רחש-בחש

ריכוז כמה דברים שכתבתי בימים האחרונים במדיה החברתית. זה התחיל בפוסט בפייסבוק:

---

 

בהרצאות שלי לקהל צעיר, כשאני מדברת על תרגום, אני מנסה לשכנע שיש הבדלים בין שפות שאינם מסתכמים רק בצלילים שונים או אוצר מילים אחר. לשפות יש גם אופי שונה, משתקפת בהן לפעמים תפיסת עולם שונה, ויש בהן מנגנונים שונים לתצורת מילים. בעברית המנגנונים הללו מסבים לי עונג פעם אחר פעם. העברית מאפשרת לנו להמציא מילים חדשות, אשר מובנות מיד, כאילו היו קיימות מאז ומעולם.
אני אוהבת לדוגמה מילות שעטנז שנוצרות כשדוחסים מילה לועזית לתוך בניין עברי. לסמס. לטלפן. לפקסס. לפייד את עוצמת הקול. לרפרש את העמוד. ברגע שמזהים את ה"שורש" הלועזי, המבנה העברי כבר מכתיב את כל ההטיות: ריפרש, ריפרשה, ריפרשו, מרפרש, מרפרשת, מרפרשים, מרפרשות, ירפרש, תרפרש, ירפרשו, תרפרשנה. ייתכן שפוסט זה הוא הפעם הראשונה שבה מופיעה בכתב המילה "תרפרשנה", ועם זאת משמעותה ברורה כשמש, וברור שהמבנה "נכון".
כשחיים יבין אמר בשידור חי, "מהפך!" איש לא רץ למילון לבדוק אם המילה קיימת ומה פירושה.
כשחגי, בסביבות גיל חמש, אמר לי: "אמא, שַמְפּוֹדִישִינֶר הוא המַחְפוֹף האהוב עלי!" לא היתה לי שום בעיה להבין משפט שהכיל שתי מילים מומצאות שלא שמעתי קודם לאותו יום.
ואיש לא מחה, התנגד או ניסה לתקן אותי כששילבתי בתרגום הספר "טיול על מטאטא" מילה שלא מצאתי באף מילון: בַּחַש.

שבע ברחש.
שמונה בְּבַחַש.
תשע בקול צועקות את הלחש.

הגנבתי מילה לא קיימת והיא התקבלה בשיא הטבעיות. המחשבה גורמת לי לצחקק כמו מכשפולה רעה. בשבילי זה כמו סוכריה שנעוצה בלב הספר הקצרצר הזה.

---

אחרי שכתבתי את זה, הגיבה אורית אילן בפייסבוק, וציינה ש"בחש" היא מילה מוכרת בצירוף הכבול רחש-בחש, ואף קיימת בזכות עצמה במילון ספיר (מצטטת את אורית): "פירושה בלשון ימינו 'באזז', ובמילון ספיר:

מילים מתַדהֵדות -ז’רגון המצוי, באופן כללי, בכל תחום ובכל ענף עסקי. מילים אופנתיות חוזרות בכל שיחה ומסר בתקופה שהן באופנה, ומייצגות רעיון כללי כלשהו. מרבים להשתמש בהן בעיקר כדי ליצור רושם של התמצאות בתחום, תופעה זו יכולה גם להתקיים לגבי מוצר או שירות.

ואני לתומי חשבתי, ש"רחש-בחש", או אולי "לחש-נחש", הופיעו בתרגומים לעברית של המחזה מקבת מאת שייקספיר. אבל כשבדקתי ארבעה תרגומים שהיו נגישים לי – שניים מהספרייה הביתית ושניים שמצויים באינטרנט – גיליתי שאף אחד מהם לא מנצל את הצירוף הזה. ופתאום מצאתי את עצמי מתרגמת בעצמי את לחש המכשפות מתוך המחזה (מערכה רביעית, תמונה ראשונה). זה מה שיצא:

רַחַשׁ-בַּחַשׁ, סוֹד וְכַחַשׁ
אֵשׁ בּוֹעֶרֶת, סִיר וְלַחַשׁ!

נֵתַח שֶׁל נָחָשׁ זוֹחֵל
בַּקַּלַּחַת יִתְבַּשֵּׁל;
עֵין טְרִיטוֹן וְשׁוֹק קַרְפָּד,
בֹּהֶן כֶּלֶב, מוֹךְ עַרְפָּד,
רִיר תּוֹלַעַת, שֵׁן צִפְעוֹן,
כְּנָף יַנְשׁוּף וּזְנָב חַרְדּוֹן;
לְחִזּוּק שִׁקּוּי הַלַּחַשׁ,
הַרְתִּיחוּם בְּבַחַשׁ-נַחַשׁ.

רַחַשׁ-בַּחַשׁ, סוֹד וְכַחַשׁ
אֵשׁ בּוֹעֶרֶת, סִיר וְלַחַשׁ.

נִיב זְאֵב, קַשְׂקַשׂ דְּרָקוֹן,
מוּמְיָה, לֹעַ וְגָרוֹן
שֶׁל כָּרִישׁ מִתְּהוֹם הַיָּם;
שֹׁרֶשׁ רוֹשׁ עָקוּר בְּדָּם,
טְחוֹל שֶׁל יְהוּדִי כּוֹפֵר,
בֶּטֶן תַּיִשׁ, בְּרוֹש דּוֹקֵר
שֶׁנִּקְטַף לְאוֹר יָרֶחַ,
חֹטֶם שֶׁל טוּרְקִי סוֹרֵחַ,
אֶצְבַּע שֶׁל תִּינוֹק רָצוּחַ
שֶׁהֻשְׁרַץ בְּבִּיב פָּתוּחַ
לְהַסְמִיךְ בְּסִּיר קָדוּחַ.
גַּם קְרָבַיִם שֶׁל נָמֵר
לַקְּדֵרָה נוֹסִיף מַהֵר –

רַחַשׁ-בַּחַשׁ, סוֹד וְכַחַשׁ
אֵשׁ בּוֹעֶרֶת, סִיר וְלַחַשׁ,

צַנְּנוּ בְּדָּם שֶׁל קוֹף,
רַב אוֹנוֹ, הַכֶּשֶׁף טוֹב.

---

את התרגום הזה פרסמתי בטוויטר, וגם שם התפתח דיון מעניין. שאל אותי נמרודון, מדוע שיניתי את כבד היהודי לטחול של יהודי. הסברתי לו שזה עניין של משקל (בינתיים החלטתי לשנות גם את מרת התיש לבטן תיש, מאותו שיקול), וגיליתי שאני צריכה להסביר באופן מפורט יותר. אז הנה ההסבר שלי, מועתק (בעריכה קלה) משרשור בטוויטר.

---

ישנה סיבה שהתרגום שלי לשיר המכשפות נשמע טוב לרבים מכם, שלא קשורה לכישרון או להברקות, אלא להיצמדות פשוטה לחריזה ולמשקל. פעם היו מלמדים את זה בבית הספר, היום כנראה לא. אפשר לקרוא על "השיטה הסילָבּוֹ-טוֹנית" בוויקיפדיה (אם כי הדוגמה שלהם לטרוכיאוס/טרוכיאה ממש לא טובה לדעתי).

הכתיבה של שייקספיר מתאפיינת בפנטמטר יאמבי, או מה שנקרא חרוז לבן (blank verse). זאת אומרת, רצף של יאמבוסים: רגליים דו-הברתיות כשהטעם הוא על ההברה השנייה, ובכל שורה חמש רגליים (פנטה=חמש). כששייקספיר כותב כך הוא מדייק כמו מטרונום. לכן הכתיבה שלו נשמעת כמו שירה, גם כשאינה מתחרזת. אבל גם שייקספיר חורג לפעמים מהפנטמטר היאמבי: לפעמים הוא כן חורז, ולפעמים עובר למשקלים אחרים. כך בלחש המכשפות מהמערכה הרביעית במקבת.

בלחש המכשפות, הטעם הוא על ההברה הראשונה מבין כל רגל דו-הברתית. זה אינו יאמבוס, כי אם טרוכיאה. וכשסופרים, בכל שורה יש ארבע טרוכיאות, לא חמש. מכאן: קוואדרומטר טרוכאי. המחזה "מקבת" כתוב רובו בפנטמטר יאמבי, חרוז לבן.

Is this a dagger which I see before me

The handle t'ward my hand? Come let me clutch thee

I have thee not, and yet I see thee still

גם כשמקריאים בטבעיות, הטעמים (שכאן הדגשתי בבולד) מתקתקים בתוך הטקסט, חמישה לשורה.

בלחש המכשפות, פתאום קופצים על רגל אחרת. החריזה מושלמת, לא לבנה; הטעם הוא על ההברה הראשונה בכל שורה, ויש רק ארבעה טעמים בשורה:

Double double, toil and trouble

Fire burn and cauldron bubble

בתרגום שלי, די הקפדתי לשמור על המשקל הזה. זה בא לי אינטואיטיבית, ככה אני שומעת שירה. אבל כשאני נזקקת להסביר, לדוגמה, למה שיניתי "כבד" ל"טחול", ולמה לא הייתי מרוצה מהשורה "מרה של תיש" ושיניתי ל"בטן תיש" הפחות מדויק, אני יכולה לנתח ולהסביר. "כבד" ו"מרה" הם יאמבוסים, בשורה שדורשת טרוכיאה. "כבד", "כליה", "לבלב", "מעי" – כולם יאמבוסים. "בטן", "אוזן", "ושט", או לחליפין, "לב של", "טחול של" וכו', הם טרוכיאות.

השורה "מרה של תיש, ברוש דוקר" בתרגום שלי לא היתה טובה, כי היא התחילה בהברה לא-מוטעמת מיותרת. אבל היא פחות גרועה מגרסה קודמת שבה כתבתי "מרת תיש, ברוש דוקר", כי עדיף הברה עודפת לפני הטעם הראשון, מהברה חסרה בין שני טעמים. אם הייתם מנסים, פיזית, לדלג לקצב השיר, בהצמדה לא נכונה של יאמבוס לטרוכיאה הייתם מועדים.

בדקתי עוד ארבעה תרגומים של הקטע הזה לעברית. דורי פרנס הכי נצמד למשקל ולחריזה השייקספיריים:

"ביעבוע בריבוע / אש רעה בל יכבוה".

גם ויזלטיר שומר על המשקל:

"כוח, רוח, לא ננוח / אש עולה וסיר נפוח".

אבל אצל ויזטליר יש זיוף קל בחריזה הפנימית, כי "כוח" ו"רוח" לא מספיק מתחרזים.

טשרניחובסקי בחר להתמודד אחרת, והוא פשוט שינה את המשקל כדי להכניס יותר הברות, שפותחות בשבילו מבחר רב יותר של מילים.

"שקודנה בעצב, ואון אין קצב / ירתח סירי בשצף קצף".

הוא משלב פה דקטילים: רגליים תלת-הברתיות, ובהן הברה מוטעמת מלווה בשתי הברות לא מוטעמות.

הכי לא מתנגן לאוזן שלנו היום התרגום של סילקינר. הסיבה לכך היא שסילקינר תרגם להגייה אשכנזית, לא ספרדית. כל הטעמים שלו נופלים לא נכון לפי העברית המדוברת היום – אבל בעברית אשכנזית זה היה מוצלח יותר.

"אחת ואחת, שעירי-השחת! / יקדי אש-תופת! רתחי קלחת!"

(גם אצלו יש דקטילים.)

זו התורה על רגל אחת. טוב, על ארבע רגליים, טרוכאיות. חבל שכבר לא מלמדים את זה בבית הספר, כי אלה עקרונות די פשוטים כשמפנימים אותם, שעוזרים להבין את המוזיקליות של שירה, בה טמון לא מעט מהכוח שלה.