זכויות ילדים וסופרי ילדים

פוסט רביעי לשבוע הספר, ואולי פוסט ראשון בסדרה, נראה. יש לי המון מה לכתוב על הנושא הזה, אבל אין מתי…

מחר תעניק אוניברסיטת ת"א תואר דוקטור של כבוד לשופטת בדימוס סבינה רוטלוי על תרומתה לקידום זכויות הילדים בישראל. לכבוד השופטת יתקיים גם יום עיון הפתוח לקהל. אני לומדת בסמסטר זה קורס אצל השופטת רוטלוי בנושא זכויות ילדים, וזה נושא מרתק שיכול למלא בלוג שלם. אגע פה רק בקצה קצהו של פן קטנטן אך מרתק בתולדות התנועה לזכויות ילדים, והוא תפקידם של סופרי ילדים בקידום זכויות ילדים.

סופרי ילדים הם קבוצה מיוחדת. הגדולים שבהם נוטים להיות אנשים שבמידה רבה שמרו על קשר לילדותם. שעה שמבוגרים רבים נטשו את מחוזות הילדות ושכחו הרבה מילדותם, סופרי הילדים הטובים מצליחים לשמר נקודת מבט ילדית. דבר זה מציב אותם במעמד מיוחד: מצד אחד יש להם כושר התבטאות של מבוגר, וגישה אל במות של מבוגרים, ומצד שני הם עוד מזדהים עם הילדים יותר ממבוגרים אחרים. יחידי סגולה מבין סופרי הילדים אף ניצלו את מעמדם כדי לקדם את זכויות הילדים.

השופטת סבינה רוטלוי התייחסה בדבריה אל יאנוש קורצ'אק, איש חינוך מוערך ברמה עולמית (לא רק בגלל הקשר היהודי) וסופר ילדים ("המלך מתיא"), המפורסם ביכולת המרגשת שלו לזכור איך נראה העולם מנקודת המבט של ילד. להלן קישור להצהרת זכויות הילד של קורצ'אק, באתר בית לוחמי הגטאות. רשימותיו של קורצ'אק שימשו בסיס לשינוי תפישה בקשר לזכויות הילדים. הנה לכם כמה ציטוטים על קצה המזלג מתוך כתבי קורצ'אק (בתרגומם של יונת ואלכסנדר סנד, הוצאת הקיבוץ המאוחד עם יד ושם):

"הקבצן עושה כחפצו בנדבה שקיבל, לילד אין שום דבר משל עצמו, הוא חייב לדווח על כל חפץ שקיבל חינם לשימושו. אסור לקרוע, לשבור, ללכלך, אסור לתת במתנה, אסור לדחות במורת-רוח. עליו לקבל ולשמוח בחלקו. – הכול במקום ובזמן שנקבעו, מתוך שיקול-דעת והתאמה לייעוד. (אולי משום כך מוקיר זוטות חסרות ערך, שמעוררות חמלה תמהה: גרוטאות – הקניין היחיד שהוא באמת אך ורק שלו, העושר שבחוט, קופסה, חרוזים). בתמורה למה שניתן לו, על הילד להישמע, להתנהג יפה – שיבקש, שישיג במירמה, ובלבד שלא ידרוש. שום דבר לא מגיע לו, אנו נותנים מתוך רצון טוב (עולה על הדעת הקבלה מכאיבה: ידידתו של בעל-ממון). על-שום עוניו של הילד ועל-שום חסדי התלות החומרית – מתעוות יחס המבוגרים כלפי הילדים."

מצד אחד הזדהה קורצ'אק עם הילדים ונקודת המבט שלהם, ויכול היה לעמוד על ערכם של גרוטאות וחוטים בעולם הילדים. מצד שני ידע קורצ'אק להסביר את מעמדם של הילדים במושגים של מבוגרים: הם המעמד הנחות שבנחותים, תלויים לגמרי במבוגרים, נטולי כל רכוש, נטולי ייצוג וקול.

על קורצ'אק שמעתי רבות במסגרת לימודי בתוכנית לתרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב, וכתביו מרתקים ומומלצים לקריאה. מי שמשום מה פחות הוזכרה, היא סופרת הילדים אסטריד לינדגרן ("בילבי") אף שגם היא הטביעה חותם חשוב מאוד בכל הנוגע להכרה בזכויות הילדים.

בשנת 1978 החליט איגוד המו"לים ומוכרי הספרים הגרמני להעניק לאסטריד לינדגרן את פרס השלום על פועלה. לינדגרן הוזמנה לשאת דברים, וכתבה נאום המתמקד ברעות הצומחות מתוך הענישה הגופנית של ילדים. משך מאות שנים נחשבה הענישה הגופנית מכשיר לחינוך ילדים, שבלעדיו אין שום אפשרות לאכוף על ילדים משמעת, ואף לא ללמדם. זכותם של הורים לחנך את ילדיהם באמצעות ענישה גופנית היתה מובנת מאליה. נאומה של לינדגרן עורר מחלוקת, ומעניקי הפרס ביקשו ממנה שתמתן אותו. לינדגרן סירבה, ואיימה שאם לא יתאפשר לה לשאת את דבריה כפי שכתבה אותם, תסרב לקבל את הפרס. בסופו של דבר נכנעו המארחים ואיפשרו ללינדגרן לנאום.

את הנאום של לינדגרן אפשר לקרוא באנגלית כאן, ואפשר אף לשמוע קטעים ממנו בקולה בגרמנית בכתבה כאן. ראוי לקרוא את הנאום במלואו: הוא מרגש, מאיר עיניים, ובעל חשיבות היסטורית. אביא פה רק קטע קצרצר, אשר היה לקטע המפורסם ביותר מתוך דבריה, ומדגים שוב את יכולתה יוצאת הדופן של סופרת ילדים להזדהות עם נקודת המבט של הילד:

"כשהייתי כבת עשרים, פגשתי באשת כומר זקנה, שסיפרה לי שכשהיתה צעירה וילדה את בנה הראשון, היא לא האמינה בהכאת ילדים, אף שהצלפה בישבן באמצעות מקל דק שנקטף מעץ היתה באותם הימים שיטת ענישה מקובלת. אבל יום אחד כשבנה היה כבן ארבע או חמש, הוא עשה דבר-מה שבעיניה הצדיק הלקאה – הראשונה בחייו. היא אמרה לו שעליו לצאת החוצה ולמצוא מקל שבו תצליף בו. הילד נעדר זמן רב. כשחזר לתוך הבית, עמדו דמעות בעיניו. הוא אמר לה, 'אמא, לא מצאתי מקל, אבל הנה לך אבן שתוכלי לזרוק עלי'.

"בבת אחת הבינה האם כיצד נראה המצב מנקודת המבט של הילד: הרי אם אמי רוצה להכאיב לי, אין זה משנה באיזה אמצעי היא עושה זאת; מדוע שלא תכאיב לי באבן. האם אספה את הילד אל חיקה ושניהם בכו ביחד. אחר כך היא הניחה את האבן על מדף במטבח, כתזכורת נצח לעצמה: אף פעם לא באלימות. וזה דבר שלדעתי כל אחד צריך לזכור. האלימות מתחילה בחדר הילדים – אפשר לגדל ילדים לאלימות."

שנה אחרי שנשאה לינדגרן את הנאום, עבר בשוודיה חוק נגד ענישה גופנית של ילדים. בזאת היתה שוודיה למדינה הראשונה בעולם שבה הכאת ילדים בכל מסגרת, בבית, בלימודים, במערכת הענישה ובמסגרות אומנה, נאסרה על פי חוק.

אנחנו המבוגרים נוטים אולי לשכוח איך נראה העולם מנקודת המבט של היצורים הנמוכים, החלשים, חסרי ההשכלה והרכוש המכונים ילדים. מזל שמדי פעם בא איזה סופר ומזכיר לנו שגם אנחנו היינו פעם ילדים.

(איורים: ילדי אשכול גנים בתל אביב)