תסתכלו על הילדים שלכם.

תסתכלו על הילדים שלכם. תביטו בהם טוב טוב. מה הם עושים עכשיו? איזה ערך יש למה שהם עושים?

אני כותבת שוב ושוב באותם עניינים, ולפי התגובות שמתקבלות כאן ובמקומות אחרים, חלקכם קורא משהו אחר ממה שכתבתי. חלקכם פשוט לא מבין אותי כלל.

לדוגמה, אם קראתם את הפוסט שכתבתי על קלסיקות עתיקות, ומה שיצא לכם מזה הוא שאני יוצאת נגד קלסיקות ואומרת שעבר זמנן – לא הבנתם את מה שכתבתי. אם מה שלקחתם מהפוסט הזה הוא שאני חושבת שיש גיל נכון לקריאת כל קלסיקה – לא הבנתם את מה שכתבתי. הפוסט בכלל לא עסק באיכותן הספרותיות של הקלסיקות, אלא בטעות שאנחנו טועים, כשאנחנו קובעים שאם ילדים של היום לא מתחברים לקלסיקות של פעם, הבעיה היא כנראה בילדים. הבעיה לא בילדים. הבעיה היא בציפייה הלא מציאותית שהחיבור בין קלסיקות עתיקות לילדים אמור להיות קל. הבעיה היא שאנחנו מודדים את הילדים שלנו היום מול זיכרון מיופה וחסֶר של איך שנדמה לנו שאנחנו היינו בגילם, ובכך שאנחנו מסתכלים עליהם ולא רואים אותם.

אני כותבת שוב ושוב את אותם הדברים, והתגובות שמתקבלות הן אותן תגובות. (ולתגובות הללו התכוונתי, קובי, כשכתבתי בפוסט הקודם "יאדדה יאדדה יאדדה".) עונים לי שכן, שיעורי האוריינות היום גבוהים מבעבר, אבל אוריינות היא לא קריאה. שכן, הילדים קוראים במחשב, אבל הם לא קוראים ספרים. שכן, הם קוראים ספרים, אבל לא בכמויות שאני קראתי. שכן, הם קוראים המון ספרים, אבל הספרים שהם קוראים ירודים. ובקיצור נמרץ, דור הורים שמסתכל על דור הילדים, מתוך עמדה שמראש מניחה, שהחוויה התרבותית שלנו כילדים היתה שווה יותר מהחוויה התרבותית של ילדינו היום.

תסתכלו עליהם. תראו מה הם עושים.

הם מבלים שעות מול הטלפונים שלהם, מול האייפדים, המחשבים והטלוויזיה? כן. וכל זה למה? משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שיש להם טלפונים, אייפדים, מחשבים וטלוויזיה, שלכם כנראה לא היו כשהייתם קטנים, או בכל אופן, לא זמינים באותה מידה. השנייה היא שאנחנו הצרנו את עולמם הפיזי של הילדים עד כדי כך, שלא פלא שהם בורחים אל העולם הווירטואלי, בו חופש התנועה שלהם כמעט בלתי מוגבל. הם משתמשים בטלפונים, באייפדים ובמחשבים בדרכים פעילות ויצירתיות, ובתוך הקשר חברתי שבו מעורבים גם ילדים אחרים. אפילו הצפייה בטלוויזיה, שהיא פעולה פסיבית, הפכה לאיכותית יותר מהצפייה בטלוויזיה בילדותנו, ולו רק בזכות האפשרות לבחור מתי רואים מה, ולראות סדרות שלמות בסדר וברצף הנכון.

אתם נזכרים בילדותכם, ורואים את רגעי השיא. אתם זוכרים את הספרים שטלטלו אתכם, ריגשו אתכם, גרמו לכם להתאהב ונחרטו בזכרונכם – ואינכם מתייחסים להררים של מילים ריקות, סתמיות, שבלוניות ומיותרות שקראתם בחייכם. אבל כשאתם מביטים בילדיכם, אתם מצפים שבכל רגע נתון הם יחוו את השיאים שאתם זוכרים, וזה לא הוגן. אתם מתרפקים בנוסטלגיה על יצירות שריגשו אתכם, אבל אם תחזרו אתם בעצמכם אל אותם ספרים שקראתם, תגלו שאתם מתקשים להתרכז, שחלקים שלמים מיושנים או משעממים, שקראתם גרסאות מקוצרות ומצונזרות, שפתאום נוספו אמירות בעייתיות, סקסיזם וגזענות, ושאפילו התרגום לא כזה נפלא כמו שזכרתם, שלא לדבר על רמת ההגהה הירודה והעיצוב המכוער. הספרים של ילדותכם, עם כל הכבוד, לא היו טובים יותר מהספרים שקיימים היום. להפך. אפילו הקלסיקות השתפרו: הן קיימות היום במהדורות מלאות יותר, במגוון רחב יותר של תרגומים ועיבודים, במדיות שונות שמאפשרות חיפוש והשוואה, בצורות אטרקטיביות יותר. ולגבי הספרים שנכתבים היום – אנחנו חיים בתור זהב של ספרות נוער, ואם אתם לא יודעים את זה, ההפסד כולו שלכם. לא כל מה שנכתב היום טוב, רחוק מזה – אבל נכתבים היום דברים די נפלאים בכמויות חסרות תקדים.

העבודה שלי מביאה אותי יום יום למפגש עם ילדים שקוראים, שמכורים לקריאה, שמתמוגגים מקריאה, שמתרגשים מקריאה. נכון שהם מיעוט. הם ראש הפירמידה, שבבסיסה הרחב ילדים רבים שלא קוראים. אבל הם קיימים, ולא זאת בלבד שהקריאה שלהם איכותית וכמותית, היא גם אקטיבית וחברתית הרבה יותר משהקריאה שלנו היתה בגילם. הם מקימים פורומים, הם כותבים פנפיקים, הם מארגנים מפגשים, הם עוקבים אחרי סופרים במדיה חברתית ונפגשים איתם וירטואלית, הם כותבים ערכים במאגרי מידע שיתופיים, הם יוצרים פנארט, הם מעצבים תלבושות קוספליי, הם בוחרים "טים", הם מתארגנים לצפות ביחד בסרטים, הם עושים מש-אפים, הם מפיצים מימים, הם כותבים חידונים, הם מגייסים כספים, הם מפיצים המלצות, הם יוזמים מדורי ביקורת, הם יוצרים חברויות על בסיס עניין משותף עם אנשים בצד השני של הגלובוס, הם קוראים וחוזרים וקוראים וקוראים מסביב ומשלימים את השכלתם כדי להיטיב לקרוא, הם הולכים להרצאות, הם כותבים הרצאות, הם עושים מיליון ואחד דברים מסביב לקריאה שאתם לא עשיתם בילדותכם. ואתם יודעים מה? הייתם מתים שהאופציות האלה היו קיימות כשאתם הייתם בגילם.

בפעם הבאה שמישהו יסביר לי שילדים היום כבר לא קוראים, אני אנשום עמוק ואספור עד עשר ואתאפק אפילו לענות. כי פקעה סבלנותי. אין לי די אנרגיות להמשיך נואשות לנסות לשכנע דור הולך ומזדקן שהילדים שלהם נפלאים. רוצים להגיד לי שמערכת החינוך כושלת? היא בהחלט כושלת, אבל זה לא באשמת הילדים. הילדים לא יושבים על התחת ומחכים שישפרו בשבילם את מערכת החינוך, הם חוצבים לעצמם דרכים חדשות שאנחנו לא מכירים, בזמן הפנאי שלהם. הם בורים יותר לפי מדדים אחדים שלנו, אבל בו זמנים הם מפתחים מיומנויות שאנחנו לא לימדנו אותם, שלפעמים אפילו אין לנו כלים להעריך. תסתכלו על מה שהם עושים. במקום לצקצק בלשונכם בהתנשאות ולחשוב שאתם הייתם ילדים מוצלחים יותר, תשאלו את עצמכם איזה מין ילדים הייתם אילו גדלתם היום. האם לא הייתם נמשכים לדברים שמושכים אותם? האם לא הייתם רוצים לפתח את המיומנויות שהם מפתחים?

לא הייתי מסוגלת לעשות את מה שאני עושה – לעסוק בהוצאה לאור של ספרי ילדים – אלמלא האמנתי בילדים וביכולתם לפלס לעצמם דרך. מסלול המחשבה שמתחיל ב"ילדים היום פחות טובים מפעם" הוא מסלול תבוסתני, שמוביל או לייאוש או להתנגחות בדור הצעיר בלי התקדמות. מסלול המחשבה שמתחיל מ"ילדים היום שונים מילדים של פעם, וואו", הוא מסלול שפותח אלף אפשרויות.

תסתכלו על הילדים שלכם. תראו מה הם עושים. אולי תלמדו מהם משהו.