יום המשפחה? לא בבית ספרנו.

אני רוצה לפתוח ולומר שאין בכוונתי לפגוע באף אחד שעמל והשקיע בחגיגות יום המשפחה של הילדים שלי. הילדים שלי לומדים בבית ספר מקסים שיש לי עליו הרבה תשבוחות, וגם חגיגת יום המשפחה שנכחתי בה אתמול נערכה בחן ובטוב טעם. הבעיה שלי היא עם עצם חגיגת יום המשפחה במסגרת בית ספרית.

עם שלושה ילדים במערכת החינוך, יום המשפחה הפך להיות אחד הארועים השנואים עלי לאורך השנה. יום שכמעט בהכרח גורר אכזבות. אם יש לכם שלושה ילדים או יותר, ואתם במקרה רק שני הורים, בהחלט ייתכן שתצטרכו לבחור איך אתם מתפצלים בין כולם, או במילים אחרות, את מי אתם אוהבים יותר. לפעמים מוזמנים הסבא והסבתא – נא לגרור אותם ממקום מושבם, גם אם הוא בעיר אחרת – לפעמים רק האמא והאבא, אבל לא אחים, כי צפוף מדי אצלנו. ואז מה עושים עם האחים בינתיים? ומה עושים ילדים שאין להם סבא וסבתא? מה עוד שה"יום" הזה לא נמשך רק יום אחד, כי בכל מסגרת חוגגים אותו ביום אחר: פעם ביום השישי שלפני, ופעם ביום השישי שאחרי, ופעם ביום עצמו, ופעם בשבת. פעם בזמן הלימודים, ופעם אחרי הלימודים. מדובר בלא מעט התעסקות.

אחרי שנתיים של בלבולים ושברונות לב קטנים, בשנה שעברה הודעתי שאני לא מוכנה לעבור את זה עוד פעם. ביום המשפחה, במקום שהמשפחה תיקרע לגזרים במאמץ להיות נוכחת בשביל כולם, אנחנו נשאיר את כל הילדים בבית ונחגוג ביחד. כמשפחה. זה הרי יום המשפחה, לא?

בבית היתה שמחה גדולה ובאמת ניצלנו את היום הזה לבילוי משפחתי נעים. אבל בהתחדש הלימודים, שאלו את הילדים מדוע לא נכחו בחגיגת יום המשפחה, ואז היתה מבוכה ואי נעימות. וכך גם הניסיון לחסוך אכזבות הוביל לאכזבות.

השנה שקלתי שוב להשאיר אותם בבית, אבל אז הופעלה עלי מסכת לחצים מכל מיני כיוונים. זה לא בסדר לבודד כך את הילדים ולמנוע מהם להשתתף בחגיגה הכיתתית. את מעבירה מסר של זילזול בעבודה שהקדישו המורה והתלמידים. הילדים שלך ירגישו מקופחים. אז הגעתי (בינתיים, לאחת מתוך שלוש החגיגות). ובכנות, היה נחמד. עד כדי כך נחמד, ששאלתי אל עצמי מאיפה פיתחתי את האנטי הכל כך עמוק שיש לי ליום המשפחה?

הגעתי למסקנה שהתשובה אולי נעוצה בילדותי שלי. אני בת יחידה, גדלתי במשפחה חד-הורית בתקופה שבה זה היה הרבה פחות מקובל. רוב הזמן הייתי מאוד שלמה עם עצמי ועם מצבי המשפחתי. היתה לי ילדות די טובה ודי שמחה, בסך הכל. אף פעם לא חוויתי את נסיבות משפחתי כקושי – פרט לאותם מצבים בהם מערכת החינוך הפכה את המשפחה לנושא, ומשכה תשומת לב למצבי החריג.

עכשיו אני מגדלת משפחה הרבה יותר קונבנציונלית. אבא, אמא ושלושה ילדים זו ממש קלישאה. אבל בכיתות של הילדים שלי, סביר להניח שמשפחות קלישאתיות כאלה, הן כבר ממש מיעוט. יש אצלנו ילדים בלי אמא, ילדים עם אמא בלבד, ילדים עם שתי אמהות וילדים עם אמא וחצי (כולל גם את אשתו הראשונה של אבא). כנ"ל לגבי אבות. השאלה אם יש או אין אחים היא לא בינארית, כי לפעמים סופרים גם אחים חורגים, ואחים למחצה, והם אולי כן גרים באותו בית ואולי לא. יש אצלנו ילדים שהוריהם התגרשו גירושים ידידותיים ומסודרים, וכאלה שהוריהם התגרשו גירושים קשים עם מאבקים מכוערים שעדיין מתנהלים. יש ילדים שהתייתמו מהורה אחד. יש אפילו כאלה שהוצאו מבית משפחתם הביולוגית ומתגוררים במוסד, על רקע בעיות במשפחה.

לכאורה, החברה שלנו התקדמה קצת משנות השמונים, והיום אנחנו יודעים להחשיב ולקבל גם משפחות "לא קונבנציונליות". האמנם? הרי רק השבוע נחשף, שבחסות מערכת החינוך הדתית מלמדים לבגרות בתושב"ע שילדים כמוני, אשר גדלו ללא אב, נעדרים זהות ויזדקקו לטיפול פסיכולוגי צמוד. כלומר שמערכת החינוך עצמה עדיין מעבירה מסר שמשפחות מסוימות עדיפות על אחרות. זרם הטוויטר שלי מלא הורים שמתלוננים על הצורך לספק לגן או לבית הספר תמונה "של כל המשפחה", כאשר ההורים גרים בנפרד כבר שנים. ידיד אחד סיפר איך מפעילה במסיבת יום המשפחה אמרה במגפון, "עכשיו אמא ואבא צריכים להתחבק!" ואחד האבות הגיב, "אבל היא זרקה אותי מהבית!"

זה נכון שגם משפחות שחורגות מתבנית הקלישאה הן בכל זאת משפחות, והן יכולות להיות משפחות נהדרות, שנותנות מענה מלא לכל הילדים, עם המון אהבה לכל הכיוונים. אבל במשפחה, גם אם יש בה אמא אחת ואבא אחד ביולוגיים נשואים בדיוק לפי התבנית הכי שמרנית, יש הרבה פעמים מתחים ורגשות קשים. האובדן והמריבות לא פוסחים על הילדים. זה אפילו לא נדיר. יש ילדים שמתמודדים נהדר, יש כאלה שפחות. השאלה שלי: מדוע הם מוכרחים לחשוף הכל בגן ובבית הספר? למה מכריחים אותם להציג את כל זה לראווה? למה מה שכביכול הוגדר כחגיגה, מאלץ כל כך הרבה ילדים להרגיש חריגים ומקופחים?

ברור לי שהכוונה מאחורי יום המשפחה טובה. אבל בעיני, משפחה זה עניין פרטי. אני לא חושבת שנכון לאלץ ילדים לחלוק פרטים לגבי המשפחה שלהם, ועד כמה היא תואמת או לא תואמת לתבנית המשתמעת במובלע כתבנית "נכונה". ביום המשפחה אני חשה כאילו המשפחה שלי עומדת לאישור של מערכת החינוך. וגם אם משפחתי במקרה עוברת את המבחן, עצם המבחן מעורר בי רגשות שליליים עמוקים.

נחמד לחגוג בגן ובבית הספר כל מיני דברים, גם דברים שמשותפים לכולם, וגם את מה שמייחד כל אחד. אני בעד לחגוג את החגים (הייתי אפילו שמחה אם היו חוגגים קצת חגים של דתות אחרות מהיהדות, כמו ראש השנה הסיני שחל זה עתה, אבל ברור לי שבישראל זאת נקודה סופר רגישה). אני בעד לחגוג את היום הראשון ללימודים, ואת יום קבלת התעודות, וימי הולדת, וכל מה שיכול ליצור תחושת קהילה. אבל אנא מכם, את המשפחה אני מעדיפה לחגוג בחיק המשפחה.

 

—-

2.2 עורכת כדי להוסיף הבהרה: אני לרגע לא מנסה לטעון שבית הספר לא צריך להכיר את משפחות התלמידים, והמשפחות את בית הספר: להפך. אני גם לא מנסה לטעון שהדיון בצורות שונות של משפחה הוא אוף לימיטס בבית ספר: להפך. הנקודה שמדאיגה אותי היא אותן הפעלות שבמסגרתן מבקשים מכל הילדים להציג, כמו רשימת מכולת, מי יש ומי אין להם במשפחה. זה כמו ההבדל בין ללמד על מעמדות כלכליים שונים, לבין להתחיל להצביע על כל ילד בכיתה בנפרד ולהגיד זה עשיר, זה עני… המטרה בפעילות חינוכית צריכה להיות להעלות את הרגישות כלפי השונה, לא לסמן את השונה.

בעלי טוען שלשנוא את יום המשפחה זה כמו לשנוא את חג המולד.

בעלי טוען שלשנוא את יום המשפחה זה כמו לשנוא את חג המולד.

פוסט זה פורסם בקטגוריה מיומנה של אמא לשלושה, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על יום המשפחה? לא בבית ספרנו.

  1. רונית הגיב:

    ברצינות? "עכשיו אמא ואבא צריכים להתחבק"? נדרשת כריתת אונה כדי להתקבל לעבודה בתור מפעיל? אם החגיגות האלה לא היו כל כך שטחיות, עילגות ומטופשות זה בטח היה יותר נסבל לכולם וגם בשבילך.

    • gilibug הגיב:

      החגיגה אצלנו השנה לא היתה עילגת או מטופשת, ואחת הסיבות שכתבתי היתה שניסיתי לחקור את עצמי ולהבין למה אני מגיבה לא טוב למרות שדברים שראיתי השנה נעשו בצורה נעימה ומכובדת. הסיפור על המפעילה, יש להדגיש, הוא לא שלי, לא נכחתי בארוע, וצריך להתייחס אליו כאל שמועה. גם אם הדברים התנהלו בדיוק כך, אני מאמינה שמדובר במקרה חריג. הבאתי את הסיפור כדוגמה קיצונית למה עלול לקרות אם לא נותנים את הדעת לכל האופציות המשחפתיות הקיימות בכיתה טיפוסית. יש לי אמון בכוונות הטובות של אנשי חינוך, ואני לא מנסה לטעון שכולם פועלים בקלות דעת – פשוט, מדי פעם לדעתי ראוי להזכיר שיש מקום לרגישות.

  2. hiladg הגיב:

    א. אני שונאת את חג המולד. השופינג המטורף הזה פשוט מיותר
    ב. אצלי בבית הספר (היהודי שבאוסטרליה) יש קטסטרופה אחרת "יום הסבא והסבתא". בעוד ש"יום האם" הוא חג מסחרי לקנות מתנה לאימא (כנ"ל לגבי יום האב). " יום הסבא והסבתא" מזכיר לי שאני מהגרת ושאין לי סבא וסבתא זמינים! זה מצב ש(כמו שאת אמרת) אני חיה איתו בשלום ברוב ימות השנה… חוץ מבל"ג בעומר, בו בית הספר שלי חוגג את היום הזה (הדעה שלי היא שמדובר בעמדה שיווקית של המנהל, כי לעתים הסבא והסבתא עוזרים בסבסוד הלימודים בבית הספר הפרטי).
    אז זהו. מותר לתעב כל חג שהוא שאת רוצה במשפחתך הנורמטיבית.

  3. ליאור הגיב:

    היי גילי!
    מצאתי את הבלוג שלך במקרה בשיטוטים באינטרנט(כל כמה זמן צצים כמוני מתוודעים אני מניחה) ואני ממש נהנית לקרוא את כתיבתך ואת דעותייך!

    התחברתי מאוד להצעה להעלות סוגים שונים של משפחות לשיח עם תלמידים. אני חושבת שהרצון לכוון למכנה המשותף הגבוהה ביותר מצד המערכת מקבע תבניות של מה זה 'משפחה נורמטיבית'..נעשה לא בכוונה רעה אחרי הכל..

    אספקט נוסף שעלה לי תוך כדי חשיבה על העניין הוא כמה מהותי הוא הציון של מועדים באשר הם בעבור משפחה ויחידייה. משפחות בעליי ילדים קטנים-צעירים זוכות לתזכורת ואפילו לחובה בחגיגת ימים כמו יום המשפחה- שעה שמשפחות רבות שילדיה בגרו מהנהנות וממשיכות בשגרה… על אף שהיום הזה מעלה בך רגשות מעורבים, הוא משהו קיים בחייך…🙂

    אבי שנסע לחול לתקופה קצרה שלח לנו בדואר קופסת שוקולדים משמינים וברכה מודפסת נאה..

    תודה לך ושבוע טוב!

  4. טלי הגיב:

    אמן ןאמן על מילה שלך!

  5. רחלי זוסימן הגיב:

    הבעיה העיקרית שלי עם החגיגות האלו היא שבגללן אנחנו – המשפחה – צריכים להתפצל. החגיגה בגן של הקטן ובבית הספר של הגדול התקיימה באותה שעה, כך שאני הייתי באחת ובעלי בשנייה, במקום לחגוג ביחד. כמובן שגם אסור להביא אחים כי אין מקום וגוי'. אז מה משפחתי פה בדיוק?

  6. arnevet הגיב:

    ההרגשה שלי היא שלקרנבל "יום המשפחה" יש פוטנציאל מדהים. לפעמים הוא מתממש, ולפעמים (עושה רושם שהרבה יותר מדי פעמים) הוא מפוספס. "יום המשפחה" הוא הזדמנות נהדרת לחגוג את השונות והגיוון – ודרך חינוך הילדים להעלות קצת את הנאורות של החברה כולה. בחגיגות יום המשפחה בגן של הילדים שלי הילדים, שסכמו שבועיים של עיסוק בנושא, הגננת ספרה שבמשך השבועיים דובר בגן על "כל מיני סוגים של משפחות". במשך השבועיים הגננת בקשה ממי שרוצה להביא לגן ספרים שעוסקים ב"משפחה" (כל משפחה שלא תהיה. גם "שלושה לטנגו" הולך) וממי שרוצה להביא תמונות משפחתיות. בשום אופן לא נאמר שהתמונות (שגם ככה לא היה שום לחץ להביא) צריכות לכלול את כל בני המשפחה. דווקא העיסוק ביום המשפחה יכול להיות הזדמנות להכיל, כחברה, משפחות מכל הסוגים והמינים, ולהעביר מסר של קבלה וסובלנות ולא מסר של שיפוטיות. הרבה פעמים זה לא ככה. הגננת מבקשת באופן מכני תמונה-של-כל-המשפחה, והמשפחה היחידה שמתעסקים בה היא של אמא-אבא-אח-אחות-וכלב-או-חתול. אבל זאת לא סיבה לשפוך את התינוק עם המים – עדיף בעיני לדרוש חגיגות יום משפחה נעימות, מכילות, ומקבלות, כאלה שחוגגות גיוון, מאשר לשאוף לביטול החגיגה במסגרת החינוכית ולאבד את האפשרות הזו.

  7. את נהדרת, גילי. מנסחת אי-נוחויות עמומות שלי והרבה יותר מזה. כל הכבוד ותודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s