הסרט האחרון של רוברט אלטמן

כבר שנים אני חושבת לכתוב משהו על הסרט הזה, אפילו שקולנוע הוא לא ממש התחום שלי. אבל היה משהו בסרטו האחרון של רוברט אלטמן שממשיך ללוות אותי, מאז שראיתיו לראשונה ב-2006.

רוברט אלטמן בכלל היה יוצר מעניין. הוא ביים כמה סרטים שבעיני הם בגדר יצירות מופת קולנועיות של ממש: גוספורד פארק, תמונות קצרות, השחקן – ולצידם כמה סרטים מנג'סים, מתחכמים ומעיקים. במיטבו ידע אלטמן לתת תמונת חתך של עולם כלשהו או זירה כלשהי, דרך נגיעות קלות של מעבר מדמות לדמות לדמות לדמות. הוא ידע לעבוד על יריעות אנושיות רחבות, ובאמצעות מצבור דמויות שאף אחת מהן אינה הגיבורה המובהקת, לבנות מתח הולך ומתעצם לקראת קתרזיס; בסרטיו יש תחושה של צפייה בימי פומפיי האחרונים, רגע לפני המפולת של מערכת חברתית מסואבת כלשהי. לפעמים זה יצא מעצבן, בסרטים שבהם נדמה שהקתרזיס הוא סתם פאנצ'ליין של בדיחה ארוכה מדי: סרט שלם סביב שבוע האופנה בפריז רק כדי להגיד "המלך הוא עירום", כלומר הדוגמניות ערומות, כלומר תאכלו משהו, בחייאת, שדופות שכמותכן; סרט שלם על גניקולוג שטובע בנשים שמסתיים בלידה הסופר דרמטית של, אוף, נו, עוד בת. וכן, יש מוטיב חוזר של מיזוגניות קלה (הכי גרוע בסרט "מאש", סרט ממש שנוא עלי). אבל כשזה עבד, זה עבד ממש ממש טוב.

אני חושבת שלמדתי לזהות את המגע האלטמני דווקא כשצפיתי באחד מסרטיו הגרועים ביותר, הסרט Beyond Therapy (נדמה לי שבארץ קרו לו "טיפולים מאוחרים"), לפי מחזה של כריסטופר דורנג. מדובר במחזה שהכרתי היטב, בגרסתו הכתובה, שנים לפי שצפיתי בסרט. אני מבינה מה משך את אלטמן למחזה, כי כמו רבים מהסרטים של אלטמן, הוא עוסק בפירוקו לגורמים של מוסד ניו-יורקי: כל עניין הטיפול הנפשי והפסיכואנליזה. אלא שנדמה לי שהמחזה של דורנג, הנסוב בסופו של דבר סביב שתי דמויות מרכזיות ועוד שתיים וחצי דמויות משניות, היה קאמרי מדי בשביל אלטמן. וגם ההומור של דורנג, שנולד מתוך נוירוזות הולכות ומתעצמות לכדי קיצונות מופרעת ואבסורדית, פשוט מת בידיו של אלטמן. אלטמן לא נתן לאף אחת מהסצינות של דורנג להתפתח מתחילתה ועד סופה: המצלמה נכנסת באמצע שיחה, ויוצאת באמצע שיחה, כאילו היא צופה חיצונית שבטעות נקלעה למקום ומסתלקת לחפש דברים מעניינים יותר. זה בדיוק מה שחיסל את המחזה של דורנג, שיש בו סימטריה כמעט מתימטית: אצל דורנג האנשים מתנהגים כאוטומטונים הולכים ומתפרקים, במעין סדרה של אטיודים רפפטיביים עם התחלה, אמצע וסוף מוגדרים, בעוד בסרטו של אלטמן התמונות נמזגות זו בזה והדמויות הופכות לסתם חבורת ניו יורקיים יבננים שעולים זה על דבריו של זה.

אבל בסרטים אחרים, הסגנון האלטמני עובד היטב. יכולתה של המצלמה לשוטט מדמות לדמות באופן דמוקרטי וכמעט אקראי, חושפת את הרבדים ואת המנגנונים הסמויים בתוך מארג החברה שאותה הוא מציג. לדוגמה המעבר בין המשרתים לאדונים באחוזת גוספורד: לכאורה מדובר באוכלוסיות נפרדות ומבודדות, אך בשיטוטיה חושפת המצלמה קשרי גומלין הולכים ומסתאבים עד כדי ערעור יסודות העולם כולו. גם בסרט "המדריך לחיים בכפר", סרטו האחרון של אלטמן, השיטוט הקליל בין אחורי הקלעים לבמה מחזק את בניית העולם בשלמותו.

והנה הגעתי סוף סוף לסרט עצמו. סרט שכולו מפויס, נינוח, ומשלים מראש עם סופו, ונדמה שגם אלטמן משלים עם סופו שלו. לשם שינוי, דומה שאלטמן לא בא כאן במטרה לפרק את העולם הפנימי של הסרט, אלא להספיד אותו, בנוסטלגיה רכה אבל לא סנטימנטלית. כאילו ידע שזה יהיה סרטו האחרון והוא אומר, רבותיי, זה נגמר; היה טוב, וטוב שהיה.

תקציר העלילה: בתיאטרון קטן במינסוטה מקליטים זה שנים תוכנית רדיו בפורמט מיושן, שעבר זמנה, וכולם יודעים זאת. כעת הגיע נציג הבוסים (טומי לי ג'ונס) ולכולם ברור שהוא בא להוריד את השאלטר על הפקת התוכנית. במקביל מסתובבת מאחורי הקלעים אישה מסתורית בלבן (וירג'יניה מדסן), והבלש גיא נואר (קווין קליין) מגלה שהיא בעצם מלאכית המוות שבאה לאסוף את נשמתו של אחד המשתתפים בתוכנית. נואר כותב מכתב למלאכית, ורומז לה שכדאי לגבות את נשמתו של התליין מטעם הבוס. והיא אכן שולחת את הרשע אל מותו – אבל התוכנית בכל זאת מבוטלת. בסוף הסרט, כמה חודשים מאוחר יותר, יושבים אחדים ממשתפי התוכנית הבולטים (עליהם בהמשך) בדיינר מיושן, ודנים באפשרויות להקים את התוכנית לתחייה. מחוץ לדיינר, מציצה אליהם כמו צופה בתמונה של אדוארד הופר, אותה מלאכית מוות.

האם נוכחותה של המלאכית מרמזת שכולם עומדים למות? או רק שאורח החיים הזה, שהם מייצגים, הוא שבעצם מת? ואולי התאהבה מלאכית המוות בתוכנית הרדיו, ורוצה בדרכה שלה להצטרף לצוות? עין המצלמה המשוטטת היא עינה של המלאכית, צופה מבחוץ, ספק בריחוק, ספק בכמיהה וגעגועים. משתתפת ולא משתתפת. שלא כמו במקרה "טיפולים מאוחרים", כאן סגנונו של אלטמן משתלב להפליא בחומר המטופל, וכולם יוצאים נשכרים.

כדי להתחיל להבין את הסרט, צריך לחזור קצת אחורה, ולהכיר את שותפו של אלטמן לעשייה המסוימת הזאת, התסריטאי גריסון קילור. ובעצם, הוא הרבה יותר מסתם תסריטאי. קילור הוא הסרט, ואי אפשר להפריד בינו לבין העולם הבדיוני המוצג כאן, פרי דמיונו ועמל חייו. שהרי, The Prairie Home Companion (אשר תורגם לצורך הסרט באופן מאוד לא מספק ל"המדריך לחיים בכפר") הוא שמה של תוכנית רדיו אמיתית שמפיק ומנחה קילור, מדי שבוע, כמעט ברצף, כבר ארבעים שנה.

מיסודה היתה התוכנית נוסטלגית ומיושנת במכוון: כביכול היא משחזרת את התוכניות האמריקאיות של פעם, בימי הזוהר של הרדיו, כאשר הטלוויזיה עוד לא היתה, ומשפחות היו מתאספות להאזין לתוכניות revue המשלבות שירים ומערכונים, תסכיתים ופרסומות בכפיפה אחת. קילור התאהב בז'אנר הנכחד הזה, וניסה להקימו לחיים בתוכנית משלו, הכוללת גם פרסומות פיקטיביות וסיפורים רבים מחיי העיירה של פעם שהמציא, העיירה לייק וובגון ("אגם התוגה"). תוכניתו היא הספד מתמשך, הן לחיי העיירה התמימים של פעם, הן לסגנון תוכניות הרדיו שפס מן העולם.

אחד מספריו של קילור שתורגם לעברית, הוצאת מסדה, 1986

קילור משחק בסרט את עצמו. זהו קילור בתפקיד קילור בתפקיד קילור. סרט על תוכנית רדיו בדיונית שמבוססת על תוכנית רדיו אמיתית שהיא תוכנית ספק בדיונית המבוססת על תוכנית של פעם, אמיתית. תאטרון פיצג'רלד במינסוטה שבו מתרחש הסרט הוא אכן הבית שבו מוקלטת התוכנית האמיתית בדרך כלל – אם כי במציאות מדובר בתוכנית שיש לה קהל לא קטן, והיא נעה ונדה בין תאטראות בארה"ב, והכרטיסים נמכרים היטב. (אני ובעלי נכחנו פעם בהקלטה בתיאטרון בברודוויי, עם אלביס קוסטלו ועוד אמנים אורחים.) בסרט משחקים על כמה משותפיו הקבועים של קילור בתפקיד עצמם, כגון הזמרים רובין ולינדה וויליאמס (לא רובין וויליאמס הזה), ולצידם שחקנים ידועים משחקים דמויות קבועות מתוך תסכיתיו של קילור: הבלש גיא נואר, הבוקרים דסטי ולפטי (וודי הרלסון וג'ון סי ריילי, שרק בשבילם שווה לראות את הסרט) ועוד. כלומר שבמקום שקילור יספר את סיפוריו הקבועים על הדמויות הללו, הן מופיעות לצידו על הבמה. רמות בדיון מתערבבות ברמות מציאות, וגריסון קילור – או כפי שהוא מכונה בסרט, GK – צופה מן הצד וצוחק על כולם.

הליהוק – גאוני, פה ושם מרושע. מריל סטריפ ולילי טומלין משחקות את האחיות המזמרות וונדה ויולנדה ג'ונסון, נצרים אחרונים למשפחת וודוויל שירד קרנה עם שקיעת הז'אנר. לוונדה יש בת מתבגרת, לולה (לינדזי לוהן), הממלאת מחברות בשירי התאבדות פרי עטה; בסופו של דבר לולה לומדת להיות רואת חשבון. הליהוק של סטריפ ולוהן בתור אם ובת, המייצגות עולם ישן ועולם חדש, דור הולך ודור בא, נדמה כבדיחה אכזרית. תראו, קהל, את מי אתם עומדים לאבד (סטריפ) ואת מי אתם תקבלו במקומה (לוהן). או אולי היה לאלטמן איזה חוש, שתוך שנים ספורות דווקא לוהן תשרוף לעצמה את הקריירה, בעוד סטריפ הנצחית תמשיך לקצור מועמדויות לאוסקר?

המוסיקה – נהדרת. קנינו את הדיסק, ועם השנים זה הפך לאחד הדיסקים האהובים עלינו להאזנה בנסיעות, שוב ושוב ושוב. מין תערובת של מוסיקה שהיא ספק קאנטרי, ספק ג'ז רך, עם קצת רגטיים וקצת הונקיטונק וקצת פולק של פעם – הכל הרמוני, נינוח ומפוייס. אחדים מהשירים מצחיקים להפליא, כגון שני הדואטים של דסטי ולפטי, שאחד מהם אינו אלא רצף של בדיחות גסות וסרות טעם ויחד עם זאת תמימות למדי. שווה להאזין לדיסק כדי לשמוע את השירים בשלמותם, כי אלטמן, כדרכו, נתן להם להתפייד ברקע.

לפעמים צריך להכיר קצת את השירים כדי להעריך את ההומור, לדוגמה בגרסה של לולה לבלדה המסורתית "פרנקי וג'וני". לולה נדחפת אל הבמה ברגע האחרון כדי למלא חור בשידור, ומתנדבת לשיר את השיר; אלא שכבר בבית הראשון היא מתבלבלת וקופצת אל סוף השיר, ואז נגמרות לה המילים, והיא נאלצת לאלתר שורות שטותיות, להמציא לג'וני שלל מיתות משונות וביזאריות ("הוא מת מאכילת סנאים").

שיר פחות מוכר אך אהוב עלינו, הוא השיר "ימי קיץ איטיים", שמדגים בשלמות את האנדרסטייטמנט המחוייך של קילור, ואת הלך הרוח העצל והמהורהר של… נו… יום קיץ איטי. ימי קיץ איטיים / פה בעיירה הנושנה / השמש חוצה את השמים / מעת לעת עוברת מכונית / הנה אחת עכשיו / היא נראית כמו שברולט / השברולט שלך כחולה / השברולט הזאת לבנה וחומה / היא לא מאיטה / כנראה זאת לא את.  כנראה באמת. אבל ברצינות, הדיסק מלא שירים נפלאים, שנעים לשמוע ונעים לזמזם, ונעימות אינסטרומנטליות שבוכות להיות אות פתיחה של איזו תוכנית. או בעצם, אות סיום. יש משהו מאוד סיומי בכל הדיסק הזה, מתחילתו. כל שיר הוא כמו שיר סוף.

סוף עידן. סוף תקופה. סוף התמימות האמריקאית. קילור כבר מחשב את סופו לאחור ארבעים שנה לפחות. בשביל אלטמן, הסרט הזה באמת היה סוף. ובסך הכל הוא די יפה, הסוף הזה. היה טוב, וטוב שהיה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הסרט האחרון של רוברט אלטמן

  1. עינת הגיב:

    סרט מקסים, גם אני זוכרת אותו באהבה גדולה

  2. Efrat הגיב:

    איזה פוסט יפה! תודה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s