מהי ספרות נוער? מחשבות ראשוניות

 אני חייבת שלושה פוסטים בבלוג הזה לשלושה קוראים שתמכו בהדסטארט של הוצאת עוץ. יפעת, אלעד ושירי – לא שכחתי אתכם, ואני מקווה בימים הקרובים לקיים את הבטחתי.

אבל בינתיים, כמה מחשבות שעלו בי בעקבות הערה בפייסבוק. בעבר כתבתי פה על השאלה "לאיזה גיל זה מתאים?", שהיא לעיתים קרובות השאלה הראשונה שהורים שואלים אותי על כל ספר חדש שעליו אני ממליצה.  ניסיתי להסביר את אי הנחת שיש לי מהשאלה הזאת ומדוע אני מנסה להתחמק מלענות עליה, אף על פי שהיא השאלה הכי טבעית בעולם. כעת אני נקראת לשאלה, מהי ספרות נוער, ומדוע אני מרשה לעצמי לפסוק נחרצות שספר זה או אחר אינו ספר נוער, כאשר הגבולות בין מבוגרים לנוער בתקופתנו מטושטשים כל כך ומאפשרים זליגה לשני הכיוונים.

 ישנם מאפיינים מסויימים שחוזרים בספרים רבים עליהם מוסכם שהם ספרי נוער. דוגמה למאפיינים כאלו: גיבורים שהם בעצמם בני נוער, עלילה שיש בה סיפור חניכה או התבגרות, היעדר סצנות מין מפורשות, התעסקות בדילמות מוסריות שכוללת בסופו של תהליך אבחנה יחסית ברורה בין "טוב" ל"רע". יחד עם זאת, היוצאים מן הכלל רבים עד כדי כך, שאין כבר אפשרות להגדיר מפורשות מהו ספר נוער ומה ספר למבוגרים, על סמך המאפיינים הללו בלבד. ישנם ספרי נוער שעוסקים בדמויות של מבוגרים, שמכילים תכנים מיניים, שיש בהם עמימות מוסריות ועוד. דמויות צעירות וסיפורי חניכה יש גם בספרים הנחשבים ספרים למבוגרים.

 הפוסט הזה נולד בעקבות ידיעה שהספר "מרשעת" מאת גרגורי מגווייר עומד לצאת אור מחדש בהוצאת אוקיינוס בתרגום חדש של אסף ברקת, אחרי שנים רבים בהן אי אפשר היה להשיג את תרגומה של מאירה לבנת (היום מאירה פירון) שראה אור בהוצאת מעריב. כתבתי על כך בפייסבוק של הוצאת עוץ, בתוספת הערה שמדובר בספר למבוגרים, ובתגובה כתב יחיעם פדן, שהוא אושייה בתחום ספרות הילדים והנוער, שזהו ספר נוער. האמת, קפצתי. ואז שאלתי את עצמי למה אני קופצת. הרי תכנים קשים כמו שיש בספר "מרשעת", קיימים לכאורה גם בספרים רבים המתויגים בימינו ספרי נוער: "משחקי הרעב", "דמדומים" ועוד. אז מה איכפת לי בעצם?

איפה עובר הגבול? מתי ספר מפסיק להיות ספר ילדים, ומתחיל להיות ספר נוער? מתי הוא מפסיק להיות ספר נוער, ומתחיל להיות ספר למבוגרים? מדוע אני, שמתחמקת כל כך מלענות על השאלה לאיזה גיל מתאים ספר מסוים, בכל זאת דוגלת בשימוש "נכון" בתוויות "ילדים" ו"נוער"? מדוע אני, שמאמינה שיש לתת לבני נוער לקרוא פחות או יותר מה שבא להם, מזדעקת בשמרנות שאסור לטעות בתווית? האם אני מתירנית, או מטרונית?

בסך הכול, אני די מאמינה ביכולת של בני נוער לעבד תכנים שהם קוראים בספר ולווסת בעצמם את חומרי הקריאה שלהם. אני לא אחת שנבהלת כשבני נוער, או אפילו ילדים ממש, קוראים ""מעבר" לרמת הקריאה המצופה מהם. אם בני נוער רוצים לטעום מספרות המבוגרים ולהתנסות בה, הרי שזאת התפתחות מבורכת בסופו של דבר, שמעידה על התבגרות. הפתגם שאני מצטטת לא פעם, כאשר הורים מספרים לי שאסרו על ילדיהם לקרוא ספר כזה או אחר, הוא "לא תחסום שור בדישו". אם הם רוצים מאוד לקרוא, שיקראו.

אז לכאורה, אם לבני נוער מותר לקרוא הכול, מי צריך בכלל תוויות?

יפה ששאלתי. התווית כן חשובה. התווית חשובה למי שלא קרא את הספר. ברגע שמוצמד לספר תווית "נוער", אנחנו יודעים שמבוגרים ירכשו אותו, בלי לקרוא אותו בעצמם, כמתנה לבני נוער. כי בואו נודה על האמת, אנחנו לא יכולים לקרוא כל ספר מראש לפני הילדים שלנו. אנחנו נזקקים לפעמים לקיצורי דרך שיקבעו אם ברצוננו להכניס ספר מסוים הביתה או לא. וכשהתווית המוצמדת לספר לא נכונה, יש תקלות.

לדוגמה, השתעשעתי לגלות שבישראל בתקופה מסוימת היה מקובל להעניק את ספריה של ג'ין אאול, "שבט דוב המערות" ו"עמק הסוסים", כמתנות לבר מצווה. אני תוהה כמה מהמעניקים קראו בעצמם את הספרים, וידעו כמה תיאורים מיניים מכיל "עמק הסוסים": אפשר להגיד שמדובר בפורנו רך. אני כותבת שהשתעשעתי, ולא הזדעזעתי, כי אני לא בטוחה שזה נורא כל כך לשים את הספרים הללו בידיהם של נערים. עדיף פורנו רך על פורנו קשה ואלים, כמותו הם יכולים להשיג די בקלות באינטרנט. לפחות אצל ג'ין אאול מדובר בפנטזיה ארוטית נאיבית יחסית, שנותנת מקום של כבוד לאהבה ולעינוג האישה. ועדיין, אני סבורה שרוב המבוגרים שהעניקו את הספר לבני מצווה, לא ידעו מה הם נותנים. זאת היתה טעות.

הספר "מרשעת" מגלם בעיני אנתי-תזה לספר נוער: ספר אכזרי ומנוכר, חדור פסימיות עמוקה. העולם המתואר בספר הוא עולם מסואב שהולך ומתקלקל, וגם גיבורת הספר אינה נקייה מנקמנות ורוע – היא לכל היותר דמות אמביוולנטית שפגמיה אולי קצת יותר נסלחים מפגמיהן של דמויות מזעזעות יותר. אמנם אין בספר תיאורים מיניים כמו שיש ב"עמק הסוסים", אבל שלא כמו "עמק הסוסים", אין בו שום נאיביות. במובנים רבים אני חשה שיש לו פוטנציאל נזק גדול יותר.

האם קריאה בספר יכולה להזיק לקוראים? שאלה טעונה, ואני לא יודעת את התשובה. אין ספק שספרים שותלים בראשנו דימויים ורעיונות שיכולים ללוות אותנו לכל החיים. מצד שני, אפילו ילדים לא מפנימים ומאמצים כל נורמה או מוסר שעליהם הם קוראים בספר. כדאי לנסות לכוון את הילדים לספרים מומלצים לגילם, כי רצוי שחוויות הקריאה הראשוניות של הילדים שלנו תהיינה חוויות שמעודדות אותם להמשיך לקרוא ולאהוב ספרים: אבל אם הם ממילא נהנים מקריאה, עד כמה יש להילחץ מהמחשבה שהספרים שהם קוראים עלולים לעשות להם רע? רצוי, כמובן, שההורים יקראו את הספרים שילדיהם קוראים, ויקיימו שיחות פתוחות עם הילדים על התכנים הבעייתיים בספרים: אבל למרבה הצער, זאת לא תמיד אפשרות ראלית. ולכן, תווית מטעה היא דבר מרגיז. אנחנו רוצים להיות מסוגלים לסמוך על התווית.

 אני רוצה שילדים ונוער יקראו כמה שיותר, ולכן אני לא אוהבת להגיד שספר כזה או אחר לא מתאים לגילם. עם זאת, אני מכירה באחריות מסוימת שיש לי, כמי שמשווקת ספרים לילדים. אני יודעת שספר שכתוב עליו "נוער" מתגלגל לא פעם לידיים של ילדים, כי גם האבחנה בין נוער לילדים אינה ברורה. כך נוצר מעין פיחות מזדחל. גם אם נניח שבני 13-14 בוגרים בנפשם מסוגלים להתמודד עם נושאים כגון אונס וטבח ועם עמימות מוסרית בתוך ספר, אחיהם הצעירים בני ה-10 ופחות, עדיין פחות ערוכים לכך. אני נחרדת מהמחשבה, שהורים יראו בפייסבוק של הוצאת עוץ – שספריה עד עתה התאימו לילדי הכיתות הנמוכות – המלצה לספר "מרשעת", ויחשבו שזה ספר חמוד לתת לילדים שלהם. הוא לא. אף שאני לא מסוגלת להגדיר את הנקודה המדויקת שבה ספר חדל להיות מתאים לילדים, אני מכירה בכך שישנם ספרים שאינם מתאימים לילדים, ו"מרשעת" הוא כזה.

מהו ספר נוער? אין לי תשובה טובה, פרט לקלישאה המתסכלת, שאני יודעת לזהות כזה כשאני קוראות אותו. בדרך כלל. הנורמות המשתנות מבלבלות גם אותי, ולפעמים אני סבורה שהקביעה היא אקראית, שיווקית, או פשוט מוטעה.

ישנם ספרים שהשיווק שלהם בחו"ל בלבל אותי לחלוטין. לדוגמה, ספריה של הסופרת האוסטרלית מרגו לנגן מסווגים בארצות רבות כספרי נוער, ואני בכלל לא מבינה זאת:  (Margo Lanagan),   ספרה "נגיסות רכות"  (Tender Morsels)  פותח בתיאור גרפי מזעזע של שרשרת הפלות כפויות שעוברת נערה צעירה אשר הרתה שוב ושוב בעקבות גילוי עריות ואונס. מאידך הספר "הקיסר הגובלין" (The Goblin Emperor) מאת קתרין אדיסון, שהיה מועמד מוביל השנה לפרס ההוגו, שווק כספר למבוגרים אף שלטעמי מדובר בספר תמים למדי שעומד בכל הקריטריונים לספר נוער. אני מרגישה הרבה יותר שקטה להמליץ לקוראים צעירים על "הקיסר הגובלין" מאשר על "נגיסות רכות".

אני לא סבורה שאני יכולה לתת לכם כלים אוניברסליים שיקבעו מה כן ומה לא מתאים לילדים שלכם לקרוא. מה שאני כן יכולה לעשות, הוא לקחת אחריות על ההמלצות האישיות שלי. כשאני ממליצה על ספר, אני משתדלת לציין מה הנקודות בו שעלולות להיות בעייתיות. אני לא אוהבת להגדיר עבור ספר גיל התאמה מדויק בשנים, אבל אני כן משתדלת להפריד בין ספרי ילדים, לספרי נוער, לספרי מבוגרים.