החי בשלולית החורף

לכל מחפשי הנושאים לביוטופ, והזואולגים החובבים, אתגר: איך צמחה לנו בן-קיץ מושבת צבי מים מפוארת בלב ליבה העירוני של תל-אביב?

 

כחום הקיץ, הפסקנו לבלות עם הילדים שעות ארוכות בגני המשחקים העירוניים, וחיפשנו להם עיסוקים ממוזגים יותר. רק מדי פעם היינו מגיחים בסוף שבוע, ומסכימים להיצלות בשמש למען איזו מטרה נעלה, כגון ביקור אצל הצבים הרכים בנחל אלכסנדר. הצבים בנחל אלכסנדר גדולים מאוד, לא צריך להתחיל לחפש אותם, הם באים לבד ומתקרבים אל המבקרים בתקווה שיזרקו להם איזה סנדוויץ'; הילדים התלהבו, אנחנו הרגשנו שעשינו את האקט החינוכי שלנו, ראינו קצת טבע, ויאללה אודרוב, הביתה למיזוג.
מי ידע שלא היינו צריכים להרחיק לכת אפילו עד נחל אלכסנדר. צבי מים, מתברר, יש לנו פה ממש בחצר האחורית, מתחת לאף, בבריכת הנוי של גן מאיר (רחוב קינג ג'ורג'). ואני די בטוחה שזה לא תמיד היה כך. אני זוכרת תקופה, כשהתחיל שגעון הצפרדעים של טלי, שהיינו עומדים ובוהים במימי הבריכה, בוהים ובוהים, בתקווה לראות שם צפרדע. הצפרדעים צחקו עלינו: שמענו אותן מקרקרות, אבל כשרק התקרבנו הן השתתקו, ולא ראינו צפרדעון ולא חצי צפרדע. במקום זה התפעלנו מפרחי הנופר היפהפיים, שבשעות הבוקר המוקדמות הרהיבו לפרוח בכל גווני הורוד והסגול, ועוד איזה פרח קטן יותר וצהוב שקישט את הבריכה להפליא. גם אז ידעתי שיש צבים במים, כי פעם אחת ראיתי צב. פעם אחת. צב אחד.
והנה ימי הקיץ חלפו עברו להם, וכבר מרגישים את טעם הסתיו באוויר – טוב, לא נגזים, אבל כבר אפשר לעמוד בחוץ כמה דקות בלי לרצות למות. חידשנו את ביקורינו בגן מאיר, וגילינו להפתעתנו את השינוי הגדול שחל שם בבריכת הנוי. מי שעומד בצד הצפוני של הבריכה – הצד היחידי שעוד יחסית אינו חנוק גומא וצמחי מים גבוהים – ומביט אל תוך המים, אינו יכול שלא להבחין בצבים. תנועה מתחת לעלים, ראש קטן מבצבץ, והנה שריון שלם של צב לא קטן כל כך – גודל פיתה, בערך. ולידו עוד צב, קטן יותר; והנה ראש שחרחר של צב נוסף; ועוד אחד, ועוד אחד… פתאום נדמה שכמו הצבים בנחל אלכסנדר, הצבים של גן מאיר מתקרבים בכוונה כשהם מבחינים שאנשים מסתכלים עליהם: אולי איזה ילד יפיל את הבמבה.
בעלי חושב שהעירייה דאגה לאכלס את הבריכה בגן מאיר. לי יש תיאוריה אחרת. עמדתי ליד הבריכה והסתכלתי דקות ארוכות, גם בדגיגונים ששוחים בתוכה, ונדמה לי שגם הדגים אינם אותם דגים שזכורים לי משנים עברו. השנה אני רואה הרבה דגים אדומים, עם זנבות ארוכים ומחודדים – סייפנים. וגם דגים שחורים עם גוף שמן וזנב מניפה – מולים. אלו אינם דגים מקומיים, וגם לא דגי בריכות קלאסיים, אלא דגי אקווריום. למעשה, גם הצבים בבריכה לא נראים לי תושבים מקומיים: אם איני טועה אלו הם צבים אדומי אוזן, בעלי שריונות צהובים-ירוקים, כמו הצבצבים הקטנים שמוכרים בחנויות של בעלי חיים. אותם צבים בדיוק. תיאוריית הקונספירציה שלי: למישהו נמאס מהאקווריום שלו, לפני שנה שנתיים, והוא רוקן אותו באמצע הבריכה של גן מאיר – והיום אנחנו עדים לתוצאות.
בהחלט ייתכן שאני טועה, אני לא זואולוגית, לא ערכתי מחקר, אפילו לא צלצלתי לעירייה כדי לברר. אולי העירייה עשתה הכל בכוונה. ואולי ראיתי קצת יותר מדי תכניות של הבי-בי-סי שבהן פקחי הטבע מבכים על הנזק שנגרם באנגליה לזנים המקומיים כאשר צבי אקווריום (terrapins) משוחררים לגופי מים מתוקים ומשתלטים על מקורות המזון. לא נראה לי שהיו יותר מדי זנים מקומיים בבריכה בגן מאיר, שצריך לבכות על הכחדתם. גם די נעים שיש לילדים על מה להסתכל: בסך הכל הם נחמדים, הצבים האלה. אבל לי זה נראה מוזר, שבשנה שעברה היה כל-כך קשה למצוא חיות במים, והשנה כמעט אי אפשר לזרוק פנימה אבן בלי לפגוע בצב. אני תוהה אם מישהו שולט במצב הזה.
כל מי שיש לו מידע לתרום, מוזמן בחום.

 

קישורים:

* למה אסור לשחרר דגי אקווריום אל הטבע