מחשבה על האסתטיקה של העתיד

לא נותנים לי לישון בבית הזה, העירו אותי הלילה כל כך הרבה פעמים שלא הצלחתי לחזור להירדם ואני כבר לפחות שעה מתגלגלת במיטה עם מיגרנה ומחשבות טורדניות על מה אכתוב בבלוג. וככה נולד לו פוסט ביניים, עוד לא, כפי שהבטחתי, על הפנטזיה האורבנית והרומן העל-טבעי, אלא מחשבת לוואי על עיצוב העתיד.

באחת ההערות לפוסט שכתבתי, הו, כל כך מזמן, על הסטימפאנק, הציע מגיב בשם אורי את הסרטים "ברזיל" ו"12 הקופים" כדוגמאות לסטימפאנק, והמגיבה יעלת ישר התנפלה עליו, ובצדק. סטימפאנק זה לא, כי בסטימפאנק יש חזרה אל העבר והסרטים שהוזכרו הם סרטים עתידניים. אבל יש משהו משותף לאסתטיקה של הסרטים הללו ולאסתטיקה של הסטימפאנק: אסתטיקה אקלטקטית של גבב מכונות עם חומרים אורגניים, שבה נדמה שלמכונות יש חיים משלהן וכל אחת היא שונה וייחודית, והאנשים סופגים לתוכם את הטכנולוגיה, כך שחל טישטוש גבולות בין החיים למכונה, בין המכאני לאורגני. זאת אסתטיקה אופיינית לטרי גיליאם (שביים הן את "12 הקופים", הן את "ברזיל"), לטים ברטון ("המספריים של אדוארד", "סליפי הולו"), לז'אן פייר ז'נה ("דליקטסן", "עיר הילדים האבודים") ועוד, והיא אכן מתלבשת יפה הן על סרטים עם עלילה עתידנית, הן על סרטים שמתרחשים בסוג של עבר אלטרנטיבי. המשקפות שמגדילות את העיניים ומעוותות את הפנים, ריבוי צינורות ושעונים, ומעל לכל שיכבת פיח ושמן – אנחנו מכירים את האסתטיקה המכאנו-נוּארית-עתידנית-עָבָרית הזאת, גם אם אין לנו שם בשבילה.

מבחינת ז'אנרים ספרותיים, "12 הקופים" הוא סיפור די קלאסי של פרדוקס מסע בזמן עם מרכיב פוסט-אפוקליפטי, "ברזיל" בהחלט סיפור דיסטופי, ובכלל לא מדובר באותו ז'אנר. אבל אולי הסרטים האלה מדגימים מדוע זו טעות לבלבל בין מוסכמות קולנועיות למוסכמות ספרותיות, שהרי מבחינת שפה קולנועית, אי אפשר לטעות בקשר בין שני הסרטים ובשפת הקולנוע האופיינית של טרי גיליאם.

ולא שאין שום מתאם בין זרמים בקולנוע לזרמים בספרות. אני בעצמי בניתי את ההגדרה של סטימפאנק מתוך הנחה שמדובר בסוג של אופנה ואסתטיקה לא פחות מאשר בז'אנר ספרותי, ושקשה להפריד ביניהם; אני בעצמי ערכתי את האבחנה שדיסטופיות נוטות להיות לבנות ונקיות, בעוד פוסט-אפוקליפסות נוטות להיות מלוכלכות ובלויות. אבל הנה דוגמת נגד מצויינת: "ברזיל" הוא סרט דיסטופי שכולו מטונף וקרוע, ובכלל אינו דומה לקווים הבאוהאוזיים הנקיים שאני משייכת לז'אנר הדיסטופיה.

בנקודה זאת ראוי לזכור, שמדע בדיוני עתידני משקף בהכרח את התקופה שבה הוא נכתב ונוצר. אנחנו לא יודעים איך ייראה העתיד, אנחנו יכולים רק לנחש ולדמיין מתוך מה שאנחנו מכירים היום. ולכן דימויי העתיד של שנות השישים היו הרבה יותר גיאומטריים ואופ-ארטיים מאשר דימויי העתיד של היום. לאורך העשורים מתחילת המד"ב ועד היום, העתיד הלך והתלכלך, והתמלא פיח, לכלוך וזוהמה. לא שאני חוזרת בי מהקביעות שקבעתי לגבי הניקיון של דיסטופיה לעומת הלכלוך של פוסט-אפוקליפסה: סטריליות והאחדה ויזואלית הן מטאפורות חזקות מאוד לחנק של הממסד הדיסטופי, כשם שקרעים ושברים הם סמנים בלתי נמנעים של השבר הפוסט-אפוקליפטי. ועם זאת, דימוי ויזואלי של דיסטופיה שמצולם היום יהיה שונה מדימוי ויזואלי של דיסטופיה שצולם בשנות השישים.

ולראייה, ראוי להשוות בין דימויים של אותו עתיד כפי שהשתנו לאורך העשורים: "1984" של ג'ורג' אורוול כפי שצולם ב-1956 וב-1984.

1984 בעיני 1956

1984 בעיני 1984

כשחושבים על זה, "העתיד מעולם לא נראה קודר יותר" יכול להיות היגד מדוייק לחלוטין לגבי מוסכמות קולנועיות.

יש קשר בין הספרות לבין הקולנוע, אפילו קשר הדוק, ומי שמעוניין להגיע להבנה עמוקה של המדע הבדיוני לא יכול לנתק בין מדיום למדיום. עם זאת, צריך לזכור שבכל זאת יש הבדל בין ספרות לקולנוע. בפוסטים שלי אמשיך לתת דוגמאות מעולם הקולנוע והטלוויזיה, פשוט כי הדוגמאות מוכרות ונגישות לכולם. עם זאת, הז'אנרים שאני מעוניינת לחקור הם בעיקרם ז'אנרים ספרותיים, לא קולנועיים.

פוסט זה פורסם בקטגוריה ז'אנרים, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על מחשבה על האסתטיקה של העתיד

  1. דפנה לוי הגיב:

    בהערת אגב: אכן אחד הדברים המטרידים בסדרות פופ עתידניות מז'אנר מסע בין כוכבים – שלזכות הדמיון של יוצריה יאמר שהגו את רוב הגאדג'טים לפי שסטיב ג'ובס אפילו חלם להעתיק אותם יום אחד – אין אופנה… כולם לבושים ומסתרקים אותו דבר. האם ככה אנחנו נראים במבט מגבוה?

  2. יעל כהנא הגיב:

    ההתייחסות שלך לדימויי העתיד הזכירה לי את הסרטון הזה:

    (שגיליתי בבלוג "בוינג בוינג" – http://boingboing.net/2011/11/25/1930s-newsreel-predicts-fashio.html )

    אגב, דוגמה קולנועית לסטימפאנק היא סרט הקיץ Wild Wild West, שאני מודה שלא ראיתי, אבל נתקלתי בקליפ של שיר הנושא.

    • gilibug הגיב:

      לא מצליחה לראות את הסרטון בטלפון שלי אבל זה נראה משעשע. לגבי סרט המערב הפרוע – לדעתי זוהי דוגמה מובהקת לסטימפאנק, ואפילו ציינתי אותה אז בפוסט! האם שכחתי לקשר אליו? אתקן זאת כשתהיה לי שוב גישה למחשב.

    • gilibug הגיב:

      אדיר. "או, סוויש!"
      והזעזוע מהמחשבה שכבר לא נצטרך חצאיות כלל!

  3. אור הגיב:

    עשו גרסה ל-1984 בשנת 1984? אני תוהה אם הם תכננו את זה מראש (ואז היו מאוד מרוצים מעצמם) או שזה היה במקרה.
    והאמת היא שדווקא אצל טים ברטון אני חושבת שאסתטיקת הסטימפאנק הרבה יותר "סטימפאנקית" מאשר אצל במאים אחרים. כלומר… אדוארד אמנם נמצא בעולם המודרני, אבל כל הלבוש שלו (שלא לדבר על המספריים) היו משתלבים יופי בלונדון הויקטוריאנית…

  4. דור אנגל הגיב:

    "האבחנה שדיסטופיות נוטות להיות לבנות ונקיות, בעוד פוסט-אפוקליפסות נוטות להיות מלוכלכות ובלויות. אבל הנה דוגמת נגד מצויינת: "ברזיל" הוא סרט דיסטופי שכולו מטונף וקרוע, ובכלל אינו דומה לקווים הבאוהאוזיים הנקיים שאני משייכת לז'אנר הדיסטופיה."

    לא ראיתי את "ברזיל" אבל אני מניח שהבנתי למה התכוונת במשפט, ויש פה פגם באבחנה- סרטים\ספרים\עולמות דיסטופיים מחד באמת אסתטיים,לבנים,ונקיים אבל הניגוד לעניין באותו עולם הוא כל המטונף והקרוע שנמצא בשפע, כלומר החברה העליונה באמת חיה בתוך עולם של לובן ויוקרתיות אבל מחוץ לאיזור הזה הכל יהיה מטונף וקרוע.

    תקני אותי אם אני טועה ו"ברזיל" מהווה דוגמא נגדית מצויינת גם לעניין הזה.

  5. אהרון הגיב:

    "גבב מכונות עם חומרים אורגניים, שבה נדמה שלמכונות יש חיים משלהן וכל אחת היא שונה וייחודית, והאנשים סופגים לתוכם את הטכנולוגיה, כך שחל טישטוש גבולות בין החיים למכונה, בין המכאני לאורגני."

    זה כמובן מעלה בזכרון את יצירותיו/עיצוביו של גייגר ותרומתו לסרטי "הנוסע השמיני" על תפאורתם ומפלצותיהם המכאנו-אורגניים, את ה"בורג" בחלק מסרטי סטאר-טרק, ובמידה מסוימת גם את "אקזיסטנז" של קרוננברג…

    ותודה על הרשימה המעניינת!

    • gilibug הגיב:

      כן, גם אני חשבתי על גייגר ועל הנוסע השמיני, אבל יש גבול כמה אפשר לדחוף לפוסט אחד. ממליצה על ספר נוער שלא תורגם לעברית, Ancient Appetites מאת Oisinn McGann, שפשוט לא הצלחתי לסווג אותו. פנטזיה? מד"ב? לא ברור. מתרחש בעולם שבו תרבות ויקטוריאנית למדי אבל יש מכונות עם נשמה, לדוגמה, אופנוע עם אישיות של סוס פרוע, והם כנראה בכלל יצורים חיים. ויש שם איזו שושלת של בני אצולה שמתחזקים ממגע עם זהב, וכל הזמן מנסים לרצוח זה את זה בשביל השליטה בשושלת, אלא שמתברר שהם יכולים להיות אלמותיים ואבות אבותיהם חוזרים לחיים ומצטרפים למאבק הירושה… ביזארי ביותר. הספר היה הזוי כל כך שאני בקושי מצליחה להיזכר בעלילה שלו. איך הגעתי לזה? אה כן, גייגר והאופנוע החי.

  6. רני הגיב:

    סרט חדש נוסף (שעדיין לא הופץ בארץ) שיכול להשתייך לרשימה הזאת מבחינה אסתטית הוא "הוגו" של מרטין סקורסזה (המתבסס על "ההמצאה של הוגו קברה", ספר נוער שיצא גם בעברית). הסיפור מתרחש אמנם בפריז של תחילת המאה ה – 20, אבל האסתטיקה של הסרט מאד סטימפאנקית, וזהו גם אחד הסרטים הבודדים שראיתי שעושה שימוש מצוין בטכניקת התלת מימד שפושה בבתי הקולנוע שלנו לעיתים ללא שום הצדקה. הסרט עצמו בעייתי מהרבה בחינות אחרות, אבל האסתטיקה שלו לבדה מצדיקה צפייה על גבי מסך גדול.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s