וגר זאב עם כבש – המשך דיון בזאבים בספרות הילדים

…ובהמשך ישיר לרשומה שפרסמתי אתמול. אני מניחה שרוב המגיבים לא קראו את הספר החבתיות של מר זאב, וכשבאו להביע את דעתם הסתמכו על רושם שעלה מתוך הביקורות שציטטתי וההתייחסות שלי עצמי. ובכן קצת הטעיתי אתכם. למען האמת, לעניות דעתי אין שום דבר אמביוולנטי בדמות הזאב בספר החביתיות של מר זאב: זוהי דמות חיובית, חד וחלק. שכניו – בהם כיפה אדומה, שלושת החזירים, תרנגולת-כרבולת ועוד דמויות מתוך סיפורים מוכרים יותר ומוכרים פחות – הם חד משמעית דמויות שליליות, אם לשפוט על פי התנהגותם בספר הזה בלבד. לא בכדי הוא "מר זאב" ולא סתם "זאב": הוא בן תרבות.

אחת הראיות לכך שמר זאב הוא דמות חיובית, היא דמותו כפי שהיא מוצגת באיורי הספר. הכירו את מר זאב:

תראו איזה פרצוף תמים וחף מכל רשעות. אין רמז לשיניים, העיניים קטנות וחייכניות (ממש לא "מדוע עינייך גדולות כל כך, סבתא"), הוא מתוק כמו כלבלב. לשם השוואה, הביטו בזאב בספר הכבשה שבאה לארוחת ערב:

בספר הזה, הזאב מכניס טלה קטן לביתו, בכוונה מלאה לטרוף אותו. אבל אגב טיפול בטלה המסכן, מתאהב בו הזאב, ומתפתח קונפליקט פנימי עז בין הרגש ההורי שהתעורר בו לבין טבעו הקרניבורי. הספר מסתיים בכך שהזאב מצליח להתגבר על ייצרו ומאמץ את הטלה, ושניהם יושבים לאכול בצוותא קערה של מרק ירקות. מתוק, נעים וטוב – אבל אני נשארתי לא שקטה. לא יכולתי להתגבר על התחושה ששתי דקות אחרי שסגרתי את הספר, הזאב התחרט ובכל זאת טרף את הטלה.

זאב שלישי להשוואה, הוא הזאב המספר בספר מה באמת קרה לכיפה אדומה. הזאב הזה רוצה שתאמינו לו, שכל סיפור כיפה אדומה אינו אלא עלילה שטפלו לו, ומקורה בכלל באי-הבנה. כיפה אדומה היא בכלל ילדה סנובית ומעצבנת שמתעקשת להאכיל את סבתה בסוכריות טופי דביקות והרסניות לשיניה התותבות. הזאב בכלל מסור יותר לסבתא מנכדתה שלה, והוא בא לעזור לסבתא, שבטעות חבטה את ראשה בארון והתעלפה. "אני עובד חרוץ, אמין לחלוטין, וגם – אין לי תאבון גדול!" מעיד הזאב על עצמו. אבל אם לרגע התלבטתם אם להאמין לו או לא, האיור הוא שחושף את האמת:

גם האטום שבקוראים, שאינו רגיש לאף ניואנס ספרותי, צריך להבין את הקריצה הזאת. יש לנו פה מקרה טקסטבוק של מספר בלתי אמין, שאפילו לא מתאמץ במיוחד להסתיר את אי-אמינותו. אם אתם מאמינים לו, אתם פראיירים. חד וחלק. זהו זאב זאבי ביותר, ובאיורים שבפנים הספר רואים גם את שיניו החדות (אחת התמונות מצויירת ממש מתוך הלוע של הזאב, כך שהניבים ממסגרים את דמותה של כיפה אדומה) ואת עיניו הערמומיות (באחת התמונות משתקפת דמותה של כיפה אדומה באישונים של שתי עיניים מלוכסנות, רשעיות).

נו, אז איפה הזאב המפחיד הזה, הריאליסטי הזה, ואיפה מר זאב המרוכך, החמוד, הקריקאטורי, שאין בו שום דבר מפחיד בכלל – אפילו ממש בסוף הספר, שם כתוב בטקסט שהוא בלע את כל השכנים שלו. בלע אותם, אמ-אמ-אם, בלי טיפה של דם, בלי רמז לשיניים, והכול "offscreen", לא מוצג באיורי הספר. בליעה נטולת זוועה שכזאת, שהאפקט האולטימטיבי שלה – בעיקר לאור הדמות הכל כך תרבותית שנבתנה בהקפדה לאורך כל הספר – קומי.

רגע רגע רגע. סליחה. אין שום דבר מצחיק בזאב שבולע את שכניו. נו נו נו. כך לא עושים. זה לא יפה ולא חינוכי. סוף כזה משאיר את הילדים עם מסר עמום. זה מפחיד מדי.

אהה.

למה, כי זאב שכופה על כיפה אדומה להתפשט ולהיכנס איתו ערומה למיטה, זה יפה? ואחר כך כשהוא טורף אותה, ואין ציד, ואין מושיע, ובזה נגמר הסיפור – זה חינוכי? כי זה מה שקורה בכיפה אדומה בגרסת שארל פרו, מהמאה ה-18. או שמא אתם מעדיפים את גרסת האחים גרים מהמאה ה-19, ובה כן מגיע הצייד, וחותך לזאב את הבטן במספריים, ומתוך הבטן יוצאות גם כיפה אדומה וגם הסבתא כשהן בריאות ושלמות – ומיד ממלאות את הבטן של הזאב באבנים גדולות ותופרות אותה בחזרה, שימות בייסורים, הבנזונה. סוף טוב שכזה הוא מקובל? חינוכי? בלתי-מפחיד די צורכו? 

ספרי הילדים אינם חפים ממעשי זוועה. הם אינם חפים מסתירות פנימיות. סופה הטוב של דמות אחת הוא סופה הרע של דמות אחרת, ואם משתדלים יותר מדי לספק סוף טוב לכולם, יוצא סיפור מכובס, חסר טעם וריח, שלא משאיר שום רושם ולא מרגש אף אחד. נטול קלוריות.

יותר מכל ריתקה אותי תגובתה של רינת פרימו, וגם תגובותיכם שלכם אמש לרשומה בבלוג, מפני שחשפו איזו מערכת ציפיות שיש לנו כנראה מספרי ילדים ומה שהם צריכים לספק. ככה וככה ללמד, וככה וככה להכין לחיים. ככה וככה להציב גבולות, ככה וככה לתמוך. ככה וככה לגונן, וככה וככה להעצים. בכל הציפיות הללו, אין שום דבר מובן מאליו. בתקופות אחרות, בתרבויות אחרות, ספרי הילדים בכלל לא היו כאלה. ותחשבו על זה. 

(המשך מחר. תאמינו או לא, אני בכלל רק התחלתי במחשבות על זאבים. נראה לי שאוכל להמשיך כך לפחות עוד שניים-שלושה פוסטים.)

ספרים שמוזכרים ברשומה:

החביתיות של מר זאב כתבה ואיירה ג'אן פירנלי, תרגמה מאנגלית אני ואני, הוצאת אגם. ויש לו גם ספר המשך, מר זאב והלפת הענקית, שגם תורגם כבר לעברית: בספר ההמשך, מר זאב מוכיח שהוא מתוק אמיתי, ובכלל לא בולע את כולם בסוף. רק את המגעילים הוא בולע. הנחמדים נשארים חברים שלו. ומצטרפים איתו לסעודה. צמחונית – תירגעו!

הכבשה שבאה לארוחת ערב, כתב סטיב סמולמן, אייר ג'ואל דרידמי, תרגם מאנגלית תומר קרמן, הוצאת כנרת.

הזאב מספר: מה באמת קרה לכיפה אדומה, כתב טובי פורוורד, אייר יזהר כהן, תרגמה מאנגלית קטיה בנוביץ', הוצאת כנרת.

וישר מתוך סילבוס הקורס "מבוא לספרות ילדים ותרבות הילד":  הכיפה האדומה הקטנה (Le Petit Chaperon Rouge), גרסת שארל פרו משנת 1697 וכן כיפה אדומה (Rotkappchen), גרסת האחים גרים, מהדורה ראשונה, 1812; מובאים שניהם בתרגום עברי בספרה של זהר שביט מעשה ילדות, מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים, האוניברסיטה הפתוחה ועם עובד, 1996.

פוסט זה פורסם בקטגוריה זאבים בספרות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על וגר זאב עם כבש – המשך דיון בזאבים בספרות הילדים

  1. תמשיכי, תמשיכי. אני כל כך נהנית.

  2. גיל הגיב:

    בכמה מהגרסאות העממיות המוקדמות יותר הזאב מציע לכיפה אדומה לסעוד עמו ומאכיל אותה מבשר הסבתא (ולאחר מכן הוא נכנס עמה למיטה, טורף אותה ושום ציד לא בא; בגרסאות הללו, הזאב הוא בדרך כלל אדם-זאב). רק כדי לשבר את האוזן…

  3. גיל הגיב:

    באותם הימים היו גם מושגים אחרים של "ילדות". כך שזה סיפור שסיפרו למי שאנחנו היינו רואים בהם ילדים, אולם הם לא היו כאלה (לפחות לא התייחסו אליהם כפי שמתייחסים לילדים היום).

  4. פ' הגיב:

    אבל כיפה אדומה, ליכלוכית ושות' הם לא סיפורי ילדים (ואם כבר מדברים על זה – הם גם לא אגדות) אלה מעשיות ולכן יש בהם מרכיבים לא מציאותיים ומפחידים. אלה בפירוש סיפורים של מבוגרים.

    יכול להיות שהדימויים בסיפורים התפתחו בגלל שילדים נכחו בזמן שסיפרו את הסיפורים והמבוגרים לא רצו שהילדים יבינו?
    בכל מקרה הגילגולים המודרניים של המעשיות האלה מרדדים לדעתי את המעשיות המקוריות, שיש בהן רבדים של משמעויות, וזה היופי שבהן (וזה גם מה שעושה את החיים קשים יותר להורים)

    • gilibug הגיב:

      כן כן, כולנו חכמים, וכולנו מלומדים, וכולנו יודעים לתקן זה את זה. (אגב פ', שמת לב שאת/ה היחיד/ה שהתשמש/ה פה במילה 'אגדות'?) השאלה בדיוק באיזה שלב בהיסטוריה הפכו הסיפורים האלה לסיפורי ילדים – או, מהכיוון השני, בדיוק באיזה שלב בהיסטוריה התחילו להחשיב חלק מהקהל של הסיפורים הללו כילדים ולגלות כלפיהם יחס מבדיל – היא שאלה מורכבת, שכבר נדונה רבות ולא נראה לי שמישהו יכול לקבוע גבולות מדיוקים. מצד שני, אם אנחנו חוזרים אחורה מאתיים שנה ויותר, אנחנו גם לא ממש נמצא טקסטים אחרים שבמובהק נוכל להגיד עליהם, הנה, *זה* טקסט לילדים. בקירוב ראשון, כיפה אדומה ושות' זה הכי קרוב שהיה.
      הפואנטה היא, שכשאנחנו מביעים געגועים לסיפורים הישנים והטובים של פעם, אנחנו נוטים לשכוח שהסיפורים של פעם גם הם לא היו חפים מרכיבים שבימינו אנו נחשבים לא הולמים לילדים. אפילו כשאנחנו נזכרים בנוסטלגיה בטקסטים שקראנו אנו בילדותנו שלנו, אנחנו לא פעם זוכרים גרסה מטושטשת ומיופה של הסיפור שקראנו, ובחוזרנו לקרוא את הטקסט בעיניים מבוגרות, אנחנו מופתעים לגלות בו כל מיני פגמים, זיזים וסטיות שלא זכרנו שהיו בו במקור.
      "החביתיות של מר זאב" הוא לא סיפור ציני לעידן שלא ידע את התום של "כיפה אדומה". למעשה זהו סיפור די תמים, שמלבד איזה היפוך תפקידים משקף תבניות פשוטות ושגורות מאוד בעולם ספרות הילדים. הוא תמים עד כדי כך שבמובן מסוים הוא פשוט פוסח ומתעלם מהבעייתיות שבכך שבסופו הרעים באים על עונשם. בטח שהם באים על עונשם – זה מגיע להם.

      • פ' הגיב:

        את צודקת בקשר למונח אגדות/מעשיות. בגלל שקראתי את שני הפוסטים שלך בזה אחר זה הגבתי גם לתגובות של הפוסט הקודם.

  5. פינגבאק: אדם לאדם זאב – טעינות פוליטית של ספרי ילדים | עוד דף אחד ודי

  6. eilonvi הגיב:

    זה מזכיר לי שגם בסרטי האנימציה היפנית היו מלא דברים שעברו צנזורה במערב כי לא התאימו לילדים…כמו אלימות או תוכן מיני וכו'. דרך אגב, אם באגדות עם עסקינן, אז יש קומיקס מצויין שקוראים לו פייבלס (FABLES) שמאחד את כל הארכטיפים של כל האגדות (מעשיות אם תרצו) בצורה שהיא מעניינת, מודרנית וגם הומוריסטית (אני קראתי עד הכרך החמישי וממשיכה) – מומלץ.

  7. טלי הגיב:

    את נהדרת והסדרה הזאת שנוצרת לך פה נהדרת, סחתיין עלייך!

    ההבהרה שלך אכן במקומה, אני מבינה שהאמביוולנטיות לא קיימת בתוך הספר אלא בתרבות בכלל, בהכלת העובדה שיש זאבים טובים בסיפורים מסוימים ויש זאבים רעים בסיפורים אחרים, וכיוון שכך אני עוד יותר מברכת על האמביוולנטיות הזאת.

    כמו שילד לומד בגיל רך ממש "להרחיב את הסכימות שלו" (במסגרת השיח הקצת אקדמי שנהיה כאן) ולהבין שלפודל ולבוקסר קוראים "כלב" גם אם הם לא נראים אותו דבר וכנ"ל לגבי "שולחן", "כסא" או "איש", גם "זאב" יכול להיות הזאב של כיפה אדומה ויכול להיות כל אחד מהזאבים שהזכרת כאן, וזה בסדר.

  8. איריס הגיב:

    ראשית, אני נהנית מהדיון הספרותי הזה. חבל שאני לא יכולה להיות בקורס של יעל דר.
    לגבי המושג אגדות / מעשיות לילדים או למבוגרים, עד כמה שידוע גם לי, סיפורים אלו סופרו במשך מאות שנים בע"פ עד שלוקטו והובאו לכתב. נדמה לי שמושג ה"ילד" קיבל משמעות רק במאה ה-17 . עד אז התייחסו אליו כאל מבוגר קטן וכנראה שהסיפורים רוככו בשלב מסויים, כמו שמזכירים פה המשתתפים.
    האיורים המצורפים מקסימים. שניים מאיוריו של יזהר כהן משתתפים עכשיו בתערוכה "אגדה של ילד" ברעננה (שגם לי הכבוד להשתתף בה)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s