פוסט אורח מאת דותן פורת: נקודת מבט של קורא

נכון לכתיבת הפוסט הזה, נותרו כ-24 שעות לתמיכה בפרויקט מימון ההמון של הוצאת עוץ לספר "אוליבר והאיים הנודדים":

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=18802

אם עוד לא תמכתם, ואתם קוראים של הבלוג הזה, בחיי שכדאי לכם כי סביר להניח שתיהנו.

אחת התשורות שהצעתי לתומכים היתה "בלוג כבקשתכם": הזמנתי את התומכים להטיל עלי נושא לכתיבה, והבטחתי שאקח על עצמי להרחיב את הנושא ולהפוך אותו לפוסט. (דוגמה לפוסט מוזמן כזה: דרקונים וספרים. אם תפעלו מהר, נותרו עדיין שני פוסטים שאפשר להזמין ממני). לא ציפיתי שתומך שבחר בתשורה יכתוב לי פוסט שלם מן המוכן, וזאת לא בדיוק היתה הכוונה שלי: התכוונתי שאני אחקור או אכתוב לפי הזמנה, ולא רק אתן במה למשהו שמישהו אחר כתב. אבל הפוסט שדותן פורת כתב קשור קשר הדוק לתכני הבלוג הזה, והוא ריגש אותי. לא כל יום אני זוכה לקבל כזה תיאור מצד קורא, שלא סתם מחמיא על ספר שאהב, אלא מספק לי תמונה משלימה של העשייה המו"לית שלי, אותה אני רואה מבפנים, והוא מבחוץ.

זה עתה כתבתי ומחקתי שתי פסקאות. נראה לי שהמילים של דותן יכולות לעמוד בזכות עצמן. יש לי תגובות שונות לדברים שדותן כתב, ספציפית לגבי חוק הספרים (אני לא לחלוטין מסכימה איתו ולא לחלוטין לא) אבל אשמור אותן למועד מאוחר יותר. ניתן לדותן את הבמה.

---

את הפוסט הזה רכשתי במסגרת קמפיין הדסטארט למימון הספר "אוליבר והאיים הנודדים".

רכשתי אותו כי היה לי חשוב להגיד משהו, בתקווה שמישהו ישמע את הבן אדם הקטן שקונה את הספרים. אין לי שום קשר או היכרות עם גילי או הוצאת הספרים שלה מעבר לזה שאני אוהב את כל הספרים שהם מוציאים וקונה אותם.

כשהייתי ילד, תוכנית הטלוויזיה שאהבתי יותר מכל היתה "הקוסם מארץ עוץ". אני זוכר שגררתי את אמא שלי לחנויות במרכז הארץ לחפש את הספר "הקוסם מארץ עוץ" בפעם הראשונה ששודרה סדרת הטלוויזיה. (גרתי בקרית שמונה ושם לא מצאתי, אז נסענו במיוחד.)

אני זוכר שכילד, סיפרתי בגאווה לכל מי שרק רצה לשמוע על מה שעתיד לקרות בפרקי סדרת הטלוויזיה עוד לפני השידור, כי קראתי את הספר בשקיקה שוב ושוב ושוב (בתרגום של אוריאל אופק).

והנה הגיע הפרק האחרון, דורותי חזרה הביתה, והייתי כל כך עצוב שהסדרה נגמרה… ובסוף הפרק פתאום הופיעה שקופית. אני לא זוכר את הנוסח המדויק שלה אבל בקצרה המסר היה שהסדרה לא הסתיימה ובשבוע הבא ישודר פרק חדש.

אצתי רצתי לספרייה העירונית, שבינתיים (כנראה בגלל הפופולריות של הסדרה) הביאה כמה עותקים של הספר המקורי, וחיפשתי בין המדפים את ספר ההמשך. ולא היה.

אני זוכר שניגשתי לספרנית ושאלתי אותה, "איך קוראים לספר ההמשך?"

"ספר ההמשך?" היא הביטה בי במבט מופתע. "אין דבר כזה." 

"לא יכול להיות, הסדרה ממשיכה. תבדקי, אולי טעית?"

היא פשפשה ופשפשה בין הכרטיסיות והדפים בחדר האחורי, ואז חזרה ואמרה בקול נחרץ, "ילד, אין ספר המשך. יש רק ספר אחד וזהו זה. אם הטלוויזיה משדרת יותר ממה שכתוב בספר – הם המציאו את זה!"

וככה מצאתי את עצמי מחכה בכל שבוע להמשך סדרת הטלוויזיה, מופתע מהיצירתיות של כותבי הפרקים, שנראתה לי מדהימה .

חלפו להם כמה שנים, המחשבים קיבלו אינטרנט מאוד ראשוני, וככה גיליתי בתיכון שהספרנית הטעתה אותי כל השנים. לא רק שיש ספר המשך, יש 14 ספרים בסדרה!

אבל… לא מצאתי אותם בעברית. כילד צעיר, שהחשיפה שלו לאנגלית לא הייתה גדולה במיוחד, ובטח שלא הייתה לו היכולת למצוא מקור לרכוש ספרים כאלה באנגלית באזור המגורים, חיכיתי להזדמנות הראשונה שתהיה לי לקנות את הספרים באנגלית.

וככה מצאתי את עצמי כשאמזון היה בחיתוליו רוכש את שלושת הספרים הראשונים בסדרת עוץ.

אני זוכר את עצמי נאבק באנגלית כדי להבין מה כתוב שם, ומופתע לגלות שזה ממש לא אחד לאחד כמו בסדרת הטלוויזיה.

מאז ועד היום אני קורא כותב ומדבר אנגלית ברמת שפת אם. אבל לא יצא לי לקרוא את שאר ספרי הסדרה למרות שתמיד רציתי.

יום אחד בשעת לילה מאוחרת שמעתי את גילי בר-הלל מתראיינת ברדיו ומספרת שהיא בחרה לפתוח הוצאה עצמאית שתיקרא עוץ. את התכנית שמעתי רק לקראת הסוף, אז היה נדמה לי שהמראיין הוא נתן דטנר אבל התברר שזה היה קובי מידן. (התוכנית היתה "אנשים בלילה" בגל"צ, קישור להאזנה.) 

שם ההוצאה סיקרן אותי ומצאתי את עצמי מגיע הביתה, מחנה את האוטו ונשאר בו כדי להאזין לתוכנית במקום להיכנס הביתה.

ומה שקיוויתי לשמוע – התגשם. היא אמרה שהיא מתכננת לתרגם לעברית את ספרי הסדרה הקוסם מארץ עוץ. רצתי לאתר האינטרנט שלה, עשיתי את ההזמנה הראשונה ומאז ועד היום כל דבר שההוצאה הזאת מוציאה אני קונה, לא רק בגלל שהבחירות הספרותיות שלהם מעולות בעיניי אלא בעיקר כי אני רוצה לתמוך בהוצאה הקטנה הזו שמגשימה לי חלום ילדות.

בימים אלה שמעתי שמתכוונים לבטל את חוק הספרים.

אני לא נהנה להוציא הון עתק על ספרים. אני לא בן אדם עשיר, ואני רוכש פחות ספרים ממה שרכשתי כשהיו מבצעי ארבע במאה בחנויות. אבל גיליתי שמאז שיש את החוק הזה אני קונה רק ספרים שאני באמת רוצה לקרוא.

הבנתי עם השנים, שבכל פעם שהייתי קונה ארבע במאה, הייתי קורא ספר אחד או שניים שממש רציתי, והשאר היו מעלים אבק או בסופו של דבר מתגלגלים לחברים או למשפחה.

החוק הזה הוא שהביא לפריחה לדעתי של הוצאות קטנות כמו הוצאת הספרים של גילי. הזכות למכור ספר במחיר שמפרנס בכבוד את מי שטרח עליו, הוא זה שגרם לחלום ילדות ישן שלי להתגשם.

החשש הכי גדול שלי, שאם החוק הזה יבוטל, אנשים לא יסכימו לקנות יותר ספרים טובים כי הם לא יתומחרו במחירי רצפה של 25 ש"ח לספר.

מגיע לילדים בישראל, וגם למבוגרים, שיהיו להם ספרים איכותיים. שאנשים יטרחו לתרגם ספרי מופת ויקפידו על כל אות שהם כותבים ולא ינסו לתרגם או לכתוב כמה שיותר כדי להשתכר.

מה שחשוב בעיניי בספרות זו לא הכמות אלא האיכות.

עשרות שנים אף הוצאה בישראל לא מצאה לנכון לתרגם סדרת ספרים כל כך מדהימה. אם החוק הזה לא היה, אני בספק גדול אם הדבר הזה היה קיים היום.

לדעתי, מה שגרם לזה לקרות זה שמתרגמים יכולים לתרגם ספרים שהם מאמינים בהם ולא להיות עושי דבר של הוצאות ספרים ענקיות שמחליטות מה לתרגם או להוציא על בסיס מה ימכור יותר.

אני מאמין שבסופו של דבר מה שאתה קורא זה מה שמעצב אותך כילד וכאדם מבוגר.

אני אמשיך לקנות את הספרים של ההוצאה הזאת, ואעשה כל מה שבכוחי הדל כדי לעזור לה להמשיך להיות כאן. כי אני באמת מאמין בחשיבות של לתת לסופרים למתרגמים ולהוצאות קטנות להתקיים בכבוד. לא בשבילם, אלא בשבילי. בשבילנו.

את הזכות לכתוב את הפוסט הזה קניתי בהדסטארט כאמור. כי היה לי חשוב לשתף את האדם הקטן שרק רוצה לקרוא ספר טוב כמוני במה שאני מרגיש כקורא.

תודה על הזמן שהקדשתם לקרוא את זה.

דותן פורת