תסתכלו על הילדים שלכם.

תסתכלו על הילדים שלכם. תביטו בהם טוב טוב. מה הם עושים עכשיו? איזה ערך יש למה שהם עושים?

אני כותבת שוב ושוב באותם עניינים, ולפי התגובות שמתקבלות כאן ובמקומות אחרים, חלקכם קורא משהו אחר ממה שכתבתי. חלקכם פשוט לא מבין אותי כלל.

לדוגמה, אם קראתם את הפוסט שכתבתי על קלסיקות עתיקות, ומה שיצא לכם מזה הוא שאני יוצאת נגד קלסיקות ואומרת שעבר זמנן – לא הבנתם את מה שכתבתי. אם מה שלקחתם מהפוסט הזה הוא שאני חושבת שיש גיל נכון לקריאת כל קלסיקה – לא הבנתם את מה שכתבתי. הפוסט בכלל לא עסק באיכותן הספרותיות של הקלסיקות, אלא בטעות שאנחנו טועים, כשאנחנו קובעים שאם ילדים של היום לא מתחברים לקלסיקות של פעם, הבעיה היא כנראה בילדים. הבעיה לא בילדים. הבעיה היא בציפייה הלא מציאותית שהחיבור בין קלסיקות עתיקות לילדים אמור להיות קל. הבעיה היא שאנחנו מודדים את הילדים שלנו היום מול זיכרון מיופה וחסֶר של איך שנדמה לנו שאנחנו היינו בגילם, ובכך שאנחנו מסתכלים עליהם ולא רואים אותם.

אני כותבת שוב ושוב את אותם הדברים, והתגובות שמתקבלות הן אותן תגובות. (ולתגובות הללו התכוונתי, קובי, כשכתבתי בפוסט הקודם "יאדדה יאדדה יאדדה".) עונים לי שכן, שיעורי האוריינות היום גבוהים מבעבר, אבל אוריינות היא לא קריאה. שכן, הילדים קוראים במחשב, אבל הם לא קוראים ספרים. שכן, הם קוראים ספרים, אבל לא בכמויות שאני קראתי. שכן, הם קוראים המון ספרים, אבל הספרים שהם קוראים ירודים. ובקיצור נמרץ, דור הורים שמסתכל על דור הילדים, מתוך עמדה שמראש מניחה, שהחוויה התרבותית שלנו כילדים היתה שווה יותר מהחוויה התרבותית של ילדינו היום.

תסתכלו עליהם. תראו מה הם עושים.

הם מבלים שעות מול הטלפונים שלהם, מול האייפדים, המחשבים והטלוויזיה? כן. וכל זה למה? משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שיש להם טלפונים, אייפדים, מחשבים וטלוויזיה, שלכם כנראה לא היו כשהייתם קטנים, או בכל אופן, לא זמינים באותה מידה. השנייה היא שאנחנו הצרנו את עולמם הפיזי של הילדים עד כדי כך, שלא פלא שהם בורחים אל העולם הווירטואלי, בו חופש התנועה שלהם כמעט בלתי מוגבל. הם משתמשים בטלפונים, באייפדים ובמחשבים בדרכים פעילות ויצירתיות, ובתוך הקשר חברתי שבו מעורבים גם ילדים אחרים. אפילו הצפייה בטלוויזיה, שהיא פעולה פסיבית, הפכה לאיכותית יותר מהצפייה בטלוויזיה בילדותנו, ולו רק בזכות האפשרות לבחור מתי רואים מה, ולראות סדרות שלמות בסדר וברצף הנכון.

אתם נזכרים בילדותכם, ורואים את רגעי השיא. אתם זוכרים את הספרים שטלטלו אתכם, ריגשו אתכם, גרמו לכם להתאהב ונחרטו בזכרונכם – ואינכם מתייחסים להררים של מילים ריקות, סתמיות, שבלוניות ומיותרות שקראתם בחייכם. אבל כשאתם מביטים בילדיכם, אתם מצפים שבכל רגע נתון הם יחוו את השיאים שאתם זוכרים, וזה לא הוגן. אתם מתרפקים בנוסטלגיה על יצירות שריגשו אתכם, אבל אם תחזרו אתם בעצמכם אל אותם ספרים שקראתם, תגלו שאתם מתקשים להתרכז, שחלקים שלמים מיושנים או משעממים, שקראתם גרסאות מקוצרות ומצונזרות, שפתאום נוספו אמירות בעייתיות, סקסיזם וגזענות, ושאפילו התרגום לא כזה נפלא כמו שזכרתם, שלא לדבר על רמת ההגהה הירודה והעיצוב המכוער. הספרים של ילדותכם, עם כל הכבוד, לא היו טובים יותר מהספרים שקיימים היום. להפך. אפילו הקלסיקות השתפרו: הן קיימות היום במהדורות מלאות יותר, במגוון רחב יותר של תרגומים ועיבודים, במדיות שונות שמאפשרות חיפוש והשוואה, בצורות אטרקטיביות יותר. ולגבי הספרים שנכתבים היום – אנחנו חיים בתור זהב של ספרות נוער, ואם אתם לא יודעים את זה, ההפסד כולו שלכם. לא כל מה שנכתב היום טוב, רחוק מזה – אבל נכתבים היום דברים די נפלאים בכמויות חסרות תקדים.

העבודה שלי מביאה אותי יום יום למפגש עם ילדים שקוראים, שמכורים לקריאה, שמתמוגגים מקריאה, שמתרגשים מקריאה. נכון שהם מיעוט. הם ראש הפירמידה, שבבסיסה הרחב ילדים רבים שלא קוראים. אבל הם קיימים, ולא זאת בלבד שהקריאה שלהם איכותית וכמותית, היא גם אקטיבית וחברתית הרבה יותר משהקריאה שלנו היתה בגילם. הם מקימים פורומים, הם כותבים פנפיקים, הם מארגנים מפגשים, הם עוקבים אחרי סופרים במדיה חברתית ונפגשים איתם וירטואלית, הם כותבים ערכים במאגרי מידע שיתופיים, הם יוצרים פנארט, הם מעצבים תלבושות קוספליי, הם בוחרים "טים", הם מתארגנים לצפות ביחד בסרטים, הם עושים מש-אפים, הם מפיצים מימים, הם כותבים חידונים, הם מגייסים כספים, הם מפיצים המלצות, הם יוזמים מדורי ביקורת, הם יוצרים חברויות על בסיס עניין משותף עם אנשים בצד השני של הגלובוס, הם קוראים וחוזרים וקוראים וקוראים מסביב ומשלימים את השכלתם כדי להיטיב לקרוא, הם הולכים להרצאות, הם כותבים הרצאות, הם עושים מיליון ואחד דברים מסביב לקריאה שאתם לא עשיתם בילדותכם. ואתם יודעים מה? הייתם מתים שהאופציות האלה היו קיימות כשאתם הייתם בגילם.

בפעם הבאה שמישהו יסביר לי שילדים היום כבר לא קוראים, אני אנשום עמוק ואספור עד עשר ואתאפק אפילו לענות. כי פקעה סבלנותי. אין לי די אנרגיות להמשיך נואשות לנסות לשכנע דור הולך ומזדקן שהילדים שלהם נפלאים. רוצים להגיד לי שמערכת החינוך כושלת? היא בהחלט כושלת, אבל זה לא באשמת הילדים. הילדים לא יושבים על התחת ומחכים שישפרו בשבילם את מערכת החינוך, הם חוצבים לעצמם דרכים חדשות שאנחנו לא מכירים, בזמן הפנאי שלהם. הם בורים יותר לפי מדדים אחדים שלנו, אבל בו זמנים הם מפתחים מיומנויות שאנחנו לא לימדנו אותם, שלפעמים אפילו אין לנו כלים להעריך. תסתכלו על מה שהם עושים. במקום לצקצק בלשונכם בהתנשאות ולחשוב שאתם הייתם ילדים מוצלחים יותר, תשאלו את עצמכם איזה מין ילדים הייתם אילו גדלתם היום. האם לא הייתם נמשכים לדברים שמושכים אותם? האם לא הייתם רוצים לפתח את המיומנויות שהם מפתחים?

לא הייתי מסוגלת לעשות את מה שאני עושה – לעסוק בהוצאה לאור של ספרי ילדים – אלמלא האמנתי בילדים וביכולתם לפלס לעצמם דרך. מסלול המחשבה שמתחיל ב"ילדים היום פחות טובים מפעם" הוא מסלול תבוסתני, שמוביל או לייאוש או להתנגחות בדור הצעיר בלי התקדמות. מסלול המחשבה שמתחיל מ"ילדים היום שונים מילדים של פעם, וואו", הוא מסלול שפותח אלף אפשרויות.

תסתכלו על הילדים שלכם. תראו מה הם עושים. אולי תלמדו מהם משהו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

25 תגובות על תסתכלו על הילדים שלכם.

  1. Yael הגיב:

    נפלא, גילי! תודה רבה על (עוד) פוסט מצוין.

  2. תמר הגיב:

    מסכימה עם כל מילה, ומוספיה – אני בת שלושים וקצת, ואני זוכרת היטב שבילדותי ובנעוריי הלינו עלינו בדיוק באותן מילים. גם ילדי שנות השמונים והתשעים לא קראו מספיק לדעת הוריהם, או קראו זבל, ועסקו ב"שטויות" כמו צפייה אינטנסיבית בטלוויזיה, משחקי מחשב מוקדמים או שיחות של שעות בטלפון. חלקם הגדול זוכרים בדיעבד את הספרים הנפלאים שקראו, ושוכחים שאלו ספרים שהכירו כשהמורה הכריחה אותם לכתוב עליהם או כשאמא דחפה להם אותם בניגוד לרצונם. נתקלתי גם במקרים קיצוניים יותר של אנשים שבטוחים שקרו ספר מסוים, כשבעצם רק ראו את הסרט או הסידרה (זה מאוד בולט במקרה של ספרי בית קטן בערבה והאסופית)
    בנוסף, אפילו כמי שגדלה על תרגומים ישנים, אני לא יכולה להתעלם מהיתרונות של התרגומים החדשים יחסית – נאמנים יותר למקור, לא מעברתים את שמות הדמויות באופן רנדומלי, לא "מגביהים" את המשלב ליותר ממה שהיה במקור מתוך יומרה חינוכית, ופעמים רבות מוערים.

  3. Inbal Saggiv הגיב:

    Gili, the anti-suck-fairy!

  4. גילי, נפלאה שאת! כל מילה זהב טהור.
    אשמח לשתף אותך: אלה בת 9 והתחילה לקרוא לפני חודשים ספורים (בית ספר אנטרופוסופי…).
    הספרים הראשונים של "גדולים" שנחשפה אליהם היו הסדרה של עוץ שלך (קיבלה אותם שנה שעברה ליום ההולדת) – בהתחלה הקראנו לה אותם ועכשיו היא טורפת אותם בעצמה.
    אותם ואחרים שנבחרים בקפידה (אני קוראת כל ספר לפניה).
    אכן חזרתי לספרים שהתענגתי עליהם כשהייתי קטנה ומחלקם נבהלתי, יתכן שאישיותי המסוכסכת תלויה בהם (טוב, אני ממש דפוקה, קראתי את "הציפור הצבועה" של קושינסקי בגיל 10.5 ומיד אחריו את "אפשר גם בלי קוויאר" כי זה מה שהיה על המדף הכי גבוה…).
    את לנו אורים. תמשיכי לכתוב, לערוך ולתרגם. אוהבים אותך

  5. דורית הגיב:

    מילותייך סחפו אותי הישר לפלא החיים. תודה על אהבה אמיתית לילדים באשר הם ואיזה מזל שיש עוד אנשים כמוך בספרות ובעולם בכלל.

  6. רחל הגיב:

    מעולה מעולה תודה מסכימה עם כל מילה

  7. אפרת לב הגיב:

    גילי, רק תלונה אחת: למה ״תסתכלו״ ולא ״הסתכלו״? קוראייך יכולים לשאת בעול הכבד של עברית תקנית!

    • Zvika Agmon הגיב:

      אכן, כן.
      וגם: "בשנה שעברה" ולא "שנה שעברה", גם אם זהו ציטוט.
      ובלשון האנגלית (התקנית?): ! Hear ! Hear

    • gilibug הגיב:

      בחרתי כך בכוונה, אחרי התלבטות. בעיני זאת הצורה התואמת יותר את שפת האינטרנט, ובפרט כאשר הפוסט עצמו עוסק בפערים בין-דוריים. סביר להניח שבספר מודפס הייתי כותבת "הסתכלו" (אולי לא בדיאלוגים, תלוי). לטעמי שפת כתיבה בבלוג ממוקמת איפשהו בין שפת דיבור לשפת כתיבה ספרותית. אני משתדלת לכתוב יפה אבל לא מקפידה באותה מידה כמו כאשר אני שולחת ספר לדפוס, ולפעמים, כמו עכשיו, הבחירה בשפה דיבורית יותר היא מכוונת.

  8. Debbie Mann הגיב:

    הסתכלתי עכשיו על הבת שלי, בת 7 וחצי. ערב שבת, שוכבת במיטה וקוראת ספר עב כרס על חיות, אחרי שסיימה את "הים אשר אהבתי" שהוא ספר צילומים וקטעי זכרונות וחוויות מצלילות בים סוף.
    היא קוראת המון, בעיקר דברים טובים אבל פה ושם קצת ג'אנק קליל סטייל "מועדון הנסיכות" כי אני לא רוצה לכפות עליה רק את הספרים שאני חושבת שהם ראויים. אבל אלו ספרים שהיא שאלת מהספריה. בבית על המדפים יש רק ספרים טובים. קלאסיקות וחדשים, תרגומים ישנים ומחודשים. השפה שלה עשירה ותענוג להקשיב לה.
    הספרים שאת מוציאה לאור מופלאים, ורואים שאת בוררת היטב את הסופרים והמתרגמים ומביאה לנו את הטובים ביותר.
    תודה על המילים החכמות ועל העזרה בהנגשת ספרים טובים לילדים הנפלאים בדור הזה!

  9. אמאלשלוש הגיב:

    אם חשבנו שאנחנו עם הספר, אנחנו כנראה לא. אחד הדברים היפים שמצאתי במערכת החינוך במקום שבו אני גרה (צפון אמריקה) היא היחס לספרים וקריאה בכלל.

    בית הספר היסודי, היום נפתח בשיחה, ולאחר 15דקות של קריאה -משותפת שהילדים קטנים ואישית שהם יותר גדולים.

    גם בתיכון יש 15דקות קריאה ביום ואחר-כך דיון קצר, לא כולם אוהבים את זה אבל בסופו של דבר זה מקרב אותם. ילדי שלא קראו כל כך הפכו להיות תולעי ספרים.

    כשעיתון בית הספק יותר אחת לרבעון. כל בית הספר נאסף לקריאה משותפת. בשקט מוחלט, ניתן לשמוע רק את רעש הדפים המרשרשים. יש כבוד למילה (וגם לאחר). משהו ללמוד ממנו.

  10. כרמלה כ. שלומי הגיב:

    ומצד שלישי יכול להיות שההתרשמות שלך תלויה בילדים שאת פוגשת, המציאות כדרכה מורכבת יותר. כשאת מקשיבה לשפת הדיבור הרווחת את מבינה שהמנעד מצטמצם כי לא קוראים מספיק, ובעיני קריאה לא חייבת להיות 'איכותית'. קראתי מכל הבא ליד וכך גם ילדיי שצמחו להיות בוגרים אוהבי ספר. בדור הנוכחי יש חוסר סבלנות גדל והולך לטקסטים ארוכים, וספרים הם הקורבנות הראשונים. אני לא חושבת שבילדותי קראו יותר אבל לימודי הספרות, לפני שרודדו עד כלות היה ערך למילה הכתובה וניסו לפענח את סוד הסיפור באורך רוח, בבתי החרושת הנוכחיים זה כמעט לא קיים כי אין זמן. מגדלים ילדים מוצלחים שיהפכו להיות מבוגרים מצליחים, עם או בלי ספר.

  11. בבית הספר של הילדה שלי יש שיעורי קריאה (בכיתה) וזמן ייחודי ללכת לספריית בית הספר ולהחליף ספרים. יש "בוק ריפורט" (משום מה קוראים לזה ככה באנגלית, גם כשמדובר על ספרים בעברית), שבמסגרתו הילדים צריכים לכתוב על ספר שקראו תוך התייחסות לנקודות מסויימות ולהביע את דעתם על הספר. זה יכול להיות כל ספר, גם "קפטן תחתונים".
    הילדה שלי קוראת הרבה, גם מספריית בית הספר, גם מהספריה השכונתית, גם ספרים שיש בבית, וגם ספרים שאני מביאה לה מההורים שלי, שאני קראתי כשהייתי ילדה ואהבתי. לחלקם היא מתחברת – את נשים קטנות קראה באנגלית (תקציר). לחלקם לא – את האסופית לא סבלה, גם לא בתרגום החדש.
    היא מרבה לקרוא גם את יומנו של חנון על כל אלף חלקיו, לצערי, אבל גם את הארי פוטר ופרסי ג'קסון.
    ההשפעה היחידה שאני מנסה להשפיע עליה היא לקרוא ספרים על גיבורות ילדוֹת, ולהכניס בה מעט פמיניזם, עוד לפני שיהיו לה דעות קדומות כלפי המונח.
    כמו שכתבת, גם היא (וגם אחיה הגדול) עסוקים בהמון "מסביב" של הספרים – עם שיחות, פאנפיקים, קוספליי, קומיקס (שהם מציירים לבד), כנס אייקון, ואפילו לא מזמן שימחתי אותה וקניתי לה שרשרת עם תליון של סמל אוצרות המוות באיביי. לנו, ה"מסביב" הכמעט יחיד היה הסדרה "בית קטן בערבה" (או יותר נכון, הספרים היו "המסביב" של הסדרה).
    את הנוער (והילדים) של היום מעסיקים דברים אחרים מאשר אותנו כשהיינו בגילם, וגם עלינו אמרו ההורים שלנו, שאנחנו שטחיים ולא קוראים ולא יודעים כלום.

  12. מעין הגיב:

    כל מה שכתבת סוף סוף!
    כל מילה אמת.
    הילדים שלי עושים על מה שכתבת ואני דרכם נהנית ממה שלא היה זמין לי בילדותי. הנגישות הוירטואלית לעולמות ולידע. ההעצמה האישית.
    וכדי לחבר אותם לעולם שלי (ה"קלאסיקות") אני מגישה להם את זה בדרך שלהם – רפרנסים בשירים, סדרות וסרטים – ושימוש בסקרנות הטבעית והמוגברת שלהם הנגיש להם גם קלאסיקות.
    ספרות הנוער של היום היא ברמה סופר גבוהה אבל אם לא קוראים לא יודעים.
    הילדים של היום מדהימים אבל לא רואים אותם כי עסוקים בלצקצק בצדקנות ולראות בסמארטפון עוד סרט דידקטי על כמה הסמארטפון הוא רע.
    תודה שכתבת את האמת על הילדים.

  13. גלי הגיב:

    אני מודה לך על כל מילה. אני קוראת בלי סוף ובנותי לא.
    אחת יושבת צמודה למחשב שעות רבות. וזה נפלא. היא רואה הרצאות במתמטיקה, משתתפת בחידות מתמטיקה עם אנשים מרחבי העולם ומנהלת דיאלוגים באנגלית בנושא הפילוסופיה של המתמטיקה.
    הבת השניה מסתובבת מחוברת לאוזניות של הטלפון שלה. זה נפלא. היא לומדת לדבר צרפתית, גרמנית ואיטלקית, ובזמן שהיא נחה, היא שומעת אופרה בשפות האלה, ושרה בקול רם.
    כשהיינו בטיול בנחל בצפון, כולם היו צמודים לטלפונים. זה נפלא. כשראינו צמח שלא היכרנו, פרפר שלא זכרנו את שמו, מיד הופעלו המכשירים, נמצאו המגדירים המתאימים, והשלמנו את מה שלא ידענו.
    נכון, לפעמים ספר טוב מעורר בי חוויות רבות כל כך, ואני ממליצה לכל בני הבית לקרוא. לפעמים יקראו אותו, לפעמים גם לא. העולם שלי כילדה היה מצומצם סביב הבית, בית הספר, הספריה ותנועת הנוער. בנותי הן ילדות של העולם הגדול. החברים שלהם, המסעדות שהן אוהבות לאכול בהן, התערוכות שהן אוהבות לשוטט בהן, ההופעות שהן שומעות – הכל מפוזר בנדיבות על פני הגלובוס. מה שהתאים לנו לפני שנים הוא לא קני- המידה הנכון והוא כבר לא רלוונטי.
    בית הספר בו למדו בנותי ביסודי בגבעתיים, לא נקרא בית ספר. הוא נקרא "בית הלומד". הלמידה היא העיקר, והיא לא חייבת להתרחש רק מספרים. וגם החוויות והרחבת האופקים ומציאת הטעם והיופי והרחבת הנפש, לא הספר עצמו הוא העיקר. והוא גם לא המטרה. הוא רק הדרך אליה, דרך אחת לגיטימית מתוך מגוון דרכים נוספות הפרושות בפני הדור הצעיר.

  14. chellig הגיב:

    גילי, תודה על נר הורות נהדר שהדלקת. חנוכה, לא?🙂

  15. מיכל הגיב:

    מסכימה. יש לך נשמה של מחנכת.

  16. יוס ואחיו הגיב:

    אני שואל את עצמי כמה מכל אותם ילדים אכן קוראים.
    כמה מאלה שפגשת מייצגים את הרוב, שקורא פחות ועוסק ברכילות חברתית, בסדרות ריאליטי, סדרות פשיעה (כמו 'הבורר' ו'עספור', שלא היו בזמנים שלי; אנחנו הערצנו גיבורים ושוטרים, לא פושעים אלימים).

    מענין כמה מנצלים את המדיה הממוחשבת לדברים מועילים באמת, ולא לבריחה מתמדת מהמציאות, שמעולם לא היתה עויינת יותר (קל לשכוח וחבל, כי זה מה שמעצב את הילדות). לא ניתן להצר את עולמם מבלי להפסיד משהו, וההפסד הוא בגווני הביניים, ברגשות הדקים, שמצאנו בספרים המופלאים ('כריסטוף רובין לא אמר דבר, רק אוזניו להטו').

    עלי מוהר אמר את זה טוב יותר ממני בטוריו הרבים (כונסו בספרו 'מהנעשה בעירנו'), כי הוא השתייך לדור שלא סבל ממטח של חדשות פולשניות; מחוגים אינסופיים, מטלפוניאדה ואינטרנטיאדה, הורים שנכתשים בעבודה וחיים על הקצה מכל הבחינות; בידור זול ורעשני (בעיקר רעשני) והתעלמות מכל מסורת מקומית (את אומרת 'קוספליי' – אנחנו אמרנו 'תחפושות').

    באותם ימים היה ערוץ אחד ויחיד, והוא היה טוב יותר מכל מה שיש כיום, ואני אומר את זה ממחקר שערכתי על לוחות המשדרים. השוואה פשוטה בין לוחות המשדרים בשנות השמונים לאלה של היום תראה את הפער. אז היו תוכניות לימודיות ('הטלוויזיה הלימודית' לפני שנעשתה 'חינוכית') וסדרות בריטיות היו בכל פינה, כולל בפריים-טיים. הערוץ הזה יצר תרבות טובה. היום אין. היום אין חשש שילד בן 12 וחצי יגלה את שייקספיר בפעם הראשונה, דרך סידרת בריטית במוצאי שבת, כמו שאני גיליתי ('רומיאו ויוליה' עם אלן ריקמן הצעיר כטיבולד הרע).

    תרבות ההשכחה חזקה בארצינו; עשר שנים ושוכחים מה היה. אין מסורת ואין נוסטלגיה ערכית (אם ניתן לקרוא כך לזו הבריטית). אבל אני זוכר – ואני יכול לומר שהדור הזה לא זכה למה שאנו זכינו, ועל כן צר לי עליו.

    מה שבטוח הוא שהדור הזה גם לא יזכה, אם נמשיך לשכנע את עצמינו שהוא כן זכה.

  17. חדווש הגיב:

    נהדר !
    תבורכי.

  18. Karin הגיב:

    גילי, נהדרת! תודה שיש אותך לנסח את הדברים בצורה כה קולחת ומדויקת! מתחשק לי למחוא כפיים לסיים!

  19. ניצן הגיב:

    יפה כתבת (ולא התעייפתי בעת שקראתי…) אין ספק הזמן מעצב את חיינו ומשנה את הדרך בא אנו חיים…הטכנולוגיה שמיתקדמת מלמדת ומגלה לנו דרכים צורות אחרות לדברים שיטית שונים אם ניסתכל על האוטו הראשון כמובן שהוא יהייה ״טיפש״ כמוך האוטו של היום…אבל… אין להוריד ״מחלוץ״ המקור…סה״כ הרעיון נישאר אותו דבר מה שמיש מה אם הזמן זו צורת הלמידה והשימוש וכך זה לגבי כל דבר בחיינו אין לנו להשוות מהעבר אך בל לנו לזלזל מהעבר… אנו חייבים להתעדכן (ואולי לתת לילדנו את האפשרות לכך…) בזמננו ובטכנולוגיה העדכנית והעתידית אך לא להפנות גו לעבר כי… הרי מנסיון למדנו…
    אני כעת ניכנס לתחום חדש ומאתגר בחיי מתחיל לעצב צעצועים(רכשתי מדפסת שמדפיסה תלת מימד) אין ספק שפסיכולוגיה זו מאוד תשפיע על עיצובי שהרי אופן הפעולה והתוצאה של הצעצוע בהחלט מהווה חלק לא קטן מהקנייה למידה לילדנו…
    כל טוב
    ניצן ניו יורק

  20. אדוה שלו הגיב:

    תודה גילי. דש מאדוה מספריית רמה״ש מיל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s