תגידי, בשביל מה יש לך בלוג?

בשביל מה יש לך בלוג, אם את לא כותבת בו?

פתחתי את הבלוג הזה, במתכונתו הישנה ב"רשימות", כי קיוויתי שעדכונו יכניס אותי להרגל של כתיבה כל יום. רציתי לתרגל את שרירי הכתיבה שלי. חלמתי שכתיבה בבלוג תוביל גם לכתיבה של ספר, אולי. בהתחלה זה הלך מצוין, ואפילו הרווחתי קצת כסף כש"לאישה" הציעו לי מדור המלצות קבוע. אבל "לאישה" סגרו את הברז לפרילנסרים, ונהיה לי יותר ויותר קשה להצדיק את הזמן שהקדשתי לכתיבה בבלוג. יש לי שלושה ילדים, קריירה כלשהי, ואני גם ככה לא הבנאדם הכי מאורגן בעולם: משהו חייב היה ליפול על הדרך. והבלוג הוא ששילם את המחיר על העומס בחיים שלי.

העניין הוא, שגם כשאני לא כותבת בבלוג, אני כל הזמן כותבת בראש שלי. אתם לא יודעים איזה פוסט ארוך ומרגש כתבתי כשנודע לי שחנות הספרים "אמילי ופפו" עומדת להיסגר. בדקות שלפני השינה, כשאני עומדת להירדם, אני מנסחת משפטים בראש. לאורך היום, תוך כדי הליכה לאסוף ילדים מבית הספר, אני נזכרת בהקשרים ומתכננת לינקים. בזמן נסיעה הלוך ושוב לאוניברסיטה, אני מדמיינת את הגרפיקה ומקווה שיהיה לי מקור טוב להורדה ולא אצטרך לעסוק בסריקות. אלא שבשעות שאני ממש יושבת מול המחשב, ממש ממש אבל ממש אין לי זמן להעביר את המחשבות האלה אל הכתב.

אולי הבעיה היא שאני מדמיינת בתוך הראש שלי משהו שאפתני מדי וגדול מדי. אם אין לי זמן להעביר את זה אל הבלוג כמו שאני מדמיינת, אני פשוט מוותרת וזהו. אני מכירה אנשים שמעדכנים את הבלוג שלהם כל יום, לפעמים אפילו כמה פעמים ביום, אבל הרשומות שלהם קצרות. לינק אחד, ותיאור הרקע. המלצה ממוקדת. קטעי דברים. כותרות. אולי הבעיה היא שאצלי כל פוסט הוא הכנה למאמר. זה באמת שוחק.

חלק הפונקצייה שמילא פעם הבלוג בחיים שלי, ממלאים עכשיו הפייסבוק והטוויטר. קישור מעניין אני מפרסמת שם. שיחרור קיטור על דברים שעיצבנו אותי, צהלות שמחה על דברים ששימחו אותי, כל זה אני מפרסמת שם. אז מה נשאר בשביל הבלוג המסכן?

ואז באה אישה כמו אניטה סילבי, ומוכיחה שאפשר. אין לי מושג כמה עמוסים החיים של אניטה סילבי ומי יודע אם היא תצליח לעמוד בזה, אבל מאז סוף אוקטובר היא מפרסמת כל יום רשימה רהוטה, מחושבת, מעמיקה על ספר ילדים כלשהו. לאכול את הלב מקנאה על הבלוג הזה. למה אני לא עושה ככה?

זוכרים בשבוע הספר, איך הבטחתי שכל יום אעדכן את הבלוג – ועמדתי בזה!! אני מתכוונת שוב לנסות לחזור לתלם. לא מבטיחה שתמיד אכתוב דברים מעמיקים ו/או ארוכים ו/או רלוונטיים לנושא ספרי ילדים. אולי סתם אפרסם לינק נחמד וזהו. אבל לפחות משהו.

אולי אעתיק מאניטה סילבי את הרעיון להתייחס בכל יום לאיזה יומולדת רלוונטי. ב-14 בנובמבר, לדוגמה, בשנת 1840, נולד הצייר האימפרסיוניסטי קלוד מונה, שהתפרסם בציורי חבצלות המים שלו. קלוד מונה לא כתב ספרי ילדים אבל ספר ילדים נחמד מאוד נכתב עליו: ליליאן בגן של מונה מאת כריסטינה ביורק, איירה לנה אנדרסון. לדעתי הספר נכתב במקור בשוודית, אבל לעברית הוא תורגם מאנגלית על ידי עפרה אביגד. (הוצאת כנרת, 60 עמ', 68 שקלים). והנה קישור לביקורת מאת שהם סמיט.

תוספת מאוחרת: כתבתי את הפוסט הזה לפני שאניטה סילבי עדכנה את האלמנך היומי שלה לתאריך ה-14 בנובמבר. אחרת הייתי יודעת שהיום הוא גם יום הולדתה של אחת מסופרות הילדים הגדולות של כל הזמנים: אסטריד לינדגרן. אילו חיה, היתה היום בת 103.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

17 תגובות על תגידי, בשביל מה יש לך בלוג?

  1. יואב הגיב:

    ברוכה השבה🙂

  2. חנן כהן הגיב:

    עוד לא הבנתי למה את צריכה לכתוב בבלוג.

    מה חסר לך שהבלוג יכול לממש?

    • gilibug הגיב:

      חנן, הבלוג ממלא כמה פונקציות:
      1. כמו שהזכרתי, תרגולת כתיבה. פשוט לפתח את ההרגל לכתוב בקביעות, שזה בעיני ערך.
      2. במה לדעות שלי. מדי פעם יש לי משהו להגיד וכאן אני יודעת שיקשיבו לי. זה הוכיח את עצמו לא פעם.
      3. קשר עם כותבים אחרים. אני מאלה שדוגלים בכך שקשר וירטואלי הוא קשר משמעותי לא פחות מקשר בעולם הפיזי. אני מכירה אנשים במרחב הוירטואלי ואח"כ יש לי איתם קשרי עבודה וידידות גם בעולם האמיתי.
      4. קשר עם קוראים. לפעמים זה חשוב לי לקידום הספרים שאני מתרגמת ו/או מוציאה לאור, בימים הסוערים של הארי פוטר זה היה חשוב לי כדרך התמודדות עם מאסה של פניות מקוראים.
      5. מקום להגדיר ולפתח בו פרסונה ציבורית.
      ועוד… ואולי זו סתם במה לאקהזביציוניזם מגלומאני. אני מקווה שלא, אבל גם זאת אפשרות.

      • מסטר יודה הגיב:

        מסכים לחלוטין עם כל הרשימה ומוסיף שכיף להתעדכן לפעמים מה את עושה כיום לאחר הארי פוטר שתרגמת מבריק בעיני תוך מחשבה על הקורא הישראלי כמו בקטע שהתלבטת איך לתרגם סיסמה של מנהל בית הספר לכישוף בשעה שרולינג השתמשה בממתק אנגלי שבישראל לא קיים ודרך הבלוג למדתי איך בחרת בקרמבו שמאד אהוב על ילדי /מבוגרי ישראל….

      • חנן כהן הגיב:

        אני שאלתי על החורים ואת עונה לי על הגבינה. אבל לא משנה, אני רואה שחזרת לכתוב וזה מה שחשוב.

  3. hanantomer הגיב:

    נשמע מוכר…אני עובר את אותה החוויה עם הבלוג שלי…
    מאחל לך בהצלחה עם הרעיון החדש…מקווה שתעמדי בכתיבה הפעם, אם כי מניסיון…לא נראה לי…

  4. נהדר, התגעגעתי לקרוא אותך מעבר ל-140 תווים.
    העצה הכי טובה שקיבלתי בקשר לבלוגינג היא don't overthink and don't overcook, וזה נכון: הפוסטים הכי מושקעים, שבהם השקעתי הכי הרבה זמן ומחשבה – הם אלה שמעולם לא פורסמו.

  5. vandersister הגיב:

    אני כל כך מזדהה עם התחושה הזו. גם אני לא מסוגלת לכתוב פוסטים קצרצרים סתם כך, הכל דורש הרבה מאוד הכנה ושכתוב בראש. זה אכן מעייף, אבל לדעתי, מותר בהחלט לפרסם פוסט מושקע פעם בשבועיים במקום פוסטים קצרים ושטחיים יותר מדי יום. גם זה סגנון כתיבה לגיטימי. אני אישית פשוט לא מסוגלת לכתוב אחרת.

  6. תמר הגיב:

    אני לא מאמינה שאמילי ופפו עומדים להיסגר – איזו חנות נהדרת. גם כשקניתי ספרים של לורן צ'יילד לאחייניות שלי, וגם כשחיפשתי את "זקני בית הספר בוילובי" נעזרתי בהם. וכמובן שמעתי עליה לראשונה כאן בבלוג. זה ממש מצער לשמוע.

    בכל מקרה – ברוכה השבה

  7. רני הגיב:

    לכל העצובים והמצטערים על אבדנה של עוד חנות ספרים קטנה ואיכותית.
    עשו מנהג קבוע והיפטרו מתלושי החג במקומות אחרים ולא אצל רשתות הספרים.
    כשאתם קונים ספר – חפשו ראשית חנות קטנה.
    כשאתם נכנסים אליה, שאלו את המוכרת לשמה.
    בואו עם הילדים והמשפחה.
    דאגו לקנות ספר לא מתאים כדי שהחבר יבוא להחליף ויכיר גם הוא. אישית.

    אל תתלוננו על חנות שנסגרת. בכו על אלו שעדיין פתוחות.

  8. טלי הגיב:

    גם אני מזדהה..כל כך הרבה פוסטים אני כותבת בראש ומתכננת לכתוב ולא מספיק ולא תמיד מצליחה לממש.
    ובכל זאת, אני שמחה שיש לך בלוג (-:

  9. מסטר יודה הגיב:

    אני איתך לפעמים אין זמן או מוזה לכתוב פוסטים מי כמוני יודע זאת
    מבטיח להיות סבלני ונאמן ולחכות לפוסטים הבאים שבוא יבואו כי כידוע גם לי, כתיבה היא צורך….

  10. ניקי הגיב:

    כן! פוסט כל יום! מעולה!

  11. גיל הגיב:

    היתרון של הבלוגים הוא שלא צריך להיות בתחרות עם אף אחד. גם אני לא אוהב את אלו שכותבים פוסטים קצרים ולא מושקעים על בסיס יומי. לרוב זה לא מושקע וגם לא מעניין. לא חייבים לכתוב פוסט ארוך ומושקע ביום אחד. אם כל יום-יומיים יש לך מעט זמן, את יכולה לכתוב קצת ובסוף יצא משהו גדול. לחילופין, אפשר לאחד כמה פוסטים קטנים לפוסט אחד גדול יותר. עם מנויים וRSS לא ממש מאבדים קוראים. מה שכן, בלוג דורש השקעה וטיפוח וצריך לפנות לו את הזמן כמו לכל דבר אחר. אני תמיד מוצא לו זמן גם בתקופות קשות כי אני חש מאוד קשור אליו. אז אולי התדירות יורדת אבל לדעתי תמיד אפשר למצוא זמן כשבאמת רוצים.

  12. רוני הגיב:

    גילי, יקירתי, אני דווקא חושבת שכל הכיף בבלוג זה שיש תקופות שבהן כותבים כל הזמן ותקופות שבהן הוא אי שם וחושבים עליו כמה (ואולי מי?) שהיה חלק מחיינו אבל פשוט אין זמן בשבילו עכשיו.
    וגם אני כותבת פוסטים באמבטיה ובמיטה, בנהיגה ובאמצע בישול הארוחה, ואולי אחוז מהם מבשילים לפוסט ממש, אבל זה מעולה, כי אני מניחה שרוב האחרים פשוט לא היו מספיק מעניינים, אפילו בשבילי.
    וזה שיש לך בלוג זה מאוד פשוט – אני אקרא אותך תמיד, ורבים אחרים כמוני. תעשי הפסקות, נחכה. תכתבי הרבה, נתאמץ. קחי את זה בקצב שלך, הוא כאן.
    ובעניין הכתיבה – בשבילי הבלוג היה אחד הטריגרים להתחיל לכתוב פרוזה באופן קבוע, אבל רק אחד מהם. אם את רוצה לדבר על זה פעם, את מוזמנת (מאוד!).

  13. איילת הגיב:

    מה שכולם אמרו. אבל לגמרי.
    וכנ"ל גם לגבי האתר שלי. והטוויטר, והפייסבוק כשעוד היה פייסבוק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s