, שווה לקרוא את נאומו של מיכאל דק, על תרגום מחדש של ספרי אריך קסטנר.