זיכרון ילדות

בעלי האשים אותי פעם, שאני מייחסת חשיבות רבה מדי לילדוּת שלי. רוב האנשים בעולם, הוא טען, ממשיכים הלאה, וחדלים לנתח ולנסות להבין אירועים שקרו שנים כה רבות בעבר. האירוניה באותה שיחה היתה שדווקא הוא, שרצה להימנע מלשלב זכרונות ילדות בשיחתנו, עשה זאת משום שזכרונות מסויימים שהעלה בעל-כורחו היו עדיין כפצע פתוח בנשמתו. צורת ההתעסקות שלנו בילדותנו, טענתי, אולי שונה – אבל לשנינו הילדות היתה חשובה.

רוח הרפאים של פרויד קוראת אלי בין השורות, ואני עונה לו, "שתוק, יא נודניק". פרויד האמין בזכרונות מודחקים. הוא יצא מנקודת הנחה שרובנו בוחרים לשכוח את הילדות שלנו, וזאת כביכול אחת ההוכחות לכך שבילדותנו נעוצים השורשים לכל הנוירוזות העתידיות שלנו. ואילו אני למדתי פסיכולוגיה גם מגישה ביולוגית, הגורסת שהסיבה לכך שרוב האנשים אינם זוכרים אירועים מינקותם ומילדותם המוקדמת, היא כי בגילאים הצעירים מאוד המנגנונים שבמוח שלנו עדיין אינם מפותחים דיה כדי לקלוט זכרונות. גם הזכרונות שנדמה לנו שאנחנו זוכרים, אינם בהכרח מתפקדים כמו הזכרונות שאנחנו צוברים בבגרותנו.

נשאלת השאלה מהו בכלל זיכרון. נוח לנו לחשוב שהזיכרון הוא מעין הקלטה של האירועים סביבנו, שאנחנו יכולים לחזור ולנגן אותה לעצמנו. אם נמשיך את הדימוי הזה, המחלוקת בין הפרוידיאנים לבין הנוירולוגים תהיה, האם ההקלטות מילדותנו נגנזו, נתבלו או נמחקו, או שמא עדיין לא היה לנו ציוד הקלטה נאות כשהיינו קטנטנים?

אלא שמחקרים שונים ומשונים הראו פעם אחרי פעם שהזיכרון אינו מתפקד כהקלטה. שני אנשים שונים שנכחו באותו אירוע לא יזכרו את אותם הדברים, ולא יזכרו דברים שמצלמת וידיאו שהוצבה במקום קלטה שם. שנים אחר כך, אחד מהאנשים עשוי לא לזכור שבכלל היה אירוע כזה, בעוד השני עשוי לזכור שנכחו באירוע אנשים שלא נכחו בו, או שהתקיים במקום אחר בכלל.

אין זה עניין רק של נקודות השקפה שונות (במשל שלנו: איפה הוצב ציוד ההקלטה), או של זיכרון טוב לעומת זיכרון גרוע (האם המדיה שעליו הוקלט המידע עמידה לאורך שנים). ההבדלים בזכרונות שלנו נובעים משלל גורמים, החל בהבדלי תפישה, המשך באופן שבו אנחנו מעבדים גירויים חיצוניים ומפרשים אותם כ"מידע", כיצד אנחנו "מתייקים" אותם ואוגרים אותם, וכיצד ובאילו נסיבות אנחנו נדרשים לשלוף את "המידע" שאגרנו. או במילים אחרות: אי אפשר לסמוך על הזיכרון.

עלה בי חשד, בתקופה מסויימת, שהחיבור שלי לילדוּת נובע בין השאר אולי מכך שאני זוכרת את ילדותי טוב יותר משאנשים אחרים זוכרים את ילדותם. הזכרונות המוקדמים ביותר שלי, אם אינני משלה את עצמי, הם מגיל שנתיים-שלוש. בשלב זה אני מכירה בכך שאולי אלה אינם זכרונות אלא זכרונות של זכרונות, דברים שנשמרו בזכרוני כי לאורך השנים סיפרתי אותם וקיבעתי אותם שם; או שמדובר פשוט בהמצאות. כך או כך, התחושות חזקות מאוד.

אני זוכרת תנועה מסויימת שעשתה אמי, כשהושיטה לי בקבוק ובו רסק מרק-עוף שבו היתה מאכילה אותי כשהייתי קטנה. נדמה לי שאני זוכרת את הבקבוקים עצמם, שהיו שונים מבקבוקי הסיליקון הנהוגים היום. אני זוכרת תקרית שבה ברח לי קקי במכנסיים: אני זוכרת שהיה חושך, אני זוכרת שהתביישתי להודות במה שקרה ושהיינו באמצע הליכה כלשהי, אני זוכרת את תחושת הגוש המחליק אט אט במורד המכנס, קצת מגרד. אני זוכרת תמונה ברורה ממעון-היום שבו הייתי בארה"ב בגיל שנתיים: איך כל יום, לפני שנת הצהריים, היה מונח תפוח על המדף שבין המטבחון לפינת המשחק, וכשקמנו מהשינה, באותו מקום שבו עמד קודם התפוח היפה והעגול היתה ניצבת ליבת תפוח אכולה. איך למדתי לצפות למחזוריות הזאת: תפוח, ליבה, תפוח, ליבה. אין לי מושג אם הזכרונות הללו אמיתיים, או בדויים. אין לי דרך לבדוק אותם.  

לפני שנתיים-שלוש היה לי רעיון כיצד אוכל לבדוק לפחות פן אחד של הזיכרון שלי. ידעתי שאין שום טעם לשוחח עם אמי על אירועים ותקריות מהילדות, כי גם אם נסכים שתינו על אותם זכרונות, זה לא מוכיח דבר. אולי שמעתי ממנה את הסיפור, אולי ראיתי תמונה. אבל פתאום חשבתי לבדוק היבט אחר של הזיכרון: זיכרון מרחבי. ישבתי ושרטטתי תכנית רצפה של המעון מגיל שנתיים, כפי שאני עדיין זוכרת אותו. איפה פינת המשחק לעומת המטבחון, איפה השירותים, איפה הכניסה. עם המפה הזאת ניגשתי אל אמי, וניסיתי לברר מולה אם היא זוכרת את המרחב כפי שאני זוכרת אותו. חשבתי שזאת בדיקה מבריקה. לצערי, אמי משכה בכתפיה ואמרה שהיא בעצמה אינה זוכרת כלום. אולי המבנה באמת היה כזה, ואולי לא – היא פשוט לא יודעת להגיד לי.

כך שכנראה לעולם לא אדע אם הזכרונות שלי הם אמיתיים או מדומיינים. אם הילדות שאני זוכרת היא ילדותי, או סיפור שאני מספרת לעצמי. אבל את הילדות הזאת אני זוכרת לפרטי פרטים. ולאו דווקא זכרונות מפתח, רגעים טראומתיים, שיחות או תקריות – אני זוכרת פרטי פרטים של ריחות, טקסטורות, צלילים שכבר לא קיימים.

כשאני חושבת על הבית של סבתא שלי, אני נזכרת בריח האבק שהיה תמיד לוילונות הפיברגלאס שלה, אלה שאסור היה להתחכך בהם יותר מדי, כך אמרו לי, כי שבבי זכוכית יכולים לחדור לידיים. אני זוכרת את סיכות הפלסטיק בעלות הראש המעוגל שבהן היתה תופסת קווצות של הוילון כדי שקפליו ייפלו בדיוק כך. אני זוכרת איך שרעתי על בטני על הרצפה, ובעזרת אחת מאותן סיכות פלסטיק חרטתי בחומר שחיבר בין בלטה לבלטה, בתקווה לשחרר בלטה שלמה כך שאפשר יהיה להרים אותה ולהחביא תחתיה משהו. אני זוכרת כמובן את התמונות על הקיר, ואת הרהיטים, ואת הדלת המוסווה בטפט שהובילה לחדר הארונות של סבתא: קונצפט אמריקאי שכזה, חדר שלם שכולו ארונות. ריח הנפתלין היה מכה בי בכל פעם שפתחתי את הדלת המתנדנת על צירה בקפיציות כאילו מחכה להיסגר מאחורי. באמבטיה של סבתא היו ריחות אחרים: ריח של משחת שיניים קולגייט לבנה, ריח של חומרי ניקוי לא מבושמים, ריח השמרים החזק שנדף עם אדי האמבטיה של סבתא – והשמרים עצמם, גוש אפור רירי ומתמוסס על צלחת זכוכית שקופה על אדן האמבטיה. אין לי מושג למה סבתא היתה מכניסה שמרים לאמבטיה, אבל היא תמיד עשתה את זה.

הזכרונות הללו מוחשיים מדי, מפורטים ועשירים מכדי שאוכל להתייחס אליהם בביטול. וגם אם המצאתי את כל זה, מאין הגיעו ההמצאות? ואם לא המצאתי, האם גם יתר הזכרונות שלי אמינים באותה מידה?

אין לי דרך לבדוק, אין לי דרך לדעת. אבל לי מול עצמי נדמה, שהילדות שלי ממשיכה ללוות אותי היום, לא משום שהיתה טראומתית ולא משום שנשארה בלתי פתורה לי, אלא כי היא חיה ונושמת וקיימת בצבע מלא עד עצם היום הזה. אולי פשוט לא שכחתי מה שאנשים אחרים שוכחים. ומתוקף כך שהילדות שלי היא לא דבר חולף, חשובה לי שבעתיים ילדותם של הילדים שלי. אולי הם לא ישכחו הכול בעתיד. אני חושבת על הזכרונות שלהם שמתהווים עכשיו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על זיכרון ילדות

  1. גיל הגיב:

    גילי, כתבתי הרבה בבלוג שלי בנוגע לזיכרונות מודחקים וזיכרונות שווא טראומטיים. הזיכרון שלנו בפירוש אינו כמו מצלמה. הזיכרון למעשה דינמי ואנחנו נוטים לעצב אותו כל הזמן. התחושות שלנו היום, הצורה שבה היינו רוצים לזכור דברים, רמזים שונים בסביבה שמזכירים לנו משהו מהעבר – כל אלה גורמים לנו לא רק לחשוב על העבר בצורה שונה אלא להרגיש אותו ככה. זה לא אומר שהזיכרונות לא נכונים תמיד, אבל הרבה פעמים אנחנו מעצימים דברים שוליים ושוכחים דברים חשובים. אני בהחלט יכול להבין את הצורך לדעת איך בדיוק דברים התרחשו אבל במקרה שלך זה לא ממש משנה. נראה שהזיכרונות שיש לך, בין אם בנית אותם לעצמך או שהם אותנטיים, הם זיכרונות טובים ונעימים. אין סיבה להתעסק איתם אלא פשוט לקבל אותם. זה גם נורא משונה איך הזיכרונות מתעצבים. אני מניח שכשאת חושבת על הילדים שלך ועל הזיכרונות העתידיים שלהם את מתחייסת לדברים חשובים שקורים להם היום. אבל כמו אצלך, סביר שהם דווקא יזכרו דברים זניחים יחסית ואין שום דרך לשלוט על זה.

    • gilibug הגיב:

      גיל, קודם כל תודה על הדברים התומכים והמנחמים. מדי פעם אני מעיינת בבלוג שלך והדברים מעניינים מאוד, וגם די מוכרים. אין לי השכלה פורמלית בפסיכולוגיה – למדתי שנה א' ואח"כ פרשתי – אבל גדלתי בבית של פסיכולוגית קוגניטיבית שבו אורחים קבועים אל השולחן היו אנשים דוגמת עמוס טברסקי ז"ל ודני כהנמן, או אם בענייני זיכרון עסקינן, אליזבת' לופטוס. סביר להניח שספגתי דבר או שניים. לא הייתי רוצה להיבחן על החומר הזה, אבל הוא בכל זאת מלווה אותי וצובע את האופן שבו אני רואה את העולם ואת עצמי.

  2. Ruth Benedict הגיב:

    העלית נושא שמעסיק אותי מאד בזמן האחרון. אני גם חושבת שזכרונות הילדות שלי הם יחסית מדיוקים ומוקדמים, גם מגיל 3-2. אני זוכרת שבתות של ריקנות ואמא הריונית, אבל מצד שני – אמי חרדית, כך שתמיד היתה בשלב הריוני כלשהו. כנראה שאין איך לוודא תחושות/זכרונות אלו.
    אני חשה שהילדות שלי מכתיבה לי משהו, או כפי שניסחת בדיוק רב "מתוקף כך שהילדות שלי היא לא דבר חולף" או דולף, חשוב לשחזר ולתזכר את עצמנו בזמן הקסום שהיה, הקורא לנו להיות עצמנו.

  3. גילי, זה מקסים.
    תוך כדי קריאה נזכרתי במקבילות שלי – הבית של סבתא, הגן שהייתי בו…
    תודה🙂

    • gilibug הגיב:

      אני יכולה ממש לעשות מדיציה עם זכרונות מהבית של סבתא: דוגמת הלינולאום בשירותים שתמיד נראתה לי כמו מלחמה בין כלבים לקרפדות, האותיות המתקלפות בשלט שתלתה על הדלת, הספריי שבו היתה ממרקת את עלי צמח הפיקוס שלה… מתגעגעת לשם מאוד.

  4. אורי ב. הגיב:

    זה בסדר, גילי. הסף להבשלת הזיכרון הוא סטטיסטי ויש מי שזה מבשיל אצלם מוקדם יותר. אם אני זוכר, את היית ילדה די מחוננת, לא? אז לא מן הנמנע שהבשדלת מוקדם יותר קוגניטיבית גם מהבחינה הזאת.
    לפי מה שאני יודע זה גם קשור לרכישת שפה ואם רכשת שפה בגיל מוקדם זה גם סממן וגם מאיץ הכל.

    לי יש אפילו שניים שלושה זכרונות מסביבות גיל שנתיים. אחרי זה – זה ממריא. הלוואי שהייתי זוכר את העשור האחרון כמו שאני זוכר את שני הראשונים של חיי, זה בטח היה פותר לי כל מיני שאלות…

  5. lautrec הגיב:

    למה בעצם רוב האנשים זוכרים כל כך מעט מהילדות? ולמה רוב הזכרונות האלה האם יותר זכרונות של תחושות עמומות או ריחות, ולא זכרונות של ארועים שלמים? מוזר. ומעניין…

    • גיל הגיב:

      יש מה שנקרא אמנזיית ילדות שבו אנשים לא זוכרים בכלל מה שקרה לפני גיל שנתיים. הסיבה שזוכרים מעט יחסית ממה שקורה בגילאים צעירים מאוד היא שהמוח שלנו עדיין מתפתח מבחינה קוגנטיבית, בונה סכימות חשיבה ומנסה לארגן את עצמו. כחלק מתהליך האירגון הזיכרונות הקודמים נאבדים או מתעצבים מחדש.

  6. רויטל הגיב:

    באחד מימי השרב האחרונים השכנה שלנו שגרה מתחתינו הציעה להשתמש בצינור המים של גינתם למשחק השפרצות מרענן. בנותי כמובן ישר הצטרפו לחגיגה בקולות צהלה. ישבנו ליד על הדשא ואמרתי לה שאת זה הם בטח יזכרו, הן כבר בגיל שיש ממנו זכרונות. בלי להתכוון, סתם מחשבה שרצה לי בראש באותו הרגע על זכרונות הילדות שלי, ועשיתי לה את היום…

  7. עפרה עמית הגיב:

    גילי, תודה על הרשימה היפה. נהניתי לקרוא.
    ובהזדמנות זו תודה גם על ההמלצה על הבלוג.
    זכרונות ילדות, וילדות באופן כללי, מעסיקים אותי מאוד. אני באמת מכירה מעט מאוד אנשים שיש להם זכרון מוחשי כל כך מוקדם כמו שיש לך. (אני למשל, לא נמנית ביניהם). את שואלת: "וגם אם המצאתי את כל זה, מאין הגיעו ההמצאות? ואם לא המצאתי, האם גם יתר הזכרונות שלי אמינים באותה מידה?"
    וזה בדיוק העניין. מה זו בעצם "אמינות" של זכרונות? האם יש רק דרך אחת "נכונה" לזכור משהו? ה"המצאות" שלך, זה הדבר הכי אמין שיש לך. הרי מה שמשמעותי באמת הוא החוויה הפרטית שלך, והיא שנותנת משמעות לדברים האלה שאת זוכרת. אני חושבת שאצל ילדים, בגלל שהחשיבה שלהם היא לא כל כך תבניתית עדיין כמו אצל המבוגרים, הזכרונות שלהם לא מסתדרים בראש בתוך תיקיות קרטון מסודרות ע"פי נושאים, אלא עוברים דרך פילטר של החוויה הרגשית, או אולי איזה סוג של עדשה מעוותת (למרות שעיוות נשמע כאן שלילי ולא זו הכוונה). אם אולי לקחת משהו מהעולם שקרוב לליבי – האיור – זה קצת כמו לקחת טקסט, ובעזרת האיור לספר סיפור נוסף, שמאיר צדדים מסויימים בסיפור ולפעמים אף נותן להם משמעות חדשה.
    לגבי הזיכרון המרחבי, כנראה לשעולם לא תדעי, אבל אני מהמרת על כך שגם אם התכנית ששרטטת נכונה, הפרופורציות והיחסים בין החללים אינן כפי שהיו – אולי הגדלת חללים מסויימים והקטנת אחרים, הכל על פי חוויותיך האישיות הסובייקטיביות. ודבר אחרון, זה גם הזכיר לי את העובדה שחלומות רבים שלי מתרחשים בתוך תפאורה שהמבנה שלה זהה לחלוטין למבנה של הדירה שגרתי בה בילדותי. בכל פעם המעטפת שונה, וזה יכול להיות החלום הכי סוריאליסטי ועשיר בדימויים, או החלום הכי משעמם ודבילי – אבל תמיד אותו מבנה ואותו סידור חללים של בית ילדותי. אני חושבת שזה מאוד סימלי לגבי תפקידם של זכרונות הילדות בחיינו הבוגרים.

  8. טלי הגיב:

    אני לגמרי למאמינה לזכרונות שלך!

  9. טלי הגיב:

    כלומר – לגמרי מאמינה, ה ל' נלחצה בטעות…גם לי יש זכרונות ילדות מאוד מוקדמים, ויש לי גם התחלה של מחשבה על הקשר בין זה לבין חיבור לספרות ילדים…

  10. ענבל שגיב הגיב:

    פוסט מרתק.

    מעניין עד כמה זכרונות הילדות של הילדים שגדלים היום יהיו שונים בזכות התיעוד שנפוץ אצלנו כל כך. לנו, המבוגרים, יש כמה תמונות סטילס (או שבעה אלבומים) וכמה דקות של סרטי סופר-8 אילמים, מקסימום.
    לילדים שלנו יש אלפי צילומים, שעות של צילומי וידאו, והם אוהבים לצפות בהם שוב ושוב תוך כדי הילדות. האם זה יחזק את הזכרונות? ירחיב אותם? או יעוות אותם בצורה אחרת?

  11. גיא הגיב:

    היי גילי!

    סורי שאני מגיב על פוסט שממש לא קשור לנושא אבל יש לי שאלה בקשר לספר הגיבור האבוד….
    קראתי את הספר באנגלית, ומפה יהיו ספויילרים אז מי שלא רוצה לדעת שלא יקרא

    ובסוף הספר יש התייחסות לשורה האחרונה של הנבואה החדשה, עכשיו הנבואה באנגלית אומרת "אויבים יביאו צבאות לדלתות המוות" אבל בתרגום לעברית של הנבואה לא כתבו שום דבר על אויבים שיביאו צבאות, דבר שמסתבר שיש לו משמעות (אולי אפילו חשובה) ועכשיו לנקודה שלי: אתם בהוצאה מתכוונים לשנות את התרגום של הנבואה? כי אני לא מסוגל לחשוב על שום פתרון אחר לבעיה הזאת…

    תודה מראש
    ושוב סורי על התגובה בפוסט לא קשור
    גיא =)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s