שבוע הספרים המוחרמים

בשבוע הבא יחול שבוע הספרים המוחרמים בארה"ב ובאינטרנט. אחת לכמה זמן צץ הורה מודאג כלשהו במחוז כלשהו בארה"ב ודורש שיוציאו מהספריה ו/או מתכנית הלימודים ספר כלשהו שפוגע ברגשותיו על רקע זה או אחר. כשמעיינים ברשימת הספרים שעוררו את חמתם של ההורים, אי אפשר שלא להתרשם שיש בהכללתו של ספר ברשימה הזאת סוג של מחמאה. ארגון הספריות האמריקאי (ALA) מנהל מעקב אחרי בקשות להחרמת ספרים, ומדי שנה מפרסם את רשימת עשרת הספרים השנואים ביותר. ברשימת הספרים שמשכו הכי הרבה אש בשנת 2009 נמנות יצירות קלאסיות כגון "אל תיגע בזמיר", "התפסן בשדה השיפון" ו"הצבע ארגמן", וכן ספרים פופלאריים וחדשים יותר כגון סדרת "דמדומים"  ו"שומרת אחותי".

הפינה הקטנה של האינטרנט שבה אני נוהגת לטבול את בהונות רגלי הוירטואליות רוחשת ורוגשת כעת בגלל מסעו העיקש של אבא אחד במיזורי, ווזלי סקרוגינז שמו, להוציא מתכנית הלימודים את הספר המתועב בעיניו, Speak מאת לורי האלס אנדרסון (שלא תורגם לעברית). זהו ספר נוער משנת 2000 שזכה הן לפופולאריות הן לביקורות טובות, ואף עובד בשנת 2004 לסרט בכיכובה של קריסטן סטיוארט (בלה ב"דמדומים"). הספר עוסק בטראומה של תלמידת תיכון שנאנסה. בתחילת הספר, הגיבורה, מלינדה, גוזרת על עצמה שתיקה משום שאינה יודעת כיצד לבטא את מה שעבר עליה; במהלך הספר היא מוצאת את הדרך להיפתח ולדבר על המעשה. בספר מתוארת הסיטואציה שבה מלינדה נאנסה. ווזלי סקרוגינז סבור שמדובר בתיאור פורנוגראפי.

סקרוגינז יוצא נגד הספר בטענה שמדובר בשיר הלל לקיום יחסי מין בתיכון – כשלמעשה ההפך הגמור הוא הנכון. בתיאורו את עלילת הספר, סקרוגינז מסלף, מעוות, וגם פשוט משקר. אם בעיניו נתפשים תיאורי האונס כפורנוגרפיים, אי אפשר שלא להיגעל מהטעם שלו במין. פשוט בא להקיא.

אז מה בעצם עומד מאחורי הוקעת הספר Speak? סקרוגינז מדבר בשם הערכים הנוצריים, ויוצא באופן כללי נגד חינוך מיני בבית הספר. הוא שייך לאותה קבוצה הסבורה שכל דיון במין ובמיניות בקרב תלמידי בית הספר שקול לעידוד הקטינים לקיים יחסי מין כאן ועכשיו. לסקרוגינז בכלל לא איכפת שהספר יוצא נגד הסתרת האונס ומעודד קורבנות אונס לחפש תמיכה נפשית ולא להאשים את עצמן; מרגע שאונס מוזכר בספר, בעיני סקרוגינז זאת קריאה לקיום יחסי מין.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם הורים טובים וחכמים וליבראליים עשרות מונים מסקרוגינז המגעיל נופלים לפעמים בפח הזה. רותה קופפר מבקרת בגיליון האחרון של "ספרים" ספר של ג'קלין ווילסון העוסק בהפרעות אכילה: אף שהיא מודה שזווית העיסוק יוצאת נגד הפרעות האכילה ושואפת לתת לקוראות הצעירות כלים להיאבק בנטיות כאלה, היא מגיעה למסקנה שעצם העיסוק בהפרעות אכילה הוא סיבה למנוע מבתה בת ה-12 לקרוא את הספר. זאת גישה של בת יענה – אם לא ניתן לילדים שלנו לקרוא על הבעיות הללו, הם לא יתקלו בהן. כאילו הספרים הם האשמים בחוליים חברתיים כגון אנורקסיה ואונס.

הגישה שלי היא הפוכה. אני רואה בספרים פוטנציאל לשמש כסוג של חיסון. אם החשיפה הראשונה של הילדות שלנו לבעיות כגון הפרעות אכילה ואונס על ידי מכר נעשית בצורה מבוקרת, באמצעות ספרים שנכתבו בתבונה וברגישות ושמספקים טיעונים בונים ומחזקים ומידע שימושי, הרי שהן תדענה לזהות את הבעיות הללו – ולהתרחק מהן – כשתיתקלנה בהן בעולם האמיתי. לא שאין ספרים מתועבים שגם אני הייתי מעדיפה להרחיק מהילדים שלי, אבל לא כל ספר שעוסק בנושא מתועב הוא מתועב בעצמו.

ועוד מילה על החרמת ספרים: כמעט תמיד מאחורי הטיעונים הגלויים נגד הספר (פורנוגרפיה, שפה לא הולמת) אפשר למצוא מניעים נסתרים, חזקים יותר (הומופוביה, פונדמטליזם דתי). כמעט תמיד התגובה העוינת של ההורים אינה באמת נגד התכנים הגלויים בספר, אלא נגד הערכים המשתקפים בו. החרמת ספרים היא אקט פוליטי. כביכול מטרתה לגונן על נפשותיהם הרכות של הילדים; למעשה מטרתה לשלוט בערכים שאליהם נחשפים הילדים, ולהגביל אותם. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם קוראים ידיעה על ספרים שהוחרמו, לא בפינה נידחת של מחוז נחשל כלשהו באמריקה הפרימיטיבית, אלא כאן בארץ חמדת אבות. ספרים שהוחרמו כביכול כי יש בהם תמונות לא הולמות, תיאורים לא צנועים, שפה גבוהה מדי, עלילות מדכאות מדי. שאלו את עצמכם, מה המניע האמיתי העומד מאחורי הקריאה להחרים ספר. 

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

20 תגובות על שבוע הספרים המוחרמים

  1. כשגרתי בארצות הברית הייתי עדה להחרמה בשידור חי, זה היה כל כך מרתק שכתבתי על זה פוסט – הילדים שרצו לקרוא http://wp.me/pSKif-gl7
    והלאה הצנזורה!

  2. Kipod הגיב:

    הכל טוב ויפה, אבל "הספרים מדכאים מדי" זאת סיבה נהדרת לשנות תוכנית לימודים.

  3. kenny הגיב:

    נדמה לי שהיום הייתה כותרת במעריב שמורים לספרות רוצים להפסיק ללמד את אנה קרנינה מכיוון שזה עלול לנטוע רעיונות עיוועים בראשם של תלמידי ישראל הרכים והמסכנים. או משהו דומה.

  4. zht202 הגיב:

    תודה על הפוסט המרתק. הקריאה המעוותת של "Speak" כמעודד קיום יחסי מין והמסע להחרמתו היא חלק מהיחס המעוות של אמריקאים רבים למין ולגוף האדם. חברה ישראלית סיפרה לי שהוזמן שוטר לחוף הים שבו היא ובנה בן השנה שהו, כי הבן התהלך עירום, והשוטר הזהיר אותה שחשיפת איברי מין בציבור אסורה. היא גם התבקשה לעזוב קניון בניו ג'רזי, כי העזה להיניק את בנה. להבדיל, הסיפור על "Speak" מזכיר גם את הגבלת גיל הצפייה בארצות-הברית בסרט "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי בשל צילומי הגופות העירומות ממחנות ההשמדה ומהגיטאות ובנימוק שמדובר בתכנים מיניים. כמו שכתבת, יותר משהנימוקים האלה מעידים על היצירות המוחרמות או המוגבלות, הן מעידים על הגישה המעוותת למיניות של המחרימים והאוסרים.

  5. טלי הגיב:

    מרתק וחשוב מאוד!

    יש ספרים/סופרים שאני נרתעת מהם מטעמי איכות ויש גם ספרים שמבחינת הנושאים/הסגנון קשים מדי לטעמי לילדים מסוימים או גילאים מסוימים, אבל החרמות ויציאה מאורגנת כזאת נגד ספרים מעלים באפי ניחוח לא נעים של ציד מכשפות.

    אכן, הרתיעה של חלק מהאנשים האלה מהספרים האלה מעידה עליהם ועל הלך המחשבה שלהם, הרבה יותר מאשר על הספרים.

    ועכשיו אני סקרנית לקרוא את speak

  6. gilibug הגיב:

    מרית – נשמע באמת מרתק. תראי איזה חינוך לדמוקרטיה קיבלו הילדים האלה: איך למדו שלכל אחד יש זכות להשמיע את קולו, איך למדו להיסמך על החוקה (נדמה לי שהתיקון הראשון הוא הרלוונטי, זה העוסק בחופש הדיבור). כל זה על סדרת "צמרמורת", שבערך הדבר היחיד שאפשר להגיד לזכותה היא שילדים נהנו לקרוא את הספרים ושעבור ילדים רבים הם שימשו מקפצה לקריאה. Speak הוא ספר הרבה יותר איכותי, והרבה יותר חשוב: ספר משפיע שפתח במקומות רבים את הדיון על אונס בין תלמידי תיכון. אפשר לעצום עין ולטעון שאין צורך לפתוח דיון על נושא כל כך שולי, אבל הסופרת טוענת בתוקף שעוד לא היה בית ספר אחד שבו ביקרה ובו לא ניגשו אליה בסוף המפגש תלמידות בוכיות לספר על חוויה אישית (לפעמים גם תלמידים).

    קיפוד: הסיבה אולי נהדרת, אבל בסוף לא יישאר להם מה ללמד. אני למדתי ספרות ברמה של חמש יחידות, ולא יכולה לחשוב על רומן אחד שלמדנו שלא היה דפרסיה מוחלטת (להבדיל ממחזות וסיפורים קצרים). למרבה הצער הדיכאון הפך למין סימן היכר של ספרות יפה "איכותית". נראה לך שילמדו את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה"? אפילו "העולם לפי גארפ" בטח נתפס כג'אנק. מה נשאר להם ללמד – רק "מילכוד 22", שוב, ושוב, ושוב…

    קני, הכתבה שראית היא אותה כתבה שאליה מתייחס קיפוד, שמקושרת כאן מהמילים "עלילות מדכאות מדי".

    צבי – האמריקאים באמת עברו גבולות של פרנויה, כך שנראה שהפחד מפני פדופיליה מזיק יותר מהפדופיליה עצמה. אמא שלי מספרת איך לאחרונה, במעלית בניו יורק, היא ניסתה לעזור לאם שהתקשתה לרכוס את התיק שלה תוך כדי שנשאה על ידיה פעוט מצווח. אמא שלי הושיטה ידיים והציעה להחזיק רגע בילד – האישה ירתה בה מבט מזועזע ועוד רגע היתה מתקשרת למשטרה. אבל גישות כאלה קיימות גם בארץ. תקליק למעלה על הקישור מהמילים "תמונות לא הולמות" ותראה איזה ציור נתפש בעיני משרד החינוך כמיני מדי. וגם אני אישית לא די צנועה כדי שתמונת פורטרט שלי תופיע בעיתון דתי שבו התראיינתי, תמונה שלפחות בעיני כדי להתחרמן ממנה צריך "יצר הרע מברזל" כמו שאומרים באידיש.

  7. תמר הגיב:

    ראיתי בעבר סרט ב"יס דוקו" שעסק בצנזורה האמריקאית בקולנוע, אני חושבת שקוראים לו בעברית "הסרט הלא מצונזר" ובלעז This Film Is Not Yet Rated (בימד"ב: http://www.imdb.com/title/tt0493459)

    זהו סרט מאוד מעניין בלי קשר. אני מעלה אותו כיוון שאחת הטענות בסרט מתייחסת קביעת הדירוג של סרט עם קטעים מיניים לעומת סרט עם קטעים אלימים, והמצב לעומת אירופה.
    מה שעולה מהסרט הוא שאם הסרט מכיל אלימות קשה, יריות, מכות ומה לא, אבל לא רואים דם, הסרט יכול להיות מדורג PG13, לעומת קטעי מין ועירום שמעלים את הדירוג לR ואפילו NC17.
    באירופה זה בדיוק הפוך. עירום ומיניות לא יעלו דרמתית את הדירוג, אלימות כן.

  8. טובה הגיב:

    מילים כדורבנות!
    אהבתי מה שכתבת. אפשר ללמוד מהנסיון שלך בגידול בנות?🙂

  9. גילי, זה היה באמת מרשים ומרגש. ובעניין האונס – רק כדי לחזק את מה שאת אומרת – בשנה ההיא בני למד בסנטה קרוז בבית ספר בשם Traveling School שנדד בארצות הברית ובעולם (לפי האידאל ההיפי שלנדוד זה ללמוד). בזמן הטיול בארצות הברית היתה להם סדנא שקשורה ליחסים עם ההורים (לא זוכרת את ההגדרה המדויקת) ובסופה כל תלמיד כתב מכתב אישי להוריו. הילדים המשיכו במסע וההורים זומנו לבית הספר לקבל את המכתבים בנוכחות שני פסיכולוגים. ורק שתביני, מדובר בבית ספר קטנטן של כמה עשרות תלמידים. אני קצת לגלגתי על הדרמה, ואז אמא אחת סיפרה לי שבשנה הקודמת שתי משפחות גילו שבתן נאנסה…

  10. כתבת מרתק, פשוט מרתק…

  11. עמרי שלום הגיב:

    כהורה שמסנן / "מחרים" ספרים לילדי, אני אכן מנסה להילחם בערכים המשתקפים בהם וזהו אקט פוליטי גלוי. אין בכך כל רע (מה שלא בהכרח אומר שזה יעיל) . למשל, אני לא רואה שום תהליך חיסוני מקריאת ספרי מנהרת הזמן של גלילה רון פדר שמנרמלים את הכיבוש וההפליה בארץ, ואני בהחלט יכול לראות בכך נזק כשזה מצטרף למסרים שמועברים בפטישים לילדי בבית הספר.

    הבעיה אינה בכך שלמחרימים יש ערכים ושהם מנסים לקדמם, אלא איזה ערכים יש להם. כל ההורים מנסים (ומצליחים עד גבול מסוים) לסנן את העולם לילדיהם ולסמן להם מה טוב ומה רע, ועם מה צריך להתמודד בגיל מסוים ועם מה עדיף להתמודד בגיל אחר. זה נכון לספרים כמו לחדשות בטלביזיה או למה ההורים עושים בלילה כשיש להם מזל וכוח.

  12. gilibug הגיב:

    עמרי, הדברים שאתה אומר הם מצד אחד ברורים ולגמרי מתיישבים עם מה שניסיתי להעביר בפוסט. מצד שני, אתה עושה סלט די מכוער ממה שכתבתי. ברור שהורים מנסים לסמן לילדים מה טוב ומה רע, וזו חובתם. אבל הורים צריכים להיות מודעים לתוכן האמיתי של הספר, ולא למה שנציג כלשהו מטעם מי יודע מה טוען שהוא תוכן הספר. לא כל חווית קריאה היא חיובית ואני לא יוצאת להגנתם של כל הספרים באשר הם, אלא מתריעה שההורים צריכים גם לדעת על מה הם מוחים כשהם מוחים. ה"תהליך החיסוני" שאליו אני מתייחסת לא בהכרח קיים בכל ספר ובטח שלא דווקא לפי הערכים שאתה מבקש להעביר לילדיך, אבל אני בהחלט מאמינה שקריאתם של ספרים *מסויימים*, שכפי שציינתי, נכתבו *בתבונה וברגישות*, יכולות להכין ילדים לקראת סיטואציות מסויימות שהם עלולים להיתקל בהן בחיים. וכן, יש גם ספרים שמעוררים ילדים לחשוב על סוגיות של אפלייה ושל כיבוש, ונכון, סדרת מנהרת הזמן אינה כזאת. (יומנה של אנה פרנק יכול להיות מתאים יותר, או ספר כמו "כיצד אני חיה עכשיו" מאת מג רוסוף, או The Ask and the Answer של פטריק נס שעוד לא תורגם בעברית, אבל בדרך)

  13. רונית רוקאס הגיב:

    בעיני, התערובת הזאת של "Speak" והספר של וילסון מעט בעייתית. הספר של אנדרסון מטפל באונס בצורה נדירה, בוודאי בספרות נוער. הספר של ג'קלין וילסון, לעומת זאת, פשוט לא מוצלח, מסוג הספרים שאינם ממש ספרות, ואפילו הטיפול באנורקסיה לא יעזור לו.

  14. gilibug הגיב:

    רונית – קיבלתי. ג'קלין ווילסון כותבת ספרים בקצב מסחרי, שניים שלושה בשנה – לא כולם מוצלחים, אם כי אחדים מהם בעיני מוצלחים מאוד. הדוגמה הזאת פשוט היתה לי זמינה. ובטח שלא היתה לי כוונה לקבץ בקבוצה אחת את סקרוגינז הזה עם רותה קופפר, אחת מאותן נפשות נדירות בארץ שכותבת בקביעות ובטעם על ספרי ילדים ונוער ועושה הרבה לקדם את התחום הזה. "בנות תחת לחץ" הוא ספר בעיה די סטנדרטי ודי שבלוני, בעוד Speak ספר שמתבלט ונצרב בזיכרון. מי שמוותר על "בנות תחת לחץ" לא מפסיד כמעט כלום, לוותר על Speak זה עניין אחר לגמרי. ניסיתי להדגים איזה עיקרון, אבל אני לא טוענת שהספרים שקולים בחשיבותם או באיכותם.

  15. gilibug הגיב:

    ובמחשבה נוספת, לאור התגובות של עמרי ושל רונית, אולי לא הבחנתי די בין *סינון* לבין *החרמה*. רשאי הורה לבחור שספר מסויים אינו מתאים לילד שלו – יותר מרשאי, לדעתי חלק מחינוך נכון הוא לדעת מה הילדים שלנו קוראים, ולנתב אותם לעבר יצירות חיוביות יותר והרחק מיצירות פסולות בעינינו. כשקמה זעקה להוריד ספר מהמדף כדי שאף ילד לא יוכל לקרוא אותו – זה כבר עניין אחר. ויש גם המון שלבים בדרך, כגון להגביל ספר למדפים מסויימים, להוציא אותו רק מספריות בית ספר, להוציא אותו מתכנית לימודים ספציפית, לבחור שלא לתת אותו במתנה. הרבה צעדים לגיטימיים יש להתנגד לספרים פסולים, וגם אני התנגדתי ועודני מתנגדת לספרים מסוימים. הסיפור עם Speak מעורר כל כך הרבה רעש, כי כאן מדובר לא סתם בפגיעה בשמו הטוב של הספר הספציפי, אלא ברמיזה לגישה המתבקשת כלפי נפגעות אונס.

  16. רונית רוקאס הגיב:

    חרמות ודאי שלא, בטח לא מהסוג האמריקאי החשוך. לגבי הניסיון שלנו, כהורים, לכוון אותם: בעיני, אין טעם לאסור ספרות גרועה, אלא אם כן הם ממש לא בגיל המתאים לספר (כמו "משחקי הרעב" שביקשתי מהבת שלי לדחות קצת את קריאתו, היא בת 11).
    אני זוכרת שלפני כמה שנים בתי ביקשה את ספרי "להיות שונה", "להיות מקובלת" של גלילה רון פדר, ואני קניתי שניים-שלושה כאלה, לפי משקל. עד עכשיו לא נעים להיזכר בזה. אבל נו, רוצים זבל, שיקראו, אבל שלא יחשבו שאני אפסיק לומר להם שמה שהם קוראים מונע על ידי עלילה, ועלילה בלבד, וספרות יודעת להציע הרבה יותר מזה.

  17. גלית הגיב:

    בעניין היצירות המדכאות – יש משהו בדבריהן של המורות.
    הבת שלי בתיכון, בשנה שעברה הם למדו סיפורים שעוסקים בשכול, באובדן ובחיפוש משמעות, הספר המרכזי היה "להיות שם" של יז'י קושינסקי, פרט לזה גם הראו להם קטעים מהסרט פסיכו, כולל הקטע המפורסם ביותר והמצמרר ביותר.
    השנה הספר המרכזי הוא "הדבר" של אלבר קאמי וזה אחרי שהמורה אמרה להם לקרוא את "אם יש גן עדן" המזעזע לטעמי והתחרטה.
    במגמה הם לומדים את "התפוז המכני".

    לא יודעת למה דווקא אלה נחשבים לקלאסיקות יותר שוות מאחרים אבל אין ספק שמדוברים בספרים קשים לעיכול אחד אחרי השני שלא ממש גורמים לתלמידים לאהוב ספרות אלא להפך, להסתייג ממנה כיוון ש"זה מקצוע שטוחן כל הזמן רק על דברים דכאוניים"
    יש גם קלאסיקות אופטימיות, מה רע למשל בקריאה של שייקספיר , אפילו רומיאו ויוליה עם הסוף הטרגי הוא לא כל כך דכאוני כמו התפוז המכני ובוודאי שלא מזעזע ברמת האלימות שבו.
    אפשר אפילו רחמנא לצלן להכניס ספרים שעד היום לא נחשבו לקלאסיקות רק בגלל שהם בז'אנר שפחות פופלארי בקרב מורות לספרות,
    טולקין למשל ,שאת ספריו אפשר לפרש ולנתח באלף צורות, או אסימוב שכתב סיפורים קצרים מדהימים.
    צריך לצאת קצת מהקבעון שרק רומאנים דכאונים של סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20 או ספרי מלחמה ישראליים הם ספרות קלאסית.

  18. מסטר יודה הגיב:

    אני מחזיק באותה דעה כמוך ועוד דוגמא תמיד שומעים שהתרבות משחקי המחשב / וידאו אשמים באלימות הנוער או מגוון פשעים אחרים ושוכחים שגם בשנות השלושים וה40 היתה מלחמה והיו אונסים ואלימות רק כי יכלו לנצל את הנשים הכבושות ולא להעניש על כך מפחד על עצם קיומם כי היה להם נשק ביד ואצבע קלה על ההדק….

  19. גלי; הגיב:

    פוסט נהדר וחשוב. (גם אני סקרנית לקרוא את Speak עכשיו. הוא לא תורגם, נכון?)

    הידיעה על ספר ההיסטוריה שלא יצא לאור ממש נוראה בעיני. כלומר, כן, גם אחי הצעיר לומד בכתה טי"ת כעת ואני מניחה שהביטויים ה"פסולים" זרים לו, אבל הוא יודע לשאול שאלות. גם חבריו יודעים. ספרי לימוד שנפסלים בגלל משלב גבוה מדי לא רק מחנכים לבינוניות, הם גם מקבעים מעין למידה אטומה ופאסיבית, וזה עצוב לי.

    הגישה החינוכית שלך נראית לי מאד נכונה, לעומת גישה שלפיה אם הורים ימנעו מילדיהם היכרות עם נושא מסוים, הילדים פשוט לא ידעו שהוא קיים. ז"א, הילדה בת ה-12 נחשפת למספיק פרסומות שקשורות לדימוי העצמי שלה בכלל ולדימוי הגוף שלה בפרט, גם מבלי לדעת שיש דבר כזה "הפרעות אכילה" (ויכול להיות שחלק מהחברות שלה אפילו עושות דיאטה). ובעיני, הורים גם צריכים להיגמל מתפיסת העולם לפיה ילדיהם לא נחשפים לכלום בלי התיווך שלהם, אבל בלי קשר לקרוא את הספרים שילדיהם קוראים ולצפות בדגימות מהסדרות שילדיהם צופים בהן וכו', כדי להיות מודעים, כדי להיות זמינים לשיחות אם תתעוררנה, כדי לתמוך את הילדים שלהם באופן כללי.
    …אבל יכול להיות שכל הדיעות הללו משתנות כשיש לך ילדים משלך, ואתה נעשה חרד נוכח הרצון לגונן עליהם מכל-צרה-שלא-תבוא.

  20. אין לי בעיה שגם כאן יהיה שבוע ספר כזה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s