הטרנד הלוהט כרגע בספרות הנוער, יסכימו רבים, הוא דיסטופיוֹת. כמו כל טרנד, טרנד הדיסטופיות רוכב על גל ההצלחה של להיט שהצליח בענק: טרילוגיית "משחקי הרעב" מאת סוזאן קולינס. ביום שישי האחרון במוסף "ז'ורנל" של מעריב התפרסמה כתבה ארוכה של מיה יסעור, המנסה לחקור קצת את התופעה. השיחות וההתכתבות שהיו לי עם מיה לקראת הכתבה הן במידה חלקית הטריגר מאחורי סדרת הפוסטים הנוכחית שלי.
דיסטופי או פוסט-אפוקליפטי?
המילה "דיסטופיה" פותחה כניגוד למילה "אוטופיה", שאותה המציא סר תומאס מור בספרו "אוטופיה" משנת 1516. תומאס מור כתב על מדינה אידיאלית, נאורה, המתנהלת לפי סדרים ואורחות חיים שהוא מפרט בספרו. את המילה אוטופיה הוא גזר מיוונית, "טופיה" = מקום, "או" = טוב, או בפרשנות אחרת, אין, בלתי קיים. מור דמיין מערך שלטוני שבזכותו מתקיימת חברה בהרמוניה, שלום ושגשוג. בהשאלה הפכה המילה אוטופיה למילה המתארת מקום שכולו טוב.
מפתה אם כן להניח שדיסטופיה היא פשוט ההפך מאוטופיה: מקום שכולו רע. אלא שדיסטופיה אמיתית אינה תמונת ראי של אוטופיה, כי אם פרספקטיבה אחרת להתבוננות באוטופיה. עניין מרכזי הן באוטופיות, הן בדיסטופיות, הוא נושא הסדר החברתי. אוטופיה מתארת משטר שתחתיו כביכול יש מיקסום של האושר והשגשוג. דיסטופיה חושפת את השקר שמאחורי המשטר האוטופי. בחברה אוטופית שבה מעמד מסויים חי חיים של שפע ותענוגות, המבט הדיסטופי יתמקד בעושק של המעמדות הנמוכים שבזכותו מתאפשר השגשוג במעמדות העליונים. בחברה אוטופית שבה עקרון השוויון הוא עיקרון מוביל, המבט הדיסטופי יתמקד בדיכוי הפרט ובחוסר הסובלנות כלפי כל מי שאינו מתיישר לפי הקו. אוטופיה ודיסטופיה – שני צדדים של אותה מטבע.
הבדל בולט בין אוטופיה לדיסטופיה הוא אם כן נקודת המבט. אוטופיה מתוארת מנקודת מבט חיצונית וגבוהה, של מי שחוזה וחולם אותה, או של אורח מבחוץ שמתוודע אל אורחותיה, או של אחד משליטיה. דיסטופיה מתוארת לרוב מלמטה ומבפנים, מנקודת המבט של הפרט החי בתוך החברה האוטופית/דיסטופית וחווה על בשרו את השלכות המשטר. לעיתים קרובות עלילת הספר הדיסטופי היא התפכחות של הגיבור, תהליך של גילוי סודות ושקרים מאחורי הקלעים של השלטון.
שתי היצירות המזוהות יותר מכל עם המושג "דיסטופיה" הן "עולם חדש ומופלא" מאת אלדוס האקסלי, ו"1984" מאת ג'ורג' אורוול. שתיהן מתארות חברה עתידנית עם סדרים חברתיים מובנים הנשמרים בקפידה, אשר מנקודת מבט של הגיבור נראים כסיוט. דוגמה לספר נוער מופתי בז'אנר הדיסטופי הוא "המעניק" מאת לואיס לורי, ספר שבו הגיבור הצעיר, ג'ונאס, גדל בחברה שנראית על פניה מושלמת, אך עם הזמן הוא מגלה את המחיר לשלמות.
דיסטופיה לנוער
גם טרילוגיית "משחקי הרעב" אכן מכילה סממנים של דיסטופיה שכן היא עוסקת, בין היתר, בסדרי שלטון ובאורחות חיים; קיים תיאור של המנגנון באמצעותו פלח מסויים בחברה חי חיים מיטביים על חשבון פלחים אחרים שמשועבדים לו. אבל לפחות בספר הראשון (זה כל מה שקראתי עד כה…) הצד הדיסטופי הוא רק סיפור המסגרת, והעיקר המטלטל של הספר הוא סיפור של הישרדות בתוך מעין תכנית ריאליטי/קרב גלדיאטורים עד המוות. מאבק ההישרדות הזה אופייני יותר לספרות פוסט-אפוקליפטית.
אם הספרות הדיסטופית עוסקת בסדר חברתי נוקשה, הרי שהספרות הפוסט-אפוקליפטית עוסקת במאבק שמתקיים לאחר שהסדר החברתי התמוטט. רומן פוסט-אפוקליפטי מתרחש בעולם שחווה שבר גדול: אסון טבע, משבר אקולוגי, מלחמה גרעינית וכיוצא בזאת. הדמויות בספר מנסות לגרד לעצמן קיום כלשהו על ומתוך שברי העולם שחרב. לעיתים תושבי העתיד הזה נוברים כארכיאולוגים במה שאנחנו השארנו מאחור, מנסים לנחש איך חיינו וממחזרים את שרידי התרבות שלנו לשימושם. הרובוט וולי בסרט "וולי" חי בישימון פוסט-אפוקליפטי. לעיתים קרובות זהו עולם אלים מאוד, עולם בלי חוק או סדר שבו מי שלא תוקף מותקף. סרטיו של קווין קוסטנר "הדוור" ו"עולם המים" מתרחשים בעולמות פוסט-אפוקליפטיים, וכך גם הסרט "מקס הזועם". בספרות הנוער, הספר "הכחול האבוד", אף הוא מאת לואיס לורי, הוא דוגמה טובה לסיפור פוסט-אפוקליפטי.
פוסט-אפוקליפסה לנוער
ספרים יכולים להיות גם דיסטופיים וגם פוסט-אפוקליפטיים. סדרת "כעורים" מאת סקוט ווסטרפלד – בקרוב בהוצאת גרף – מתרחשת במובלעת דיסטופית בעולם פוסט-אפוקליפטי. מאות שנים לפני תחילת העלילה, זיהום מיסתורי פשט במאגרי הדלק של העולם והפך את כל הדלק לנפיץ. כל המנועים בעולם התפוצצו והחברה קרסה – היינו, פוסט-אפוקליפטי. אבל העיר שבה מתרחשת העלילה היא עיר ששוקמה ומתנהלת בסדר מופתי ומענג: בגיל שש-עשרה עוברים תושביה ניתוח שעושה אותם יפי-תואר, ומאותו רגע ואילך חייהם הופכים לחגיגה אחת גדולה של מסיבות ובילויים. אלא שמאחורי הקלעים, כמובן, מסתתר סוד נוראי – דיסטופיה.
גם וגם
בל נשכח גם, שספר או סרט יכולים לתאר עתיד רע ומדכא, בלי שיהיה לא דיסטופי ולא פוסט-אפוקליפטי. כזה הוא "בלייד ראנר", לדוגמה: אין בו לא אסון שכילה את מחצית האנושות, ולא סדר מופתי שמדכא את הנפש האנושית. סתם נאחס.
ולסיום, כלל אצבע לאבחנה בין דיסטופיה לפוסט-אפוקליפסה: אם זה לבן וסטרילי, זה דיסטופי. אם זה מטונף וקרוע, זה פוסט-אפוקליפטי.
רואים כמה כולם יפים ולבנים? דיסטופיה, בייבי! (מתוך "מרוץ לחיים" או "Logan's Run", 1976)
בפוסט הבא: מה בין פנטזיה אורבנית לרומן על-טבעי
עוד דף אחד ודי 
לפי ההסבר שלך, ולמרות שאין הסבר ברור ב"משחקי הרעב" לגבי האופן שבו העולם הגיע למצבו (לפחות בשני הראשונים, שקראתי כבר), הוא גם דיסטופי וגם פוסט אפוקליפטי.
ותודה על התזכורת בעניין שני ספריה היפהפיים של לויס לורי. הם מוגדרים כספרי נוער, אבל מתאימים בהחלט גם למבוגרים. דמויות נפלאות ובלתי נשכחות.
(מתי יוצא "כעורים"?)
"כעורים" כבר תורגם ועבר עריכה ראשונית. מתי הוא ייצא, אני כבר מפחדת להתנבא. אינשאללה השנה בלי נדר אמן.
אגב, שמתם לב לדמיון בין העטיפות של "משחקי הרעב" ו"כעורים"? אני די בטוחה ש"כעורים" היה קודם. גם בעטיפות יש טרנדים…
גם גאטאקא מבהיק בלובנו, ותחנות חלל ממש מסנוורות – http://seri-levi.net/2011/09/15/moongattca/
וגם "איילנד".
סליחה. התכוונתי לשים את הלינק הזה – http://seri-levi.com/2011/09/15/moongatt/ המוביל לתקציר העניין.
אחלה פוסט. את הכתבה של מיה אפשר למצוא כאן:
http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/318/995.html
תגובה לגלעד: יפה ובהחלט רלוונטי. על המד"ב בכוונתי להרחיב בהמשך, אבל אני מסכימה עם הניתוח שלך. בכתבה במעריב צוטטתי כאומרת על המדע הבדיוני: "הספרות הזאת נודלת מתוך רצון לבדוק את ההשלכות הקיצוניות של תופעות שאנחנו עדים לראשיתן כאן ועכשיו". ממש דומה למה שכתבת אתה. את "גאטקה" כמעט הזכרתי בפוסט, אלא שלא ממש ראיתי את הסרט, אני יודעת עליו רק מקריאה עליו. על "מון" לא חשבתי אבל שיכנעת אותי.
לורה מילר השתמשה ב"משחקי הרעב" כעוגן למאמר מעניין מאוד על הסיבה לפריחה של הדיסטופיות לנוער בזמן האחרון.
המקור בניו-יורקר: http://www.newyorker.com/arts/critics/atlarge/2010/06/14/100614crat_atlarge_miller
והתרגום באתר האגודה: http://www.sf-f.org.il/story_1243
סדרת "משחקי הרעב" היא בהחלט גם פוסט-אפוקלטיפטית וגם דיסטופית. היא מתרחשת בעתיד, במה שנשאר מארצות הברית אחרי אסון אקולוגי לא ברור (וגם לא ידוע מה קרה לשאר העולם, אין התייחסות לזה בכלל). החברה שהתגבשה בעולם הפוסט-אפוקליפטי הזה היא חברה דיסטופית, של משטר טוטליטרי ששולט בהמונים באמצעות דיכוי, ובאמצעות משחקי הרעב.
ויש להוסיף גם שכדרכן של דיסטופיות, חלק מהעניין הוא לבקר את החברה שלנו כיום באמצעות החברה הדמיונית המוקצנת. ב"משחקי הרעב" ההתייחסות היא לתרבות היירטינג ובעיקר לתוכניות הריאלטי.
פוסט מעולה, מחדד עובדות לא ברורות. נהניתי לקרוא.
שמעתי על "המעניק" באנגלית אך לא קישרתי בינו לבין התרגום, כנראה מפני שלא שמעתי על הספר בעברית.
ד"א, אני מחכה לתרגום של "כעורים", שנשמע מצוין!
מה שם הסרט באנגלית?
והאם הוא שווה צפיה?
הסרט שממנו נלקחה התמונה? Logan's Run. לא חושבת שהוא עומד במבחן הזמן, הוא קמפי ונאיבי להפליא, אבל מצד שני קלאסיקה.
ראיתי אותו. פשוט אף פעם לא הכרתי אותו בשם הזה.
והוא אולי קמפי אבל מעלה נקודות מעניינות למחשבה
זה בין היתר כי אני טעיתי בשם ובאמת לא קוראים לו כך, אפילו בעברית. "מרוץ לחיים", כך מתברר: http://www.third-ear.com/Title/740/Logan's+Run
היי,
רשימה מעניינת מאוד. הז'אנרים האלה מאוד אהובים עליי, מסיבות לא ברורות (אני מניח שזה חיבה לסרטים פוסט-אפוקליפטים בגיל צעיר מדיי). כלל האצבע בסוף הרשימה הוא בהחלט משהו שאשתמש בו בעתיד 🙂
כמה הערות קטנות :
1. קיים הבדל בין אוטופיה (אין מקום) לבין אויטופיה (מקום טוב). יש דמיון כמובן בין המילים, אך ההבדל הזה של הי' (כמו שנאמר, המילים מגיעות מיוונית) כן קיים, והן לא מילים נרדפות. סר תומאס מור מלכתחילה כתב את סיפורו כ"אין מקום", מתוך כוונה להדגיש שאכן זהו עולם דמיוני שלא קיים במציאות.
2. יש סיפור אחד שהקדים את "עולם חדש ומופלא" (1932) ואת "1984" (1949), והוא "אנחנו" ליבגני זמיאטין, שנכתב עוד ב 1921. שני הסופרים הכירו את הסיפור ובמובנים רבים התבססו עליו, וגם הוא מציג את כל המאפיינים של דיסטופיה שהצגת.
3. בלייד ראנר הוא כן פוסט-אפוקליפטי. זה בא לידי ביטוי בספר עליו התבסס רידלי סקוט, "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" לפיליפ ק. דיק, שם בפירוש מצויינת "מלחמת העולם טרמינוס", והנשורת הרדיואקטיבית. ב"בלייד ראנר" אין אזכור לזה, אך מושג "העולמות החיצוניים" מדגיש את המעמד הנמוך של מי שנשאר בכדור-הארץ.
4. נראה בעיניי נכון גם לציין את הדיסטופיה הישראלית המעולה "הדרך לעין חרוד" לעמוס קינן. אמנם הוא אינו נמצד לכל כללי הדיסטופיה, ומתמקד, כדרכו של קינן, בדמות בודדת והעבר והדילמות שלה (כולל הגנבת פרטים אוטוביוגרפיים), אך הוא ללא-ספק בריחתו של הבודד מפני זרועותיה של ממשלה אכזרית (חונטה צבאית, במקרה של "הדרך לעין חרוד").
5. קיימים אינספור דיסטופיות וספרים פוסט-אפוקליפטיים שראוי להזכיר, אבל אני דווקא מעוניין לציין שני אנתולוגיות של סיפורים קצרים העוסקים בשני הנושאים, לחוד. שניהם לוקטו על-ידי ג'ון ג'וזף אדאמס :
Wastelands: Stories of the Apocalypse : http://www.amazon.com/Brave-New-Worlds-Dystopian-Stories/dp/1597802212/ref=sr_1_1?ie=UTF8&qid=1324890618&sr=8-1
Brave New Worlds: Dystopian Stories : http://www.amazon.com/Brave-New-Worlds-Dystopian-Stories/dp/1597802212/ref=sr_1_1?ie=UTF8&qid=1324890618&sr=8-1
ובל נשכח את "מכונת הזמן" של ה' ג' וולס. דיסטופיה במיטבה, ולדעתי הקדים את כל שאר הדוגמאות שניתנו.
א. תודה רבה על ההסבר המצויין בעניין דיסטופיה מהי. זה בהחלט עזר לי להבין טוב יותר את הז'רגון הקהילתי.
ב. בלי קשר לנושא הרשומות, מאד כיף שאת כותבת כאן שוב.
ג. נדמה לי שיש לך טייפו בפסקה השלישית. כתוב "אורח מבחוץ שמתוודה אל אורחותיה" ואני חושבת שצריך להיות "מתוודע".
תודה וצודק, תכף מתקנת.
פוסט נהדר בסדרה מאירת עיניים.
תודה על הפוסט המעניין!
(ואם כבר עמוס קינן, "שואה 2" הוא הספר הכי דיסטופי שלו בעיני (ובכלל, מעניין לראות שבהרבה ספרים שלו יש אלמנטים לא ריאליסטיים שנוהגים לשייך (בצדק או שלא) למד"ב ופנטסיה, למשל "את והב בסופה" המעולה שלו מכיל אלמנטים רבים כאלו).
ואיך אפשר דיסטופיות בלי הסיפור המרהיב של אורסולה ק. לה גוויין "אלו שעוזבים את אומלס":
http://harelbarzilai.org/words/omelas.txt
סיפור זוכה הוגו, ובצדק. יצירה ענקית.)
ולהוסיף לרשימה :
בתחום הנוער יש לנו את ההצהרה של ג'מה מלי שהיא דיסאוטופיה ובמסגרת שלה גם עונה לכמה קרטריונים של פוסטאפוקלפטי . ואת גוונים של אפור ( לא תורגם ) של ג'ספר פורד .
על תנשך את השמש של טאנט לי הוא אחד הבודדים שברור לחלוטין שהוא שייך לקטגוריה של דיסאוטופיה אבל מאוד קה להצביע על התשובה ללמה הוא שיך לשם
בתחום הדיסטופיה והפוסט-אפוקליפסה בקולנוע, ראוי להזכיר את Silent Running, סרטו של דאגלס טרמבול – שמתרחש בעתיד שהוא גם זה וגם זה, מבלי להראות שום דבר מהם על המסך עצמו. כאשר הסרט יצא, הוא נחשב לכשלון, אבל היום הוא מוכר כאחד מסרטי המד"ב המשפיעים והמצוטטים ביותר בכל הזמנים: בין הסרטים שהושפעו ממנו אפשר למנות את "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס, את "נאוסיקה מעמק הרוח" ו-"לפוטה המצודה המעופפת" של הייאו מיאזאקי, את הקומדיה הבריטית "ננס אדום" ואת הסרטים "וול-אי", "גאטאקה" ו-"מון" שכולם הוזכרו פה. זה באמת סרט שהקדים את זמנו בצורה מטורפת. לפני כמה שנים טובות פרסמתי עליו כתבה באתר האגודה (קישור בניק-לינק).