זאב, זאב!

למי שלא יודע, נרשמתי השנה ללימודי תואר השני בתכנית לתרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל-אביב. לא שברור לי איך אני עומדת בזה, נוסף על הטירוף הכללי של חיי, אבל ניחא. אני לומדת עכשיו קורס מבוא, "מבוא לספרות ילדים ותרבות הילד", אצל יעל דר, ובשבוע האחרון אנחנו עוסקים בגלגולים שונים של סיפור "כיפה אדומה" לאורך המאות. (או במילים אחרות, כבר שבוע ימים אני הופכת מדפים בבית ומנסה לזכור לאן נעלם הספר שיכולתי להישבע שהיה לי פעם, The Trials and Tribulations of Little Red Riding Hood , אך לשווא. הספר נעלם.) ובמקרה או שלא במקרה, כבר כמה חודשים יושבת לה באחת הפינות של חדר העבודה שלי ערמת ספרים שכוללת כמה וריאציות על סיפור כיפה אדומה, ועוד כל מיני ספרים שהנושא המקשר ביניהם הוא זאבים.

בהתחלה חשבתי שאכתוב פוסט לבלוג, אח"כ חשבתי שאכתוב מאמר אקדמי, אח"כ חשבתי שאכתוב משהו קצר יותר ומתאים יותר ל"הפנקס", ואז קלטתי שאין לי זמן לנשום אז מתי בדיוק אני חושבת שאני אכתוב משהו בכלל. חזרתי לבלוג. (הסגנון הזה של זרם תודעה מתאים לי, אני מצליחה למלא מסך בטקסט ולהרגיש כאילו אני כותבת משהו כשבעצם אני סתם שופכת מחשבות. רגע זה של מודעות עצמית הובא לכם בחסות הסופר-אגו של גילי.)

מחשבות שמסתובבות לי די הרבה זמן: מהו זאב, אחרי הכול? זאב, מבחינה גנטית, לא ממש שונה מכלב. הוא פראי יותר ומסוכן יותר, לכאורה. אבל איפה בכלל פוגשים זאבים? בגן חיות? בסרטי טבע?

אני אגיד לכם איפה פוגשים זאבים: בסיפורים. ובסיפורים ברור וידוע לכולם, שהזאב הוא רשע. גם אם ביום-יום אין סיכוי שנפגוש זאב אמיתי, בסיפורים הזאב מלווה אותנו משחר ילדותנו, ואנחנו יודעים: זאב זה רע. זאב זה מסוכן. בנקודה כלשהי, חדל הזאב להיות חיה אמיתית ונושמת, והופך להיות ישות ספרותית. כמו פיה, מכשפה או חד-קרן, תכונותיו של הזאב מוכרות לנו מהסיפורים ותפקידו מוגדר. ולצורך העניין לא משנה שבעולם האמיתי ישנה גם חיה שבמקרה מכונה זאב. הזאב הוא יצור מיתולוגי. הזאב הוא מוסכמה ספרותית.

אני לא יכולה שלא לקשור את זה לביקורות המסתייגות שהתפרסמו בזמנו לספר שתרגמתי, החביתיות של מר זאב מאת ג'אן פירנלי, שיצא בהוצאת אגם. בסיפור הזה, זאב עדין, שקט וחמוד למדי – בניגוד עז לדמותו הספרותית המסורתית – רוצה להכין חביתיות. לשם כך הוא פונה לשכניו בבקשות עזרה שונות. השכנים, יוצאי סיפורים שבהם הזאב שיחק בתפקיד הרשע, טורקים דלתותיהם בפניו בגסות רוח, ופוגעים בנפשו הרכה של הזאב המנומס. אותי הספר הזה שיעשע מאוד, על המרכיבים החתרניים שבו, ועל ההפתעה בסוף, כאשר מתברר שגם זאב מנומס, עדין וחמודי הוא בכל זאת זאב. אבל את המבקרים הסיפור הזה קצת בילבל.

נירה לוין כתבה באתר דף-דף כך"האם כל הקוראים מכירים את הגיבורים בתפקידיהם הקודמים? לא בהכרח, ומי שאינו מכיר – מחמיץ משהו בסיפור הנוכחי… כדי ליהנות מהתוספות הפיקנטיות הללו, צריך להיות בקיא בספרות הילדים לדורותיה. והקורא המתחיל? מפסיד." מה שמביא אותי לשאלה שעלתה היום בסמינר של יעל דר – האם ילדים בימינו מכירים בכלל את סיפור כיפה אדומה בגירסתו ה"טהורה" (לא שברור בדיוק מהי) או שמא מכירים רק וריאציות פוסט-מודרניות של הפוך על הפוך? מישהו בכלל קורא בימינו את כיפה אדומה סתם, כפשוטו, לשם ההנאה? מצד אחד, אולי לא. מצד שני, כיפה אדומה עדיין נוכחת מאוד בספרות הילדים העכשווית כדמות ספרותית. היא אולי מופיעה בעיקר כוריאציה על עצמה, אבל הופעותיה מרובות כל כך, שלדעתי הילדים מגבשים תפישה של מי היא כיפה אדומה, גם אם מעולם לא קראו את הסיפור כפשוטו, בדיוק כשם שהם מפתחים תפישה של מיהו הזאב, גם אם מעולם לא נתקלו בזאב ממשי. ואולי אני טועה. מחשבות. 

המשיכה נירה לוין ופירשה: "הציר שסביבו נרקם הסיפור הוא תפקידו המסורתי של הזאב במעשיות. כל מפגש עם עלילותיו ה'קודמות' של הזאב הוא בבחינת עוד מסמר בארון המתים של השכנים, שיָדעו להרחיק מעליהם את הזאב הרע – עד שריח החביתיות בלבל את חושיהם." 

אני תוהה אם זאת הפרשנות הנכונה. האם חטאם של השכנים, שבעקבותיו הם נענשים, הוא שלא השכילו להרחיק מעליהם את הזאב – או שמא חטאם הוא שהיו גסי רוח כלפיו, והפנו לו עורף? בכך שסירבו לקבל אותו בדמותו החדשה המרוככת, הציבו הם את עצמם כאויביו, ובזאת כפו עליו לחזור לתפקידו המסורתי. האם מוסר ההשכל של הסיפור הוא שזאב תמיד נשאר זאב? או אולי דווקא, שזאת גסות רוח לטרוק את הדלת בפניו של מי שבא לבקש את עזרתך, אפילו אם הוא זאב? האם זהו סיפור שבו הרשע – הזאב – מנצח? או סיפור שבו הרשעים – השכנים גסי הרוח – מובסים? ואולי גדולתו של הסיפור הוא במתח הזה, שנשאר קצת לא פתור.

את רינת פרימו השאלה אם הזאב טוב או רע פשוט הטריפה. "יש קללה סינית עתיקה: שתגדל בתקופה פוסט-מודרנית. טוב, אין קללה כזאת. אבל ראוי שתהיה. הכוונה היא לזמנים שהאופנה בהם היא הטלת ספק בכל: אין סמכות, אין אמת, אין נכון ולא נכון, אין טוב ואין רע." היא ממשיכה וקובעת, שחוסר בהירות שכזה הוא רע בשביל ילדים: "אנחנו כמבוגרים, אמורים לשרוד ספקות כאלה, אפילו להשתחרר בעזרתם מקבעונות נוקשים מדי עליהם גדלנו, אבל לילדים זה לא פשוט. הם צריכים תשובות. תשובות קצרות ובהירות. […] הזאב הוא רע. כיפה אדומה היא טובה. […] בסוף הטובים מנצחים." 

רינת פרימו תייגה את החביתיות של מר זאב "ספר ילדים שכדאי להחביא מהילדים", וכל זה לא על שום זוועות שיש בו (יחסית לספרים אחרים הוא ממש תמים), אלא בגלל האמביוולנטיות המוסרית של הדמויות שבו. וזה גם קומם אותה, כנראה, מאוד:

> כאן כבר הילדים היו חייבים לשאול כמה שאלות מתבקשות: "אבל אמא, הם טובים או רעים?"

> עניתי תשובה נחרצת: "אמממ…"

> "והזאב, הוא טוב או רע?"

> מזל שאני לא חושבת שנפשם של ילדים היא רכה ופגיעה במיוחד. הם יותר חזקים ממה שאנחנו חושבים ואני לא חושבת שספר באמת יכול לשרוט את נפשותיהם, אחרת הייתי תובעת מישהו.

האם באמת נורא כל כך שספר הוא אמביוולנטי מבחינה מוסרית? האם זה באמת עד כדי כך מפחיד ומזיק?

נו, עמדתי בהבטחתי לכתוב היום משהו בבלוג, אבל אני משאירה את השאלות הללו פתוחות. אולי בלילה אחלום להן תשובה. ואולי לא. ליל מנוחה…

פוסט זה פורסם בקטגוריה זאבים בספרות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

19 תגובות על זאב, זאב!

  1. Boojie הגיב:

    מפתיע אותי שיש תגובות כאלה בימינו. אחד הדברים הנפלאים, לטעמי, שחוללה סדרת הארי פוטר לספרות הילדים והנוער הוא שהיא הכניסה למיינסטרים את כל עניין הגוונים-של-אפור. גם בצד של הטובים יש חלאות, או סתם אנשים שמניחים לדברים רעים לקרות בדרך מחדל. גם בצד של הרעים יש אנשים שיכולים להיות טובים. ולכולם יש פלוסים ומינוסים. אפילו כשיש מלחמה אפוקליפטית בין טוב ורע, הגבולות בין טוב ורע מיטשטשים.
    הייתי מצפה שבדור הנוכחי יהיה קל יותר לקבל את זה.

  2. רוני הגיב:

    היא צודקת, פרימו. זה באמת קשה לחיות עם כל האפורים האלה.
    מצד שני, זה העולם שאליו גדלים הילדים, ולהסתיר מהם את העובדה שהעולם מורכב מבטיח באופן חד משמעי שהם יכעסו עלינו ויחושו מרומים, ובצדק. הורים צריכים להכין את הילדים לעולם כפי שהוא, לא כפי שהיינו רוצים שיהיה.
    זה מצער אותי מאוד, אגב.

  3. ז'ניה הגיב:

    מזכיר לי את אחד הציטוטים האהובים עלי מ"13 האורלוגין" של ג'יימס תרבר:

    "אני שוגה", אמר הפצירפים. "אך בדרך מקרה ומשום מה עומד אני לימין הטוב. כשהייתי בן שנתיים היו לי תקוות גדולות להיות לרשע, אך בעלומיי נתקלתי בגחלילית בוערת בקורי עכביש, והצלתי את חיי הקרבן".

    "הגחלילית?"

    "העכביש. המבעירה הלזו העלתה את הקורים באש".

  4. Lilac הגיב:

    בתור אמא לילד ובתור אדם חושב בפני עצמו, אני דווקא מוצאת הגיון בהעברת מסר לכאורה אמביוולנטי מבחינה מוסרית ובכלל. החיים מלמדים אותנו, ככל שאנו מתבגרים ש"לא כל הנוצץ זהב הוא" ולמרות האמרה השחוקה, רובנו כבר יודעים שהכוונה היא לא באמת לערימות הזהב המצפות לנו על המדרכה בדרך לעוד יום עבודה (NOT) אלא לאנשים ולמצבים שאנו פוגשים כל יום. אני חושבת שדווקא לסיפור כזה (ואני כותבת את תגובתי רק מתוך המשתמע בפוסט מכיוון שטרם זכיתי לקרוא אותו) בו לא ניתן לתייג באופן ברור את הדמות כטובה או רעה היא בית ספר חשוב לחיים שהרי כך אנו חווים את האנשים בחיי היום יום שלנו. אדם שנראה לנו במבט ראשון כנופת צופים, מתגלה לעיתים כנחש ואדם שהרושם הראשוני שלו פחות מלבב, הופך לעיתים לנפש קרובה לנו. בנוסף, יש בכך משהו שיכול ללמד אותנו על אויבינו לכאורה, אלו שיושבים מעבר לגבול ונראים לנו מרחוק מפחידים לא פחות מהזאב אך במבט מקרוב אנו מוצאים לעיתים שהם הרבה יותר דומים לנו ממה שחשבנו.

  5. הלה, סידני, אוסטרליה הגיב:

    כשהייתי קטנה היו לנו חוברות קטנות עם כל סיפורי הילדים. כיום ההיכרות הראשונית עם סיפורי הילדים היא עם הנסיכות של דיסני (שגם בגירסתן הספרותית הן של דיסני). כך שהבעיה המקורית בעינה נשארת:
    1. אנחנו לא מקריאים לילדים הקטנים אגדות מקוריות. אחר-כך, שמגיע הזמן לציטוט ספרותי, הם לא בהכרח מכירים את המקור, כמו שאני למשל לא מכירה את פגסוס או קיקלופים. הם גם לא מזהים את הווריאציות של דיסני על המקור.
    2. בעוד שבסיפור, אם אני כותבת "איש" או "אישה" או "זקן" או "כעורה" אפשר לצפות שיהיו בו גוונים של אפור, בסיפורים, ברגע שמגיעה חיה, אנחנו מצפים מהאריה שיהיה אמיץ, מהשועל שיהיה ערמומי, מהזאב שיהיה זאב וכן הלאה. ואם הוא לא בדיוק כזה אז הסיפור הוא על הקונפליקט שלו בתור לא כזה.
    ויש מצב שהורה מרגיש שהפוך על הפוך לא מתאים לילדים שלו. וזה גם בסדר.

  6. שדונית הגיב:

    לדעתי יש קבוצה של אגדות כמו כיפה אדומה, סינדרלה וכאלו שהילדים מקבלים קודם כל בתור "תורה שבעל פה" – זה סיפורים שההורים גדלו עליהם ושמעו אותם כל כך הרבה פעמים שכבר מההתחלה כשההורה נדרש לספר סיפור בלי הכנה מראש או לספר בלי ספר הוא מספר אותם. ולכן לדעתי הרבה ילדים מכירים גרסאות עתיקות יותר של כיפה אדומה כי הן מועברות אליהם מהדור הקודם – וזאת מבלי שהם יראו את הספרים עצמם.

    ובשונה מרוב המגיבים כאן הייתי רוצה להתייחס לנושא של "כדי לדעת לצאת מהגבולות צריך קודם ללמוד לצייר ריבוע". אני לא אומרת שצריך למנוע מהילדים השקפות מורכבות בנוגע לדמויות מהאגדות, או כל נושא אחר. אבל לדעתי קודם צריך להתוות את מאפייני הדמות בצורה בסיסית – היא טובה. ורק אז לחרוג ממנה ולהסביר שבכל טוב יש רע …

  7. מסטר יודה הגיב:

    אחלה פוסט אבל את עוד במצב טוב אם את חושבת שלילדים רבים יש הורים שקוראים וחושבים מה נכון לקרוא ובאיזה גיל לחשוף את אחיינים שלי לאוצרות ספרותיות למשל אחי שאל ממני את ההוביט בעברית כי בנו הסתבך בהבנת האנגלית {האמא ממוצא קנדי}של המקור האחיין בכיתה א' ואת גם מתעלמת מטעמים שונים שלפעמים יש בין ההורים בטעם הספרותי ושיוך הקלסקות ומהי קלסיקה בימינו כדי לגדל ילדות שוות בכל ללא מסרים שובינסטים מעט מאד אגדות עם שיכולות לעמוד במבחן המאה ה21 …

  8. דווקא מה שגרם לפרימו לשלול את הספר הוא מה שמביא אותי להיות בעדו (באופן היפותטי, כן? לא קראתי את הספר.) לדעתי אחד הדברים הנהדרים שספר ילדים יכול לעשות הוא להציג קצת אמביוולנטיות, לעורר מחשבה. בסך הכול, גם "בעולם האמיתי" לא כולם טובים או רעים (כאן צונזרה מחשבה פוליטית). אפילו אמא או אבא לפעמים נתפסים כטובים ולפעמים כרעים (השד הטוב והשד הרע וכל זה.)
    ואגב, בניגוד לרוני, זה דבר שמשמח אותי. זה נורא יפה בעיניי.

  9. רוני ה. הגיב:

    אני רוצה לחלוק על שתי נקודות שכתבת כמעט בדרך אגב:
    א) יש זאבים אמיתיים והם באמת מפחידים. נכון שהיום בישראל הזאב הוא חיה תיאורטית אבל מי שחי באירופה הכפרית לפני מאה ומאתיים שנה הכיר זאבים ופחד מהם.
    ב) ספרים יכולים להזיק, בהחלט. אולי לא סיפור כיפה אדומה, אבל לא הייתי מזלזל בכוח של ספרים להשפיע לרעה על הנפש של ילדים.

    • gilibug הגיב:

      לא אמרתי שמעולם לא היו זאבים מפחידים. התייחסתי לילדים של ימינו. ואיפה בדיוק כתבתי שספרים לא יכולים להזיק?

      • רוני ה. הגיב:

        סליחה, התייחסתי בטעות לאמירה של רינת פרימו (שגם היא כנראה לא ממש מאמינה בה). ומהדיון העקרוני אמנע, אבל אני יותר בצד של השחור-לבן ולא של האפורים.

  10. יאצק הצידוני הגיב:

    כמובן, אם מתעניינים בהפיכה של סיפורי פולקלור למבוגרים לאגדות ילדים מומלץ מאד לקרוא את החלק הראשון של הספר

    The Great Cat Massacre: And Other Episodes in French Cultural History \ Robert Darnton

    # ISBN-10: 0465012744
    # ISBN-13: 978-0465012749

    כל הספר כולו מרתק, אבל החלק הראשון בהחלט חשוב להבנת הסיפורים האלה בקונטקסט היסטורי.

  11. ערן שחר הגיב:

    מפגש מרומז (מאד) עם סיפור "כיפה אדומה" שהוא בעיקר קריצה להורים הרגישים לאיורים ניתן לראות בספר "ברכבת יושבת ארנבת" באפיזודה על ההר.
    חוץ מזה ניסיתי לחשוב על "זאבים חיוביים". נראה לי שניתן למצוא כאלה בספר הג'ונגל.

  12. חתול הגיב:

    בשונה מרוב המגיבים כאן, יתכן שאמנע מלהקריא ספר כמו החביתיות של מר זאב (את הספר אני לא מכיר ולכן לא יכול להחוות דעה חד־משמעית). יש במציאות דמויות אפורות אבל יש גם דמויות שחור־לבן.
    אני מעדיף לחשוף את ילדי בהתחלה למושגי הטוב והרע ורק כשיגדלו יותר להסביר להם שיש גם מצבים מורכבים.
    אמירה כאילו הכול אפור ואין שחור־לבן היא אמירה פוסט־מודרנית שלא הייתי מחנך את ילדי לאורה.

    והערת אגב, בספרות הפנטזיה נפוצים זאבים רבים ובדרך כלל דווקא בתור חיות חיוביות.

  13. רינת הגיב:

    שלום גילי יקרה ושלל חבריה,

    קודם כל בהצלחה בלימודי התואר השני ובדוקטורט שאחריו (החלטתי בשבילך, אם לא אכפת לך). הלימודים האלה הם ברכה. הם גורמים לנו לחשוב על דברים אחרת ממה שהתרגלנו ונותנים לנו את מתנת החשיבה הביקורתית. גם לגבי החומר הנלמד עצמו.
    גם אני למדתי אצל ד"ר דר את שלל גירסאות כיפה אדומה וכמובן, קראתי את "מעשה ילדות", הספר של זהר שביט עליו מבוססת התפיסה של התכנית לתרבות הילד.
    בעקבות הגישה ההיסטורית-פילוסופית (המרתקת!) שמבוססת על פוקו, הכל הפך לעניין של אופנות. כמו שכתבתי, אין טוב ואין רע. זה רק עניין אופנתי ומתחלף. וגם אין דבר כזה "ילד". יש רק "תפיסת הילד". כלומר, איך תופסת תרבות מסוימת את המושג "ילד".
    ובכן, אני מוצאת את התפיסה הפוסט-מודרנית הזו מרתקת, פרודוקטיבית מאוד מבחינה פילוסופית, אבל בעיקר במה שקשור בילדים, לא נכונה ומטעה.
    אני חושבת (הרבה בעקבות הגישה האנתרופוסופית שאני דוגלת בה) שיש דבר כזה "ילד" ויש דברים שמתאימים לו (לכל הילדים בגיל מסוים באשר הם, בלי קשר לאופים האינדיבידואלי) ושאינם מתאימים לו.
    וכן, אני חושבת שקודם כל הם צריכים להיחשף למעשיות כפי שהן ורק אחר-כך, הרבה אחר-כך, לפרודיות, המחוות, הציטוטים והעיבודים. אני לא מפחדת מהזאב הגדול והרע. אני כן מפחדת מלהגיד לילד בן 4 שאמממ…הזאב הוא גם רע וגם טוב…תלוי באופנה…אממממ….כמו כולנו….
    זה רק על קצה המזלג.
    תודה על הדיון המרתק והאינטיליגנטי. תענוג כאן.

  14. רות. הגיב:

    פתאום חשבתי על זה שבעצם האריה בקוסם מארץ עוץ הוא פחדן, בניגוד גמור לתדמית של אריה.
    עם זה לא היתה בעייה לאף אחד?

  15. טלי הגיב:

    כבר כמה ימים שהמייל שלי מספר לי שיש כותרות מקסימות ומסקרנות לפוסטים בבלוג של גילי, עוד ועוד כותרות שרומזות לי ש(בניגוד אלי..) את מצליחה לממש את תכניותיך ולכתוב הרבה, עכשיו הגעתי גם לקרוא בסוף שבוע מטורף ועמוס, וכמה זה משמח אותי! (זה קודם כל, החלטתי שגם לי מותר בזרם תודעה, אפילו שזו רק תגובה).

    ברכות על הלימודים – לא ידעתי, זה נשמע נפלא (וגורם לי להצטער טיפה שכבר יש לי תואר שני במשהו אחר ולא, לא רוצה עוד אחד…) (-:

    לא קראתי את הזאב עם החביתיות אבל ממה שאת מתארת פה אני מאוד מסכימה איתך.

    גם אני למדתי את "מעשה ילדות" והתיחסויותיו לכיפה אדומה ולתפיסות הילדות (ובתואר השני האחר שכן למדתי אפילו התייחסתי מאוד בהרחבה לענייני תפיסות ילדות), ואני אוהבת מאוד את ספרי הילדים של רינת פרימו אבל במקרה הזה אני לגמרי לצד גילי – בעיניי מאוד לא נכון לסווג את העולם לטובים ורעים חד משמעיים. כל ילד, גם קטנצ'יק, יכול ולטעמי גם צריך, לדעת שהדברים מורכבים יותר, כמו שהוא יכול לכעוס עכשיו ולחבק עוד שעה, ככה גם הזאב יכול להיות דמות יותר עגולה ואפורה מ"רע" אולטימטיבי.

    נדמה לי שילדים היום כן מכירים את הורסיות הבסיסיות של הסיפורים הקלאסיים (אגב, סיפורים שיצא לי לספר בע"פ ללא מעט ילדים, בדיוק כמו שהגישה האנתרופוסופית ממליצה, וגם להגיד שכיוון שאלה סיפורי עם, מותר לי, וגם לילד ששומע, לאלתר קצת, לגוון קצת בנוסח, זה בסדר, זה לא ספר שמישהו ספציפי יצר), אבל במקביל, ראיתי שאותם ילדים נחשפים גם לשלל וריאציות ופרודיות וטייק אופים על אותן יצירות בסיסיות, לא זו בלבד שהשפע הזה לא קלקל, בעיניי הוא הוסיף.

    שלל הגישות השונות בדיון הזה מעידות יותר מאלף עדים שאנחנו אכן חיים בעולם פוסט מודרני ורב משמעי, ובעיניי זו דוקא ברכה, לא קללה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s