מתברר שאפשר להקדיש בלוג שלם רק לזאבים בספרות. אל תדאגו, אני אגיע גם לנושאים אחרים, אבל בינתיים אני ממשיכה להזדאב. פתאום אני רואה זאבים בכל מקום. אולי הזאבים רודפים אחרי?
למשל, המאיירת עפרה עמית עורכת ביקור חוזר אצל כיפה אדומה, ומציגה בבלוג שלה שני איורים שעשתה לסיפור, אחד מהימים האחרונים, אחד מלפני שמונה שנים. מרתק לראות את הדומה והשונה בין האיורים: בשניהם אי אפשר לטעות שהמאיירת היא עפרה – יש לה סגנון מאוד ייחודי ומובהק – אך עם זאת הם שונים מאוד זה מזה. פחות משחקים של פרספקטיבה, יותר משחק עם טקסטורות, קולאז'ים, פרצופים… שמחתי מאד לגלות את הבלוג הזה, שיש בו בין היתר גם אפשרות לראות זה לצד זה את שתי העטיפות שעיצבה עפרה לספרי דיאנה ווין ג'ונס בסדרה שלי בגרף.
אבל לא לזה רציתי להקדיש את הרשומה הנוכחית (וסליחה עפרה שתקעתי אותך עם מין כותרת כזאת). קישור נוסף שהגיע אלי בימים האחרונים, מכמה כיוונים, הוא הטריילר לעיבוד קולנועי חדש של סיפור כיפה אדומה:
האלמנטים האירוטיים, שכובסו בעמל כה רב מגרסאות ספרותיות מודרניות לסיפור כיפה אדומה, חוזרים פה בענק. עצם הניגוד הויזואלי בין הגלימה האדומה לשלג הלבן הוא דימוי אירוטי, שמנוצל היטב גם בעטיפות ספרי סדרת "דמדומים". הדם המחלל את הטוהר, הפיתוי. לא במפתיע, הבימאית של הסרט הזה היא הבימאית של הסרט הראשון בסדרת "דמדומים", אם כי את הרעיון לעדכן כך את כיפה אדומה הגה דווקא ליאונרדו די-קפריו. הקליפ הזה לדעתי מתכתב גם עם סרטי "הארי פוטר", לפחות ברמת המוסיקה. בל נשכח שגם בהארי פוטר יש אנשי-זאב, ואף שחלקם דמויות חיוביות (לדעתי רולינג התחילה להמשיל אותם להומוסקסואלים בחברה שלנו, והשתפנה באמצע) לקראת סוף הסדרה נחשפים גם אנשי זאב יצריים וזדוניים כמו שפרויד היה אוהב.
אוהו, ברור שלפרויד היה מה להגיד על סיפור כיפה אדומה, וגם לתלמידו ברונו בטלהיים. המתח האירוטי בין כיפה אדומה לזאב, הזאב כמקביל לאב בתסביך אדיפוס/אלקטרה, הפלישה של הזאב לבית הסבתא כסוג של אונס וכו' וכו'. האמת שפרויד די משעמם אותי, אבל אי אפשר להתעלם מניתוחיו כי כולנו קוראים ומפרשים ספרים בהשפעתו, ולעיתים גם יוצרים בהשפעתו. לדוגמה, הסרט The Company of Wolves שהופק בשנת 1984, לפי עיבוד של אנג'לה קרטר לסיפור כיפה אדומה, משופע כל כך רמיזות פרוידיאניות עד שאפשר לטעון שהוא פשוט מנהל דיאלוג עם פרויד. לא פחות משזה עיבוד של סיפור כיפה אדומה, זהו עיבוד של הניתוח של פרויד לסיפור כיפה אדומה – לרבות העובדה שסיפור המסגרת של הסרט הוא חלום שחולמת נערה מתבגרת.
לא אנסה אפילו למנות את כל העיבודים למבוגרים שנעשו לסיפור כיפה אדומה. די שתערכו חיפוש בגוגל תמונות למושג little red riding hood, ותראו איזה אחוז מהתמונות המתקבלות הן אירוטיות בעליל.
באיחור מה קלטתי, שגם הספר שזה עתה סיימתי לתרגם הוא סוג של כיפה אדומה למתבגרות. הוא שייך לז'אנר הפורח כרגע (בעקבות הצלחת "דמדומים") paranormal romance – סיפור אהבה על-טבעי. ברור שיש בו אלמנטים של פנטזיה, אבל הוא מתקשר הרבה יותר למסורת הרומן-הרומנטי מאשר למסורת מסעות הגבורה, ובשל כך תויג כפי שתויג. בספר רעד מאת מגי סטיבוטר נערה מתאהבת בנער שהוא לפעמים זאב, אבל האווירה היא מאוד ריאליסטית/פסיכולוגיסטית, כשל רומן עכשווי לנערות, ויחסית פחות שמה דגש על מרכיבים גותיים/אימתיים. והבחור שבו היא מתאהבת, הוא כזה מוש-מוש – יותר כלבלב מזאב. אבל בכל זאת, גם אמן מיוסר. איך אפשר שלא. ואם קוראים את הפרקים הראשונים, בהם גיבורת הספר עדיין ילדה – כן. יש פה כיפה-אדומתיות מסוימת. דם על השלג וכל זה. קשר שנרקם בין ילדה לזאב. איך לא ראיתי את זה קודם.
אתם מוזמנים לקרוא ברשת: שני פרקים ראשונים של רעד מאת מגי סטיבוטר בתרגומי לעברית.
עוד דף אחד ודי 
ראשית, אני ממש שמחה שאת מעדכנת את הבלוג בכזו אדיקות. אני ממש נהנית, אז בהצלחה!
שנית, עלה בדעתי שלצד ההיבט האירוטי, יש היבט נוסף, שלא הבחנתי בו בעבר. בגרסאות הלא מכובסות שקראתי, הזאב מרמה את כיפה אדומה וגורם לה לשתות את דמה של סבתא ולאכול מבשרה. החתול (כי איזו סבתא המכבדת את עצמה, אין לה חתול), יושב על כרכוב האח ונושף לעברה בזעם "זונה!" כשהיא עושה כן. אז הזאב מצווה עליה להתפשט ולהשליך את כיפתה האדומה לאש.
ופתאום חשבתי לעצמי, הנה זה מה שאומר הסיפור לילדה ששומעת את זה: לא מסתפקים באמירה "תקשיבי לאמא, אל תלכי לבד ביער, אל תדברי עם זרים" – אלא מוסיפים על זה שבחורה שמלבשת ככה הולכת לבדה במקום חשוך ומדברת עם זרים, היא זונה. שלא תתפלא אם דברים רעים יקרו לה, הם בכלל באשמתה. אני מודה שזה מדכא אותי לחשוב כך.
מצד שני, זכור לי שאצל שלמה אבס (נדמה לי בספר "הציפור הלבנה"), סבתא וכיפה אדומה החזירו לזאב מנה הגונה, בלי עזרת הצייד. רימו אותו בעצמן ושפכו עליו מי נקניקיות רותחים.
הערה דקדוקית קטנה: אם רוצים להפוך את כיפה אדומה לתואר, התוצאה היא "כיפתיות אדומה" (לא: כיפה-אדומתיות). זה מזכיר לי טעות אחרת שהפכה כבר לשם של ספר: מ"ירח דבש" צריכים לקבל "דובשי הירח" (ולא יורחי הדבש).
אופס.. לא תואר אלא מושג מופשט או משהו כזה.
אם אתה תמשיך להשמיץ את העברית שלי, אתה עוד תשמע מהעורך-דינים שלי. (-;
קודם כל (ואני חוזרת על עצמי) פוסט כל יום! איזה כיף! חוץ מזה – הייתכן שהעדכונים מהבלוג כבר לא מופיעים בgrapes? ואם כן – למה? זה היה נורא נוח עבורנו, העצלנים שלא עשו rss או נרשמו כמנויים
אין לי מושג לגבי grapes, בכל אופן זה לא משהו שעשיתי או שבשליטתי. להירשם כמנויה זה אמור להיות תהליך די פשוט עכשיו, לא?
פעם כשעוד חייתי בתיאטרון נסעתי לסיבוב הופעות בגרמניה עם "אילו", הצגה שיצרתי על פי "שלוש אחיות" של עגנון. הגענו למגדבורג באחת עשרה בלילה, ולפני שהלכנו למלון קפצנו לתיאטרון לראות את האולם. בחצר התיאטרון היה מין פאב באוויר הפתוח ובאותו ערב הוצג בו תיאטרון בובות פורנוגרפי על פי סיפורי האחים גרים. בדיוק כשנכנסנו הזאב שלף את האבר העצום שלו מול פרצופה של כיפה אדומה. הקהל אדום הפנים וזולל הנקניקים וסובא הבירה הריע בצחוק. בלתי נשכח.
ואני מתאפקת לא להגיד מה אני חושבת על כיפה אדומה. בספר שלי "סיפורים יכולים להציל" שייצא מתישהו השנה, יש פרשנות מאד שונה מכל האחרות.
איך פיספסתי שיצא לך ספר כזה? באיזו הוצאה?
עוד לא יצא. זה ספר שהוזמן על ידי "סל תרבות" ונתקע בגלל הטלטלות שהיו שם. הוא אמור לצאת השנה ומה זה קשה לי להתאפק!
הרגעת אותי. אם הייתי מפספסת דבר כזה, באמת הייתי כועסת על עצמי. גם אני מאוד סקרנית לקרוא.
אל תדאגי, אני לא אתן לך לפספס 🙂
רק שייצא כבר!
תמשיכי, תמשיכי, להזדאב, או חיות אחרות, אבל תמשיכי (-:
באמת מעניין הקשר בין דמדומים וכל אפנת הערפדים הזאת (שאני סולדת ממנה) לכיפה אדומה וגם לשאר המעשיות הקלאסיות שמשופעות בארוטיקה כאילו "נקיה" ותמימה – שלגיה, נסיך צפרדע, היפה והחיה, סינדרלה- מספיק רק להזכיר את השמות והראש כבר רץ במחשבות ואסוציאציות…
לא ציינת את זה, אבל בגירסה של שארל פרו יש מוסר השכל בסוף, שאומר פחות או יותר. "בנות, היזהרו מאנסים."
Moral: Children, especially attractive, well bred young ladies, should never talk to strangers, for if they should do so, they may well provide dinner for a wolf. I say "wolf," but there are various kinds of wolves. There are also those who are charming, quiet, polite, unassuming, complacent, and sweet, who pursue young women at home and in the streets. And unfortunately, it is these gentle wolves who are the most dangerous ones of all.
גילי, מאוד יפתיע אותי אם אני אהיה הראשון שיזכיר (יחדש?) פה לכולם את הפרשנות הותיקה, כי הסיפור הזה נועד להזהיר ילדות קטנות מאנסים, וספציפית הראש הקטן מתחת לגלימה האדומה אמור להיות סימבול "ברור מאליו" (כנראה שלא כל כך) לאנטומיה של הדגדגן, וכולי. אני לא זוכר כבר איפה זה נכתב אבל אני זוכר פוסט בבלוג ישראלי כלשהוא בשנים האחרונות שהפליג בפרשנויות לתוך הסיפור על גרסאותיו. כל הנראה מין היה בסיפור הזה, סקס זו תוספת מוזרה (בהפוך-על-הפוך) של העת האחרונה, כשערפדים וזאבים/אנסים זה פתאום הסקסי החדש. בעעע.
אני נהנית לקרוא את הבלוג שלך כל פעם מחדש (הוא מעסיק אותי במשך שעות של עבודה משמימה מול מחשב…)
ופרט קטן שתפס את עיניי: מהי אותה השוואה שדיברת עליה בין אנשי הזאב להומוסקסואלים בהארי פוטר?
תחשבי על העלילה של רמוס לופין בספר "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן". מורה טוב ואהוב, שמתקשה למצוא עבודה, וצריך להסתיר סוד שמקומם עליו את ההורים בשל אמונות טפלות אשר לא קשורות באמת לתפקוד שלו כמורה. אולי המשל הנכון יותר הוא חולה איידס, שכן איידס זו בכל זאת מחלה מדבקת בתנאים מסויימים, לעומת הומוסקסואליות. האופן שבו רולינג בנתה קבוצת מיעוט של אנשים שהיו פעם בני החברה והוקיעו אותם בשל מחלתם, מזכיר לי את ההתנהלות המוקדמת סביב חולי איידס בחברה. כאילו מחלתם מעידה על פגם מוסרי.