השמועות על מותו של הפרינט

האם סוף סוף אצליח לכתוב את הפוסט שרציתי בעצם לכתוב כשהתחלתי את כל הסדרה הזאת?

תקציר הפרקים עד כה. יש בארץ ניצנים ראשונים של הוצאה לאור דיגיטלית, על כל הכרוך בכך, ועוד היד נטויה. יש אמצעים טכנולוגיים נגישים שכל אחד יכול באמצעותם לצרוך ספרות דיגיטלית, אם כי הם עוד לא אופטימליים (אבל הם משתפרים כל הזמן). שוק הספרים הדיגיטליים בישראל נמצא בפיגור יחסית למה שאפשר היה לצפות, מסיבות די משעממות, ועוד בכלל לא התחיל לממש את הפוטנציאל שלו. האמת שיכולתי להמשיך ולכתוב על המעלות ועל הפוטנציאל של הספרים הדיגיטליים, ואם עוד לא שכנעתי אתכם שהספרים הדיגיטליים הם העתיד, אז כנראה לא כתבתי די, או שאתם ממש מקובעים בתפישות שלכם. תרצו או לא תרצו – הדיגיטליים באים.

יחד עם זאת, לצד אמונתי בעלייתם הבלתי-נמנעת של הספרים הדיגיטליים, אני משוכנעת לא פחות, שספרי הדפוס לא הולכים להיעלם כל כך מהר מהעולם. ועל זה באתי לכתוב הפעם.

בכל פעם שאני מזמינה ספר מחנות הספרים של איתמר, איתמר מזכיר לי את ההתערבות שיש לו עם אמא שלי. אמא שלי התערבה פעם עם איתמר, שבתוך עשרים שנה, המקצוע שלו יתייתר, ואנשים יפסיקו לפנות אליו. לטענתה, כולם יקראו וימצאו ספרים רק בצורה דיגיטלית, ולאף אחד לא יהיה עניין יותר בספרים מודפסים. היא אמא שלי ואני אוהבת אותה, ובדרך כלל היא אחת הנשים החכמות בעולם, אבל בנושא הספציפי הזה אני לחלוטין לא מסכימה איתה.

איתמר הוא מאתר ספרים. הוא, אגב, לא היחיד מסוגו בארץ, אם כי איתמר השכיל למתג את עצמו והוא נחמד במיוחד. תגידו לאיתמר שם של ספר מילדותכם שאליו אתם מתגעגעים מאוד, וסביר להניח שאיתמר ידע על איזה ספר אתם מדברים, ועם קצת מזל ימצא אותו בשבילכם, במחסנו הגדול או במסעות חיפושיו. עזבו שֶׁם. תגידו לאיתמר, "ספר כחול גדול שעל השער שלו יש ציור של ילדה הולנדית וילד כושי", או, "ספר שירים אדום עבה, עם שם מאוד קצר", ועל סמך הזכרונות החלקיים והעמומים האלה איתמר ישתדל לחפש עבורכם את הספר. ולא פעם גם ימצא!

כשרק פתח את העסק שלו, לפני יותר מעשרים שנה, נקראה החנות הקטנה של איתמר בדרום תל אביב "ספר זכרונות". איתמר ידע בדיוק למי הוא פונה: לאנשים שמנסים, באמצעות הספרים, להיאחז בזכרונותיהם. וכלל לא אתפלא אם רוב רובן של הבקשות שהוא מקבל הן לאיתור ספרי ילדים דווקא, או בכל מקרה, ספרים שאנשים קראו בילדותם. ספרי הילדות שלנו מחזירים אותנו אל ילדותנו, ועל כן הם יקרים לנו במיוחד. כשאנחנו מתגעגעים אל "גירסא דינקותא", אל הספר שהכרנו בילדותנו במפגשנו הראשון עמו, אנחנו מתגעגעים לא רק אל הנוסח, כי אם גם אל הנסיבות בהן קראנו אותו, ואל מכלול המאפיינים הפיזיים של הספר: איוריו, כריכתו, צורת הדפוס, משקלו בידינו.

סיבה מספר אחת שספרי דפוס לא יעלמו כל כך מהר, הם הסנטימנטים. כל עוד חי דור שחוויות הקריאה הראשונות שלו היו מספרי דפוס, יהיה ביקוש לאותן מהדורות דפוס ממש. לא סתם לספר "מרי פופינס", כי אם לספר בתרגומה של דליה רביקוביץ' בהוצאת מחברות לספרות עם הכריכה הצהובה! מכאן שמקצועו של איתמר לוי, מאתר ספרים ישנים, מובטח לדעתי לפחות לעוד עשרים שנה. אדרבא: ככול שספרי הדפוס יהיה נדירים יותר, כך הספרים הישנים והטובים של פעם יהיו נחשקים יותר בעיני מי שמתגעגע אליהם.

ומה בדבר ילדים שיגדלו כבר אל עולם של ספרים דיגיטליים? האם גם הם יתגעגעו אל סידור הפיקסלים בדיוק כפי שהיה בילדותם? אין לדעת. אני עדיין נזכרת בחיבה במחשב המקינטוש הראשון שנכנס לביתנו לפני 30 שנה, שהגיע עם קלטת השמע ובה הדרכה לשימוש בעכבר. אבל אני לא מתגעגעת אליו כפי שאני מתגעגעת אל הספרים של ילדותי. יש פחות למה להתגעגע. מחשב לא מעלה בי זכרונות כמו ספר, על כל החוויה הרב-חושית הכרוכה בקריאתו. ריחו של הספר באמת משפיע עלינו. מישוש הדפים בקצות אצבעותינו יש לו משמעות, ואנו בהחלט שופטים ספרים לא רק על פי כריכתם, כי אם גם על פי עובי הנייר, מגעו ואיכותו. מחשב, בשבילי, לא פורט על אותם נימים עמוקים כמו ספר. קשה לשפוט איך יראו הדברים בעיני ילדים שיגדלו בעולם כל כך אחר, אבל אני נוטה לחשוב שגם עבורם הקשר הסנטימנטלי לטקסט וירטואלי נטול ממשות פיזית יהיה פחות מאשר הקשר הסנטימנטלי לטקסט מעוגן בתוך כלי פיזי שקריאתו פועלת על כל החושים.

ד"ר גיל גרינגרוז הגיב לפוסט קודם שהעליתי כאן, וכתב את הדברים הבאים: "יש הרבה יתרונות לספרים אלקטרוניים אבל בשנים האחרונות מצטבר לא מעט ידע בדבר החסרונות שלהם. אנשים למשל זוכרים יותר טוב ספרים שקראו על הנייר. אחת הסיבות לכך היא שהזיכרון שלנו קשור למיקום פיזי של דברים וכשקוראים ספר על נייר אפשר לדעת איפה כל דבר נמצא ביחס לדברים אחרים שנכתבו. אנחנו זוכרים למשל שהיה משהו בתחילת הספר בצד ימין למעלה ואלו קישורים שעוזרים לזיכרון. בספר אלקטרוני אין לנו שום נקודת ייחוס וכל דף נראה אותו הדבר. גם ספר כמו מלחמה ושלום לא נתפס כספר כבד כי לא רואים אותו בפועל. המחקרים בנושא די ברורים. נראה שזוכרים טוב יותר מה שקוראים על נייר מאשר בקורא אלקטרוני וציינתי חלק מהסיבות. הייתה על זה כתבה בסיינטיפיק אמריקן לא מזמן שסיכמה מחקרים בנושא."

נדמה לי שהמחקרים תומכים במה שאני חשה בתחושת בטן, אבל ימים עוד יגידו. עם זאת, יש דברים שכבר עכשיו אפשר לקבוע שלעולם יהיו שונים בין ספר דפוס לספרים דיגיטליים. אחד הוא החוויה האסתטית של הספר. תחשבו על הספר כחפץ אמנות. תכונותיו הפיזיות הן חלק מהמכלול שאותו ספרים דיגיטליים יכולים במקרה הטוב לנסות לדמות, אך לעולם לא להחליף. גם בטכנולוגיה המשוכללת ביותר, איורים על מסך נראים אחרת מאשר כשהם מודפסים על דף. הפונטים ועיצוב העמוד משתנים במעבר מנייר למכשיר קריאה. הכריכה נעלמת – בין שהיתה זו כריכת עור מהודרת עם ריקועי זהב, ובין שהיתה סתם כריכת נייר משופשפת ומתפוררת. ספר דיגיטלי יכול להיות מלא גימיקים יפים – סרטונים מוטמעים, סאונד, צבעים מתחלפים – אבל יש גימיקים שעובדים רק בנייר, כגון עיצובי פופ-אפ ואלמנטים פיסוליים. אפילו ממדיו של הספר הם מאפיינים אסתטיים. אמנם גם ספרים דיגיטליים יכולים להיות אסתטיים ביותר, אבל הם אחרים.

אני טוענת, שכמו שהציור לא פס מהעולם עם המצאת הצילום, והתיאטרון לא נכחד עם המצאת הקולנוע, כך גם הספרים המודפסים לא יעלמו עם עלייתם של הספרים הדיגיטליים. ללא ספק יהיה שינוי במעמד הדפוס, וסביר שהתעשייה תשנה את פניה. אבל במובלעות שבהן ימשיכו לעסוק בהדפסת ספרים, הגיוני בעיני שהעיסוק הזה יעלה לדרגת אמנות של ממש. גם אם הייצור ההמוני ייפסק, בתי מלאכה קטנים יותר ימשיכו לייצר ספרים כדברים של יופי. אגב, יש כאלה גם היום, כגון הממלכה של עדו אגסי, המשקיע עבודה ידנית בכל ספר וספר:

הוצאת אבן חושן היא מסוג ההוצאות שלדעתי, בזכות קשריה לעבר, עוד צפוי לה עתיד. היא לא בעסק של רבי מכר, היא בעסק של ספרים יפים וטובים. זאת גישה לגיטימית לחלוטין להוצאה לאור, שקצת נשכחה בתרבות הצריכה המטורפת שצמחה כאן בעשור או שניים האחרונים סביב ספרים. (אגב, לא רק בישראל, אם כי בישראל המצב קיצוני במיוחד.) ניסיתי לגעת בסוגיה בפוסט שכתבתי לפני שנים אחדות, על הצורך להמשיך לקיים את חנויות הספרים העצמאיות. תארו לכם חקלאות שכל כולה ממוקדת רק בגידולים שנתיים ועונתיים – כזאת היא תרבות המכירות של רשתות הספרים הגדולות. אבל יש גם גידולים אחרים, לדוגמה, עצים, שצומחים לאורך שנים, ואינם מניבים יבול בשנים הראשונות לחייהם. רבי מכר זה טוב ויפה, זה מכניס הרבה כסף מהר וכולם שמחים ועליזים. אבל לא כל ספר מתאים להיות רב מכר. יש גם ספרים שהם ארוכי-מכר (longsellers), שהמכירות שלהם מדי חודש בחודשו אולי לא מרשימות, אבל הם נמכרים לאורך שנים ארוכות. כאלה הם, לדוגמה, ספרי ילדים אהובים שההורים זוכרים מילדותם, וקונים כעבור שנים לילדים שלהם, ואחר כך לנכדים שלהם… ברשתות הספרים המודרניות אין מקום על המדף לספרים איטיים שכאלה. צריך כל הזמן תחלופה. התוקף פג מהר. השנה מתחלקת לעונות, כמו שנת מכירות של אופנה, וספר מתיישן בלי שום קשר לאיכויות שלו, אלא פשוט כי צריך למכור משהו חדש. אותם ארוכי-מכר, ספרים שלוקח להם זמן להבשיל, ספרים שרוצים לשמור ולנצור ולהעביר מדור לדור – אותם אנחנו נמצא בחנויות קטנות ומיוחדות, ואותם נרצה להחזיק בגרסת דפוס.

כי הנה עוד יתרון של ספרי דפוס. הם ממשיים. הם אמיתיים יותר. "חקוק בסלע", "שחור על גבי לבן": דימויים של כתיבה משמשים לנו כמטאפורות לדברים שרירים וקיימים. גם אם אנחנו מתלוצצים לפעמים שספר שקראנו מזמן השתנה מאז הפעם הקודמת שקראנו בו, אנחנו יודעים שבספר דפוס, זה לא נכון. לא כך הוא בספרים דיגיטליים. אחד היתרונות של הספרים הדיגיטליים הוא שהם ניתנים לעדכון, אבל לפעמים זהו גם חיסרון. ספר דיגיטלי עלול להיעלםלפוגלהשתנות. השינויים שחלים בו אינם בהכרח בשליטתנו, ועל כן נחלשת גם הבעלות שלנו על הספר והשייכות שלו אלינו. קל לי להגיד "יש לי את* הספר הזה" כאשר על המדף בחדרי מונח עותק פיזי, אבל האם באותה מידה הספר ישנו כאשר הוא טעון על מכשיר אלקטרוני כלשהו? ומה אם המכשיר יתקלקל? ומה אם פולס אלקטרומגנטי ענקי ימחק את כל המחשבים שבעולם?

בשנים בהן כתבתי את ההערות לספר "פיטר פן" שתרגמתי, נדרשתי יותר מפעם אחת לבדוק את ההבדלים בין מהדורות והדפסות מאוחרות של הספר, לבין ההדפסה הראשונה שראתה אור. גיליתי, לדוגמה, שבמהדורת פרוייקט גוטנברג של "פיטר פן בגני קנסינגטון" חסרים לא פחות משני פרקים הנכללים במהדורות דפוס מוקדמות. בזכות העובדה שהחזקתי בידי מהדורה ראשונה של הספר, יכולתי לעשות את עבודת הבלשות ולנסות לברר מתי נשמטו הפרקים, מדוע הם חסרים, האם זו טעות או בחירה מודעת. יכול להיות שבינתיים כבר תוקנה מהדורת פרוייקט גוטנברג, או שלא; זה אתר שאין בו אפשרות להשוואת גרסאות. על המהדורה הדיגיטלית אי אפשר לסמוך באותה מידה כמו על מהדורת הדפוס: בהיותה וירטואלית, היא גם ערטילאית, ובכך חסרונה.

אומר זאת בפשטות: יש דברים שאין להם תחליף. כמו שהציור לא נעלם עם המצאת הצילום, והתאטרון לא נעלם עם המצאת הקולנוע, הספר המודפס ישרוד בשל אותן מגבלות בדיוק אשר מייחדות אותו ומבדלות אותו מהספר הדיגיטלי. בזכות היותו חפץ פיזי, משיש, נוכח; בזכות היותו סופח ריחות, ומצהיב, כבד, משתלט על החלל; בזכות היותו עדין, ניתן להשחתה, בר-איבוד, מושא געגועים.

אני מאלה שמאמינים שזה רק עניין של זמן עד שהספרים הדיגיטליים ישתלטו גם אצלנו. אולי זה יקרה כשהשחקן הנכון ייכנס לשוק. אולי זה אפילו מתחיל לקרות עכשיו, בתגובה לשבירת הכלים בשוק הספרים המסורתי בארץ. כך או אחרת, אנחנו נתרגל לקנות ולצרוך ספרים דיגיטליים. אני מוכנה להתנבא, שבעולם המפותח, הספרים הדיגיטליים יחליפו את רוב רובם של הספרים המודפסים עוד בימי חיינו. (ואני בכלל לא אצטער כשהילדים שלי לא יצטרכו לסחוב קילוגרמים של חוברות לימוד על גבם כל יום.) ספרי הטלפונים כבר הלכו מן העולם, ובדרכם ילכו האינצקליפודיות, הלקסיקונים, המידעונים, וכל כרך המייצג מאגר מידע שזקוק לעדכון תכוף. גם ספרי קיץ וספרי טיסות – ספרים שקוראים וזורקים – מתבקש להחליפם בגרסה דיגיטלית.

אבל יהיו ספרי דפוס שישרדו גם ישרדו: ספרים של זכרונות, ספרים של מגע והקראה ביחד, ספרים יפים. לחיי הספרים היפים.

מגירה של אותיות דפוס, צולם ב"ממלכה" של אמן הספר עדו אגסי

מגירה של אותיות דפוס, צולם בממלכה של עדו אגסי

—-

* בן גוריון טעה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

14 תגובות על השמועות על מותו של הפרינט

  1. גיל הגיב:

    אחד החסרונות שלא הזכרתי קודם ונגעת בו בפוסט הנוכחי היא האפליקציות השונות שיש לספר דיגיטלי ואין בספר מנייר. למה אלו חסרונות? כי בחלקם הגדול, הם מסיטים את הקשב של הקורא מהספר. בכתבה שהבאתי מוזכר מחקר שבו השוו הורים שקראו ספר לילד שלהם, פעם בפורמט דיגיטלי ופעם בפורמט רגיל. הילדים מאוד נהנו מכל הטכנולוגיות שיש בספר דיגיטלי אבל כשבחנו מה הם זוכרים מהספר שהוקרא להם התברר שהם זכרו טוב יותר ספרים מנייר. הם כן זכרו מהספר הדיגיטלי את כל התוספות הפירוטכניות אבל מעט יחסית מהתוכן עצמו. הם לא נכנסו לעולם של הספר והדימיון שלהם לא התפתח. מכיוון שידוע שסיפורים עוזרים בצורות שונות לפיתוח יכולות קוגנטיביות אני תוהה אם כל התוספות הללו לא יוצרים אנשים עם הפרעות קשב. מה שכן, יתרון אחד בולט לספר דיגיטלי הוא אופציית החיפוש שהרבה פעמים מאוד מתסכלת כשמנסים למצוא משהו בספר רגיל ולא מסוגלים.

  2. רמי הגיב:

    כאסוציאציה, העלית לי מחשבות על פרנהייט 451 של ברדבורי, וכמה קל למחוק ספריות שלמות בעידן האלקטרוני, אבל גם כמה קל לשמור ולשכפל עותקים במכשיר כיס קטן ונייד. אני מניח שבמידה לא מעטה גם ברדבורי בא מתוך גישה אפוקליפטית של "עידן הספר עומד להסתיים", אם כי כמובן מסיבות אחרות לגמרי.
    מה טמפרטורת הבעירה של קינדל?🙂

  3. אזרח הגיב:

    צ"ל דינקותא, ועיי"ש.

  4. Aya הגיב:

    זה ייצור סלקציה חריפה בתחום הספרות, ואולי זה נדרש בתקופה בה כל אדם שני מחליט לכתוב ספר. ראי ערך מה שקרה בתחום המוסיקה עם העלמות פורמט התקליט. כביכול כל אדם יכול להעלות וידאו ליוטיוב או כמה טראקים לענן, אבל בפועל זה יצר לחץ עצום על אמצעי המדייה המרכזיים אליהם כל המוזיקאים רוצים מייחלים וחולמים להכנס. הפנטזיות האנושיות לא השתנו בגלל אמצעים טכנולוגיים, אבל הטכנולוגיה יוצרת בירור חזק יותר סלקציה חזקה יותר של מי נכנס ומי בחוץ. להוציא היום ספר או תקליט זה קל, להשאר בתודעה זה קשה. הזכרון הופך להיות האוהב של האמן בן המאה ה-21. השכחה – האוייבת. באוקיאנוס של מידע רק הטובים המקושרים והחזקים ביותר (רצוי שלוב של השלושה) מצליחים. מלחמת ההשרדות לא התמתנה, היא רק הפכה מורכבת וקצונית יותר.

  5. hiladg הגיב:

    בן זוגי נוסע ברכבת כל יום לעבודה, בסופו של דבר יש לו כשעתיים כל יום לקרוא. אז הוא סיים את התנ"ך, "מסביב לעולם בשמונים יום", ועכשיו הוא ב"סיפורי האחים גרים". קל לראות שהוא קורא ספרים שפגו עליהם זכויות היוצרים. כדי שהספרים הדיגיטליים ייתפסו בשוק העברי דל הקוראים נדרשים ספרים להורדה חינם. מסיבות שמנית אותן, אין כאלה, וזו לדעתי בעיה לחדירה.
    יש אנשים שקוראים וזורקים (בן זוגי) ויש אנשים שאוהבים לקרוא כל ספר מספר פעמים (אני). לטיפוסים מסוגי נדרש הפרינט, לטיפוסים מהסוג השני, אין על דיגיטלי.

  6. יוש הגיב:

    איתמר אולי עושה עבודה נהדרת במציאת ספרים, אבל התמחור שלו לאותם הספרים גבוה במיוחד. אז יתכן שהיית שמח לשלם על העבודה שנדרשה במציאת ספר שאתה זוכר מילדותך, אבל זה עדיין לא מצדיק את מחיר הספרים שאתה ״מוצא לבד״ בחנות שלו. מה גם, שיש לו חנות אחת, ליד חנות ספרים משומשים אחרת, בה הוא היה נוהג ״למצוא״ ספרים במחיר זול מאוד ואז למכור הלאה במחיר מפולפל…

    • gilibug הגיב:

      שמע, במקרה לפני שנה רכשתי בבת אחת יותר משבעים ספרים ישנים שחיפשתי, ופניתי אולי לעשר חנויות שונות. https://gilibarhillel.wordpress.com/2013/03/09/margani/ המחירים של איתמר לא חריגים. היו מקומות זולים יותר, היו גם מקומות הרבה, הרבה יותר יקרים. היו גם ספרים שקיבלתי בחינם, כי במקרה הייתי במקום הנכון בזמן הנכון. אין מחיר "נכון" לשירות שמעניק לך ספר שדווקא לא תוכל להשיג בכל מקום אחר. אבל אני יכולה להגיד לך שפגשתי גם סוחרים שצוחקים – ממש צוחקים – על התמחור הזול של איתמר. רק שתדע לפני שאתה משמיץ בביטחון כזה.

      • יוש הגיב:

        הבעיה היא שאותו התמחור הוא גם לספרים ש*כן* תוכל למצוא בחנות אחרת, את זה ראינו במחסן הגדול שלו בצרופה. וכמובן, הסיפור על קניה ב-10 ש״ח מהחנות הסמוכה ומכירה ביוקר הוא סיפור אמיתי. כתבתי: כשמדובר בשירות מיוחד של מציאת ספרים יחודיים, המחיר הוא באמת מה שתסכים לשלם (ואכן השתמשתי בשירות שלו פעם), אבל עבור חנות שבה הלקוח מסתובב ובוחר לו לבד ספר?

  7. gilibug הגיב:

    אז תקנה אצל השכן…

  8. יוש הגיב:

    ציור ותיאטרון אולי לא פסו מהעולם עם המצאת הקולנוע, הספר (:-)) והמצלמה – אבל הם שינו את התפקיד שלהם בתרבות האנושית. אנחנו לא רואים יותר טרובדורים ששרים על הנצחון האחרון במלחמה – אנחנו קוראים על זה בעיתון או צופים בטלויזיה, גם אם הכתבה לא כתובה בחרוזים ומלווה במוסיקה. אנחנו גם לא מעבירים את הידע והזכרונות שצברנו ע״י סיפורים בעל פה ליד המדורה, אנחנו כותבים אותם והם עוברים לדורות הבאים למרות שאיבדו את הערך המוסף שנותן המספר האנושי. גם ציור פורטרטים כדרך להנצחת קרובי משפחה ואנשים חשובים (או אירועים חשובים), לא קיים יותר. ציור, תיאטרון, שירה – הם אמנויות יפות היום ולא עוד אמצעי פראקטי להעברת מידע.

    אומנויות שהיתה להם יכולת להשאר בתפקיד של אמנויות יפות – נשארו. אבל מלאכות ומדיומים שהיישום שלהם בעיקר פרקטי – לא צלחו את הזמן. אני בטוחה שהיה מי שהאליל את הנוצה והתקנתה לאחר המצאת העט המכני או את המגילה לאחר המצאת הספר הכרוך – אבל מי כותב היום בנוצה? מי משתמש במגילה?

    הספר לטקסט הוא כמו המסגרת לתמונה. כמו אולם התיאטרון להצגה, כמו המוזיאון לתמונה. הוא המיכל, לא המהות.
    ולכן גם העיתון המודפס הולך ונעלם, כי גם הוא רק מיכל לתכנים שכבר היום ניתן לצרוך בצורה אחרת ולא פחות טובה (למרות הטקס שכרוך ברשרוש העיתון בידי אבא, בראש שולחן האוכל…)

    תמיד מפתיעים אותי אנשים שעוסקים דוקא בתכנים, שמעלים על נס את הספר, הניר. כאילו הוא חשוב לא פחות. כאילו הוא החוויה ולא היצירה שנמצאת בתוכו.
    האם מיקלאנג׳לו חשב שהמסגרת או התקרה בכנסיה הופכים את היצירה שלו למה שהיא?

  9. מרב@ הגיב:

    אחד החפצים האהובים ביותר על ילדים שמבקרים אצלנו הוא מכונת הכתיבה של סבא שלי. הם נדהמים מהאופן שבו האותיות מודפסות ישירות על הדף, בלי תיווך של מדפסת. לדור שלנו זה נראה מובן מאליו אבל להם כבר לא. מעניין מה יהיה עם הספר בעוד 20 שנה, האם הוא יהיה פריט אספני, כמו מכונת הכתיבה שלי או חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו עדיין.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s