שיר אהבה לעיר: הפנטזיה האורבנית

 התכוונתי לכתוב על הקשר בין  שני ז'אנרים שעל פניהם אמורים להיות בלתי תלויים, אך למעשה קיימת ביניהם חפיפה רבה והרבה בלבולים: הרומן העל-טבעי והפנטזיה האורבנית. אני רואה שלא אספיק לגעת בשניהם באותו פוסט, על כן אפתח בתיאור הפנטזיה האורבנית, כפי שאני מבינה אותה.

פנטזיה אורבנית, למי שלא יודע, היא מאוד "אִין" עכשיו, ועל כן נדמה שלאחרונה כל פנטזיה שמתרחשת בעיר מיד סופחת אליה את התווית "פנטזיה אורבנית". סילחו לי אם אני טהרנית בעניין הזה. המון פנטזיות מתרחשות בערים, אבל לא כולן עוברות את הרף שלי לפנטזיה אורבנית. מבחינתי – וברור לי שרבים יחלקו איתי על ההגדרה הזאת – על מנת שפנטזיה שמתרחשת בעיר תהיה פנטזיה אורבנית, צריכים להתקיים גם התנאים הבאים:

1. העיר המתוארת צריכה להיות עיר אמיתית.

2. העיר המתוארת צריכה להיות עיר עכשווית.

בזאת פסלתי מדיון יצירות פנטזיה רבות וטובות שעוסקות בחווית החיים בעיר: מ"הבריון של ארצ'ר" של דיאנה וין ג'ונס ועד The City and the City של צ'יינה מייוויל. אבל אני רואה הבדל גדול בין ערים שנתפרו על מידות הפנטזיה, לבין פנטזיה שנתפרה על מידות הערים. הקסם בפנטזיה אורבנית, בעיני, הוא במפגש בין המוכר והזר, בין המודרני והעתיק, בין היומיום והאגדה – ולשם כך חובה שתהיה לפנטזיה האורבנית רגל אחת נטועה בעולם שלנו, האמיתי והמוכר לנו כביכול.

לא פנטזיה אורבנית

פנטזיה אורבנית נוצרת מתוך המתח המתמיד בין חיי העיר לבין העולם הנסתר, הפנטסטי, המתקיים איתה ובתוכה, בין חרכיה. אותו עולם נסתר הוא חלק בלתי נפרד מהעיר, אך הוא מתקיים ברובד או במימד אחרים, שרק יחידי סגולה יכולים לגשת אליהם. תארו לכם מפה של עיר, ועליה שקף: העיר היא הבסיס לכל, הפנטזיה שכבה סמויה שהתקיימה באותו חלל מאז ומעולם, אך נסתרה מעיני הקרטוגרפים השגרתיים. עלילה של פנטזיה אורבנית קלאסית היא גילוי מחדש של העיר על ידי גיבור תושב המקום שעיניו נפקחו זה-עתה לרובד הסמוי.

שיר אהבה ללונדון

כזהו סיפורו של תושב לונדון ריצ'רד מייהו, גיבור הספר "לעולם-לא-עולם" מאת ניל גיימן. בעקבות מפגש עם נערה מסתורית מתוודע ריצ'רד מייהו אל "לונדון תחתית", לונדון של מטה שמתקיימת במנהרות הרכבת התחתית הנטושות, בחנויות אחרי שעות הסגירה, ומתחת לאפם של תושבי לונדון-של-מעלה שבכלל לא רואים את התמהונים ההומלסים כביכול המסתובבים ביניהם. כזה גם סיפורה של אדי מק'קאנדרי, גיבורת "המלחמה למען האלונים" מאת אמה בול, המגלה שעירה, מיניאפוליס, היא זירת קרב בין שני חצרות של פיות. מרגע שנפקחו עיניהם של שני הגיבורים למציאות האחרת המתקיימת במקביל אליהם, חייהם לא יכולים לשוב להיות כפי שהיו. מבלי שעזבו את ביתם, עזבו הגיבורים הללו את עולמם.

שיר אהבה למיניאפוליס. (מה יש? אסור לאהוב את מיניאפוליס?)

פנטזיה אורבנית היא מסע תגלית ושיר אהבה לעיר ספציפית. את העלילות של "לעולם-לא-עולם" ו"המלחמה למען האלונים" אי אפשר היה להעתיק לעיר אחרת מבלי לשנות אותן מהותית, שכן אתריה של העיר ותולדותיה שזורים בעלילה. העיר היא דמות מרכזית, שמורכבותה הולכת ומתבררת לאורך העלילה. אנחנו אולי הכרנו את פניה הפומביים, היצוגיים, הרציונליים: כעת אנו מתוודעים אל חייה הסודיים, אל תשוקותיה ויצריה, אל חטאיה ומכמניה.

לעניות דעתי, אנחנו מוקסמים לחשוף כך את העיר בין היתר, כי ברור לנו שלעיר אמיתית יש באמת רבדים סמויים מהעין. לעיר יש חיי לילה וחיי יום, יש עולם של פשע שלא מוכר לאזרחים שומרי חוק, יש פינות נסתרות שבהן אנשים חיים ומתים מבלי שנדע על קיומם. בישראל אנחנו מצטיינים בלא-לראות אוכלוסיות שלמות שחיות בינינו. אז למה שלא יחיו בינינו גם פיות? ערפדים? קוסמים?

התכונה המופלאה ביותר של הפנטזיה האורבנית היא היכולת הטרנספורמטיבית שלה שמשליכה על העולם האמיתי. אנחנו צוחקים בתענוג כשאנחנו מגלים שבניו-יורק של ריק ריירדן, בניין האמפייר סטייט הוא מושב אלי האולימפוס – ולעולם לא נראה את  האמפייר סטייט באותו אור. בזכות ג'יי קיי רולינג, תחנת הרכבת קינגס קרוס בלונדון לעולם תהיה נקודת המעבר אל רכבת האקספרס להוגוורטס. לא נוכל להסתובב ברחובות ניו אורלינס מבלי לחפש את הערפדים של אן רייס. היצירות שקראנו ושאהבנו, הופכות להיות חלק מחווית העיר שלנו. ואולי עכשיו מובן יותר מדוע אני מתעקשת שפנטזיה אורבנית חייבת להתקיים בעיר אמיתית, עכשווית.

אולי בפוסט הבא אגיע סוף-סוף לדון ברומן העל-טבעי ובקשר בינו לבין הפנטזיה האורבנית. לבינתיים, אקנח מהעמודים האחרונים של הספר "עיר של עצמות" מאת קסנדרה קלייר. להלן תיאור הנוף שרואה גיבורת הספר, קליירי, בנסיעה על אופנוע מעופף מעל העיר ניו-יורק. אני מבטיחה שהפסקאות הללו לא יהרסו לכם את הקריאה בספר, והן רלוונטיות למה שכתבתי היום. תרגמה אינגה מיכאלי.

מבט על ניו-יורק מאופנוע מעופף

הרוח בידרה את שיערה כשטיפסו מעלה, מעל הקתדרלה, מעל הגגות הסמוכים של רבי-הקומות ושל בתי-הדירות. ופתאום היא היתה פרושה לרגליה, כמו קופסת תכשיטים פתוחה, העיר הזו שהיתה מאוכלסת יותר ומדהימה יותר מכפי שאי-פעם שיערה לעצמה: הנה מלבן האיזמרגד של סנטרל פארק, מקום מפגשן של הפיות בערבי הקיץ; הנה האורות של המועדונים והברים באזור הדאונטאון, שם נהגו הערפדים לרקוד אל תוך הלילה בפּנדמוֹניוּם; וגם הסמטאות של צ'יינה-טאון, משכנם הלילי של אנשי הזאב, עם הפרוות הבוהקות ששיקפו את אורות הכרך. הנה המכשפים שהתהלכו בעיר במלוא הדרם – עם כנפי עטלף ועיני חתול; והנה, כשחלפו מעל הנהר, גם הבזק של זנבות ססגוניים מתחת לפני המים הכסופים, ברק רגעי של שיער ארוך ושזור פנינים, וגם צחוקן הגבוה והגלי של בתולות הים.

ג'ייס פנה להביט בה מעבר לכתפו, והרוח פרעה את שיערו. "על מה את חושבת?" קרא לעברה.

"איך שהכול שונה שם למטה, אתה יודע, מאז שהתחלתי לראות."

"הכל בדיוק אותו דבר שם למטה," הבהיר, והפנה את האופנוע אל האיסט ריבר. הם טסו שוב לעבר גשר ברוקלין. "את היחידה שהשתנית."

  …

היא לא שמעה אותו צוחק, אבל הרגישה בכך, ברטט שהרעיד את צלעותיו ועבר מהן אל קצות אצבעותיה. היא אחזה בו חזק כשהרים את כידון האופנוע; הוא לחץ על ידית הגז, והם נורו קדימה ומעל הגשר, כמו ציפורים ששוחררו מכלובן. בטנה התהפכה כשהנהר הכסוף נמוג והתרחק, וכך גם צריחי המגדלים שקישטו את הגשר. אך הפעם פקחה קליירי את עיניה לרווחה, וראתה הכול.