איש באמונתו יחיה

אני לא חיה פוליטית. גישתי כלפי העולם היא, באופן כללי, "איש באמונתו יחיה". לא איכפת לי מה אתה אוכל או לא אוכל בבית, מה אתה כן או לא מדליק בשבת, לאיזה אלוהים אתה מתפלל ואם בכלל אתה מתפלל, וגם לא עם מי אתה נכנס למיטה ומה אתם עושים שם ביחד. איכפת לי שאנשים ינהגו זה בזה כבני אדם.

אני רוצה שהבלוג שלי יהיה נעים לבריות, ולכן אני נמנעת במכוון מעיסוק רב בסוגיות פוליטיות או דתיות כאן בבלוג. אני לא נהנית מוויכוחים פוליטיים, אני לא מעוניינת לעורר פולמוס. דתיים מתקבלים כאן בברכה לא פחות מחילוניים, ערבים לא פחות מיהודים, גברים לא פחות מנשים, וימנים לא פחות משמאלנים. תשאירו את התוויות שלכם בבית, ובואו תשתתפו כאן בדו-שיח מכבד ומפרה. זה הצביון שאני משתדלת להקנות לבלוג, וגם לחיי האישיים.

אלא שהרצון להפריד בין סוגיות של פוליטיקה, גזע ודת לבין חיי היומיום הוא רצון תמים ולא מעשי. האמונות הדתיות והפוליטיות שלנו בהכרח צובעות גם את הגישה שלנו כלפי הזולת וכלפי העולם כולו. כשאני אומרת שחשוב לי שאנשים ינהגו זה בזה כבני אדם, אימרה שהיא כביכול לא קונטרוברסיאלית ואפילו בנאלית למדי, אני כבר קובעת עמדה פוליטית שלא כל אחד יסכים איתה.

די הזדעזעתי עכשיו לקרוא את כתבת השער של עיתון הוילג' וויס מניו-יורק,  שעוסקת בשאלה מדוע ברשימת בעלי הבתים הגרועים ביותר בניו יורק, נדמה שאחוז כה גבוה הם יהודים חרדים דווקא. כיצד אנשים יראי שמיים מסוגלים להתייחס לבני אדם אחרים כאילו היו בהמות, או גרוע מזה. הכתבה בנויה כסדרה של ראיונות עם דמויות מתוך הקהילה היהודית, ונותנת במה למגוון קולות. זו כתבה מרתקת ומדכאת. היא מדגימה בצורה עצובה מאוד את מעגל הקסמים שמוליד גזענות ושנאה בין קבוצות: כיצד יהודים מגיבים לאנטישמיות בהתנהגויות שמנציחות את האנטישמיות, ולהיפך. אחד הדברים הכי עצובים בכתבה הוא שאף שאיני תושבת ניו יורק ולכאורה הכתבה לא נוגעת לי, את התבניות המתוארות בה זיהיתי היטב.

ומעשה שהיה כך היה.  באחת השבתות – התאריך המדויק היה י"ח באלול התש"ע, כמעט ימי סליחות – טיילתי לי אחר הצהריים עם ילדי. עברנו ליד גן משחקים, והילדים ביקשו להיכנס ולהתנדנד בנדנדות. בעודנו נמצאים במרחק של כשני מטרים מחוץ לשער גן המשחקים, כדורגל כחול שנבעט מתוך גן המשחקים עף באוויר ונחת בעוצמה על ראשו של חגי בן השלוש, שמיד התחיל לבכות. מיהרתי לצידו לנחם אותו, ומאחורי גבי התגודדה קבוצת הילדים ששיחקו בכדורגל, בליחשושים והסתודדות – כעשרה ילדים בני פלוס מינוס עשר, להערכתי. הם שיחקו כדורגל בגן המשחקים שאינו בנוי כמגרש, במעט השטח הפנוי שבין הנדנדות למגלשה. למעשה התחושה היתה כאילו השתלטו הילדים הגדולים על שטח שמעיצובו ותיכנונו מתאים לילדים קטנים יותר, ובגלל המשחק שלהם כרגע ילדים קטנים מנועים מלשחק שם. התמלאתי כעס. ברגע שהצלחתי להרגיע את חגי, פניתי אל שלושת האבות שישבו בספסל הסמוך אל הגן ושהיו עדים לתקרית, והפטרתי בזעם: "המגרש הזה לא מתאים למשחקי כדורגל. תראו מה קרה כאן, והילדים שלכם אפילו לא ביקשו סליחה".

עד עכשיו לא ציינתי, אבל בטח חשדתם שזה יגיע: הילדים היו כולם דתיים, לבושים בתלבושת אחידה של מכנסיים שחורים וחולצות כפתורים לבנות, עם כיפות גדולות ופאות לחיים מסולסלות. האבות אף הם היו דתיים חרדים. הם לא ענו לי. הם לא אמרו דבר וחצי דבר גם לילדים שבבירור היו הילדים שלהם. הם אפילו לא יצרו איתי קשר עין. אני הייתי שקופה להם, כאילו לא הייתי קיימת: אני ושלושת ילדי החילוניים. כדור הרגל שנחת על ראשו של בני הפעוט היה באותה קלות יכול לנחות על בול עץ – ולא סביר שהילדים או האבות הללו היו נוהגים אחרת.

אני היא שהפרה את הכלל הבלתי כתוב, שנשים חילוניות אינן אמורות לפנות אל גברים חרדים. אני פרצתי את הגדר הבלתי נראית שמפרידה בינינו לבינם. בכל הכנות, אני לא חושבת ששלושת האבות שישבו שם על הספסל ושתקו ניסו להעליב אותי או "לשדר לי מסר" כלשהו – אני חושבת שבאמת ובתמים לא היה להם מושג איך להגיב בסיטואציה כל כך חריגה. אם הספסל היה פותח פה ונוזף בהם, הם לא היו מופתעים יותר.

אבל אילו היו חילוניים… אילו היו חילוניים, כל הסיטואציה אולי מראש לא היתה נוצרת. ואילו היתה נוצרת, הייתי מצפה לתגובה כלשהי של ההורים. ואילו שלושה הורים חילוניים לא היו מגיבים להערה כזאת שלי, הייתי פותחת פה ומרימה צעקות עד השמיים, על החוצפה שלהם, על החינוך הקלוקל שהם מקנים לילדיהם; במקום לעשות מה שעשיתי בפועל – להבין שלא שומעים ולא רואים אותי, לשתוק, וללכת משם.

הניתוק הזה הוא הוא סוד הדו-קיום בין חרדים לחילונים בלב תל אביב. אנחנו לא רואים אתכם, אתם לא רואים אותנו. איש באמונתו יחיה. והנה אותו "איש באמונתו יחיה", שבתחילת הרשומה הסברתי איך הוא הקו המנחה שאימצתי לעצמי, הופך מתכון לטרגדיה נוראית: קרע בין קבוצות אנשים שחיים יחד באותו מרחב גיאוגרפי, אך אינם רואים זה את זה – ובהכרח גם אינם יכולים ליצור הידברות בינהם. כשאינך מכיר באנושיותו של הזולת, אינך יכול לנהוג בזולת בדרך ארץ.

את הספר The City and the City מאת צ'יינה מייוויל עוד טרם קראתי – זה ספר שקצר השנה את כל הפרסים החשובים בז'אנר הפנטזיה – אך מקריאת התקצירים והביקורות, דומני שהתשתית התיאורתית שעליה בנה מייוויל את העולם שבספר שלו היא הקצנה של דינמיקה בדיוק כמו זאת שתיארתי לעיל. בספר מסופר על שתי ערים שמתקיימות באותו מרחב גיאוגרפי, אבל הן ישויות נפרדות, עם שלטון נפרד, מערכות אכיפה ושיפוט נפרדות וכל מה שנובע מזה. על פי מוסכמה חברתית, תושבי שתי הערים אינם באים במגע זה עם זה ואינם משוחחים זה עם זה, כאילו אינם קיימים באותו חלל. אם רוצה אדם מעיר אחת להתנהל מול אנשים בעיר האחרת, עליו להגיע לנקודת גבול ולחצות את הגבול באמצעות מסמכי מעבר, ורק אז, כתייר או אורח, יותר לו לפנות אל תושבי העיר השנייה. על הרקע הזה רוקם צ'יינה מייוויל עלילה בלשית, סביב רצח של אישה מאחת הערים אשר מסיבה כלשהי נופל תחת סמכותה של העיר השנייה.

סקרנים ככול שתהיו, את הספר של צ'יינה מייוויל לא תקראו בקרוב בעברית. צ'יינה מייוויל, שלא כמוני, הוא דווקא כן חיה פוליטית, וכצעד של מחאה פוליטית הוא הכריז בהפגנתיות שאף ספר שהוא כתב לא יתורגם לעברית ולא יימכר בארץ ישראל. צ'יינה מייוויל מחרים אותנו. בדיוק כפי שאמנים רבים בעולם מחרימים עכשיו את ישראל, בדיוק כפי שאמנים מסויימים מהשמאל הישראלי מחרימים עכשיו את אריאל.

האם זו צורת מחאה לגיטימית? ציינתי כבר שאיני אוהבת וויכוחים פוליטיים. קראתי הרבה טיעונים לכאן ולכאן ואני לא סבורה שיש לסוגייה הזאת תשובה אחת נכונה אבסולוטית. אני חושבת שבהחלטות כאלה, כל אמן, למעשה כל אדם, צריך לערוך את הדין והחשבון מול עצמו. עם זאת, אשמח לשתף אתכם בשיקולים שבגללם אני, שמאלנית בת שמאלנים (סמולנית!), אישה חילוניה וליבראלית ובעלת דיעות מוצקות אף אם אינה רואה בעצמה חיה פוליטית, מעולם לא החרמתי בסבב ההרצאות שלי את אריאל, ולא אף ישוב* ברמת הגולן או בשטחים הכבושים ביהודה ושומרון – גם כאשר נהגי הסעות הביעו חשש ולא רצו להסיע אותי לישוב כלשהו.

והסיבה היא זו: כי אני מאמינה שחומות שקופות זה דבר רע. כי אני מאמינה שניתוק מוליד פחד ופחד שנאה. כי אני מאמינה שתפישת מציאות של "הם" לעומת "אנחנו" היא שורש כל רע, ושבהחרמתי ישובים על רקע אמונות פוליטיות אני רק מחזקת את התפישה הזאת. וזה נכון גם כשכל אושיותי זועקת "הם, הם, הם". הם לא כמוני. הם שונאים אותי. הם התחילו.

לא שאני אוהבת כל אדם. יש קבוצות שלמות של אנשים שאני ממש לא אוהבת. אני גם לא חושבת שכולם שווים, או שכולם צודקים מבחינתם. אני גם לא פציפיסטית. אבל מה שכן, אני רואה כמה קל לשנוא קבוצות של אנשים אחרים, ובמיוחד כמה קל לשנוא אותם בשל השנאה שלהם. אני שומעת איזה דברים חשוכים נאמרים לפעמים בשם הנאורות. ואני מאמינה שזוועות היסטוריות: מלחמות, פוגרומים, רצח עם – מתחילות בדברים מאוד קטנים, יומיומיים, בין אדם לאדם. בין אדם לאדם, כשאדם אחד אינו מכיר באנושיותו של האחר. והכי קל לא להכיר באחר כאנושי כשכלל לא מכירים אותו ולא באים איתו במגע.

מה יחשוב הילד הדתי בהתנחלות כלשהי בשטחים, כשישמע שהמתרגמת של הארי פוטר לא הסכימה לבוא ליישוב שלו בגלל שהיא שמאלנית? מה הוא יחשוב על השמאלנים? מה הוא יחשוב על הארי פוטר? מצד שאני, אם אבוא לישוב שלו, ואכבד אותו, ואומר דברי טעם שישאירו עליו רושם, גם אם כביכול אינם קשורים בכלל לסוגיות פוליטיות – אולי הוא גם יקשיב לי ולכשכמותי יום אחד כשבכל זאת כן נדבר על פוליטיקה. ואם יברח לו כדורגל וינחת על הראש של הפעוט שלי, אולי הוא יהיה מסוגל לבקש סליחה. ואולי גם אני אז אראה אותו לא רק ככיפה סרוגה וציציות, לא רק כבן של מתנחלים ימנים קיצונים, אלא כילד נבון שאוהב לקרוא ספרים ושראשו מלא במחשבות. ואולי אמצא בלבי לסלוח לו. ואולי נוכל להיות ביחד בני אדם.

איש באמונתו יחיה, כן. אבל קודם כל עלינו להאמין שגם מי שאמונותיו אינן כשלנו הוא איש.

 

* להוציא רק ישוב אחד שלהזמנתו סירבתי מסיבות פרטניות.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

27 תגובות על איש באמונתו יחיה

  1. חתול הגיב:

    בלי להתייחס לשאר הפוסט שלך (יש לי הרבה מה לכתוב אבל אני לא רוצה לעורר ויכוחים), "איש באמונתו יחיה" הוא שיבוש של הפסוק "צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב׳, ד׳) שהמשמעות שלו שונה לגמרי.

  2. gilibug הגיב:

    השכלתי. אכן משמעות שונה לגמרי.

  3. עדנה הגיב:

    הפסוק המקורי, אגב, אומר "צדיק באמונתו יחיה", ואולי כאן שורש ההבדל – אנחנו אומרים איש, כל אדם, והם אומרים צדיק מזן מסוים מאוד.

  4. Lיאור Kינן הגיב:

    יפה (חוץ ממה שקרה לבנך) ומעניין – וגם קצת מפחיד. חומר למחשבה.

  5. Gil הגיב:

    בלי קשר לכל יתר דבריך, קראתי את הכתבות הרלוונטיות מהעיתונים הניו-יורקים. מה שלא נכתב בהם הוא שהבתים בהם מדובר הם בתים של אוכלוסיות שמוגנות מפני פינוי. מה שעושים הבעלים של הדירות הללו הוא לפיכך עניין די פשוט (בלי קשר לחרדיותם או יהדותם) – 1. ראשית קונים בניין מגורים, 2. לאחר מכן משקיעים אפס במה שאפשר לא להשקיע בו מבלי לקבל צו סגירה/הריסה מהעירייה ולאט לאט דוחפים החוצה את האוכלוסיה שגרה שם שאחרת הם פשוט לא יכלו להעיף, 3. לאחר שהאוכלוסיה עפה, מתחילים בשיפוץ הבניין והפיכתו לבניין שאפשר לגבות עבורו שכ"ד גבוה יותר. כלומר – כל מעשיהם הוא מינוף השקעה. כעת, העובדה שהם עושים זאת נובעת מכך שיש חוק שמגן על דיירים בדירות באזורים מסויימים בניו-יורק (וקובע גם שכר דירה די קבוע, שניתן להעלותו רק במקרה שהדייר עוזב). אילולא החוק המשונה הזה לא היה צורך להתעלל בדיירים – אפשר היה פשוט להעלות את שכר הדירה וכולם היו בורחים. לאחר שאמרתי את כל הנ"ל מגיע סוגיית חרדיותם של הבעלים. גם כאן העניין פשוט – זו דרך זולה לשלב בין השקעה לבין הצורך להשיג דיור זול בעבור האוכלוסיה החרדית ההולכת וגדלה בניו-יורק. אין כאן שום עניין דתי.

    ועם קשר לדבריך – מצער לשמוע על התייחסותך לאבות החרדים. אני בהחלט מאמין שהדבר קרה לך, אולם גם לי קרו דברים כאלה עם בני הצעיר מצד לא חרדים. התנהגות בהמית אינה מיוחדת לחרדים. אני מבין שהתעלמותם ממך היוותה בעיה, אולם הבעיה היתה בכך שאת נתת להם להתעלם ממך. אני בתגובה להתעלמות כזו הייתי לוקח את הכדור והולך להתעמת מטווח אפס עם האבות הללו. אילו היית עושה כן היית רואה איך בשנייה אחת נעלמות להן כל ה"חומות" (ומה היה עולה בגורלך לאחר העימות – זה כבר עניין אחר!).

    • רז הגיב:

      גיל, כמובן שבסיפור הדירות בניו-יורק יש "עניין דתי". הוא התעורר מעצם העובדה שיהודים חרדים – אנשים שמצפים מהם (ושים לב שכותבת המאמר שגילי קישרה אליו היא יהודיה בעצמה) לעמוד בסטנדרט מוסרי קצת יותר גבוה מזה של כלל האוכלוסיה, ובוודאי שלא לאמץ התנהגות מכוערת שנפוצה בקרב בעלי-דירות אחרים.

  6. חגי הגיב:

    נדמה לי שהבעיה ב"איש באמונתו יחיה" הוא שהעקרון הזה נתקע בדיוק בנקודה בה הוא צריך להתמודד עם אדם שמאמין שאין לאחר זכות קיום מלאה. אם מכבדים את הדעה הזאת, במסגרת הפלורליזם הרב תרבותי שלנו, אנחנו חותרים תחת הפלורליזם, ואם דוחים אותה, הרי שאיננו סובלניים כפי שחשבנו.

    השאלה היא למה, בעוד שאין לנו שום בעיה להתערב באופן האלים ביותר באורחות חייהם של אנשים (כמו למשל בנישואין, גירושין, יחסי קניין וכדומה) אנחנו הולכים על ביצים כשמדובר באמונות? נדמה שכבוד האדם הופך לסטנדרט כפול, אחד ביחס לאמונות ואחד ביחד לכל דבר אחר.

  7. Lilac הגיב:

    לפעמים אני חושבת שלאלו הרואים את העולם בשחור ולבן, אלו שיש להם דעות נחרצות ומוגדרות על קבוצות של אנשים, אלו ששונאים בעיוורון, הרבה יותר קל בחיים. יש להם ידיעה איפה הגבול שלהם, אין אפור מבלבל ואין תהיה לגבי טיבו של אדם כאינדיבידואל אלא רק הגדרה חד משמעית שנובעת מדתו/ מינו/ לאומו/ מקום מגוריו/ העדפתו המינית ועוד כהנה וכהנה. לעומתם יש אנשים כמוך וכמוני שמעדיפים להסתכל על אדם כאדם, בסך הכל מישהו שלא שונה כל כך מאיתנו; הלב שלו נמצא אנטומית באותו מקום, הדמעות שלו מלוחות כמו שלי והילד שלו, כמו שלי, רוצה לחיות בעולם טוב יותר. ובכל זאת אין דבר מעצבן יותר, מכעיס יותר ופוגע יותר מלהושיט את ידך למישהו במחווה של שלום, בגובה העיניים ומתוך ידיעה שהוא כמוך ולגלות שאותו האדם רואה בך סמל לכל מה שמקולקל בעולם או לא רואה אותך בכלל.

    לעולם לא אשכח את הבחור החמוד שחלק איתי צ'יפס וצחוקים בבר אנגלי אך עבר למקום אחר ברגע ששמע איפה נולדתי או את הדתי החרדי ברחוב ירושלמי שסירב לדבר איתי או להתייחס אליי בליל חורף קר בהיותי בת 16 כשהבנתי שהלכתי לאיבוד והרחוב היה ריק מאדם.

    ובכל זאת אני רוצה להאמין ולקוות שהם היוצא מן הכלל. שאם נרצה ונתאמץ נוכל להסתכל אחד לשני בעיניים ולראות שאנחנו בעצם אותו הדבר. אומרים עליי שאני נאיבית ואולי זה נכון אבל תמיד אעדיף נאיביות על שנאה.

  8. חרדי הגיב:

    לגילי
    קראתי בצער רב את סיפורך האישי, כחרדי וכאדם אני מתקומם בכל מאודי לדרך הזו.
    קשה לי להעיד על עצמי – אבל לפי כל ההגדרות המקובלות הן בציבור החרדי והן בציבור הכללי, אני נחשב כאולטרה חרדי.
    אכן, בכל מה שמאפיין יהודי חרדי ניתן לתייג גם אותי – מתפלל, לומד, מחנך את ילדיו ללימוד תורה ועוד.
    אך בשום אופן בדרך שבה אני חונכתי ושבה אני משתדל לחנך את ילדי – אין במהומה מהסיפור שסיפרת (לצערי הרב אני מאמין לך…) .
    הורי חינכו אותי לכבד כל אדם – גם אם דעותיו שונות משלי. להגיב בנימוס לכל אדם – גבר, אשה, יהודי או שאינו יהודי.
    כך גם אני משתדל לחנך את ילדי – זה לא סותר את העובדה שאני יכול להסביר לילדי את הבדל אין אורח החיים שלנו לשל הציבור החרדי – בשום אופן לא להגיב בתוקפנות או בחוסר סובלנות בסיסית.
    לצערי, מבנה החיים המשותף שלנו במדינתנו הקטנה מזמנים לנו יותר מאבקים מאשר לכידות או הבנה הדדית.
    בילדותי למדתי בתל אביב – לצערי הזיכרון הרע שלי מהעיר הזו (שבאופן מיוחד אני אוהב אותה עם נוסטלגיה נפלאה) היה ילד תל אביבי (חילוני – למי שלא הבין) שבאופן קבוע היה מתנכל אלי ואל חברים אחרים בגילי, הוא היה גדול מאיתנו, חזק מאיתנו וכנראה בעל בטחון רב מאיתנו.
    לשמחתי, לא נתתי לאירועים אלו ליצר דימוי שלילי לכלל הנוער התל אביבי (לא פחות לא באספקט זה…)

    בעת האחרונה, כשהציבור החרדי מותקף לפרקים (בצדק ולפעמים שלא בצדק) הייתי מצפה מאנשים שמגיבים קצת יותר רגישות. פחות סטראוטיפים ויותר עובדות ספציפיות –

    לא כולם אותו הדבר, לא כולם זהים – באף אוכלוסיה

    ולכן, אם יש לכם מה לומר תנסו פחות להלהיט את הרוחות – זה בסדר להגיב ואפי' לתקוף, אבל באותה סובלנות שהייתם מצפים שיגיבו כלפיכם.

    חשוב להזכיר – כל חברה מפעילה את מנגנוני הבקרות שלה על בסיס הידע וההבנה שלה.
    לא תמיד לחברה אחת יש את הכלים בכלל להבין את המניעים של החברה האחרת.

    רצ"ב קישור למאמר מענין בנושא
    מדעי החברה – אבל איזו חברה?

    תחשבו על זה בפעם הבא שאתם תוקפים ציבור אחר

  9. Sharon הגיב:

    שאפו!

    קראתי את כל הפוסט בחשש שהוא יהפוך לעוד מניפסט שנאה במסווה של "איש באמונתו יחיה", וממש התרגשתי לראות גם את דרך העיבוד שלך, גם את העמדות שהצגת, וגם את המודעות לכך שאנשים הם יותר מורכבים מהזהות הדתית שלהם. אני חושבת שאנשים הם גם יותר מורכבים מהזהות הקבוצתית שלהם, אבל עד שנפנים את זה (גם אני) -עוד חזון למועד.

  10. MarinaS הגיב:

    I don't know that this saying – even in its secularised version – means what you interpret it to mean. I read it not as "everyone has the right to live according to their beliefs", but as "if you have a belief, you have an obligation to cleave to i in every aspect of your life". Which means that if your belief is that other people must behave in certain ways, you have an obligation to try and force them to do so.

    This sort of belief – a belief in what other people shoudl believe in, in essence – is a feature of most religions and is not limited to Judaism. It creates a threat to basic human rights and liberties in any society in which a religious set of principles is privilege above secular law. The complete separation of church and state is the only means of reducing friction between the interests of a heterogenous society and those of a small sub-group with specific beliefs who feel morally bound to try and impose those on the rest.

    what i'm trying to say is that while I respect your tolerance and nuanced thinking enourmously, I don't think that the interpersonal respect you call for (while wonderful) is the solution to the problem of alienation and hostility you describe. It's a societal problem, not an individual one (it's more acute in Israel than other democracies for obvious reasons, but essentially not unique), and it requires constitutional remedies rather than behavioural ones.

    Still, I wish I had half your goodwill towards others. Tolerance is a virtue I find myself admiring from afar too often.

  11. פינגבאק: תשובה לשאלת ההחרמות « דברים טובים באמצע הדרך

  12. דודי הגיב:

    פוסט יפה מאד.

  13. ora21 הגיב:

    גילי, מסכימה איתך: לא להכליל, לא לתייג. לחטא הזה שותפים רבים מקובעי הטון בתקשורת שלנו. אגב, אני מסכימה עם החרדי שהגיב כאן: גם אותם אין לתייג. עם רבים מהחרדים ניתן לפתח שיחה (אילו כאשה, רחמנא ליצלן) ואפילו מרתקת..

  14. הדס הגיב:

    תודה רבה על רשימה חכמה זו. ביטאת במילים נבונות כל-כך ומדוייקות את מה שאני מרגישה.

  15. gilibug הגיב:

    סתם להבהרה: לא התכוונתי כלל וכלל לכתוב פוסט שמשמיץ את הדתיים, או כל קבוצה אחרת. כוונתי היתה לתאר איך נוצר בין שתי אוכלוסיות שרגילות להתעלם זו מזו פער כה גדול, עד שכבר נשחקת האפשרות לשפה משותפת. ואני לא מחפשת את מי להאשים בכך, אלא קוראת לכל אדם לבחון את עצמו בכל עת שהוא בא לשפוט את מי שמולו כנציג של קבוצה ולא כאינדווידואל. להימנע משיפוטים כאלה לחלוטין אי אפשר, זה טבוע בנו וזה גדול מאיתנו, אבל לפחות להקדיש לזה מחשבה מדי פעם – זה אפשר.

  16. רותי הגיב:

    מסכימה עם כל מילה שלך. מדהים איך אדם שכותב ספר על חומות שקופות שמפרידות בין קבוצות של אנשים נוהג כך גם במציאות במקום לנסות לשבור את החומות הללו…

  17. אסף הגיב:

    אני אמנם חילוני גמור ומתוך הכרה, אבל יצא לי (וככל הנראה גם ייצא לי בעתיד) לעבוד מול אוכלוסיה חרדית מאוד. לקראת התפקיד הבא שלי התבקשתי לשבת ללמוד עם רב הקהילה איזו גמרא, שדיברה על יחסי גבר אישה במגזר הדתי – ככל הנראה כדי להכין אותי ל-"תו"ל השימוש באישה החרדית, עשה ואל תעשה".
    העליתי מולו את הנושא של גברים חרדים שאינם מתבוננים או באים באינטראקציה עם נשים, ותהיתי איך זה מתיישב עם "לא תלבין פני חברך" בהתחשב שזה די פוגע בנשים חילוניות.
    מסתבר שלפי הגמרא שלמדתי, כל אינטראקציה שאינה למטרה מאוד מעשית – מקצועית למשל, יש איסור על התרועעות (כולל שיחה) עם נשים, וכמו שאמר לי אותו רב "הבעיה אינה בנשים כמובן, אלא בנו, שאנחנו פחות יודעים לשלוט על מחשבותינו ולכן אנו חוששים לבוא לידי עבירה גם במחשבה".
    היות והם כל כך רגילים שלא לבוא במגע עם נשים נוצר מעיין טאבו דה-פקטו על העניין…
    כחובב מדע בדיוני המגע איתם נראה לי לפעמים כמו מגע ראשון עם חייזרים – קודי ההתנהגות שונים לחלוטין, והמוסכמות מה ניתן ומה לא שונות מאוד.
    עוד הוא אמר והדגיש מאוד שאין כאן נסיון להעליב או לגמד, אלא פשוט חשש מלהגיע לכלל מחשבה על משהו שהוא אסור מבחינתם.
    אם בעיני זה הגיוני? לא, אבל בעיני כל קונספט האמונה באל חסר הגיון בכל מקרה, אך שווה לדעת מה עומד מאחורי ההתנהגות המקוממת הזאת ולהבין את ההגיון הפנימי שעליו היא מושתתת.

  18. י. הגיב:

    אני לא חרדיה,אבל לחרדים יש נוהג כזה שלא לדבר עם בנות בוגרות/נשים(מהסיבות שהוזכרו כבר)והם מאוד מקפידים על כך בכל מצב שהוא,ולכן הם לא ענו-ברור שהיו צריכים מיני׳ להתנצל בפניך/בפני ילדך,אבל כך הם נוהגים…(זו מוסכמה חברתית מושרשרת מאוד,כמו שלנוער חילוני ברור שיהיה חבר/ה בגילאי הנערות ולא יחשוב אפילו שזה לא יקרה)אבל הניכור בעם הוא אכן בעיה.(בגלל זה עושים מפגשי דתיים-חילונים;)חוץ ממפגשים,אני לא חושבת שיש עוד דרך לשיפור המצב.אולי תנועת נוער של כל האוכ׳,או משהו דומה) 

  19. אלוניס הגיב:

    יש ציפיה מסוימת שאנשים דתיים יהיו מוסריים יותר מחילוניים. יש בזה העלבה לחילוניים ודרישה מוגזמת מהדתיים. כי זה במובן מסוים מניח שהם איכשהו "שווים יותר" ולכן יש להם גם יותר חובות. הם לא שווים יותר מאף אחד והם לא שונים מאנשים אחרים. יש להם אותם דחפים, הם פשוט קיבלו חינוך בעל קודים אחרים. וכמו שהחינוך שחילוני מקבל לא בהכרח מנבא כיצד הוא התנהג – כנ"ל לגבי אדם דתי.

    אם בכלל יש הבדל – הוא שאמורה להיות לאנשים דתיים יותר מודעות עצמית כשהם מבצעים משהו שנחשב לפי דתם לחטא. זה שאיש עסקים לובש כיפה לא עושה אותו לאיש עסקים אמין יותר מזה שאינו לובש כיפה.

    בתקשורת ובכלל בקרב ציבורים חילוניים באשר הם, שמתי לב לשמחה גדולה בכל פעם שמתפרסמים מקרים ש"מוכיחים אחת ולתמיד" עד כמה ה"הם" גרועים ואיומים. אני עוד זוכרת למשל את ההילולה שהייתה כשאיזה מנצר טלויזיוני שנתפס בקלקלתו בנאיפה, שלא לדבר על הפוליטיקאים הדתיים בארץ או שאר מקרים שזוכים לפרסום נרחב.

    לא יודעת אם זה בעצם כל כך שונה מתופעה דומה שקורית – האלהת סלבריטיז למיניהם ושמחה אדירה לאידם כשמגלים כמה הם בדיוק כמונו – למשל מקרה בריטני ספירס, החיטוט בחיי משפחת המלוכה הבריטית, יו גרנט והזונה ההיא ועוד ועוד.

    אנשים הם אנשים. אמונתם הדתית ועד כמה הם פועלים לפיה היא משנית למוסריותם הבסיסית והליכתם לפי קוד כלשהו של הגינות. לכן ההנחה הבסיסית של המאמר שאליו קישרת לפיו אמורה להיות לחרדים/דתיים מוסריות גבוהה יותר היא בעיניי מחשבה פסולה מעיקרה.

    צר לי מאוד על מה שחווית. בדבר אחד אני די בטוחה – אם הילד חלילה היה ממש נפצע, היו מושיטים לך עזרה. ואני מסכימה איתך שהמקרה מראה עד כמה השקיפות הקיימת היא בעיית תקשורת קשה שיש סכנות רבות בחובה.

    בנוסף למה שהעיר כאן המגיב החרדי – בחברה החרדית/דתית לא נהוג אפילו שגבר אחד ישאל לשלומה של אשתו של האחר גם אם ידוע שהיא חולה למשל. זו סוגיה של צניעות. כמו כן גבר לא אמור לשתף אחרים בישירות או בעקיפין בשלומה של אשתו ואפילו כשהוא בא להתייעץ עם הרב זו צריכה להיות בעיה של ממש לפני שהרב יסכים לשמוע משהו שקשור באשת איש. קל וחומר כשמדובר באישה זרה. כשגדלים באווירה כזאת קל להבין איך מגיעים למצבים מצערים כמו זה שקרה לך. לא חסרים לצערנו חסידים שוטים – אנשים שכל כך חוששים מחריגה מכלל כלשהו שהם שוכחים יסודות של ממש בהלכות בין לחברו שחשובות הרבה יותר.

    מקווה שבזכות רשומות יפות כמו זו שלך נגיע לדין ודברים משופר.

  20. חננאל הגיב:

    הציטוט אותו את מבקשת הוא ממסכת אבות: "האומר: שלי שלי ושלך שלך, זו מידה בינונית; ויש אומרים, זו מידת סדום."
    יפה שהבחנת בכך שהשמאל הוא היוצר גם הוא חומות, שהשקיפות שלהן נוראה יותר והמוצקות של החומות החרדיות. לפעמים אדישות גרועה בהרבה משנאה, והיא ההפך האמיתי של האהבה.

  21. רננה הגיב:

    הי זות הפעם הרישונה שאני מגיבה אבל לא הפעם הרישונה שיצה לי ליקרו.
    דברים שאת קותבת תמיד קתובים יפה ובתעם
    אני רצה לומר שאני נורה שמחה "שלא החרמת שום ישוב"
    אני ילדה דתיה מאיזו שהי היתנחלות בשתחים ובאמת יחוליות שלא הייתי רוצה ביחלל ליקרו ספרים שאנשים שמחרימים אותי קותבים או מתרגמים
    וזה היה נורה חבל כי אני מאוד אוהבת את הארי פוטר
    אבל זה היה עוד יותר חבל ביגלל שהחומה היתה גדלה. אני חשבת שביזחותך החומה קטנה שאם כולם היו כמוך החומה תיתפורר וטיפול אני חושבת שכלנו צריחם לנסות
    אני לא אהבת לכתוב כי יש לי גיסגרפיה ותמיד יוצא לי בשגיעות כתיב אבל נורה רציתי לומר לך תודה כי כחול שאני מבינה יותר אני רואה יותר את עומק התהום.
    תודה!

    • שירה הגיב:

      אני מאוד נהנת לקרוא את הבלוגים שלך (אני קוראת אותם כמעט ברציפות) (ילדה דתיה ,בת 12 ,משועממת מהתנחלות בשטחים, שמחפשת מה לקרוא והגיעה לכאן דרך האתר של גרף) אני מאוד אוהבת את התרגומים שלך, ורציתי להגיב סתם כי הצחיק אותי שכתבת "מה יחשוב הילד הדתי בהתנחלות כלשהי בשטחים.." -כי אני עונה על כל הקטגוריות…(דרך אגב כשגלגלתי למטה אחרי שראיתי שוב את מה שציטטתי, ראיתי שתגובה לפני כתבו משהו דומה, אז אני לא כ"כ מקורית. לא נורא.) זו בהחלט נקודה למחשבה

  22. עירית הגיב:

    בגן השעשועים, שבוע לפני פסח, ילד בן 10 התנדנד בעמידה על נדנדה לפעוטות (אלו עם ההגנה מקדימה) כשכל הנדנדות (4) האחרות לגדולים היו פנויות, ובתי בת השנתיים בוכה בכי תמרורים שהיא מחכה לנדנדה. האמהות שלהם ישבו שם (הוא היה שם עם בת-דודתו, שאמרה שהיא הבאה בתור אחריו) והגנו על ילדיהם ולא הסכימו שירדו. הצעקות שהקמתי לא עזרו לי כלל וכלל.
    הם היו חילונים.
    אבל מה, כנראה לא החילונים שלך היה בראש. לא חילוני "נאור". חילוני "ארס".
    באותה מידה, קיימים גם חרדים "נאורים" כביכול, זאת אומרת אדיבים ובעלי דרך ארץ.
    גם אני שונאת חרדים, מי יכול לאהוב ציבור שכל מהותו הוא להיות שונה ממך ונבדל?
    אבל חבל שבאנקדוטה שלך את בעצם מחזקת את הסטיגמות שיש לנו אחד מהשני.
    אני לא בטוחה שהיית מעיזה לספר אנקדוטה מכפישה על למשל גייז…כי אז זה היה נחשב גזעני מצדך.
    אבל את החרדים, כולנו שונאים, אז אף אחד מהנאורים שקורא את הבלוג לא יגיד דבר…
    אני מבינה לחלוטין ללבך. רק חשוב לי להצביע על הניואנסים.

    • gilibug הגיב:

      אני לא חושבת שהבנת את הפואנטה שלי. קודם כל, אני לא שונאת חרדים. אני אפילו קצת חריגה בנוף החברתי שלי בכך. ההבדל המהותי בין הפער בין חרדים לחילוניים לעומת פערים בין קבוצות אחרות, הוא חוסר התקשורת בין הקבוצות, וזה לא מובן מאליו. הסיבה העיקרית שדבר כזה לא היה קורה עם גייז, לפי הדוגמה שנתת, היא שלגייז אין שום בעיה לדבר איתי. לגברים חרדים יש בעיה לדבר איתי, כי אני אישה. הם מעדיפים לא לראות שאני קיימת. מה שעשו הילדים שלהם לא נעשה בזדון, ולא נעשה בגלל חינוך קלוקל – זאת היתה תאונה. הבעיה היא שהם לא היו מסוגלים לדבר איתי אחר כך. היו לנו לא מעט תאקלים בגני שעשועים עם ילדים חילוניים, אבל הם היו תאקלים מסוג שונה, דומה יותר למה שאת תיארת: ילדים לא מחונכים שלא יודעים לנהוג בדרך ארץ, והורים אטומים. במקרה זה הבעיה לא היתה בהתנהגות של הילדים מראש אלא בכך שאנחנו חיים בעולמות נפרדים, ולא יודעים לגשר על הפער.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s