טיקי-טיקי-טמבו

פוסט #11 ואחרון לשבוע הספר!!

טיקי-טיקי-טֶמבּוֹ, נוֹ-סָה-רֶמבּוֹ, צָ'ארי-בָּארי-רוּץ', פּיפּ-פֶּרי-פֶּמבּוֹ. יש דברים שלא שוכחים אף פעם. ואפילו שאני כותבת פה על ספר בלי שהספר מונח מול עיניי, והפכתי את מדף הספרים בלי למצוא אותו, וזה מעצבן נורא – אני לא צריכה להביט בספר כדי להיזכר בשם. כי מה שלומדים בעמל רב בגיל חמש, וחוזרים עליו כל כך הרבה פעמים לאורך השנים, כבר הופך חלק מהעולם הפנימי. ככה אני עם הספר הזה.

לפני שנה וחצי בערך, טיילתי לי ביריד ספרי הילדים בבולוניה עם יהודה אטלס ופיטפטנו על ספרים. (ושלא תחשבו שאני לא משוויצה. אני משוויצה ועוד איך. יהודה אטלס!) הוצאת קלאסי-קלטת קיבלה החלטה אמיצה ושכרה את יהודה אטלס שתבחר בשבילה ספרי ילדים איכותיים שמסיבה כלשהי לא תורגמו לעברית. התוצאה, סדרת "ספרים שאהבתי", היא אחד הדברים הנהדרים שקרו באותה שנה למדף ספרי הילדים בעברית. הלוגו של יהודה אטלס שקול לתו-תקן של איכות, והספרים שהוא בחר הם ממש אחד אחד. בכל אופן, פיטפטתי עם יהודה על הסדרה, הוא סיפר לי על ספרים שלא הכרתי, וקצת על המאמצים שלו למצוא חומר ביוגרפי על כל המחברים, ואז אמרתי לי – יהודה, יש ספר שאהבתי בתור ילדה, שמתאים לך בול לסדרה. אתה חייב לחפש אותו. אמרתי לו את שם הספר ויהודה כמעט נפל מרוב הפתעה. מתברר שגם הוא הכיר את הספר, ובחר אותו לסדרה, והספר כבר תורגם והיה בשלבים מתקדמים של הפקה.

וזהו הספר: טיקי טיקי טמבו, מאת ארלן מוסל, עם איורים של בלייר לנט. ספר שיצא לאור באנגלית בשנת 1968, ובעברית בשנה האחרונה בתרגומו של יהודה אטלס. אני קראתי אותו בראשית שנות השמונים. מסופר בו על שני אחים, אחד עם שם ארוך ואחד עם שם קצר. כשזה עם השם הקצר נופל לתוך הבאר, אחיו בעל השם הארוך רץ להזעיק עזרה והוא ניצל בקלות. אך כשזה עם השם הארוך נופל לבאר, אחיו עם השם הקצר נאלץ לחזור על השם הארוך שוב ושוב, התהליך מתמשך ומייגע את כולם, והסוף כמעט רע – כמעט. מוסר ההשכל – עדיף לא להפריז באורכם של שמות. מעשייה מצחיקה וקצת מטופשת שמוכרת לי גם בגרסאות צ'יזבט שמספרים בעל פה, עם כל מיני וריאציות מקומיות שונות על שמו הארוך של הגיבור.

בימינו קשה להשיג באנגלית את הספר "טיקי טיקי טמבו", שיצא מהאופנה בגלל תהליכים שונים של תקינות פוליטית. ולא שמדובר בספר שיש בו על פניו גזענות בוטה. הבעייה היא שהסיפור כביכול מתרחש בסין, אלא שהוא בכלל לא סיני, והשמות לא סיניים ולא נשמעים סיניים, והציורים הם לא ממש סיניים… ארלן מוסל לא בדתה את הסיפור מדימיונה, אלא סיפרה מחדש סיפור עממי שהכירה, שהוא כנראה גלגול של אגדה יפנית דווקא, על הגיבור ששמו (אנא סילחו לי אם התעתיק לא מדוייק): ג'וּגֶמוּ-ג'וּגֶמוּ, גוֹקוּנוֹסוּריקירֶה, קַאיגָ'ריסוּאִיגיוֹ-נוֹ סוּאִיגיוֹמַטסוּ, אוּנרַיימַטְסוּ פוּרַיימַטְסוּ, קוּנֶרוּטוֹקוֹרוֹני-סוּמוֹטוֹקוֹרוֹ, יָבּוּרָקוֹג'ינוֹ-בּוּרָקוֹג'י, פַּייפּוֹפַּייפּוֹ-פַּייפּוֹנוֹשוּרינגַן, שוּרינגָאנוֹ-גוּרינדַאי, גוּרינדַיינוֹ-פּוֹנפּוֹקוֹפּינוֹ-פּוֹנפּוֹקוֹנָאנוֹ, צ'וֹקיוּמֶיינוֹ-צ'וֹסוּקֶה. יחסית אליו, הרי ששמו של טיקי-טיקי-טֶמבּוֹ, נוֹ-סָה-רֶמבּוֹ, צָ'ארי-בָּארי-רוּץ', פּיפּ-פֶּרי-פֶּמבּוֹ קצרצר ממש.

עכשיו תגידו, מה זה משנה אם הסיפור הוא סיני או יפני? אוהו – זאת בדיוק הנקודה. לסינים וליפנים זה משנה מאוד. גם אם הסיפור עצמו אינו גזעני, עצם הגישה הרואה בסין מין מקום אקזוטי כזה שבו חיים אנשים מצחיקים עם שמות משונים שלא אומרים לנו שום דבר ובעצם אנחנו לא מבחינים ביניהם לבין כל מיני מלוכסני עיניים אחרים, היא גישה די מעליבה. הספר הוא תוצר של עידן שזילזל בייחוד התרבותי של אותן קבוצות אתניות, ובתקופה רגישה יותר וקפדנית יותר הוא נחשב גס ובוטה.

דבר דומה קרה לספר "הסיפור על הכּוּשי סַמבּוֹ" (מאת הלן באנרמן, 1899) שהיום נחשב כמעט סמל לספרים שאינם תקינים פוליטית. ומה כל כך נורא בסיפור על הכושי סמבו? בעיקר הגישה המזלזלת כלפי קבוצות אתניות שנתפסות כ"אחר". הסיפור בכלל אמור להיות הודי במקורו – הלן באנרמן חיה בהודו וסיפרה לפי סיפור הודי שהכירה, בסיפור מופיעים טיגריסים וטיגריסים יש רק באסיה – אבל בציורים רואים ילד שחור עם שיער מסולסל. הודי, כושי, מה זה משנה – העיקר שהם לא לבנים. "כושי סמבו" הפך במרוצת השנים לכינוי מזלזל לילדים קטנים שחורי עור, והספר, שהוא במקור סיפור הודי תמים ושטותי למדי, הוא כיום מוקצה מחמת מיאוס.

ככה אנחנו זורקים את התינוק עם מי האמבט. בשם התקינות הפוליטית והרגישות התרבותית, אנחנו מאבדים יצירות שיש להם גם צדדים חיוביים. אילו רק היתה ארלן מוסל בוחרת למקם את הסיפור שלה בארץ בדיונית, שמזכירה אמנם ארצות מוכרות אך אינה מתיימרת לייצג נאמנה תרבות זרה כלשהי – לא היתה עולה הבעיה הזאת עם הספר.

אני בעד הספר הזה, שהוא חמוד, משעשע וקליט. אהבתי אותו בתור ילדה, ושמחתי מאוד שאני יכולה להעניק אותו גם לילדים שלי. עם זאת, שוחחתי עם הילדים על כך שזהו אינו ייצוג מציאותי של סין ושזה לא "באמת" סיפור סיני. גם מרק הוון-טון והאגרולים שאנחנו מזמינים לפעמים ממסעדות בארץ, אינם דומים במיוחד לאוכל הסיני האותנטי שהם כביכול מייצגים – ובכל זאת הם טעימים מאוד.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על טיקי-טיקי-טמבו

  1. הדס הגיב:

    עוד ספר שנעלם בגלל הPC- הוא עליקמא. בעני ספר מקסים ויפיפה, שכמעט ונשכח.

  2. אביבה הגיב:

    מותק של ספר. אז לא נאמן להבדלים בין סין ליפן. או.קיי.
    נעם "שתה" אותו, לדעתי בגלל שיש שם ערבות הדדית בין האחים, למרות שלכאורה אחד מהם מקופח.
    וגם הציורים מרהיבים.

  3. הלה הגיב:

    התקינות הפוליטית היא אכן יופי של נושא לסיום הסדרה, זה נושא שאני חושבת עליו לא מעט, גם כשאני מספרת ספרים נהדרים ומגלה כמה הם אינם מצייתים ל"כללים" וגם כשאני נתקלת בספרים איומים שנראים כאילו כל מטרתם לחנך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s