ריי ברדבורי, 1920-2012

פוסט רביעי בסדרת שבוע הספר 2012.

כמה נעצבתי כששמעתי על מותו של ריי ברדבורי. אני ממש לא מומחית לברדבורי: את הספר הנחשב ליצירת המופת שלו, פרנהייט 451, אפילו לא קראתי. אבל הסיפורים הקצרים שלו היו המפגש הראשון שלי עם מדע בדיוני ספרותי, ושמורה לי בשבילו פינה חמה במיוחד בלב. נדמה לי שהוא בלט בקרב בני דורו שכתבו מד"ב, בכך שיותר משריתקו אותו הטכנולוגיה של העתיד והשלכותיה על החברה האנושית, ריתק אותו המבט האנושי הפרטי. התמודדות האדם עם המופלא והמוזר. סיפוריו היו נגועים ברגש עמוק, עצב ובדידות. כמה שונה היה סגנונו מהכתיבה האנליטית של אסימוב, שהעלתה סוגיות עתיד כאילו היו בעיות מתמטיות מורכבות שהוא שואף לפתור. סיפוריו של ברדבורי נותרו לא פעם לא פתורים, לא מוסברים, טורדי מנוחה.

צילום: עדי פלשר

שנים עברו מאז שקראתי את רשימות מהמאדים, ספרו של ברדבורי ששאב אותי אל המדע הבדיוני. הספר הוטל עלי כמשימת קריאה בכיתה ו', בבית ספר אמריקאי שבו הייתי רשומה לשיעור על מדע בדיוני. (למדתי בהמון בתי ספר בתור ילדה, כמעט כל שנה הייתי לומדת חודש חודשיים בארה"ב או באנגליה לפני החזרה לישראל.) אני זוכרת את הספר כסדרה של רשמים עמומים על הגירה, זרוּת, טרגדיה, ובעיקר געגועים עזים. בדיעבד, כנראה הזדהיתי.

במקור מה שסיקרן אותי היתה הידיעה שברדבורי הוא מהחובבים המפורסמים של סדרת עוץ של פרנק באום, שכידוע היתה אובססיה שלי. והוא הצליח, ברדבורי, לשלב את אהבתו אל עוץ ואל האימה הגותית של אדגר אלן פו ועוד כהנה וכהנה יצירות מכוננות מילדותו, בסיפורי חלל על חייזרים מהמאדים. דמויות אנושיות, דמויות אהובות מיצירות קלאסיות ודמויות של חייזרים קיבלו משקל שווה בסיפוריו: כולם אבודים בתוך אותה כמיהת געגועים לדבר שהיה ונעלם, ליופי שנגזר עליו להתפוגג ולהיעלם.

צילום: עדי פלשר

אחד הסיפורים היותר ריאליסטיים של ברדבורי, וכזה שישראלים רבים בני דורי מכירים בלי לדעת שהם מכירים אותו, הוא All Summer in a Day: סיפורה של ילדה מכדור הארץ, שהוריה עברו לגור בכוכב לכת שבו השמש זורחת רק פעם בכמה שנים, לשעות ספורות בלבד. חבריה של הילדה לספסל הלימודים מקנאים בה ובסיפוריה על השמש, ומנדים אותה. ביום שבו אמורה לזרוח השמש, הם רבים איתה ונועלים אותה בארון – כך שהיא מחמיצה את ההזדמנות הנדירה לפגוש שוב את השמש שכה התגעגעה אליה.

אם הסיפור הזה נשמע מוכר, זה כי סרט קצר המבוסס עליו היה משודר בטלוויזיה החינוכית בשעות הבוקר, שוב ושוב ושוב. (תודה לרני גרף שמצא לי קישור לסרט: http://www.youtube.com/watch?v=MydN-3mstak) גם לנו היו ימי תום שאינם עוד, ימים שבהם היה רק ערוץ אחד בטלוויזיה וכל מי שנשאר חולה בבית נאלץ לצפות באותן תוכניות לימודיות שוב ושוב. אז יכולנו רק לקוות שייפול בחלקו המזל ותשודר אחת היצירות המעניינות והמרגשות, כמו All Summer in a Day.

אני חושבת שהגיע הזמן לקרוא שוב את ברדבורי.

צילום: עדי פלשר

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, איך פגשתי את, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על ריי ברדבורי, 1920-2012

  1. תודה שכתבת זאת.
    ברדבורי הוא אחד המשוררים החביבים עלי. ספרו Dandelion Wine נשגב, במיוחד הסיפורים שדנים בחיים ובמוות, בשבירותן של אמיתות שנראות כה מוצקות ובמוצקותן של רעיונות שנראים כאילו חסרו כל קשר לחיינו.

    ועד עצם היום הזה אני שולפת את הסיפורים שלו, להקריא למשפחתי כשהם אוכלים: על נעלי הספורט הנחשקות ועל התינוק הרצחני, על חליפת הגלידה הנהדרת ועל העיתונאית הזקנה-זקנה (הדרקון שבלע את הברבור) ועל גלידת הסספירלה שהעיתונאי הצעיר אוכל איתה; ועל המטבח של סבתא שלו, ענני תבלינים ואבק וקמח ואהבה-שאפשר-לפרוס-ולבצוע-ולאכול-ולבלוע, עד היום הנורא שבו מנסה בתה למשוך את המטבח אל המאה העשרים, כולל כל הנוחות המודרנית והסדר הנאות של השיטה המדעית.

    ברדבורי התחיל לכתוב מדע בדיוני ומרוב שסיפוריו היו קסומים, כמעט לא הרגשנו כשהוא עבר לשירה הזכה ביותר. ברוך הוא שכתב, ונתברכנו כולנו, שאנו יכולים לקרוא את דבריו.

  2. תודה על הרשימה, ובייחוד על הקישור לאותו סרט נהדר מימי המחלות שלנו…

    קניתי את רשימות מן המאדים בגיל 16, בשדה התעופה, ביום שטסתי עם משפחתי לחיות כמה שנים בארה"ב. אף פעם לא חשבתי על זה כך, אבל אולי באמת נגע לי הקטע של ההגירה והזרות, אם כי הרושם המודע החזק ביותר שנשאר אצלי עד היום הוא דווקא מאנשי המאדים ומתרבותם הגוועת. נראה לי שהגיע הזמן לקרוא אותו שוב.

    הספר האחרון של ריי ברדבורי שקראתי, לפני כמה שנים, היה דווקא Something Wicked This Way Comes, שהוא יותר בז'אנר האימה מאשר המד"ב, וזכור לי לטובה גם Dandelion Wine שלמדתי בשיעורי ספרות בתיכון בארה"ב. הכתיבה של ריי ברדבורי מאוד רבגונית, ונראה לי שאפשר להגדיר אותו יותר כ'סופר שכותב מד"ב', מאשר כ'סופר מד"ב', כמו אסימוב.

  3. דוד הלל הגיב:

    אוי, המון תודה על הסרט. אני חושב שהוא השפיע עליי המון בתור ילד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s