פיאז'ה חילק את שלבי התפתחות הילד לתקופה הסנוסרית/מוטורית, השלב הפרה-אופרציונלי, שלב האופרציות המוחשיות ושלב האופרציות הפורמליות. תיאורית התפתחות הילד של אריקסון מפרטת שלבים רבים יותר: השלב האוראלי-סנסורי, השלב השרירי-אנאלי, השלב הלוקומוטורי-גניטלי, שלב החביון ועוד. ואיכשהו כל מומחי התפתחות הילד המפורסמים פספסו שלב חשוב בהתפתחות של ילדות קטנות: שלב הנסיכות. זה השלב שבו ילדות קטנות נעשות אובססיביות לגמרי בכל מה שקשור לנסיכות, רוצות ללבוש רק ורוד עם נצנצים, ומכריחות את ההורים שלהם לרכוש הרבה מוצרים של דיסני. מה, לא?
בעולם הממותג שבו אנו חיים, הורים/צרכנים נוטים לפעמים לבלבל בין שלבי התפתחות ביולוגיים, להתוויה השיווקית המלאכותית לחלוטין שנקבעה על ידי תאגידים מסחריים. אין תחום שבו הבלבול הזה בולט יותר, משפיע יותר ומזיק יותר מאשר בתחום ההפרדה המגדרית בין בנים לבנות. כתבתי כאן פעם על המצאת הצבע הוורוד כ"צבע של בנות" בתחילת המאה ה-20: בניגוד לרושם העשוי להיווצר לצרכן המודרני, כאילו לבנות יש זיקה מולדת לצבע הוורוד, מדובר בקביעה שיווקית שהתבססה בתודעה הצרכנית אי שם אחרי מלחמת העולם הראשונה. כיום הצבע הוורוד שולט בצעצועים, בגדים ומוצרים אחרים המשווקים לבנות, יותר מאשר בדורות קודמים: למעשה, מאז שנות החמישים יש עלייה מתמדת בשיעור הצעצועים המשווקים כמתאימים רק למגדר אחד, וירידה בשיעור הצעצועים ה"ניטראליים". הוורוד משמש תמרור המסמן לצרכנים מה "הוחלט" מגבוה שמתאים לבנות; בד בבד זהו תמרור אזהרה, שמסמן לבנים "בזה אסור לגעת".
Credit: Reuters/Charles Platiau
מה שמרשים עוד יותר מהעלייה הדרמטית בהפרדה המגדרית בשיווק צעצועים, הוא עד כמה הציבור מוכן לקבל זאת כחלוקה טבעית מובנת מאליה ואפילו רצויה. כאשר רשת טארגט האמריקאית הודיעה בקיץ האחרון שתבטל את סימון המדפים במדור חנויות הצעצועים לפי "בנות" ו"בנים", היו, לצד המברכים, הורים שהגיבו בחמת זעם ובאיומים להחרים את הרשת. "הדבר המשעשע בכל זה," כתב אז קן דנמיד, "הוא שנראה שמרבית המגיבים נגד הצעד מבלבלים בין שינוי השילוט לבין ביטול של מגדר בכלל, שזה אבסורד גמור. למראית עין נראה כאילו לאנשים אין שום תפישה שלשלטים הללו, ולקיומם של מדפים ממולאים צעצועים וורודים 'לבנות בלבד', אין שום קשר לזהות מגדרית מולדת, אלא אך ורק לשיווק."
בתגובות דומות נתקלה חמוטל ברקן-בארי, כאשר פתחה בקניון גבעתיים את חנות הצעצועים "טומי ואניקה", שבה באופן מודע ומכוון אין הפרדה בין מדפי צעצועים לבנים למדפי צעצועים לבנות. "כשלקוחות מבקשים מתנה לגיל מסוים, הם המומים כשאני נמנעת מלשאול אם המתנה לבן או לבת. מבחינתי זה לא רלוונטי. אני מציעה מוצרים בהתאם לגיל, לתקציב ולתחומי העניין ולא בהתאמה למגדר. הדינמיקה עם הלקוחות ברגעים האלה מאתגרת בכל פעם מחדש", מספרת ברקן-בארי. היא מתארת שלל סיטואציות בהן ניסיון לבחור מתנות שלא בהתאם לסטריאוטיפים מגדריים גרר תגובות זעם או בושה בקרב לקוחות, ובהן: "לקוחה כעסה עלי כשהסתבר שיש לי לקישוט אריזת המתנה רק סרט בצבע אדום, כי הרי זה צבע לבנות ומדובר במתנה לבנים." קידוד הצבעים השרירותי חדר עד כדי כך, שיש הרואים עלבון או פגיעה בזהות המינית של ילדים, בעצם בחירת צבע הצעצועים שבהם ישחקו, או צבע אריזתם.
בדומה לשיוך המגדרי של הצבע הוורד, כך גם "שלב הנסיכות" שרבים כיום מחשיבים אותו שלב בלתי נמנע בחייהן של ילדות קטנות, אף הוא המצאה שיווקית. ומעשה שהיה כך היה. בשנת 2000, עלה במוחו של מנהל בחברת דיסני בשם אנדי מוני להחיות מחדש סרטים ישנים של האולפן כגון "שלגייה" (1938) "סינדרלה" (1950) ו"היפהפייה הנרדמת" (1959), ולכרוך את כולם יחד תחת שם המותג "הנסיכות של דיסני". הרעיון היה להפגיש בין דמויות הנסיכות מתוך הסרטים השונים, על מנת לשווק דרכן מוצרים נלווים כגון בובות, תחפושות ועוד. כצעד שיווקי מדובר היה בהצלחה מסחררת, ותוך שלוש שנים הכניס מותג "הנסיכות של דיסני" יותר ממיליארד דולר (על כך בכתבה של קלייר סודאת').
מותג הנסיכות השתרש עד כדי כך שהוא הוביל שינוי תרבותי בארצות הברית ובמערב, כפי שתיעדה פגי אורנסטין בכתבתה "מה רע בסינדרלה", ומאוחר יותר בספרה "סינדרלה אכלה את הבת שלי". פתאום היו מוצרים ממותגי-נסיכות בכל מקום, וכאם לילדה קטנה, היא הבחינה שעוד ועוד אנשים מניחים כמובן מאליו שנסיכות הן האהבה הגדולה של בתה. "נשברתי סופית במרפאה של רופאת השיניים," היא מספרת. "כשהיא הצביעה על כיסא הטיפולים שלה, ושאלה, 'את רוצה לשבת על כס הנסיכות המיוחד שלי, כדי שאנצנץ לך את השיניים?' פשוט התחרפנתי. 'אוי למען השם,' הטחתי בה. 'יש לך גם מקדחה של נסיכות?'"
כפי שמציינת אורנסטין, וגם אני, אין כל פסול בחיבה של ילדות לנסיכות כשלעצמה. הבעיה היא שאת מעגל הקסמים שנפתח במיתוג נפרד לבנים ולבנות, קשה מאוד לבלום – וגם דיסני בעצמה נלכדה בו. "זה זמן מה," כותב ג'ים מקווארי, "מתקיים מאבק בתוך דיסני, בין מחלקת הרישוי למחלקת ההפקה… תוכניות המיתוג היו הצלחות כבירות, אבל הן עמדו בסתירה ישירה לפילוסופית 'הסרטים שלנו נועדו לכולם' של האולפנים. אגב שיווק הצעצועים, הם בטעות מיתגו מחדש את רוב הקטלוג הישן של דיסני בתור 'סרטים של בנות'." (בעבר כתבתי בבלוג על סתירה דומה בין המסרים העולים מ"סרט הלגו" לבין השיווק בפועל של צעצועי לגו.) מותג "הנסיכות של דיסני", אף שבזכותו נמכרו מוצרים רבים, הפך למכשלה בשיווק של סרטים. עד לעשור האחרון נקראו סרטי דיסני על שם האגדות והמעשיות ששימשו להם בסיס, אבל בשנת 2010 כשהופץ סרט המבוסס על סיפור רפונזל, שונה שם הסרט ל"Tangled" (בעברית, "פלונטר"), ומערך הקדימונים הדגיש את הדמות הגברית בסרט, על מנת שלא יסבול מהסטיגמה המרחיקה של "סרט לבנות". כך גם שובר הקופות הגדול של שנת 2013 "Frozen" ("לשבור את הקרח") שווק תחת שם שאינו מרמז על קישורו לנסיכות, ובקדימונים הראשונים של הסרט נראו אך ורק דמויות זכריות. דיסני הכניסה את עצמה למילכוד: המיתוג הנפרד של תחומי בנים לעומת תחומי בנות, צמצם כביכול את קהל היעד של סרטים שבעבר היו נחשבים סרטים לכל המשפחה, וכיום נתפשים סרטי בנות בלבד.
במצב שבו דיסני רשמה הצלחות כבירות בשיווק ממוקד לבנות, נוצר כביכול פער בכל הנוגע לשיווק לבנים. כעת חיפשה דיסני מותג מקביל לבנים, שיביא הכנסות דומות. הפתרון שמצאו היה לרכוש שני מותגים שאמורים היו למצוא חן בעיני בנים: את גיבורי-העל של מארוול, ואת סדרת סרטי "מלחמת הכוכבים". אלא שמחלקת השיווק של דיסני התייחסה למותגים הללו כאילו מדובר במותגים לבנים בלבד – וכך החלה לקבל סדרת החלטות מביכות יותר ויותר, בנוגע לצעצועים ששווקו לצד סרטיה החדשים. כשיצאו הצעצועים הראשונים לסרט "שומרי הגלקסיה", היו ששמו לב שכמעט אין צעצועים של הדמות הנשית, גמורה. מחיקת הדמות הנשית היתה בוטה יותר בצעצועים הנלווים לסרט "הנוקמים – עידן אולטרון": שם דמותה של נטשה רומנוף לא סתם נעדרה, כי אם הוחלפה בדמויות גבריות. שיא השיאים, לפי תגובות הקהל במדיה החברתית, הוא היעדרותה של ריי מצעצועי "מלחמת הכוכבים", מכיוון שמדובר בגיבורה הראשית של הסרט!
ערכת משחק "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר". שש דמויות זכריות – אבל איפה ריי? https://twitter.com/JamieFord/status/664824284938809345
אז מה קורה פה? ההסבר המתבקש הוא שמדובר במחשבה מעגלית של מחלקת השיווק, שמנציחה ומחזקת את ההפרדה שהיא עצמה המציאה. ההנחה שבנות לא קונות צעצועי אקשן מובילה לייצור מופחת של צעצועים כאלה, וכתוצאה מרחיקה את הבנות, שלא קונות את הצעצועים, וחוזר חלילה… נבואה שמגשימה את עצמה. הדבר משפיע לא רק על הצעצועים המיוצרים, אלא גם על עצם התכנים שמוגשים בסופו של דבר לקהל: ישנו היזון חוזר בהחלטות לשווק צעצועים אחרים לבנים ולבנות, המשפיע על החלטות לגבי אילו תכנים יופקו עבור בנים ועבור בנות, וחוזר חלילה.
דוגמה להחלטה מעגלית שכזאת אפשר לראות בהתנהלות של רשת "קרטוּן נטוורק" סביב הסדרה Tower Prep. הסדרה, המתרחשת בפנימיה לילדים בעלי כוחות-על, בוטלה לאחר עונה אחת בלבד. לגרסת היוצר, סיבת הביטול היתה שהתברר שהיא פופולרית מדי בקרב בנות. התסריטאי פול דיני, בראיון בפודקאסט של קווין סמית, סיפר על לחץ מצד הרשת לכתוב את דמויות הבנות בסדרה כך שתמיד תהיינה "צעד אחד מאחורי הבנים. פחות חכמות מהבנים, פחות מעניינות מהבנים", על מנת שיותר בנים יצפו בתוכנית. כשעשו התסריטאים טעות והתמקדו בסיפורי הרקע של דמויות הבנות, נרשמה עלייה בצפייה בתוכנית בקרב בנות, נשים ומשפחות – והתוכנית בוטלה. דיני מסביר: "שמעתי מנהלים שאומרים 'אנחנו לא רוצים שבנות יצפו בתוכניות האלה'… הן לא קונות צעצועים. בנות קונות צעצועים אחרים." כך אבדו הצופות, ואיתן כל פוטנציאל למכירה אפשרית של מוצרים נלווים כלשהם. נבואה שמגשימה את עצמה.
עד לאחרונה היתה דעה רווחת בהוליווד שסרטים בכלל וסרטי פעולה בפרט שיש בהם גיבורה נשית הם סרטי נישה שפונים לנשים בלבד, ואילו סרטים עם גיבור ראשי גברי פונים לקהל הרחב. הצלחות מהשנים האחרונות כגון טרילוגיית "משחקי הרעב", "מקס הזועם" וכעת "מלחמת הכוכבים – הכוח מתעורר" מוכיחים שגם סרטי פעולה עם גיבורה נשית יכולים לשבור קופות. בהוליווד מתחילה – לאט – לחלחל ההבנה שייצוג לנשים הוא טוב לא רק בשביל הנשמה והעקרונות, אלא גם בשביל הכיס. (כנ"ל אגב לגבי ייצוג למיעוטים.) חברות הצעצועים מפגרות מאחורי ההתפחות הזאת, ועדיין לא הפנימו שיש ביקוש לדמויות נשיות בצעצועים, אפילו אם הם מבוססים על סרט פעולה. נדמה שאולי סוף סוף זז משהו בעקבות התרעומת שקמה סביב היעדרה של ריי ממוצרי "מלחמת הכוכבים"; מכל מקרה, חברת הסברו, יצרנית הצעצועים המייצרת את רוב צעצועי הפעולה של דיסני, לפחות שינתה את התירוצים שהיא נתנה הפעם: לא "אין ביקוש לדמות הזאת" כי אם "לא רצינו לתת ספויילרים לסרט". אולי מתחיל ליפול האסימון.
אין שום פסול בילדה שאוהבת ורוד, נצנצים, בובות ברבי, ולהתחפש לנסיכה. הפסול הוא בעולם שמאפשר לבנות רק ורוד ונצנצים וברביות ונסיכות. הפסול הוא בעולם שבו לבנים אסור לגשת לכל דבר שסומן כמתאים לבנות. הפסול הוא, כשאנחנו לא שמים לב בכלל שהנשים נמחקות, כי כבר הפנמנו שהן פחות חשובות מהגברים. הפסול הוא כשאנחנו מאפשרים לאנשים שמנסים למכור לנו מוצרים שאנחנו לא צריכים, להשפיע על תפיסת העולם שלנו לגבי מה שנכון וטבעי ורצוי בשבילי הילדות והילדים שלנו. אל תאמינו לדיסני, שיש רק דרך אחת להיות בת או בן. תאהבו מה שאתם אוהבים/אוהבות, ואל תתנו לאף אחד לבייש אתכם על זה.
איך היה נראה סט משחק של "משחקי הרעב" אילו תוכן על ידי הסברו? (הומור)
מהאתר: http://www.upworthy.com/feministhasbro
עוד דף אחד ודי 
מרתק. ומדכא. שווה לראות (ואת בטוח מכירה) את הפרסומת המעולה של גולדיבלוקס, חברת צעצועים שמגדירה את עצמה כ"צעצועים למהנדסות/מהנדסים לעתיד". כל הפרסומות שלהם שוות צפיה.
הכוונות אולי טובות, אבל גם אצל גולדי בלוקס יש הנחה שאם רק נעטוף צעצוע בוורוד, מיד הוא ימצא חן בעיני בנות. (והצעצוע עצמו מאכזב ביותר, ראיתי אצל חברה…)
הזכרת לי שלפני כמה שנים נתקלתי במחקר מפוקפק במיוחד בתחום המפוקפק-ברובו של פסיכולוגיה אבולוציונית, שהסביר שנשים נמשכות לאדום ולוורוד וגברים לכחול מפני שנשים היו מלקטות, ופירות הם אדומים. אני כבר לא זוכרת איזו שטות שימשה להצדקת החצי השני (דם של חיות ניצודות הוא כחול?), אבל אני כן זוכרת שכל טענה וטענה שהועלתה שם נגדה בבירור עובדות היסטוריות וביולוגיות שמוסכמות על כלל הקהיליה המחקרית (למשל, שההבחנה הקונספטואלית בכחול כצבע נפרד היא מאוחרת יותר מאשר ההבחנה באדום כצבע).
נתקלתי בפוסט הזה רק עכשיו, והוא פשוט מרתק. הופתעתי כשקלטתי ש"הנסיכות של דיסני" הוא אכן מותג חדש מאוד יחסית. הקטע טאואר פּרפּ פשוט מרתיח – מוצר כלשהו שקהל היעד הפוטנציאלי שלו הוא 50 אחוז מהאנושות נתפש ככושל. כי אלה לא ה-50 אחוז "הנכונים". תודה על מאמר מצוין.
מעניין. בדיוק חשבתי על זה שלאחרונה יצא לי לצפות ביותר ויותר סדרות שמציגות גיבורות נשיות חזקות (החץ, ג'סיקה ג'ונס, שילד). עולם הסרטים מתקדם לאט יותר ואפילו מרגיש לפעמים לא עדכני.
כתבה מרתקת. רק רציתי לציין שאת מנסה למקד את הדיון בהפרדה המגדרית של ייעוד הצעצועים, ולא בחיבה לנסיכות עצמן. ובכן, ראשית החיבה לנסיכות עצמן היא כמובן לא מולדת אלא מובנית דרך התרבות המערבית. שנית, אני בתור אבא לשתי בנות (שמתות על נסיכות, לצערי) בהחלט רואה פסול ופגם בהבנייה החברתית של סיפורי הנסיכות. סיפורים אלו, ובמיוחד הגרסאות המערביות המודרניות שלהן אליבא דדיסני, הן גרסאות מפחיתות מגדרית, ממשטרות, שובניסטיות, פטריארכליות ומייצרות הבניה מעותת ופגומה הפוגעת בדימיון, יצירתיות, חוללות עצמית וחופש ביטוי של ילדות ונשים בחברה. צריך להאבק במקביל בהפרדה המגדרית של הצעצועים, וכן בסיפורי החיברות של הנסיכות שפוגעות בשילוב נשים במעגל העבודה, הפוליטיקה וחברה בעולם המודרני.
אם תאמר, "פמפום הנסיכות פוגע בבנות", ובכן, זה יעניין את קובעי המדיניות בדיסני כקליפת השום.
אבל אם תאמר, "פמפום הנסיכות שלכם גרם לכל הסרטים הישנים שלכם לפנות ל-50% מקהל הלקוחות הפוטנציאליים, וההתעלמות שלכם מבנות בצעצועים גורמת לזה שאתם מוכרים הרבה פחות צעצועים ממה שיכולתם למכור", אולי זה ישנה משהו.
הנסיכות מייצגות ערכים שונים מאלה שמייצגות הדמויות הגבריות בסרטי דיסני, זה נכון. וייתכן כי הערכים האלה מונעים מהן להתקדם בתחומים מסוימים בעולם המערבי, שנשלט בכל זאת ע"י ערכים הנתפסים כגבריים של הישגיות, מיקוד ושאפתנות ולא על ידי ערכים "נשיים" (לכאורה, כמובן) כמו עזרה לזולת, הקשבה ואמפתיה.
הערכים שהנסיכות של דיסני מקדמות הם בהחלט נשיים יותר על פי ההפרדה הזאת, אבל זה לא אומר שהם טובים פחות. בעיניי יש בהם אופי מוסרי שחשוב שילדיםות יתחנכו אליו.
בנוסף, בסרטים האחרונים של דיסני, כמו אמיצה, פלונטר ולשבור את הקרח – הנסיכות הן הרבה יותר חזקות והישגיות, ושוברות את הסטיגמה הזאת. אפילו יש התקדמות בנושא של האידיאל הנשי הנשגב, "אהבת אמת" – שבסרטים האחרונים מתברר כחשוב פחות מערכים אחרים.
הדבר היחיד שהייתי בהחלט משנה במהרה בימינו זה את אידיאל היופי הסכמטי שאחיד עבור כל הגיבורות הנשים של דיסני – אף קטן, עיניים גדולות, ורזון מופלג.
בכלל לא כתבתי על הערכים שהנסיכות מייצגות.
סליחה אבל בסרט לשבור את הקרח, הנסיכה אלזה היא הדמות הכי סתמית, לקרוא לה חזקה והשגית זה שטות. כל הסרט אין לה שום רצונות והיא לא עושה כלום חוץ מלחכות שמישהו יציל אותה מעצמה. אחותה כמובן היא הדמות ה"מעניינת", אבל כל הילדות רוצות להיות אלזה. אלא אם לא ראינו את אותו הסרט.
נכון, אבל יובל כן 🙂
כמו כן, בהזדמנות זו – אעאעאע גילי בר-הלל אעאעאעאע
1. אלזה היא המלכה ולא הנסיכה.
2. גם אלזה עושה מעשה אמיץ ומדהים, של להחליט לבטא את מי שהיא לבדה ובלי גבר. זה מבטא בעיניי שחרור אדיר של מיניות (או א-מיניות) נשית ושל בחירה לחיות לבד, ליצור ולהיות מה שהיא רוצה להיות.
"להחליט לבטא את מי שהיא לבדה ובלי גבר" כל פרשן ימצא שם מה שבא לו. אפשר גם להגיד באותה המידה שהיא ברחה מאחריות וכל הפסאדה של התבודדות ו"הקור לא הפריע לי ממילא" זה תגובה של ילדה בגיל ההתבגרות. לא צריך לקרוא לתוך זה פרשנויות פילוסופיות/פסיכולוגיות, כי כל הורה ינתב את הסרט לנראטיב שהוא רוצה להעביר לילדים שלו. מה שמשנה פה זה ההסללה של אנשי השיווק, שהורידו הוראה מפורשת ליצרני הצעצועים לא לייצר בכלל דמויות נשים כי "בנים לא יקנו את זה".
https://twitter.com/latentexistence/status/689577326053580800
כתבה חשובה, מקווה שתמשיכי לכתוב בנושאים האלה.
מרתק ביותר, תודה!
לא כופרת בעובדות המתוארות. אך ההסללה המיגדרית לא מתחילה בסרטי דיסני! הסרטים משקפים תרבות בעלת שורשים עמוקים. קחי לדוגמא את הילדות המעוצבת בתקופת המלכה ויקטוריה.
ברור שלא! ולא ניסיתי לטעון כך. הסללה מיגדרית קיימת מאז שיש בני אדם. גם אם מחר דיסני תימחק מהעולם תמשיך להתקיים הסללה מיגדרית – ובכל זאת ראוי לבחון את תרומתה הלא-בהכרח-מכוונת של החברה הזאת, שיש לה המון השפעה.
מאמר מצוין.
רק הערה קטנה: לא נכון שהשיוך של ורוד לבנות צמח אחרי מלחמת העולם הראשונה – מחקר שסקר מיליוני ספרים אמריקאים ובריטיים מצא שהשיוך הזה קיים לפחות מ1890. אם זו המצאה תרבותית היא המצאה ותיקה מאד.
יש ללחוץ כדי לגשת אל 09e4150c72b7b0ff75000000.pdf
מעניין, תודה. אצטרך לקרוא במלואו. אבל על פניו נראה שאין סתירה מוחלטת של התזה לגבי הצבע הוורוד, אלא השגות והצגת תמונת מצב מורכבת יותר: לא שהיה בבת אחת היפוך במעמדו של הוורוד, כי אם עלייה הדרגתית יותר בשיוך של ורוד כצבע של בנות. זה נשמע מאוד הגיוני. בכל מקרה, בין אם החלו לשייך את הורוד לבנות אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובין אם החלו בכך שלושים שנה קודם, או מאה שנה קודם, או אפילו שלוש מאות שנה קודם, עדיין לא ראיתי ראיות שמדובר בנטייה מולדת ולא בהשפעה תרבותית. להוציא את המחקר שעליו סיפרה תמר כאן בתגובות, שגם לי נשמע מפוקפק ומקושקש (ומן הסתם לא קראתי אותו).
וכמובן, גם נסיכות בכלל והנסיכות של דיסני בפרט היו אהובות על ילדות לפני שנת 2000. אני לא טוענת שדיסני המציאו יש מאין. אבל אני כן חושבת שהחלטותיה של דיסני משפיעות עלינו הרבה יותר משנעים לנו לחשוב.
אין לי מה להוסיף, אני רק אשאיר כמה לינקים לסרטונים רלוונטיים…
כתבה מעניינת שמזכירה לי כל פעם מחדש איך דיסני של היום זה לא דיסני של פעם, במיוחד כשכל מה שמעניין את החברה הזו, כמו רוב עולם הילדים כיום, זה למכור מרצ׳נדייז לפי כללי המגדר הנוקשים שיש בעולם הצעצועים. מה שכן, ישנה דוגמה לסדרה ששברה פחות או יותר את כללי המגדר: האגדה של קורה – סדרת טלוויזיה שבמרכזה עומדת דמות נשית (קורה) שהצליחה מאוד בקרב הקהל הכללי (נשים וגברים כאחד) למרות המכשול שניקלודיאון (ערוץ הבית של הסדרה) ניסה לשים בכל הזדמנות, שזה אגב, מסביר את היחס הנוראי שהערוץ נתן ליוצרים של קורה. באחד הבונוסים של ה-DVD של הסדרה לקחו קבוצה של בנים ושאלו אותם האם זה מפריע להם שהדמות הנשית בסדרה היא בת (למקרה וזה מעניין אותך, הם ענו שלא).
בכל אופן, בספטמבר האחרון החל לצאת בארה״ב ליין שלם של צעצועים ומרצ׳נדייז של הגיבורות של DC וביניהן סופרגירל, שכעת משודרת סדרת טלוויזיה על שמה, שאגב, במהלך הקיץ האחרון עשו הקרנה מיוחדת של הפרק הראשון של הסדרה לקבוצה של ילדות עם אמהותיהן ביחד עם מליסה בנויסט, הכוכבת. ככה שבמילים אחרות בזמן שמארוול מנסים להמציא את עצמם בשביל בנות, אך שבויים בידי דיסני, DC בינתיים בתהליכי משיכת בנות לכיוון שלהם וככל הנראה, הם עושים את זה לא רע.
גילי, הטענות של פאולטי בדבר תאוריית ההיפוך המגדרי די הופרכו. הדוגמאות שהיא השתמשה בהן לא היו מייצגות ומחקר שתארתי אצלי בבלוג מראה שהייחוס של העדפות צבע לבנים ובנות היו דווקא די עקביים. יש לזה גם סיבות אבולוציוניות די ברורות, בעיקר להעדפה של נשים לאדום שנובעת מעברן כמלקטות. מחקרים מראים שנשים אכן טובות יותר בהבחנה בין צבעים ותפיסת בצע מעובדת בצורה שונה במוח (אגב, לא רק אצל אנשים מהמערב).
אבל כל זה לא בא כדי להצדיק מה שקורה היום שהוא באמת מעבר למגוחך. מה שאת מתארת אכן מדויק ופסול ואין לו שום קשר ישיר לנטיות אלו או אחרות. רק בגלל שבממוצע בנות מעדיפות ורוד לא אומר שכולן כאלו או שזה הצבע היחיד שהן צריכות לקנות, או שבנים לא יכולים לקנות צעצועים ורודים.
הנה קישור למחקר: https://greengross.wordpress.com/2012/09/12/%D7%9B%D7%97%D7%95%D7%9C-%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%93-%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%93%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%99/
ואו, הוא אפילו עוד יותר אידיוטי ממה שזכרתי.
תמר, אם יש לך טענה עניינית את מוזמנת לומר אותה. להשמיץ בלי לומר כלום מעיד בעיקר עליך ובעיקר לא תורם שום דבר.
גיל, לדעתי המשפט החשוב ביותר שכתבת בפוסט ההוא הוא זה: "אם יש יסוד אבולוציוני להעדפות הצבעים, ההעדפות הללו מועצמות עשרות מונים על ידי התרבות". הסברים אבולוציוניים (שגם בעיני תמיד חשודים) לא מסבירים מדוע ראינו שינוי כה דרמטי בצבעי המדפים בחנויות הצעצועים משנות השבעים ועד היום. מן הסתם התזה של פולטי חמודה כל כך שהיא מעבירה פואנטה חדה יותר מאשר מחקרים שהניבו מסקנות יותר מורכבות. אבל גם אם באמת לא היה היפוך של ממש בהעדפת הצבעים, אפילו המחקר המשווה בגוגל מציג הקצנה הולכת וגוברת של שיוך צבעים למגדרים לאורך המאה ה-20. את זה אי אפשר להסביר הסבר אבולוציוני. בשום שלב לא ניסיתי ולא אנסה לטעון שאין הבדלים מולדים בין המינים. הטענה שלי היא רק שהתרומה של גופים מסחריים כגון דיסני, הסברו, לגו וכן הלאה להקצנה התרבותית (בין אם יש יסוד ביולוגי להבדלים ובין אם לא) היא הרבה מעבר למה שנעים לנו לחשוב, כי הרי אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כייצורים רציונליים שאינם נשלטים על ידי אינטרסים של חברות מסחריות. אני לא חוקרת ולא אתיימר לתת דעה מחקרית, שאיפתי בכתיבת הפוסט הזה היתה בעיקר לעורר מחשבה ולגרום להורים לבחון את התנהגותם שלהם כשהם באים לרכוש צעצועים לילדיהם.
גילי, אני בהחלט מסכים איתך שהתרבות מעצימה הבדלים בין המינים ותופעות אחרות שיש להן בסיס אבולוציוני. אני גם לא חושב (ואף חוקר לא טוען את זה) שאם יש לתופעה מסוימת בסיס אבולוציוני אז היא רצויה או שאי אפשר להלחם בה. יש גם הרבה הבדלים בין אישיים והרבה בנות שלא אוהבות ורוד ובנים שכן ואין עם זה שום בעייה. עם זאת, הכחשה גורפת של הבדלים ביולוגים בין המינים לא ממש תורמת כי אז יש ציפייה שהמציאות תראה על שיוויון מספרי בהעדפות וזה לא מציאותי. אני יודע שאת לא מכחישה הבדלים כאלו אבל אפשר לראות מתגובות של אחרים כמו תמר שמכחישים באופן גורף הבדלים כאלו. אני לא חושב שצריך לשווק צעצועים לבנים או בנות אבל זו כנראה אסטרטגיה שיווקית פחות יעילה ויותר קל ליצור הבחנה בין בנים לבנות ולמכור לכל אחד מהם מוצרים קצת שונים.
אני רק רוצה לציין שבז'אנר סרטי האימה הגיבורה היא תמיד גיבורה נשית, וזה מוזר כי רוב הצופים הם נערים צעירים. אולי בגלל שמרצ'נדייזינג הוא פחות נפוץ בז'אנר הזה, ואויל בגלל שאם כבר קונים מרצ'נדייזינג הוא יהיה של השד/מפלצת ולא של הגיבור/ה (פרדי קרוגר, ג'ייסון, צ'אקי, החייזר מהנוסע השמיני וכו').
כשהייתי ילד החלוקה לא הייתה כל כך חדה, ואדום לא נחשב לצבע של בנות. אני רוצה לציין שהייתי רואה את הסדרה אשת חייל (Wonder Woman) בתור ילד כמו חברי ולאף אחד לא הייתה בעיה עם זה, שקראו לי ולחברי את בילבי, עליסה בארץ הפלאות והקוסם מארץ עוץ (דורותי), ושמספר שנים לפני שהייתי ילד המלאכיות של צ'ארלי היו הלהיט הגדול ביותר בטלוויזיה.
המסחור, המיתוג והמיקוד לקבוצות מסוימות כדי למקסם רווחים הוא הגורם להקצנה.
בסרטי אימה הגיבורה היא לרוב בתפקיד הקרבן הנרדף, בעזרת צרחות, בכי ולעיתים בורחת במשהו שהוא קצת פחות מתלבושת מלאה מהדברים שרודפים אחריה. נדיר שזו דמות חזקה שמצליחה לקחת בידיים את מהלך העלילה ולשנות את גורלה. יוצאות דופן הן דמויות אולי כמו באפי או ג'סיקה גונס ואחרות שמראש נכתבו להיות דמויות חזקות ואקטיביות במקום פסיביות.
לא ראית הרבה סרטי אימה 🙂
"הנערה האחרונה" (final girl) הוא מושג ידוע בסרטי אימה שאומר שהאישה היא תמיד השורדת האחרונה שמצליחה לחסל ולהשמיד את השד/מפלצת. היא תמיד מוכיחה את יכולות ההישרדות הכי טובות יותר משל כל הגברים הסרטים. היא הורגת את השד/מפלצת בעימות אלים נוטף דם או בעזרת שכלה ותבונתה. היא בסופו של יום הכי חזקה והכי חכמה. ככה זה בכל סרטי פרדי קרוגר, ג'ייסון, הנוסע השמיני, צ'אקי, הלווין, הצעקה, אני יודע מה עשית בקיץ האחרון, הצלצול וכו' וכו'.
הנה הסצנה האחרונה של פרדי קרוגר האחרון. סצנה אלימה אך די סטנדרטית בז'אנר:
אישית אני לא חושב שמיולם נעשתה דמות נשית חזקה יותר מריפלי מסדרת הסרטים הנוסע השמיני.
אכן, אבל היא נגררת לשם, ולרוב מוצאת את האומץ באין ברירה, לא מראש וביוזמה. לא בכל מקרה וסרט, אבל זה הרוב. לפחות ככה זה נראה מהצד. ריפלי בורחת בתחתונים חצי סרט, ושרה קונור פריחה מפוחדת וצווחנית עד לרגעי השיא בסרט הראשון…
בכל מקרה, הרשימה עוסקת בכך שיש פער בין מה שקורה בהוליווד לבין מה שקורה בשיווק של מרצ'נדייז. האמת שגם הוליווד עברה רגרסיה מסוימת בהצגת נשים בסרטי פעולה (תחשבו על סדרות פעולה כגון "שליחות קטלנית", "הנוסע השמיני", "ספיד", "קיל ביל" שהיו בהן גיבורות נשיות), אבל במרצ'נדייז מחיקת הנשים קיצונית עוד יותר.
היי יובל, קודם כל סליחה אם חשת שהתעלמתי ממך, אני קוראת את כל התגובות אבל לא תמיד מגיבה. אני מקבלת הודעה למייל על תגובות חדשות אבל לא עם כל ההקשר של השירשור, אז אני לא מגיבה בלי להיכנס שוב לפוסט ולקרוא, ולפעמים פשוט לא מגיעה לזה. אשר לתגובה הראשונה שלך, היא מעניינת וברור לגמרי איך היא צמחה מתוך מה שכתבתי, אבל היא לוקחת אותי למקומות שעוד לא גמרתי לחשוב עליהם ולא היתה לי תשובה מגובשת. קצת מסכימה, קצת לא…
הכל בסדר, לא התכוונתי לכתוב תגובת תשומי הסטריונית שכזו 😉
🙂