נשים בשחקים

(העתק פוסט מהבלוג של הוצאת עוץ)

בשעה טובה יש ספר חדש בהוצאת עוץ: שם צופן: וריטי, מאת הסופרת אליזבת וויין, בתרגומה לעברית של ענבל שגיב-נקדימון. אפשר להזמין עותק מודפס כאן באתר, או לרכוש עותק דיגיטלי באתר גטבוקס. בניגוד לספרים קודמים שראו אור אצלנו, זהו אינו ספר פנטזיה, והוא מיועד לקוראות ולקוראים מגיל 14 ומעלה. בלי להיכנס יותר מדי לעלילת הספר (שכן גורם ההפתעה חשוב במיוחד בספר זה) הוא מתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, ומספר על חברות אמיצה שנרקמה בין שתי נשים צעירות שהיו מגויסות למערך התובלה האווירית של בריטניה.

אליזבת וויין, מחברת הספר "שם צופן: וריטי"; צילם: דייויד הו

אליזבת וויין, מחברת הספר "שם צופן: וריטי"

כשעורכת הספר, רוני בק, הגיעה לסוף המסמך שערכה, היא כתבה לי הודעה נרגשת, ובה בין היתר כינתה את גיבורות הספר "אמיצות, מרהיבות, מעוררות השראה". ועל כן כשנתבקשתי להמציא אתגר הקשור בספר, ביקשתי מחברות וחברי פורום "ספרים?" בפייסבוק, שיכתבו לי על דמות ספרותית נשית המעוררת בהם הזדהות ואהבה. (האתגר יימשך עד 26.12.15 ובין המשתתפים יוגרלו 5 עותקים של שם צופן: וריטי). אני מודה שהופתעתי משטף התגובות המעניינות, המגוונות והמרגשות, וביקשתי רשות לצטט כאן כמה תיאורים לדוגמה. והרי לכם דמויות אהובות על חברות וחברי הפורום.

—-

רותם בוג'רסקי כתבה:

סקרלט או'הרה מהספר "חלף עם הרוח". סקרלט לימדה אותי פמיניזם מהו והציגה בפניי דמות שהיא מודל לחיקוי עבורי עד היום ובכלל – אישה עצמאית וחזקה שלא מהססת לרדוף אחר המטרות שלה ויודעת להשיג אותן. אישה שלא נכנעת לתכתיבי החברה ומתנהגת ועושה כפי שנראה לה נכון והכרחי. אישה שמקדשת את החיים ולא נותנת להם להכניע אותה, ששורדת שינויים ואסונות ויוצאת מהם אף חזקה ומשגשגת ממקודם. אישה פקחית וחכמה שלא אכפת לה מרוב האנשים אבל בעלת לב טוב ותעשה הכל למען האנשים שהיא כן אוהבת. אישה סוערת ובעלת תשוקה ובלתי מתפשרת.

דניאל שפיץ כתב:

נומבקו מייאקי מהספר "האנאלפביתית שידעה לספור" היא אישה מדרום אפריקה שגדלה בשיא האפרטהייד של המדינה והתגלגלה בחיים עד שהפכה לשגרירת שבדיה בדרו"א. הסיפור שלה התחיל באם מסוממת שנפטרה במחראות שבהן היא עבדה כמפנת פסולת עד שלבסוף היא ניהלה את המקום אבל זו הייתה רק ההתחלה.
נומבקו נולדה עם כישרון נדיר למתמטיקה שהוכיח את עצמו לא רק כמתת אל אלא גם בתור הזרז שקידם את העלילה, בזכות הכישרון הזה והחכמה הרבה שלה היא הגיע רחוק מאוד. נומבקו היא לא רק מבריקה אלא גם אישה צנועה ואוהבת ומאוד הזדהיתי עם החיפוש שלה אחר המקום המתאים לה בעולם ואחרי אדם ראוי להיות בן הזוג שלה תוך שהיא לא מתפשרת על אנשים לא מתאימים ומחפשת בכוח. לאורך כל העלילה היא עושה את המירב בשביל עצמה וידידה, היא מלאת הומור וחן וקסם אישי.

אלה גורדון-חן כתבה:

כל דמות נשית שג'יין אוסטן כתבה אי פעם תתאים כאן, אבל בעיקר אלינור דאשווד מהספר "תבונה ורגישות". אני מזדהה איתה באופן די מוחלט (קטע של אחיות בכורות כנראה). אני אוהבת את זה שהיא לא מחפשת לשבור את החוקים הנוקשים של החברה בה היא חיה, אלא מצליחה לפרוח למרות אותם חוקים ולגרום להם לעבוד לטובתה. ואת המסירות שלה לאנשים שהיא אוהבת. ואת חוסר האנוכיות וטוב הלב והסובלנות שלה. ואת עמוד השדרה האיתן שלה. ואת היכולת שלה להתעלות מעל קטנוניות ושמחה לאד. ואת היושרה שלה והדבקות שלה באידאלים שהיא מאמינה בהם. ואת הצניעות הטבעית והכנה שלה שלא מקטינה אותה אלא נותנת רק למי שמגיע לו באמת, לראות את טיבה האמיתי.

ניר בן סימון כתב:

פלורה מהספר "מרכבות באיילון" של לימור מויאל. היא מתחילה את הספר בתור אמו החורגת של דן, הדמות הגברית המבוגרת הראשית של הספר. הם לא ממש בקשר אבל עד מהרה הם מתחברים כאם חורגת ובן חורג ואז משם פלורה נותנת משמעות גדולה מאוד לספר. לא אמשיך מעבר לכך אבל ארמוז שיש לה תפקיד משמעותי בחיים של הבן החורג שפתאום גילה אישה אמיצה שלא פוחדת לומר את הדברים שיש לה לומר ולהגיע ללב אטום כלב של הבן החורג שלה.פלורה נכנסה לי לחיים ולא אשכח אותה לעוד הרבה זמן.

מיכל לבני כתבה:
סת מהספר "חמדת" של טוני מוריסון. סת מאבדת את בתה בת השנתיים וחיה עם רוחה של הבת במשך 17 שנים עד שיום אחד מופיעה על סף ביתה דמות בשם חמדת ,ללא שם משפחה, ללא עבר וללא סימנים מזהים. הסיפור נע בין חלום למציאות. האם שעברה המון בחייה מנסה לגדל את בתה ובהמשך גם את חמדת ולתת להן את כל מה שלא היה לה.
אלכס סלבנקו כתב:
אריה סטארק מסדרת "שיר של אש וקרח". לאריה יש כנראה את הסיפור הכי עצוב בסדרה. היא חווה על בשרה ומקרוב את החורבן של המשפחה שלה. כל דמות אבהית בחיים שלה מתה או עוזבת אותה בזה אחר זה. היא נאלצת להתמודד בגיל מאוד צעיר עם המציאות של מלחמה וכל הזוועות הכרוכות בה, במיוחד עבור מי שלא נולד עם שם המשפחה הנכון. והדרך שבה היא מתמודדת עם הטראומה הזו היא שוברת לב במציאותיות שלה: היא מסתגרת. היא מתנתקת מהעולם החיצון, היא מפקפקת בכל קשר חיצוני חדש שהיא בונה, היא לא נותנת לאף אחד לראות מבעד למעטה החיצוני שלה. היא לאט לאט הופכת להיות יותר קרה, יותר סגורה לעולם החיצון, ופחות אריה. אבל היא תמיד שומרת על הזהות שלה עמוק בלב, מה שמבוטא ע״י הקשר שלה עם ניימיריה, והשמות שהיא לוקחת על עצמה בבראבוס (קאט, בת׳ וכו׳). הסיפור שלה טראגי, מרתק, ומלא בתקווה זהירה בו-זמנית. הפרקים שלה היו בין הפעמים הבולטות בסדרה שמרטין הצליח לשבור לי את הלב עם משפט בודד.
וכמובן לא נפקד מקומן של גיבורות ספרי הילדים והנוער, שזכו להצבעות חוזרות: ג'ו מארץ' מ"נשים קטנות", אן שירלי מסדרת "האסופית", הרמיוני גריינג'ר מספרי "הארי פוטר", ליירה בלאקווה מסדרת "חומריו האפלים", לוסי פבנסי מסדרת ספרי נרניה, טיפני אייקן מסדרת הספרים שכתב טרי פראצ'ט. לא יכולתי לצטט את כל התיאורים הנפלאים, וקצת הפליתי נגד ספרי הילדים (כי בדרך כלל אני מפלה בעדם), אבל אביא פה דמות אחת שראויה להיות מוכרת יותר:
אלמוג כהן כתבה:
הנסיכה סימורין מעלילות היער המכושף. נסיכה שמשתעממת משיעורי הריקמה והנימוס והריקוד ומחליטה לעזוב את הטירה כדי להיחטף על ידי דרקון כי זה משהו מהוגן לעשות ולכל אורך הדרך משתמשת במוסכמות החברתיות כדי למרוד בהן (מספרת לנסיכים שהיא נקעה את הקרסול כדי שלא יחלצו אותה… משדכת בין הנסיכה שמציקה לחברתה לנסיך שמציק לה וככה נפתרת משניהם…) אני אוהבת את סימורין ומזדהה איתה כי היא עצמאית. היא לא הולכת עם הראש בתקרת הזכוכית שלה אלא מבריגה אותה החוצה מבפנים. היא נלחמת למען מה שחשוב לה ועושה הכל כמו הדמויות הגבריות (ולרוב טוב יותר) אבל היא לא רואה פחיתות כבוד בלרחוץ את הכלים. אז חוץ מזה שהסדרה נהדרת ויש שם אפילו מכשפה עם תשעה חתולים סימורין עיצבה בהרבה מובנים את התפיסה הפמיניסטית שלי. היא חזקה היא אסרטיבית והיא רוצה שישפטו אותה לפי מי שהיא למדה להיות ולא לפי המעמד או המגדר שלה.
מקווה שהצלחנו לעורר את תאבונכם לספרים הללו, ואני מבטיחה לכם סבירות גבוהה שתתאהבו גם במאדי ברודט ובוֶריטי שלנו מהספר "שם צופן: וריטי".
לבסוף, בלי לקלקל יותר מדי, סדרת פוסטים מאת מתרגמת הספר, ענבל שגיב-נקדימון, עם טעימות מאחורי הקלעים של עבודת התרגום לספר.
ובלי קשר, שימו לב שעד סוף החודש הספרים "ארץ עוץ המופלאה" ו"עוצמה מעוץ" נמכרים ביחד במחיר מיוחד.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

תסתכלו על הילדים שלכם.

תסתכלו על הילדים שלכם. תביטו בהם טוב טוב. מה הם עושים עכשיו? איזה ערך יש למה שהם עושים?

אני כותבת שוב ושוב באותם עניינים, ולפי התגובות שמתקבלות כאן ובמקומות אחרים, חלקכם קורא משהו אחר ממה שכתבתי. חלקכם פשוט לא מבין אותי כלל.

לדוגמה, אם קראתם את הפוסט שכתבתי על קלסיקות עתיקות, ומה שיצא לכם מזה הוא שאני יוצאת נגד קלסיקות ואומרת שעבר זמנן – לא הבנתם את מה שכתבתי. אם מה שלקחתם מהפוסט הזה הוא שאני חושבת שיש גיל נכון לקריאת כל קלסיקה – לא הבנתם את מה שכתבתי. הפוסט בכלל לא עסק באיכותן הספרותיות של הקלסיקות, אלא בטעות שאנחנו טועים, כשאנחנו קובעים שאם ילדים של היום לא מתחברים לקלסיקות של פעם, הבעיה היא כנראה בילדים. הבעיה לא בילדים. הבעיה היא בציפייה הלא מציאותית שהחיבור בין קלסיקות עתיקות לילדים אמור להיות קל. הבעיה היא שאנחנו מודדים את הילדים שלנו היום מול זיכרון מיופה וחסֶר של איך שנדמה לנו שאנחנו היינו בגילם, ובכך שאנחנו מסתכלים עליהם ולא רואים אותם.

אני כותבת שוב ושוב את אותם הדברים, והתגובות שמתקבלות הן אותן תגובות. (ולתגובות הללו התכוונתי, קובי, כשכתבתי בפוסט הקודם "יאדדה יאדדה יאדדה".) עונים לי שכן, שיעורי האוריינות היום גבוהים מבעבר, אבל אוריינות היא לא קריאה. שכן, הילדים קוראים במחשב, אבל הם לא קוראים ספרים. שכן, הם קוראים ספרים, אבל לא בכמויות שאני קראתי. שכן, הם קוראים המון ספרים, אבל הספרים שהם קוראים ירודים. ובקיצור נמרץ, דור הורים שמסתכל על דור הילדים, מתוך עמדה שמראש מניחה, שהחוויה התרבותית שלנו כילדים היתה שווה יותר מהחוויה התרבותית של ילדינו היום.

תסתכלו עליהם. תראו מה הם עושים.

הם מבלים שעות מול הטלפונים שלהם, מול האייפדים, המחשבים והטלוויזיה? כן. וכל זה למה? משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שיש להם טלפונים, אייפדים, מחשבים וטלוויזיה, שלכם כנראה לא היו כשהייתם קטנים, או בכל אופן, לא זמינים באותה מידה. השנייה היא שאנחנו הצרנו את עולמם הפיזי של הילדים עד כדי כך, שלא פלא שהם בורחים אל העולם הווירטואלי, בו חופש התנועה שלהם כמעט בלתי מוגבל. הם משתמשים בטלפונים, באייפדים ובמחשבים בדרכים פעילות ויצירתיות, ובתוך הקשר חברתי שבו מעורבים גם ילדים אחרים. אפילו הצפייה בטלוויזיה, שהיא פעולה פסיבית, הפכה לאיכותית יותר מהצפייה בטלוויזיה בילדותנו, ולו רק בזכות האפשרות לבחור מתי רואים מה, ולראות סדרות שלמות בסדר וברצף הנכון.

אתם נזכרים בילדותכם, ורואים את רגעי השיא. אתם זוכרים את הספרים שטלטלו אתכם, ריגשו אתכם, גרמו לכם להתאהב ונחרטו בזכרונכם – ואינכם מתייחסים להררים של מילים ריקות, סתמיות, שבלוניות ומיותרות שקראתם בחייכם. אבל כשאתם מביטים בילדיכם, אתם מצפים שבכל רגע נתון הם יחוו את השיאים שאתם זוכרים, וזה לא הוגן. אתם מתרפקים בנוסטלגיה על יצירות שריגשו אתכם, אבל אם תחזרו אתם בעצמכם אל אותם ספרים שקראתם, תגלו שאתם מתקשים להתרכז, שחלקים שלמים מיושנים או משעממים, שקראתם גרסאות מקוצרות ומצונזרות, שפתאום נוספו אמירות בעייתיות, סקסיזם וגזענות, ושאפילו התרגום לא כזה נפלא כמו שזכרתם, שלא לדבר על רמת ההגהה הירודה והעיצוב המכוער. הספרים של ילדותכם, עם כל הכבוד, לא היו טובים יותר מהספרים שקיימים היום. להפך. אפילו הקלסיקות השתפרו: הן קיימות היום במהדורות מלאות יותר, במגוון רחב יותר של תרגומים ועיבודים, במדיות שונות שמאפשרות חיפוש והשוואה, בצורות אטרקטיביות יותר. ולגבי הספרים שנכתבים היום – אנחנו חיים בתור זהב של ספרות נוער, ואם אתם לא יודעים את זה, ההפסד כולו שלכם. לא כל מה שנכתב היום טוב, רחוק מזה – אבל נכתבים היום דברים די נפלאים בכמויות חסרות תקדים.

העבודה שלי מביאה אותי יום יום למפגש עם ילדים שקוראים, שמכורים לקריאה, שמתמוגגים מקריאה, שמתרגשים מקריאה. נכון שהם מיעוט. הם ראש הפירמידה, שבבסיסה הרחב ילדים רבים שלא קוראים. אבל הם קיימים, ולא זאת בלבד שהקריאה שלהם איכותית וכמותית, היא גם אקטיבית וחברתית הרבה יותר משהקריאה שלנו היתה בגילם. הם מקימים פורומים, הם כותבים פנפיקים, הם מארגנים מפגשים, הם עוקבים אחרי סופרים במדיה חברתית ונפגשים איתם וירטואלית, הם כותבים ערכים במאגרי מידע שיתופיים, הם יוצרים פנארט, הם מעצבים תלבושות קוספליי, הם בוחרים "טים", הם מתארגנים לצפות ביחד בסרטים, הם עושים מש-אפים, הם מפיצים מימים, הם כותבים חידונים, הם מגייסים כספים, הם מפיצים המלצות, הם יוזמים מדורי ביקורת, הם יוצרים חברויות על בסיס עניין משותף עם אנשים בצד השני של הגלובוס, הם קוראים וחוזרים וקוראים וקוראים מסביב ומשלימים את השכלתם כדי להיטיב לקרוא, הם הולכים להרצאות, הם כותבים הרצאות, הם עושים מיליון ואחד דברים מסביב לקריאה שאתם לא עשיתם בילדותכם. ואתם יודעים מה? הייתם מתים שהאופציות האלה היו קיימות כשאתם הייתם בגילם.

בפעם הבאה שמישהו יסביר לי שילדים היום כבר לא קוראים, אני אנשום עמוק ואספור עד עשר ואתאפק אפילו לענות. כי פקעה סבלנותי. אין לי די אנרגיות להמשיך נואשות לנסות לשכנע דור הולך ומזדקן שהילדים שלהם נפלאים. רוצים להגיד לי שמערכת החינוך כושלת? היא בהחלט כושלת, אבל זה לא באשמת הילדים. הילדים לא יושבים על התחת ומחכים שישפרו בשבילם את מערכת החינוך, הם חוצבים לעצמם דרכים חדשות שאנחנו לא מכירים, בזמן הפנאי שלהם. הם בורים יותר לפי מדדים אחדים שלנו, אבל בו זמנים הם מפתחים מיומנויות שאנחנו לא לימדנו אותם, שלפעמים אפילו אין לנו כלים להעריך. תסתכלו על מה שהם עושים. במקום לצקצק בלשונכם בהתנשאות ולחשוב שאתם הייתם ילדים מוצלחים יותר, תשאלו את עצמכם איזה מין ילדים הייתם אילו גדלתם היום. האם לא הייתם נמשכים לדברים שמושכים אותם? האם לא הייתם רוצים לפתח את המיומנויות שהם מפתחים?

לא הייתי מסוגלת לעשות את מה שאני עושה – לעסוק בהוצאה לאור של ספרי ילדים – אלמלא האמנתי בילדים וביכולתם לפלס לעצמם דרך. מסלול המחשבה שמתחיל ב"ילדים היום פחות טובים מפעם" הוא מסלול תבוסתני, שמוביל או לייאוש או להתנגחות בדור הצעיר בלי התקדמות. מסלול המחשבה שמתחיל מ"ילדים היום שונים מילדים של פעם, וואו", הוא מסלול שפותח אלף אפשרויות.

תסתכלו על הילדים שלכם. תראו מה הם עושים. אולי תלמדו מהם משהו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים | 28 תגובות

ספרות קלסית: האם ישן הוא טוב?

קבלתי פנייה במייל, שכמותה כבר קיבלתי בעבר, וראיתי לנכון להפוך את התשובה לפוסט. לא אחשוף כאן את זהות השולחת כי לא ביקשתי את רשותה, אבל היא מוזמנת להגיב ולהזדהות, אם תרצה.

"לאחרונה עולה בי רצון עז לקרוא לילדיי ספרי הרפתקאות קלאסיים: 80 יום מסביב לעולם, רובינזון קרוזו, מסעי גוליבר, טום סויר ועוד. הבעיה היא שהתרגומים שנתקלתי בהם היו די יבשים/משעממים או שמא הספר היה ערוך ומקוצר. האם את יכולה להמליץ לי על תרגומים טובים?"

ובכן, הבעיה היא לא בהכרח בתרגומים עצמם, כי אם בציפייה שספר שנכתב למבוגרים במאות קודמות, יהיה מתאים לילדים במאה שלנו. אף לא אחד מהספרים המוזכרים לעיל, נכתב כספר ילדים. ברשימה לעיל אין אף ספר צעיר יותר מ-139 שנה (טום סוייר), ואחד מהם בן כבר כמעט 290 שנה (מסעי גוליבר). אז נכון שעמידה במבחן הזמן היא אחד המדדים ל"קלסיקה", אבל אי אפשר להתעלם מכך שהזמן המצטבר גם מקים מחסומים של ידע, שפה ותרבות בין הקוראים הצעירים של ימינו לקוראים הראשונים של אותן יצירות.

החשיפה שלנו לקלסיקות עתיקות כל כך, היא כמעט תמיד באמצעות עיבודים שמקצרים את הספר, מפשטים אותו ומעדכנים בו את הנורמות. אפשרות אחרת היא שנחשפנו לספר בנתיב המחקרי/אקדמי, בתוספת הרבה מאוד חומר נלווה, ניתוחים ופרשנויות, שיכולים לסייע לנו להבין את היצירה בהקשרה ההיסטורי. הקריאה האקדמית יכולה להיות מרתקת כעיסוק למבוגרים, וכידוע לקוראים כאן, אני אוהבת מהדורות מוערות שנותנות את התוספת המחקרית לספר בצורה קצת מרוככת ונגישה. לקריאה לילדים לפני השינה זה פחות מומלץ.

להורים שרוצים לקרוא לילדים שלהם את הקלסיקות מהמאה ה-19 וה-18, אני מוכרחה להפנות את השאלה – אתם בטוחים? האם באמת אלה הספרים הטובים ביותר בשביל הילדים שלכם? כי הם ישנים? כי הם אירופאים? כי מגדלי השן נתנו להם גושפנקה של איכות? שימו לב שאותם מגדלי שן מאמצים חידושים בקצב כה מזדחל, עד שבקושי הספיקו להפנות את מבטם לספרות הילדים והנוער שהתפתחה במאה ה-20. והרי רוב ספרות הילדים והנוער התפתחה במאה ה-20.

תשובת רבים (וזאת שיחה שכבר ניהלתי) היא שמדובר בספרים טובים. הם זוכרים אותם מילדותם. הם היו מרותקים ובלעו בשקיקה כל מילה. היום כבר לא כותבים ספרים כאלה. והילדים לא יודעים להעריך אותם. הולך ופוחת הדור. יאדדה יאדדה יאדדה. ואז מתברר שההורים עצמם לא קראו בדיוק את מה שנדמה להם שהם קראו. הם קראו, אולי, גרסה מקוצרת מבלי שידעו זאת. (לדוגמה בסדרת כתרי, שבה לכל הספרים הקלסיים יש בדיוק 220 עמודים.) הם קראו "תרגום" שבעצם היה פרשנות ועיבוד. אבא שלהם סיפר להם בעל פה את החלקים הטובים של הספר. הם בכלל ראו סרט, או סדרת טלוויזיה. בחלק הארי של המקרים, מתברר שההורים עצמם לא קראו את המקור.

הדוגמה הברורה ביותר היא "מסעי גוליבר" של סוויפט. במקור ספר פוליטי חריף וזועם, שכולו התרסה נגד נורמות החברה ומוסדותיה, בבריטניה של תחילת המאה ה-18. זה לא ספר ילדים; לא היו אז ספרי ילדים. מרכיב ההרפתקה הוא רק מרכיב זעיר ביצירה הזאת, והפנטזיה מגויסת כולה לשם משל וביקורת על העולם האמיתי. אבל בתקופה שבה לא היו הרבה אלטרנטיבות מתאימות יותר לילדים, הילדים נאחזו במה שהיה זמין להם, וניכסו אותו לעצמם. אני עומדת לטעון טענה די בעייתית: את גוליבר ה"אמיתי" שאליו משוועת נפש הילד, לא נמצא ביצירה המקורית שפירסם גונת'ן סוויפט ב-1726, כי אם בארכיטיפ המצטבר שהתרבות הקולקטיבית זיקקה מתוך אלפי עיבודים לאורך מאות שנים. את הגוליבר הזה לא תמצאו באף יצירה בודדת. אתם תצטרכו לספוג אותו מתוך חשיפה לעיבוד, ועוד עיבוד, ועוד עיבוד, ולבנות אותו לעצמכם בדמיונכם.

במילים אחרות, אני דווקא בעד גרסאות מקוצרות ומעובדות, כל עוד הן לא המקור הבלעדי שדרכו מכירים את היצירה. כמו כן, להביא בחשבון שישנם עיבודים וישנם עיבודים. עצם העובדה שלספר יש שם קלסי והיסטוריה ארוכה לא מבטיחה בשום אופן את איכותם של כל העיבודים, ויש מהדורות שמבזות את המקור, לצד כאלה שמאירות אותו באור חדש ומבורך.

במקרה של גוליבר, לילדים ישראלים בני ימינו, אני ממליצה על הגרסה שתרגמה מיכל אלפון להוצאת עם עובד: "סיפר מחדש" מרטין ג'נקינס, אייר כריס רידל. לגבי טום סוייר, אני ממליצה על הגרסה שתרגם והעיר יניב פרקש להוצאת אריה ניר. אני ממליצה להכיר גם גרסאות אחרות. אין לי המלצות מיוחדות לגרסאות של מסביב לעולם בשמונים יום או של רובינזון קרוזו. מעל לכל, אני ממליצה להיפתח לאפשרות שגם בימינו נכתבות הרפתקאות מעולות, מותחות ומרתקות, שיכולות להניח את הבסיס לאהבת ספרים אשר תוביל את הילדים בסופו של דבר גם לגלות מחדש את הקלסיקות.

גוליבר ומלך ברובדינגנג, ציור של ג'יימס גילריי משנת 1803. כבר אז היה הספר בן 77.

גוליבר ומלך ברובדינגנג, ציור של ג'יימס גילריי משנת 1803. כבר אז היה הספר בן 77.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 15 תגובות

דרקונים וספרים

פוסט לבקשתה של יפעת לחנו, שתמכה בפרוייקט מימון ההמון של "עוגות בחלל". מתוך בקשתה של יפעת:
"אני אוהבת דרקונים. אז אם את מעוניינת לכתוב על דרקונים טובים מצחיקים ונבונים אשמח. אם את מעדיפה לכתוב על תרגום ספריה של דיאנה ווין ג'ונס, זו גם אפשרות. או אם את אוהבת את הסופרות: רייצ´ל הרטמן , מורין פ מק'קיו, לואיס מקמסטר בוז'ולד, קרסידה קאוול, או אם את מוכרחה גיי קיי רולינג. כמה מילים על אחת מהן ישמחו אותי מאוד. לו דרקונים פלאיים ילוו אותך ויעשו את חייך מלאי קסם ופלא."
דרקונים הם ללא ספק בראש היררכיית החיות המיתולוגיות שהתגלגלו לספרות הפנטזיה. דרקונים בצורות שונות מופיעים בכל כך הרבה מיתולוגיות שונות, עד שבעלי לדוגמה סבור שאולי יש לכך איזו סיבה שנעוצה במציאות, כגון אנשים שנתקלו במאובנים של דינוזאורים הרבה לפני שנתגלו מדעית. מי יודע.
בכל מקרה, אפשר להבחין בין סוגים שונים של דרקונים גם בפולקלור וגם בספרות הפנטזיה. יש דרקונים עתיקים וחכמים יותר מגדולי החכמים, ויש דרקונים שהם רק חיות מונעי-אינסטינקטים חייתיים. יש דרקונים עצומי ממדים, ויש דרקונים שיכולים לשנות את צורתם ולהלך בינינו כשאר האדם. יש דרקונים בעלי כוחות קסם ודרקונים שגופם או דמם מכילים סגולות קסם. יש יורקי אש ויש שאינם, יש מעופפים ויש שאינם, יש אוגרי אוצרות ויש שבעיקר טורפים. יש דרקונים ידידותיים ודרקונים עוינים, אבל כמעט כולם מסוכנים לאדם.
dragonpage2
בתי טלי פיתחה את אהבת הספרים שלה בזכות דרקונים. זו אותה טלי שבתור פעוטה הסכימה לשמוע רק ספרים שהיו בהם צפרדעים. הספרים הראשונים שהציתו את דמיונה של טלי במידה שדרבנה אותה לקרוא אותם באופן עצמאי, היו כולם ספרים על דרקונים:
עסקי דרקונים והמשכיו, מאת פטרישיה רידי: סדרה מתוקה מאוד שהופכת על ראשם את כללי האגדות ומעניקה להם טוויסט פמיניסטי. סימורין הנסיכה דואגת להיחטף על ידי דרקון, כי היא ממש לא נהנית מחובותיה של נסיכה. הבעיה היא שכל הזמן מנסים להציל אותה, לדאבונה… 
הדרקון הראשון שלי והמשכיו, מאת קרסידה קאוול. הסדרה מוכרת לנו מסרטי הקולנוע המצליחים, שככל הנראה די רחוקים מהמקור. אני מודה, לא קראתי את הספרים, אבל ממבט מרפרף נראה שהם יותר הומוריסטיים ושטותיים מהסרטים. טלי בכל אופן בלעה אותם, וכשגילתה שקיימים עוד ספרים באנגלית שלא תורגמו לעברית, אף התאמצה וניסתה לקרוא הלאה באנגלית.
שומרת הדרקונים מאת קרול ווילקינסון. סיפור סוחף ומרגש על ידידות בין שפחה סינית קטנה לבין אחרון הדרקונים של הקיסר. הספר יקר מאוד ללבי, היה אחת הבחירות שלי לסדרת "גרף צעיר" כשעוד ערכתי אותה. יצאו לו המשכים אך לדאבוני ספק אם יראו אור אי פעם בעברית.
יש עוד אינספור ספרי פנטזיה על דרקונים ועל קשרים בין בני האדם לבין הדרקונים: סדרת הדרקונים מפרן מאת אן מק'קאפרי, סדרה די אינסופית שמתחילה לחזור על עצמה, אבל הספרים הראשונים הם קלסיקה; רבעיית ספרי אראגון מאת כריסטופר פאוליני, הסופר שהפך לרב מכר עוד בטרם מלאו לו עשרים, סדרת טמרייר מאת נעמי נוביק, שלעברית תורגם רק ספרה הראשון דרקון הוד מלכותו; וכמובן הופעות אורח חשובות של דרקונים בספרי שר הטבעות, נרניה, שיר של אש וקרח (משחקי הכס), הקוסם מארץ יםהארי פוטר ועוד ועוד ממיטב הקלסיקות של ספרות הפנטזיה לנוער ולמבוגרים. לא תהיה זאת הגזמה להגיד שנוכחות דרקונים היא מסימני ההיכר של ז'אנר הפנטזיה.
dragonsketch
אחד מספרי הדרקונים המעניינים מבחינתי שראו אור בתקופה האחרונה הוא סרפינה מאת רייצ'ל הרטמן. בספר זה יש סוגים שונים של דרקונים, אך החכמים והמתקדמים שבהם יכולים ללבוש צורת אדם. בצורתם האנושים בולטים הדרקונים בעיקר בהתנהגותם, שיש בה מאפיינים מעט אוטיסטיים: קושי בזיהוי כללי התנהגות חברתיים, התעניינות כפייתית בנתונים ומספרים ועוד. הדרקונים ובני האדם מסוגלים להתרבות, אף שזה מנוגד לחוקים ולטאבו, ומה קורה לפירות של אותם זיווגים הוא שדרת העלילה של הספר. למיטב ידיעתי יש כוונה להוציא לאור בעברית גם את ספר ההמשך החדש.
בספר Dragon Slippers מאת ג'סיקה דיי ג'ורג', הראשון בטרילוגייה מקסימה שלצערי לא תורגמה לעברית, דרקונים הם אוגרים כפיתיים של אוצרות – עד כאן לפי המסורת. אבל אליבא דדיי ג'ורג', כל דרקון מטפח אוסף אחר לפי טעמו. דרקון אחד אוסף נעלים, בעוד חברו אוסף שעוני אורלוגין, ודרקון שלישי אוסף חלונות ויטראז' צבעוניים. ובכן, אוצר הדרקון שלי הוא ספרים. אני דרקונית שאוגרת באופן כפייתי ספרים, ואם תיקחו לי את הספרים היקרים שלי, בהחלט אירק עליכם אש. אם מדפי הספרים שלי הם אוצר גדול, הרי שקובץ של סיפורים קצרים הוא אוצר קטן, ואין שכיית חמדה דרקונית מקובץ האוצר The Dragon Book, בעריכת ג'ק דאן וגרדנר דוזואה. אני רק קוראת את רשימת הסופרים שתרמו לקובץ זה,ומתחילה להזיל ריר: נעמי נוביק ("דרקון הוד מלכותו"), ג'ונתן סטראוד (טרילוגיית ברטימאוס), פיטר ס' ביגל ("החדקרן האחרון"), גארת ניקס ("סבריאל"), ברוס קוביל ("ג'רמי תאצ'ר מגדל דרקון"), גרגורי מגוואייר ("מרשעת"), והגדולה מכולן, דאינה ווין ג'ונס (בספר "חיי קסם" יש דרקון חנוט קטנטן) הם רק אחדים מהסופרים שתרמו לקובץ זה ושספריהם קיימים בעברית. בספר מופיע כל מגוון הדרקונים הספרותיים, מהחיות ועד החכמים, מהמטפוריים ועד הגשמיים להחריד, אף אחד מהם לא שבלוני, כולם מרתקים.
אפשר, כמובן, לכתוב ספרי פנטזיה שאין בהם דרקונים. אבל אני חושבת שאי אפשר להתייחס לספרות הפנטזיה כז'אנר מבלי להזכיר דרקונים. היותם חוליה מקשרת בין הספרות לפולקלור, למיתולוגיה ולדת (אחד הקדושים הפופולריים בין הנוצרים הוא ג'ורג', קוטל הדרקון), והופעתם במגוון תרבויות, מבטיחה לדרקון מקום של קבע בהיכלות התרבות לעתיד לבוא. איך אפשר *לא* לאהוב דרקונים?
תמונות מתוך ספר הדרקונים וסקיצות לספר שכתבה ואיירה טלי סמו.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 11 תגובות

איך לעודד את ילדיכם לקרוא? 11 עצות של הסופרת ג'ואן האריס

זה לא פוסט אמיתי, אני רק מתרגמת את הציוצים שג'ואן האריס פרסמה היום בטוויטר. הסופרת שנודעה בזכות ספרים כגון "שוקולד" ו"חמשת רבעי התפוז", נוהגת מדי פעם לפרסם סדרת ציוצים בנושא ספרותי מסויים. הפעם קלעה במיוחד קרוב ללבי. (הסופרת בטוויטר: @joannechocolat)

Joanne-Harris-004

ולהלן הציוצים:

  1. תדאגו לכך שהילדים שלכם יראו אתכם קוראים. אין טעם לצפות מהם שיעשו משהו שאתם בעצמכם לא עושים.
  2. תקריאו להם ספרים. הפכו זאת לחלק משגרת הערב שלהם. עשו זאת כך שיהיה כיף לשני הצדדים.
  3. אל תהיו מורים כשאתם מקריאים ספרים לילדים. היו בדרנים. תשתוללו עם הקולות המצחיקים.
  4. אל תהיו שיפוטיים או מוסרניים. בחרו ספרים עם נושאים שידברו אל לב הילדים שלכם.
  5. אל תיגשו אל נושא הקריאה כפי שאתם ניגשים אל ההשכלה של ילדיכם. קריאה היא לא עניין של השגת יעדים.
  6.  הקריאו רק חצי סיפור, ותנו שמשהו "יפריע" ויקטע את ההקראה. השאירו את הספר ליד הילדים.
  7. תמכו בכל חומר קריאה שילדיכם בוחרים לקרוא. כולל קומיקס, סיפורי פיות, ובדיחות על פלוצים.
  8. אל תפעילו על ילדיכם לחץ. קריאה אמורה להיות פרס, לא עונש.
  9. אל תמנעו מילדיכם לקרוא ספרים שוב ושוב, או לבקש מכם להקריא אותם שוב ושוב. זה מנגנון נחמה חשוב.
  10. התוויה לפי גיל אינה רלוונטית. התוויה לפי מגדר אינה רלוונטית. גיל הקריאה אינו רלוונטי. הילדים שלכם קוראים? סימן שהם בסדר.
  11. אחרון חביב, אף פעם אל תיקחו מהילדים שלכם ספר. בין אם זה ספר בנות, ספר בנים, ספר טיפשי או "מיין קאמפף". אם הספר לא מתאים להם, הם יבינו זאת לבדם. אם הוא נורא ואיום, הדבר הכי גרוע שיקרה הוא שהם יקראו ספר נורא ואיום.

חומר למחשבה ולדיון!

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים | 8 תגובות

מהי ספרות נוער? מחשבות ראשוניות

 אני חייבת שלושה פוסטים בבלוג הזה לשלושה קוראים שתמכו בהדסטארט של הוצאת עוץ. יפעת, אלעד ושירי – לא שכחתי אתכם, ואני מקווה בימים הקרובים לקיים את הבטחתי.

אבל בינתיים, כמה מחשבות שעלו בי בעקבות הערה בפייסבוק. בעבר כתבתי פה על השאלה "לאיזה גיל זה מתאים?", שהיא לעיתים קרובות השאלה הראשונה שהורים שואלים אותי על כל ספר חדש שעליו אני ממליצה.  ניסיתי להסביר את אי הנחת שיש לי מהשאלה הזאת ומדוע אני מנסה להתחמק מלענות עליה, אף על פי שהיא השאלה הכי טבעית בעולם. כעת אני נקראת לשאלה, מהי ספרות נוער, ומדוע אני מרשה לעצמי לפסוק נחרצות שספר זה או אחר אינו ספר נוער, כאשר הגבולות בין מבוגרים לנוער בתקופתנו מטושטשים כל כך ומאפשרים זליגה לשני הכיוונים.

 ישנם מאפיינים מסויימים שחוזרים בספרים רבים עליהם מוסכם שהם ספרי נוער. דוגמה למאפיינים כאלו: גיבורים שהם בעצמם בני נוער, עלילה שיש בה סיפור חניכה או התבגרות, היעדר סצנות מין מפורשות, התעסקות בדילמות מוסריות שכוללת בסופו של תהליך אבחנה יחסית ברורה בין "טוב" ל"רע". יחד עם זאת, היוצאים מן הכלל רבים עד כדי כך, שאין כבר אפשרות להגדיר מפורשות מהו ספר נוער ומה ספר למבוגרים, על סמך המאפיינים הללו בלבד. ישנם ספרי נוער שעוסקים בדמויות של מבוגרים, שמכילים תכנים מיניים, שיש בהם עמימות מוסריות ועוד. דמויות צעירות וסיפורי חניכה יש גם בספרים הנחשבים ספרים למבוגרים.

 הפוסט הזה נולד בעקבות ידיעה שהספר "מרשעת" מאת גרגורי מגווייר עומד לצאת אור מחדש בהוצאת אוקיינוס בתרגום חדש של אסף ברקת, אחרי שנים רבים בהן אי אפשר היה להשיג את תרגומה של מאירה לבנת (היום מאירה פירון) שראה אור בהוצאת מעריב. כתבתי על כך בפייסבוק של הוצאת עוץ, בתוספת הערה שמדובר בספר למבוגרים, ובתגובה כתב יחיעם פדן, שהוא אושייה בתחום ספרות הילדים והנוער, שזהו ספר נוער. האמת, קפצתי. ואז שאלתי את עצמי למה אני קופצת. הרי תכנים קשים כמו שיש בספר "מרשעת", קיימים לכאורה גם בספרים רבים המתויגים בימינו ספרי נוער: "משחקי הרעב", "דמדומים" ועוד. אז מה איכפת לי בעצם?

elphaba

איפה עובר הגבול? מתי ספר מפסיק להיות ספר ילדים, ומתחיל להיות ספר נוער? מתי הוא מפסיק להיות ספר נוער, ומתחיל להיות ספר למבוגרים? מדוע אני, שמתחמקת כל כך מלענות על השאלה לאיזה גיל מתאים ספר מסוים, בכל זאת דוגלת בשימוש "נכון" בתוויות "ילדים" ו"נוער"? מדוע אני, שמאמינה שיש לתת לבני נוער לקרוא פחות או יותר מה שבא להם, מזדעקת בשמרנות שאסור לטעות בתווית? האם אני מתירנית, או מטרונית?

בסך הכול, אני די מאמינה ביכולת של בני נוער לעבד תכנים שהם קוראים בספר ולווסת בעצמם את חומרי הקריאה שלהם. אני לא אחת שנבהלת כשבני נוער, או אפילו ילדים ממש, קוראים ""מעבר" לרמת הקריאה המצופה מהם. אם בני נוער רוצים לטעום מספרות המבוגרים ולהתנסות בה, הרי שזאת התפתחות מבורכת בסופו של דבר, שמעידה על התבגרות. הפתגם שאני מצטטת לא פעם, כאשר הורים מספרים לי שאסרו על ילדיהם לקרוא ספר כזה או אחר, הוא "לא תחסום שור בדישו". אם הם רוצים מאוד לקרוא, שיקראו.

אז לכאורה, אם לבני נוער מותר לקרוא הכול, מי צריך בכלל תוויות?

יפה ששאלתי. התווית כן חשובה. התווית חשובה למי שלא קרא את הספר. ברגע שמוצמד לספר תווית "נוער", אנחנו יודעים שמבוגרים ירכשו אותו, בלי לקרוא אותו בעצמם, כמתנה לבני נוער. כי בואו נודה על האמת, אנחנו לא יכולים לקרוא כל ספר מראש לפני הילדים שלנו. אנחנו נזקקים לפעמים לקיצורי דרך שיקבעו אם ברצוננו להכניס ספר מסוים הביתה או לא. וכשהתווית המוצמדת לספר לא נכונה, יש תקלות.

לדוגמה, השתעשעתי לגלות שבישראל בתקופה מסוימת היה מקובל להעניק את ספריה של ג'ין אאול, "שבט דוב המערות" ו"עמק הסוסים", כמתנות לבר מצווה. אני תוהה כמה מהמעניקים קראו בעצמם את הספרים, וידעו כמה תיאורים מיניים מכיל "עמק הסוסים": אפשר להגיד שמדובר בפורנו רך. אני כותבת שהשתעשעתי, ולא הזדעזעתי, כי אני לא בטוחה שזה נורא כל כך לשים את הספרים הללו בידיהם של נערים. עדיף פורנו רך על פורנו קשה ואלים, כמותו הם יכולים להשיג די בקלות באינטרנט. לפחות אצל ג'ין אאול מדובר בפנטזיה ארוטית נאיבית יחסית, שנותנת מקום של כבוד לאהבה ולעינוג האישה. ועדיין, אני סבורה שרוב המבוגרים שהעניקו את הספר לבני מצווה, לא ידעו מה הם נותנים. זאת היתה טעות.

הספר "מרשעת" מגלם בעיני אנתי-תזה לספר נוער: ספר אכזרי ומנוכר, חדור פסימיות עמוקה. העולם המתואר בספר הוא עולם מסואב שהולך ומתקלקל, וגם גיבורת הספר אינה נקייה מנקמנות ורוע – היא לכל היותר דמות אמביוולנטית שפגמיה אולי קצת יותר נסלחים מפגמיהן של דמויות מזעזעות יותר. אמנם אין בספר תיאורים מיניים כמו שיש ב"עמק הסוסים", אבל שלא כמו "עמק הסוסים", אין בו שום נאיביות. במובנים רבים אני חשה שיש לו פוטנציאל נזק גדול יותר.

האם קריאה בספר יכולה להזיק לקוראים? שאלה טעונה, ואני לא יודעת את התשובה. אין ספק שספרים שותלים בראשנו דימויים ורעיונות שיכולים ללוות אותנו לכל החיים. מצד שני, אפילו ילדים לא מפנימים ומאמצים כל נורמה או מוסר שעליהם הם קוראים בספר. כדאי לנסות לכוון את הילדים לספרים מומלצים לגילם, כי רצוי שחוויות הקריאה הראשוניות של הילדים שלנו תהיינה חוויות שמעודדות אותם להמשיך לקרוא ולאהוב ספרים: אבל אם הם ממילא נהנים מקריאה, עד כמה יש להילחץ מהמחשבה שהספרים שהם קוראים עלולים לעשות להם רע? רצוי, כמובן, שההורים יקראו את הספרים שילדיהם קוראים, ויקיימו שיחות פתוחות עם הילדים על התכנים הבעייתיים בספרים: אבל למרבה הצער, זאת לא תמיד אפשרות ראלית. ולכן, תווית מטעה היא דבר מרגיז. אנחנו רוצים להיות מסוגלים לסמוך על התווית.

 אני רוצה שילדים ונוער יקראו כמה שיותר, ולכן אני לא אוהבת להגיד שספר כזה או אחר לא מתאים לגילם. עם זאת, אני מכירה באחריות מסוימת שיש לי, כמי שמשווקת ספרים לילדים. אני יודעת שספר שכתוב עליו "נוער" מתגלגל לא פעם לידיים של ילדים, כי גם האבחנה בין נוער לילדים אינה ברורה. כך נוצר מעין פיחות מזדחל. גם אם נניח שבני 13-14 בוגרים בנפשם מסוגלים להתמודד עם נושאים כגון אונס וטבח ועם עמימות מוסרית בתוך ספר, אחיהם הצעירים בני ה-10 ופחות, עדיין פחות ערוכים לכך. אני נחרדת מהמחשבה, שהורים יראו בפייסבוק של הוצאת עוץ – שספריה עד עתה התאימו לילדי הכיתות הנמוכות – המלצה לספר "מרשעת", ויחשבו שזה ספר חמוד לתת לילדים שלהם. הוא לא. אף שאני לא מסוגלת להגדיר את הנקודה המדויקת שבה ספר חדל להיות מתאים לילדים, אני מכירה בכך שישנם ספרים שאינם מתאימים לילדים, ו"מרשעת" הוא כזה.

מהו ספר נוער? אין לי תשובה טובה, פרט לקלישאה המתסכלת, שאני יודעת לזהות כזה כשאני קוראות אותו. בדרך כלל. הנורמות המשתנות מבלבלות גם אותי, ולפעמים אני סבורה שהקביעה היא אקראית, שיווקית, או פשוט מוטעה.

ישנם ספרים שהשיווק שלהם בחו"ל בלבל אותי לחלוטין. לדוגמה, ספריה של הסופרת האוסטרלית מרגו לנגן מסווגים בארצות רבות כספרי נוער, ואני בכלל לא מבינה זאת:  (Margo Lanagan),   ספרה "נגיסות רכות"  (Tender Morsels)  פותח בתיאור גרפי מזעזע של שרשרת הפלות כפויות שעוברת נערה צעירה אשר הרתה שוב ושוב בעקבות גילוי עריות ואונס. מאידך הספר "הקיסר הגובלין" (The Goblin Emperor) מאת קתרין אדיסון, שהיה מועמד מוביל השנה לפרס ההוגו, שווק כספר למבוגרים אף שלטעמי מדובר בספר תמים למדי שעומד בכל הקריטריונים לספר נוער. אני מרגישה הרבה יותר שקטה להמליץ לקוראים צעירים על "הקיסר הגובלין" מאשר על "נגיסות רכות".

אני לא סבורה שאני יכולה לתת לכם כלים אוניברסליים שיקבעו מה כן ומה לא מתאים לילדים שלכם לקרוא. מה שאני כן יכולה לעשות, הוא לקחת אחריות על ההמלצות האישיות שלי. כשאני ממליצה על ספר, אני משתדלת לציין מה הנקודות בו שעלולות להיות בעייתיות. אני לא אוהבת להגדיר עבור ספר גיל התאמה מדויק בשנים, אבל אני כן משתדלת להפריד בין ספרי ילדים, לספרי נוער, לספרי מבוגרים.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 9 תגובות

המלצות ספרים מאתר Mighty Girl

חם לכם? מתחרפנים לקראת סוף הקיץ? עכשיו הזמן להיצמד למיזוג, ולשלוף את הספרים. זה זמן נפלא לקרוא בשביל הכיף.

אי שם לפני כמה חודשים, כשעוד היה חורף (זוכרים שיש דבר כזה?) ידיד פירסם קישור לרשימת המלצות ספרים, והטיל עלי לתרגם אותם לעברית. ההמלצות הן של אתר A Mighty Girl, ,אתר אמריקאי של המלצות על ספרים, סרטים מאמרים ומוצרים שונים שמכוונים להעצמה של בנות. הגבתי מיד שכמה עשרות מהספרים כבר תורגמו לעברית (אפילו אני תרגמתי שניים…) אבל לא כולם מוכרים להורים בני-דורנו.

כאן קישור לרשימה המקורית של A Mighty Girl:

http://www.amightygirl.com/mighty-girl-picks/top-read-alouds

ובהמשך הפוסט שלי, אותם ספרים מתוך הרשימה, שידוע לי שתורגמו לעברית. ייתכן שיש עוד שפיספסתי, אתם מוזמנים לעדכן ולתקן אותי.

ידיד נוסף בפייסבוק, אסף דקל, חשב להרחיב את הרשימה ולהוסיף לה המלצות גם על ספרי מקור וספרים אחרים שתורגמו לעברית אך לא בהכרח נכללו ברשימה האמריקאית. הוא הכין מסמך גוגל דוקס ובו המלצות נוספות. אם יש מתכנתת שמוכנה לשתף איתו פעולה פרו-בונו, הוא חולם להקים אתר ישראלי בהשראת A Mighty Girl.

הרשימה מסודרת לפי שם משפחה של הסופרים, ואינה ממוינת לפי קבוצות גיל; כך היה גם במקור. זאת רשימה של ספרים ש-A Mighty Girl ממליצים עליהם להקראה בקול לפני השינה, רובם ככולם מתאימים מגיל 8 ומעלה, פלוס מינוס. יש באתר A Mighty Girl גם המלצות קריאה מפולחות לפי גיל, כולל ספרים לילדות קטנות יותר וספרים לבנות נוער בוגרות יותר, אבל רוב הספרים המומלצים שם שתורגמו לעברית כבר כלולים ברשימה שלהלן (גנבתי מהרשימות האחרות רק את "אילן גדל בברוקלין").

חשוב מאד! ברשימה יש רק ספרים שהגיבורות שלהם בנות, כי כך היא הורכבה – אבל אלה ספרים נפלאים שמתאימים לקריאה גם לבנים!!!

וברור שאפשר להרחיב ולהמליץ ולהוסיף, כל המרבה הרי זה משובח. הפוסט פתוח לתגובות ואולי בהמשך גם אעדכן את הרשימה, ועל כן אם אתם מגיבים, השתדלו לכלול כמה שיותר מידע על הספרים שעליהם אתם ממליצים.

ואני בכלל צריכה גם לעדכן את רשימת המלצות הספרים לילדים שאהבו את הארי פוטר, שלא נגעתי בה כבר עשור… חסרים בה ספרים נהדרים מהשנים האחרונות, אבל הספרים שהיו בה לפני עשר שנים לא התקלקלו בינתיים, אז שווה להציץ גם שם, בדרככם לספרייה.

ספרים מומלצים של A Mighty Girl שקיימים בעברית:

  • אודל, סקוט. אי הדולפינים הכחוליםמאנגלית: איל טלמון. כרמל, 2005
  • אור, ונדי. האי של נים. מאנגלית: גילי בר-הלל. איגואנה, 2008 (ספר ההמשך נים בים)
  • איבוטסון, אווה. מסע אל ים הנהר. מאנגלית: ענבל שגיב נקדימון. גרף צעיר, 2008
  • אלקוט, לואזיה מיי. נשים קטנות. מאנגלית: שרון פרמינגר. משכל, 2011  (ותרגומים נוספים)
  • באביט, נטלי. טאק לנצח. מאנגלית: יעל ענבר. מרגנית, 2003
  • בירדזול, ג'ין. בנות פנדרוויק. מאנגלית: יעל ענבר. ידיעות ספרים, 2005 (תורגם ספר המשך)
  • בלום, ג'ודי. שילה הגדולהמאנגלית: עדה פלדור. כתר, 1986
  • –"–. דיני. מאנגלית: דפנה לוי. עלמה
  • ברנט, פרנסס הודג'סון. סוד הגן הנעלם. מאנגלית: הגר ינאי. הרפתקה, 2013 (או: הגן הסודי, כתר)
  • –"–.  נסיכה קטנה. מאנגלית: יהודה אטלס. הרפתקה, 2009
  • ג'ונס, דיאנה ווין. הטירה הנעה. מאנגלית: גילי בר-הלל. כתר, 2005
  • ג'ורג', ג'ין קרייהד. ג'ולי של הזאבים. מאנגלית: משה דור. ספריית פועלים, 2009
  • גיימן, ניל. קורליין. מאנגלית: ורד טוכטרמן. אופוס, 2004
  • דאל, רואלד. העי"ג. מאנגלית: אורי בלסם. מרגנית, 1987
  • –"–.   מטילדה. מאנגלית: יעל ענבר. מרגנית, 2000
  • די-קמילו, קייט. הכל בגלל סופר מרמאנגלית: טלי נתיב-עירוני. מרגנית, 2002
  • דיטרליצי, טוני. החיפוש אחר וונדלהמאנגלית: יעל ענבר. מטר, 2015 (ראשון בטרילוגיה)
  • הייל, שנון. אקדמיה לנסיכותמאנגלית: עידית שורר. כתר, 2008
  • ווייט, א.ב. חוות הקסמים. מאנגלית: זהר שביט. מרגנית, 2007
  • וויילדר, לורה אינגלס. בית קטן בערבה. מאנגלית: אבירמה גולן. מרגנית, 1977 (ראשון בסדרה)
  • זוסאק, מרקוס. גנבת הספרים. מאנגלית: ורד טוכטרמן. אופוס, 2007
  • ל'אנגל, מדליין. קמט בזמן. מאנגלית: ארז אשרוב. מרגנית, 2012 (ראשון בטרילוגיה; קיים תרגום קודם)
  • לוין, גייל קרסון. אלה המכושפתמאנגלית: יעל ענבר. מרגנית, 2006
  • לורי, לויס. אנסטסיה. מאנגלית: מאירה פירון. טל מאי, 2006
  • –"–. גוני גרין בבית הספרמאנגלית: מאירה פירון. טל מאי, 2005
  • –"–. מונה מספר לכוכביםמאנגלית: יחיעם פדן. הקיבוץ המאוחד, 1997
  • לין, גרייס. ההר שאינו נגמרמאנגלית: בלהה רוזנפלד. מודן, 2012
  • לינדגרן, אסטריד. בילבי גרב-ברך. משוודית: דנה כספי. כנרת, 2009; תרגום נוסף תחת השם גילגי, משוודית: אביבה חיים. ש. זק, שנות השבעים.
  • –"–. הילדים מרחוב הרעשנים. משוודית: בשמת אבן-זהר. מסדה, 1987
  • –"–. רוניה בת השודדמשוודית: תמר שלמון-נסי. עם עובד, 1986
  • מול, ברנדון. פייבלהייבן. מאנגלית: יונתן בר. אופוס, 2012 (ראשון בסדרה)
  • מונטגומרי, לוסי מוד. האסופיתמאנגלית: טלי דאי. כתר, 1989 (קיימים תרגומים נוספים; ראשון בסדרה)
  • מקגרו, אלואיז. ילדת הגבעותמאנגלית: נורית גולן. מרגנית, 2001
  • מקדונלד, ג'ורג'. הנסיכה והשדוניםמאנגלית: אוריאל אופק. מצפן, 1965 (ספר המשך לא תורגם)
  • מקלקלן, פטרישיה. שרה פשוטה וגבוההמאנגלית: דוד נגב. עם עובד, 1989 (יש ספרי המשך שלא תורגמו)
  • סמית, בטי. אילן גדל בברוקליןמאנגלית: טובה קשת. אור עם, 1988
  • ספיר, אליזבט. המכשפה מאגם הקיכלים. תרגום: אבירמה גולן. כתר, 1979
  • ספירי, יוהנה. היידי בת ההרים. תרגום: שלמה ניצן. כתר (קיימים תרגומים נוספים)
  • פונקה, קורנליה. איגריין האמיצהמגרמנית: חנה לבנת. כנרת, 2012
  • פיציו, לואיז. הרייט המרגלת. מאנגלית: הדר אלרואי. מרגנית, 1984 (ספר המשך לא תורגם)
  • פניפקר, שרה. קלמנטיין. מאנגלית: אסנת הדר. מטר, 2007 (ראשון בסדרה)
  • פראצ'ט, טרי. בני החורין הקטנים. מאנגלית: יונתן בר. קדמת עדן (סיאל), 2008 (ראשון בסדרת טיפאני אייקינג)
  • קלירי, בברלי. כל סדרת רמונה, לרבות רמונה בת 8מאנגלית: טלי נתיב-עירוני. כתר, 1987
  • קר, ג'ודית. מי גנב את השפן הוורודמאנגלית: נימה קרסו. מרגנית, 1985
  • קרול, לואיס. הרפתקאות אליס בארץ הפלאות..מאנגלית: רנה ליטוין. הספריה החדשה, 1997 (קיימים תרגומים מרובים לעברית)
  • קריץ', שרון. שני ירחים. מאנגלית: רנה ורבין. ידיעות ספרים, 2000
  • רידי, פטרישיה ק. עסקי דרקונים. מאנגלית: תמר ביסטריצר. אופוס, 2006 (ראשון בסדרה)
  • רקס, אדם. יום סמק הגדול. מאנגלית: נעה שביט. עוץ, 2015
פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים | 14 תגובות

עדכונים בנושאים שונים

זוכרים שכתבתי על הקושי שיש לי, כבעלת הוצאת ספרים קטנה, להכניס את הספרים שלי לספריות ציבוריות?

ובכן, מתברר שיש חדש. חברת פמי פרימיום, מתברר, הגמישה את התנאים שלה לאישור הוצאת ספרים קטנות כספקים. עכשיו כבר לא צריך להוכיח מחזור שנתי של חצי מיליון ש"ח לאורך שלוש שנים, אלא די בממוצע שנתי של 50 אלף ש"ח על פני שנתיים; כמו כן, ההוצאה לא נדרשת להוציא עשרה כותרים, אלא רק שישה כותרים. הוצאת עוץ עדיין לא עומדת בתנאים הללו, אבל בקרוב, בלי נדר, כנראה תעמוד בהם. אעדכן.

ובינתיים, היות ואת הספר "יום סמק הגדול" החלטתי למרות הכל לשווק באמצעות מפיץ ולא בכוחות עצמי, הודיעה לי אחת הספריות העירוניות הגדולות, הרוכשת ספרים עבור מספר דו-ספרתי של ספריות ברחבי העיר, שבניגוד למנהגם עד כה את הספר הזה לא יקנו ישירות ממני אלא דרך מתווך. להם זה יעלה 30% יותר, ואני ארוויח מהקנייה הזאת 20% פחות; 50% עכשיו ילכו למתווכים. אבל הספרייה מעדיפה לעבוד כך, כי אז היא יכולה להשתמש בתקציבי המדינה ולא צריכה לבזבז תקציבים מיוחדים. לתפארת מדינת ישראל, שבונה מערכת הפוגעת באינטרסים של עסקים קטנים, כדי שהאזרח יוכל לשלם יותר.

ועדכון אחרון, בקשר למימון המון של הוצאת עוץ: הולך נפלא. אבל תמשיכו. התומכים עד כה כבר הבטיחו לעצמם עותק מודפס של "עוגות בחלל" ועותק דיגיטלי של "שם צופן – וריטי". אם נגיע ליעד הגיוס הבא, הבטחתי לערוך מסיבת מאפינים מפלצתיים שאליה יוזמנו כל התומכים. אז קדימה, הזמינו עוד חברים להשתתף:

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=14288

הוספתי גם תשורה שעשויה לעניין את קוראים הבלוג: תמורת 250 ש"ח אתם יכולים להטיל עלי נושא כתיבה או לשאול אותי שאלה שעליה אענה בפירוט בבלוג, וככה אולי נחייה אותו קצת… בנושאים הקשורים לספרות ילדים, בבקשה.

ואחרון חביב: היום יום הולדת 155 לג'יימס מת'יו בארי, שלנצח ייזכר כאביו ממציאו של פיטר פן. מזל טוב!

barrie

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

סלט בראש: עוגות, חלל, ספרים, מימון המון

שלום, בלוג יקר שלי. הזנחתי אותך לאחרונה, אבל הנה אני, שבה אליך.

היום מצאתי את עצמי מעדכנת בטוויטר על כך שעדכנתי בפייסבוק על כך שעדכנתי בבלוג של הוצאת עוץ לגבי עדכון בעמוד ההדסטארט של המימון המון של "עוגות בחלל". אבל בבלוג האישי שלי עוד לא עדכנתי, אז הנה אני כותבת גם כאן. כשאסיים אולי אעדכן שוב את עמוד ההסטארט, ואשלים מעגל מלא.

אם במקרה אתם לא עוקבים אחרי אף אחד מאפיקי המדיה החברתית המוזכרים לעיל, יש סיכוי שאתם עדיין לא יודעים שאני עורכת עכשיו מימון המון להדפסת הספר "עוגות בחלל" מאת פיליפ ריב ושרה מקינטייר. הנה הקישור, אני מספרת שם על הספר ואני מאד מאד אשמח אם תתמכו:

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=14288

הצעתי גם תשורות שקשורות בקישוט עוגות, כי אני יודעת שתמונות העוגות שהייתי מעלה מדי פעם פה בבלוג היו מאד פופולריות. תשורה אחת היא האפשרות שאני אבוא אליכם הביתה ואעזור לכם לקשט עוגת יום הולדת על פי דמיונכם הפרוע. החומרים והאפייה עלי. בינתיים איש עוד לא קפץ על המציאה (פתוח רק לתושבי המרכז…) וחבל, כי יש לי צורך רגשי: השנה החליטו גם הבר מצווה וגם הבת מצווה שהם גדולים לעוגות מקושטות והם רוצים סתם עוגה.

תשורה נוספת שהצעתי היתה מנג'ט סיליקון וערכת קישוט ל"מאפין מפלצתי". הללו אזלו עוד לפני שהספקתי ממש לחשוב על רעיונות קידום נוספים… התכוונתי לאפות כמה מאפינים ולהראות לכם איך אני מקשטת אותם קישוטים מפלצתיים. בסוף לא הגעתי לזה וכבר התשורה אזלה. ואף על פי כן, אני ממליצה מאד מאד לעשות חיפוש גוגל לצירוף "monster cupcake", ולמצוא דברים מקסימים כמו זה:

monster-cupcakes-33

מהבלוג "מקודל" של קמיל ולארד, שמדגימה איך כל מה שצריך כדי להגיע לקישוטים מופלאים הם דמיון וחוש משחק. סוכריות ואגוזים, בצירופים שונים, הופכים לגלריה של מפלצות מפחידות/חמודות/מקוריות שובות לב. כמו העוגות ב"עוגות בחלל". סוכריות על מקל יכולות להפוך לעיניים על גבעול:

monstercake

קוקוס צבוע יכול לשמש פרווה, מסטיקים יכולים להיות שיניים, סוכריות חתוכות או מרשמלו עיניים. אפשר גם להדפיס שרוולי נייר ועיניים שיהפכו את העוגות למפלצתיות. העיקר, לא להילחץ, לנסות ולטעות, לזרום עם זה, לכייף!

ואני בינתיים מפנטזת על מסיבת השקה לספר "עוגות בחלל", שבה אגיש עוגות יפות כאלה…

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

Putting the world in WorldCon

Look! It's a post in English!

Mary Robinette Kowal linked to this statistical analysis of Hugo winners past, posted by Aidan Walsh: http://aidanrwalsh.com/2015/04/16/whose-rocket/

At the end of which, Aidan commented: "Nationality really surprised me. Unfortunately I expected women to be poorly represented, but I didn’t realise how overwhelmingly American it was. (maybe naivety on my part!)"

And Mary commented: "Wow. We really need more world in WorldCon."

And I rolled my eyes.

Yes, there is an American bias in the Hugo awards. There is an American bias at cons in general. In fact I would argue that Science Fiction*, as we think of it today, is at its core an American genre. Other cultures and other languages contributed to the foundation of Science Fiction, and I do not downplay the importance of creators such as Jules Verne, Karel Čapek or Stanisław Lem. But the current fandom culture represented at cons, especially those cons more inclusive of film, television, gaming and comics, is a product of American consumerism no less than it is of literature. There are influences running both in and out of this American culture: Japanese anime, manga and cosplay; Belgian graphic novels; British television – and nonetheless, it is American. Science Fiction is like Jazz music: it has roots outside of America, it is produced autonomously outside of America, but no discussion or history of it can be complete without America. (I would LOVE for you to argue with me about this. Any discussion is bound to be fascinating.)

Americans love diversity. They crave it. But like all humans, they need incentive to stray out of their comfort zones. For non English speakers, the incentive is there: learn English, learn to connect to American culture, or you are missing out on the dominant global culture. For English speakers**, it is just far too easy to remain within the boundaries of what is produced in English, and it takes special people to make the effort to grapple with something that is truly different and new to them. Only about 2 to 3 percent of books published in English are translated from other languages. In other countries, as many as 40% of books published may have been translated from English. The flow of cultural ideas is not equal. Language is not the only barrier: there are more insidious differences, such as what we consider to be good in literature, or what we consider to be literature at all. When WorldCon wants to include "more world", it may want more colors on the palette, more flavors in the stew, but it probably would not welcome a full upheaval and redefinition of what is Science Fiction.

People who write Science Fiction in other countries and languages tend to fall into one of two categories: either they are so strong in their own culture, that there's a gap keeping most of the dominantly American fandom from appreciating their work; or else their writing is an attempt to emulate American Science Fiction, even pander to it, in which case they are liable to be derivative and just not very good. It's a rare work indeed that is both inherently excellent and travels easily between cultures without bowing to one or the other. Non-Americans are conditioned by necessity to be more accepting towards American culture, than Americans are towards other cultures, for all the good will and intentions. In other words, chances are higher that a non-American will spontaneously like something American, than that an American will like something non-American. It's a simple matter of exposure.

As a non-American, non-Anglo who semi-regularly attends the World Fantasy Convention, and attended the last WorldCon, I am aware that organizers and most of the fan community think it would be really cool if these conventions had more cultural and national variety in them, and genuinely believe they would go out of their way to implement special measures to ensure this variety. I don't mean to disparage or hurt the feelings of people whom have been nothing but warm and welcoming towards me, but it's a bit like a convention of fish wishing they could get more mammals interested and involved. And then when the occasional dolphin attends, instead of asking it about what it's like to be a dolphin, they stick it on a panel with crustaceans, corals, and other non-fish, and ask them all what the water is like out there on the Serengeti.

I don't know if that metaphor made any sense. But my feelings at "world" conventions have always been a bit confusing to me, and tied up with lots of issues and questions about my own identity. I am no more a typical Israeli than a dolphin is a typical mammal. That is, I am unquestionably an Israeli and only an Israeli, as far as citizenship, where I was born and raised, where I now live my life. But I can attend Worldcons and World Fantasy because I am fluent not only in English, but in the CULTURE of fandom, which is predominantly English-speaking and American. I am frustrated when I feel I am being reduced to my nationality only, because I believe I have so much more to contribute that is not nationality related.

For perspective's sake: when I participate in Israeli cons, the kinds of panels that are offered to me reflect my strengths and areas of experience: panels on YA or children's literature, on small publishing, on trendy sub-genres, on girls' sexuality in classic children's fantasy, on parenting in the Geek community, etc. But when I'm placed in programming for WFC/WorldCon, I nearly always find myself being expected to represent my foreigness.** I've had to explain time and time again that the fact that I come from Israel does not make me a good authority on Israeli SF: I translate TO Hebrew, not FROM Hebrew, and honestly, I'm not very well read in current Israeli SF for adults. In Israel I'm the YA person, and I love it; in the USA I feel like I'm expected to be the Israeli cultural attache, and I'm just no up to the job.

I feel that WFC/WorldCon programmers find it difficult to see beyond my nationality, and place me on generic panels that are not about translation/language or coming from another country. Partly this is due to the fact that they need people to fill up spots on the few panels that are conceived as being about the world, and I respect that. But why do world perspectives have to be relegated only to their own panels? Why can't they be included in "normal" panels that are just about what they are about?

So what am I saying here? I am saying that OF COURSE the Hugos are dominated by Americans. This should be of no surprise to anyone. I am also saying that if you truly want more world in your WorldCon, it will require conscious effort, not only to attract and encourage fans and writers from other countries to attend, but to actually listen to them on their own terms when they arrive. Stop with the tokenism and the pigeonholing. Don't cram all of your foreigners onto special panels for and about foreigners – just as you wouldn't (or shouldn't) relegate women only to panels about gender, and POCs only to panels about race. Not only does it rub our noses in the fact of our being outsiders, it makes it far too easy for the insiders to skip our panels for lack of interest, and not really expose themselves to us at all…

People like me, who are comfortable in more than one culture, can serve as bridges and connectors. We bring a different perspective just by being who we are. But not if we're cordoned off and observed from a distance as alien objects. Non-Americans who come to WorldCons do so because we love science fiction and fantasy just as much as Americans do. We want to participate, not to be held up as examples of difference. I'm afraid that too often, the programming, while well intentioned, is inadvertently alienating – the opposite of what it purports to achieve.

—-

* Much less so fantasy, which is heavily rooted in British tradition.

** I'm not conflating Americans with English speakers. Other English speaking countries have the advantage of a common language, so there are less obstacles to cultural exchange with America, which is why there have been British and Canadian winners of Hugo awards. But the obstacles are there nonetheless, as witnessed by authors who fail to "cross the pond"; just ask Malorie Blackman, David Almond, Jaqueline Wilson, Morris Gleitzman or other superstars in their own countries who didn't quite make it in America. My argument is that Americans are even more insular than English speakers of other nationalities.

*** At my first WFC, in Calgary, I was assigned to moderate a panel called "Location, Location, Location", a panel for authors on how they choose the settings of their books. I am not an author and have never chosen a setting. But looking at the original list of participants slated for the panel, the rationale for choosing me was clear: we were all non-Americans, that is, we came from PLACES.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 17 תגובות