זכויות ילדים וסופרי ילדים

פוסט רביעי לשבוע הספר, ואולי פוסט ראשון בסדרה, נראה. יש לי המון מה לכתוב על הנושא הזה, אבל אין מתי…

מחר תעניק אוניברסיטת ת"א תואר דוקטור של כבוד לשופטת בדימוס סבינה רוטלוי על תרומתה לקידום זכויות הילדים בישראל. לכבוד השופטת יתקיים גם יום עיון הפתוח לקהל. אני לומדת בסמסטר זה קורס אצל השופטת רוטלוי בנושא זכויות ילדים, וזה נושא מרתק שיכול למלא בלוג שלם. אגע פה רק בקצה קצהו של פן קטנטן אך מרתק בתולדות התנועה לזכויות ילדים, והוא תפקידם של סופרי ילדים בקידום זכויות ילדים.

סופרי ילדים הם קבוצה מיוחדת. הגדולים שבהם נוטים להיות אנשים שבמידה רבה שמרו על קשר לילדותם. שעה שמבוגרים רבים נטשו את מחוזות הילדות ושכחו הרבה מילדותם, סופרי הילדים הטובים מצליחים לשמר נקודת מבט ילדית. דבר זה מציב אותם במעמד מיוחד: מצד אחד יש להם כושר התבטאות של מבוגר, וגישה אל במות של מבוגרים, ומצד שני הם עוד מזדהים עם הילדים יותר ממבוגרים אחרים. יחידי סגולה מבין סופרי הילדים אף ניצלו את מעמדם כדי לקדם את זכויות הילדים.

השופטת סבינה רוטלוי התייחסה בדבריה אל יאנוש קורצ'אק, איש חינוך מוערך ברמה עולמית (לא רק בגלל הקשר היהודי) וסופר ילדים ("המלך מתיא"), המפורסם ביכולת המרגשת שלו לזכור איך נראה העולם מנקודת המבט של ילד. להלן קישור להצהרת זכויות הילד של קורצ'אק, באתר בית לוחמי הגטאות. רשימותיו של קורצ'אק שימשו בסיס לשינוי תפישה בקשר לזכויות הילדים. הנה לכם כמה ציטוטים על קצה המזלג מתוך כתבי קורצ'אק (בתרגומם של יונת ואלכסנדר סנד, הוצאת הקיבוץ המאוחד עם יד ושם):

"הקבצן עושה כחפצו בנדבה שקיבל, לילד אין שום דבר משל עצמו, הוא חייב לדווח על כל חפץ שקיבל חינם לשימושו. אסור לקרוע, לשבור, ללכלך, אסור לתת במתנה, אסור לדחות במורת-רוח. עליו לקבל ולשמוח בחלקו. – הכול במקום ובזמן שנקבעו, מתוך שיקול-דעת והתאמה לייעוד. (אולי משום כך מוקיר זוטות חסרות ערך, שמעוררות חמלה תמהה: גרוטאות – הקניין היחיד שהוא באמת אך ורק שלו, העושר שבחוט, קופסה, חרוזים). בתמורה למה שניתן לו, על הילד להישמע, להתנהג יפה – שיבקש, שישיג במירמה, ובלבד שלא ידרוש. שום דבר לא מגיע לו, אנו נותנים מתוך רצון טוב (עולה על הדעת הקבלה מכאיבה: ידידתו של בעל-ממון). על-שום עוניו של הילד ועל-שום חסדי התלות החומרית – מתעוות יחס המבוגרים כלפי הילדים."

מצד אחד הזדהה קורצ'אק עם הילדים ונקודת המבט שלהם, ויכול היה לעמוד על ערכם של גרוטאות וחוטים בעולם הילדים. מצד שני ידע קורצ'אק להסביר את מעמדם של הילדים במושגים של מבוגרים: הם המעמד הנחות שבנחותים, תלויים לגמרי במבוגרים, נטולי כל רכוש, נטולי ייצוג וקול.

על קורצ'אק שמעתי רבות במסגרת לימודי בתוכנית לתרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב, וכתביו מרתקים ומומלצים לקריאה. מי שמשום מה פחות הוזכרה, היא סופרת הילדים אסטריד לינדגרן ("בילבי") אף שגם היא הטביעה חותם חשוב מאוד בכל הנוגע להכרה בזכויות הילדים.

בשנת 1978 החליט איגוד המו"לים ומוכרי הספרים הגרמני להעניק לאסטריד לינדגרן את פרס השלום על פועלה. לינדגרן הוזמנה לשאת דברים, וכתבה נאום המתמקד ברעות הצומחות מתוך הענישה הגופנית של ילדים. משך מאות שנים נחשבה הענישה הגופנית מכשיר לחינוך ילדים, שבלעדיו אין שום אפשרות לאכוף על ילדים משמעת, ואף לא ללמדם. זכותם של הורים לחנך את ילדיהם באמצעות ענישה גופנית היתה מובנת מאליה. נאומה של לינדגרן עורר מחלוקת, ומעניקי הפרס ביקשו ממנה שתמתן אותו. לינדגרן סירבה, ואיימה שאם לא יתאפשר לה לשאת את דבריה כפי שכתבה אותם, תסרב לקבל את הפרס. בסופו של דבר נכנעו המארחים ואיפשרו ללינדגרן לנאום.

את הנאום של לינדגרן אפשר לקרוא באנגלית כאן, ואפשר אף לשמוע קטעים ממנו בקולה בגרמנית בכתבה כאן. ראוי לקרוא את הנאום במלואו: הוא מרגש, מאיר עיניים, ובעל חשיבות היסטורית. אביא פה רק קטע קצרצר, אשר היה לקטע המפורסם ביותר מתוך דבריה, ומדגים שוב את יכולתה יוצאת הדופן של סופרת ילדים להזדהות עם נקודת המבט של הילד:

"כשהייתי כבת עשרים, פגשתי באשת כומר זקנה, שסיפרה לי שכשהיתה צעירה וילדה את בנה הראשון, היא לא האמינה בהכאת ילדים, אף שהצלפה בישבן באמצעות מקל דק שנקטף מעץ היתה באותם הימים שיטת ענישה מקובלת. אבל יום אחד כשבנה היה כבן ארבע או חמש, הוא עשה דבר-מה שבעיניה הצדיק הלקאה – הראשונה בחייו. היא אמרה לו שעליו לצאת החוצה ולמצוא מקל שבו תצליף בו. הילד נעדר זמן רב. כשחזר לתוך הבית, עמדו דמעות בעיניו. הוא אמר לה, 'אמא, לא מצאתי מקל, אבל הנה לך אבן שתוכלי לזרוק עלי'.

"בבת אחת הבינה האם כיצד נראה המצב מנקודת המבט של הילד: הרי אם אמי רוצה להכאיב לי, אין זה משנה באיזה אמצעי היא עושה זאת; מדוע שלא תכאיב לי באבן. האם אספה את הילד אל חיקה ושניהם בכו ביחד. אחר כך היא הניחה את האבן על מדף במטבח, כתזכורת נצח לעצמה: אף פעם לא באלימות. וזה דבר שלדעתי כל אחד צריך לזכור. האלימות מתחילה בחדר הילדים – אפשר לגדל ילדים לאלימות."

שנה אחרי שנשאה לינדגרן את הנאום, עבר בשוודיה חוק נגד ענישה גופנית של ילדים. בזאת היתה שוודיה למדינה הראשונה בעולם שבה הכאת ילדים בכל מסגרת, בבית, בלימודים, במערכת הענישה ובמסגרות אומנה, נאסרה על פי חוק.

אנחנו המבוגרים נוטים אולי לשכוח איך נראה העולם מנקודת המבט של היצורים הנמוכים, החלשים, חסרי ההשכלה והרכוש המכונים ילדים. מזל שמדי פעם בא איזה סופר ומזכיר לנו שגם אנחנו היינו פעם ילדים.

(איורים: ילדי אשכול גנים בתל אביב)

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, הרהורים, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על זכויות ילדים וסופרי ילדים

  1. אסטריד לינדגרן וינוש קורצ'אק, איזו חגיגה! ולאחרונה הוספתי לרשימה המאד מצומצמת הזאת גם את ס. יזהר http://wp.me/pSKif-j5z

  2. Sara הגיב:

    מעניין שרק ב- 1979 עבר בשוודיה חוק נגד ענישה גופנית של ילדים. בשנות השבעים השתנו עוד דברים בשוודיה, פסקו גם עיקורים בכפייה של אנשים שהחברה סברה שהם אינם מתאימים. ראו ערך אאוגניקה.

  3. Zvika Agmon הגיב:

    תודה רבה, גילי. ברשותך, אעביר את המאמר לארבעת ילדיי, שאמנם אינם מכים את נכדיי, אבל ודאי ימצאו במאמר המצוין שלך תובנות נוספות.

  4. mws הגיב:

    הי גילי, תודה רבה והדברים שצטטת מלינדגרן העלו דמעות בעיני. תזכורת חשובה ביותר.

  5. עינת ב"א הגיב:

    גילי שלום. מאד נהניתי לקרוא את הדברים, וגם את הרשימה הנהדרת של מרית בן ישראל. נדמה לי שמה שמפעים במיוחד אצל קורצ'אק הם הקשרים המפותחים והמסועפים בין הגותו, ספרותו והעשייה החינוכית שלו בפועל, שהיא גם – ובעצם – חייו, במובן הפשוט של המילה. שהרי קורצ'אק התגורר בבית היתומים, והילדים שחינך שם היו בני טיפוחו, בני שיחו, צאצאים, חברים, אלטר-אגו ועוד [לאו דווקא בסדר הזה]. אני תמהה, עם זאת, ואשמח לשמוע את דעתך, איך "לאכול" התבטאויות שלו בנוסח: "הרבה הנחיות חינוכיות נבונות נתנו לי ספרים על אילוף חיות…", התבטאות שחוזרת על עצמה כמה פעמים בכתביו. נדמה לי שנוח יותר להיסטוריה לזכור את האופן שבו קורצ'אק ייצג את המבט הילדי, ויש נטיה להדחיק צדדים פטרוניים בגישתו.

  6. gilibug הגיב:

    אני מודה שקראתי מדגם חלקי מאוד מכתבי קורצ'אק ולא הכרתי את ההתבטאויות הללו. מצד אחד זה באמת נשמע על פניו פטרוני ומבהיל. מצד שני, לא כל השוואה לבעלי חיים היא משפילה. כאמא אני יכולה להעיד שעקרונות מאילוף בעלי חיים אכן יכולים מאוד להועיל, ובהם: לנסות להבין את המצב מנקודת המבט של בעל החיים/הילד, להשרות אווירה של ביטחון, לעודד בחיזוקים חיוביים במקום בעונשים, ועוד.
    האמת, אני פשוט לא יכולה להביע דעה על אמירות שהוצאו מהקשרן.

    • עינת ב"א הגיב:

      גילי, תודה רבה על תגובתך. להכיר את כתבי קורצ'אק זו משימת חיים, או לפחות משימת עשור, מפני שהוא הותיר אלפים רבים של דפי מסמכים כתובים. כך שלהכיר מדגם חלקי זה מצב טבעי מאד. השאלה היא איך קרה שכולנו מכירים פחות אות יותר אותן הצהרות, ופחות מכירים את האחרות…?
      נראה שעמדותיו של קרצ'אק מורכבות וקונפליקטואליות מכפי ש"מיתוס קורצ'אק" מייחס לו. לזכותו ייאמר שהיה הגון מכדי לדבוק בהצהרות, ומכיוון שנדרש שוב ושוב אל הפרקסיס עצמו (מגזיזת ציפורניים ועד תמיכה נפשית במצבי פוסט-טראומה) הגיב ביושר ותיעד גם תחושות קשות – כמעט אלימות – שחש כלפי ילדים. ולא פחות חשוב – קרוצ'אק לא גידל ילד אחד, או שלושה או חמישה, אלא מאה וחמישים או מאתיים. נראה לי שחינוך פנימייתי הוא אופרה אחרת, ולצורך כך ייתכן שהמטאפורה של האילוף, על הבעייתיות שבה, מתאימה.

  7. nirstern הגיב:

    רשימה נפלאה. כל כך נוגע. וגם היום כל זה עדיין אקטואלי מאוד. אפשר לא לראות ילדים ולא להתייחס אליהם כאל בני אנוש ממש גם אם יש מוסכמה שלא ממש מכים פיזית.

  8. רקפת הגיב:

    תודה על הפוסט הנפלא הזה (שאני קוראת קצת באיחור). באיזה מסגרת את לומדת הקורס שציינת? נשמע מרתק וקרוב לליבי מאד.

  9. יופי של פוסט. מרתק.
    אני קראתי לא מזמן את הספר זכויות הילד והמשפט הישראלי של תמר מורג ודם שם כמו פה מקבלים תובנות מסויימות בנושא הזה שלא הייתי מגיעה אליהן בעצמי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s