סליחה, איפה השירותים?

הרעיון היה שלי, אני מודה, וחמי אמר לי שזה לא כדאי. הוא אמר לי, אחר כך עד סוף התואר כולם יזכרו אותך בתור "ההיא עם השירותים". אבל זה היה נראה לי מגניב, ומקורי, ואולי לא חשבתי עד הסוף על ההשלכות. לקחתי על עצמי משימה לרפראט באוניברסיטה, לסמינר על סמיוטיקה של התרבות, לצלם חדרי שירותים במסעדות ברחבי תל אביב.

ההשראה באה מהסופרת מגי סטיווטר ("רעד") שכתבה בטוויטר שלה בהתלהבות רבה על שירותים מסויימים שבהם ביקרה בלונדון. לזכותה יאמר שהשירותים האלה הם שם דבר, וכנראה באמת חד פעמיים (תגללו לתיאור הבר הקרוי Sketch). אני שוקלת לבקר שם בעצמי, רק כדי לראות במו עיני: תאים לבנים דמויי ביצה, מוארים מבפנים באור ורדרד, שמנוגן בתוכם פס קול מתחלף של קולות טבע ורעש לבן.

אז סקצ' היתה ההשראה, אבל גם היתה לי בראש איזו תיאוריה, אם כי אני נאבקת לנסח אותה. אולי הקרוב ביותר הוא "הראה לי את שירותייך, ואגיד לך איזו מין מסעדה אתה". ברור לי שברגע שיהיו לי צילומים של חדרי שירותים בכל מיני מסעדות – ממסעדות יוקרה ועד דוכני פלאפל – יהיו לי דברים מעניינים להגיד עליהם. הבעיה היא שבינתיים עוד אין לי צילומים, ויש לי רק שבוע – שבוע עמוס גם ככה! – לאסוף אותם.

התחלתי בכך שערכתי רשימה של מסעדות "טובות" שארצה לבקר בהן, והיום ניהלתי כמה וכמה שיחות טלפון עם אחראי משמרת ספק משועשעים ספק מוטרדים. כמעט בשום מקום לא הסכימו שפשוט אבוא לצלם, כולם צריכים לבדוק את זה מול הבעלים וההנהלה – בקשה חשודה שכזאת. גם אחרי שהבטחתי שלא אפרסם את התמונות בשום מקום, וזה לא לעיתון, אלא אך ורק לקורס שלי באוניברסיטה – עדיין חשוד.

(האמת, עכשיו שאני חושבת על זה, מה שאני כותבת פה בבלוג זה סוג של פרסום. אבל את התמונות לא אפרסם פה, כי הבטחתי. ואני כותבת יותר על התגובות של המסעדות מאשר על השירותים עצמם. זה נראה לי לגיטימי.)

הערב הלכתי ברח' אחד העם, וביקשתי לצלם בארבע מסעדות (בעצם, שלוש מסעדות ובר). רק בקפה נואר לא הסכימו, וביקשו שאשאיר פרטים ויחזרו אלי. בפרונטו (נחמני 26) היו מקסימים, ואף המליצו לי על שירותים במסעדות אחרות; השירותים של פרונטו הם ללא ספק הכי מעניינים שצילמתי עד כה. במזה ובבר ארמדילו (אחד העם 51) קיבלתי מבטים מוזרים בהתחלה, שעד מהרה הפכו לחיוכים. צילמתי.  

מחר אשכים בבוקר ואתחיל לטייל לאורך רחוב הארבעה, שדרות רוטשילד, אבן גבירול – ריכוזי מסעדות שאליהם אני יכולה להגיע ברגל. (אין לי רכב, זוכרים? יש לי פחד נהיגה.) אכנס ואראה אם יתנו לי לצלם. בטלפון אין לי הצלחה יתרה. חמי שאל אותי, למה את בכלל שואלת אותם? תיכנסי, תצלמי. מי ישים לב. האמת העצובה היא שאני לא מסוגלת. אני כל כך בטוחה שמישהו יעצור אותי וישאל מה אני עושה במסעדה, ואני אסמיק ואתחיל לגמגם, ואתנהג בצורה פי אלף יותר חשודה מאשר אם פשוט אכנס ואסביר מה אני מבקשת. אני שקרנית מה זה גרועה.

נחמה וחצי, אורנה ואלה ורפאל – שלוש מסעדות שנתנו לי תשובה חיובית בטלפון, ומחר אשתדל לפקוד את שלושתן. באחת מהן גם ביקשו שאבוא בשעה מסויימת, מייד אחרי המנקה. מקובל עלי.

רק מסעדה אחת בינתיים ענתה לי בסירוב מוחלט. לא נברר ולא נבדוק – פשוט אסור לצלם. הבראסרי באבן גבירול. אין לי מושג מה זה אומר עליהם, אם בכלל. מסעדה נחמדה מאוד, רק אל תחטטו להם בשירותים.

אמשיך לעדכן עם התקדמות הפרוייקט. ואשמח לקבל מכם המלצות לשירותים מעניינים במיוחד, לטוב ולרע.