פרק ראשון מתוך "הפירמידה האדומה"

לכבוד שבוע הספר, אני מתכבדת לפרסם פה את הפרק הראשון בספר החדש של ריק ריירדן – כן כן, אותו ריירדן שכתב את ספרי "פרסי ג'קסון" – שיצא ממש עכשיו בהוצאת גרף.

מתוך: הפירמידה האדומה, מאת ריק ריירדן, תרגמה לעברית יעל אכמון, כל הזכויות שמורות להוצאת גרף 2010.

קוראים לי קַרְטֶר קֶיין. אני בן ארבע-עשרה וחי על מזוודות.

אתם חושבים שאני צוחק? מאז שהייתי בן שמונה, אבא שלי ואני הסתובבנו בכל העולם. נולדתי בלוס אנג'לס, אבל אבא שלי ארכיאולוג והעבודה שלו מחייבת אותו להגיע לכל מיני מקומות בעולם. בדרך כלל אנחנו טסים למצרים, כי זה תחום ההתמחות שלו. אם תיכנסו לחנות ספרים ותחפשו ספר על מצרים, יש סיכוי לא רע שהספר שתמצאו נכתב על ידי ד"ר ג'וּליוס קֶיין. רוצים לדעת איך המצרים שלפו את המוח מהמומיות שלהם, או איך הם בנו את הפירמידות, או מה הקללה שהוטלה על הקבר של המלך תות ענח' אמון? תשאלו את אבא שלי. כמובן, היו לאבא שלי סיבות נוספות לעבור כל הזמן ממקום למקום, אבל בזמנו לא הייתי מודע לסודות שלו.

לא למדתי בבית-ספר. אבא לימד אותי בבית, אם אפשר לקרוא לזה "לימוד בבית" כשאין לך בית. בגדול הוא לימד אותי כל מה שנראה לו חשוב, אז למדתי המון על מצרים ועל סטטיסטיקות כדורסל ועל המוזיקאים שאבא אוהב. יצא לי גם לקרוא בלי סוף ספרים – פחות או יותר כל דבר שהצלחתי להניח עליו יד, מספרי ההיסטוריה של אבא ועד ספרי פנטזיה – כי יצא לי להעביר הרבה זמן בבתי מלון ובנמלי תעופה ובאתרים ארכיאולוגיים בארצות זרות, מקומות שלא הכרתי בהם אף אחד. אבא תמיד היה אומר לי לעזוב כבר את הספר ולשחק קצת כדורסל, אבל ניסיתם פעם לארגן משחק כדורסל ספונטני באַסוּאַן שבמצרים? תאמינו לי, זה לא קל.

על כל פנים, מגיל צעיר אבא לימד אותי להגביל את הרכוש לי למה שאפשר לארוז במזוודה אחת קטנה שמתאימה לתאי המטען במטוס. גם הוא ארז את החפצים שלו בצורה כזאת, ובנוסף היה לו תיק עבודה עם כל כלי הארכיאולוגיה שלו. כלל מספר אחת: אסור היה לי להציץ בתיק העבודה שלו. לא הפרתי את הכלל הזה אף פעם, עד היום של הפיצוץ.

@

זה קרה בערב חג המולד, כשהגענו ללונדון ליום ביקור אצל אחותי סֵיידי.

אתם מבינים, לאבא שלי מותר לבלות איתה בסך הכול יומיים בשנה – יום אחד בחורף ויום אחד בקיץ – כי סבא וסבתא שלנו שונאים אותו. אחרי שאמא שלנו מתה, ההורים שלה (סבא וסבתא שלנו) ניהלו מלחמה גדולה נגד אבא בבית המשפט. אחרי שישה עורכי דין, שני קרבות אגרופים ותקיפה כמעט-קטלנית במצקת (אל תשאלו), בית המשפט פסק שסיידי תגור איתם בלונדון. היא צעירה ממני בשנתיים ובזמנו היתה רק בת שש, והם לא היו מסוגלים לגדל את שנינו – או לפחות זה היה התירוץ שלהם לא לקחת גם אותי. אז סיידי גדלה באנגליה ואני הסתובבתי בעולם עם אבא. יצא לנו לפגוש את סיידי רק פעמיים בשנה, וממש לא היתה לי בעיה עם זה.

(סיידי, תסתמי. כן – אני כבר מגיע לחלק הזה).

אז על כל פנים, אחרי כמה עיכובים בדרך אבא ואני הגענו לנמל התעופה הית'רוֹ שבלונדון. נחתנו אחר-הצהריים ביום קר וגשום. במהלך כל הנסיעה העירה במונית אבא נראה לחוץ.

אבא שלי הוא בחור גדול. הוא לא נלחץ בקלות. יש לו עור בּרוֹנזָה כהה כמו שלי, עיניים חומות חודרות, ראש קירח וזקנקן, ובאופן כללי הוא נראה כמו מדען מרושע עם שרירים. באותו יום הוא היה לבוש במעיל החורף שלו שעשוי מקשמיר ובחליפה החומה היפה, זאת שהוא לובש כשהוא מרצה בפני קהל. הוא תמיד קצת מתוח לפני הפגישות עם סיידי, אבל הפעם היה כאן משהו אחר. הוא לא הפסיק להעיף מבטים לאחור כאילו מישהו עוקב אחרינו.

"אבא?" אמרתי כשירדנו מכביש איי-40. "קרה משהו?"

"הם לא בסביבה," הוא מלמל לעצמו. ואז כנראה קלט שאמר את זה בקול, כי הוא הביט בי בהפתעה. "לא, קַרְטֶר. הכול בסדר."

וזה הדאיג אותי כי: א) אבא שלי שקרן ממש גרוע, ו-ב) הוא לפת את תיק העבודה שלו בכוח. בדרך כלל זה סימן שאנחנו בסכנה. כמו בפעם ההיא כשאנשים חמושים הסתערו על בית המלון שלנו בקהיר. שמעתי יריות בכניסה למלון ורצתי לבדוק אם אבא בסדר, וכשהגעתי לשם מצאתי אותו סוגר בשלווה את תיק העבודה שלו, ושלושה אנשים עם רובים היו תלויים הפוכים וחסרי הכרה מהנברשת שמעליו. הגלבּיוֹת שלהם גלשו מעבר לראש וראו להם את תחתוני הבוקסר. אבא טען שהוא לא ראה כלום, ובסופו של דבר המשטרה פסקה שמדובר כנראה בתקלה משונה בנברשת. בפעם אחרת נקלענו איכשהו למהומת רחוב בפריז. אבא מצא את המכונית שחנתה הכי קרוב, דחף אותי למושב האחורי ואמר לי להתכופף ולא לקום. נשכבתי על הרצפה ועצמתי עיניים בכוח. שמעתי את אבא מחטט בתיק שלו במושב הנהג וממלמל משהו לעצמו, בזמן שהאספסוף השתולל וצעק והחריב דברים בחוץ. אחרי כמה דקות הוא אמר לי שאני יכול לקום. כל שאר המכוניות ברחוב היו הפוכות והועלו באש. רק המכונית שלנו עברה שטיפה ופוליש, ומישהו תחב מתחת למגבים כמה שטרות של עשרים יורו.

על כל פנים, עם השנים למדתי לכבד את התיק. הוא היה הקמע שלנו למזל טוב. אבל כשאבא נצמד אליו, משמעות הדבר שאנחנו זקוקים למזל הטוב הזה.

עברנו את מרכז העיר והמשכנו מזרחה. חלפנו על פני שערי הזהב של ארמון בָּקינְגְהָם ועמוד האבן הגדול של כיכר טְרָפַלְגַר. לונדון היא מקום די מגניב, אבל אחרי שנוסעים לכל כך הרבה מקומות בעולם, הערים מתחילות להתערבב בראש. ילדים שאני פוגש אומרים לי לפעמים: "וואו, איזה מזל יש לך. איזה כיף לטייל ככה בעולם." אבל אין לנו זמן לבקר באתרי התיירות וגם לא מספיק כסף בשביל לנסוע בסטייל. יצא לנו לגור במקומות די עלובים, ורק לעתים נדירות אנחנו נשארים יותר מכמה ימים במקום אחד. רוב הזמן ההרגשה היא שאנחנו אסירים נמלטים ולא תיירים.

בסך הכול העבודה של אבא שלי לא נשמעת מסוכנת במיוחד. הוא מרצה על נושאים כגון "האם קסם מצרי עלול לסכן את חייכם?" או "עונשים פופולריים בעולם המתים המצרי" ודברים כאלה, שאת רוב האנשים לא מעניינים. אבל הוא תמיד מסתכל מאחוריו, תמיד בודק את החדר שלנו במלון לפני שהוא נותן לי להיכנס. הוא מסוגל לרוץ לתוך מוזיאון כדי להציץ במוצגים, לשרבט לעצמו כמה הערות ולצאת במהירות כאילו הוא חושש שיתעדו אותו במצלמות האבטחה. אני לא מתלונן. אבא שלי הוא שותף מגניב לנסיעות, אבל החיים שלנו לא בדיוק נינוחים.

סבא וסבתא שלי, בני הזוג פַאוּסט, גרו בבניין מגורים באזור קָנֶרי ווֹרְף בלונדון, ממש על גדות נהר התֶמזָה. כשירדנו מהמונית, אבא ביקש מהנהג שיחכה.

בקושי חצינו את המדרכה, ופתאום אבא קפא. הוא הסתובב והסתכל לאחור.

"מה?" שאלתי אותו.

ואז ראיתי את האיש במעיל הגשם. הוא עמד מהעבר האחר של הכביש שעון על עץ גבוה ומת. הוא היה גבר גדול מאוד, עם עור בצבע קפה קלוי. המעיל וחליפת הפסים השחורה שלבש נראו יקרים. הוא חבש מגבעת שחורה על שערו הארוך שנקלע לצמות, והיו לו משקפיים עגולים כהים כאילו היה עיוור. הוא הזכיר לי נגן ג'אז, כמו הנגנים האלה שאבא גורר אותי תמיד להופעות שלהם. העיניים שלו היו מוסתרות, אבל היתה לי הרגשה שהוא עוקב אחרינו. הוא לא נראה שמח.

" קרטר," אמר אבא, "תיכנס אתה."

"אבל –"

"תקרא לאחותך. ניפגש במונית."

הוא חצה בכבדות את הרחוב לעבר האיש במעיל, ולי נותרו שתי ברירות: לעקוב אחריו כדי לראות מה קורה כאן, או לעשות מה שאמר לי.

בחרתי באפשרות הקצת פחות מסוכנת. הלכתי לקרוא לאחותי.

@

לפני שהספקתי לדפוק, סיידי פתחה את הדלת.

"איחרתם, כמו תמיד," היא אמרה.

היא החזיקה את החתולה שלה מָאפִין, שאבא נתן לה שש שנים קודם לכן כ"מתנת פרידה". לא נראה שמאפין התבגרה או גדלה במהלך השנים הללו. היתה לה פרווה צמרירית בצבעי צהוב ושחור כמו נמרה מיניאטורית, ואוזניים מחודדות שהיו גבוהות יחסית לראש שלה. על הקולר שלה היה תליון מצרי עשוי כסף. השם מאפין ממש לא התאים לה, אבל סיידי היתה קטנה כשקראה לה ככה אז אני מניח שאפשר לסלוח לה בקטע הזה.

גם סיידי כמעט לא השתנתה מאז הקיץ הקודם.

(בזמן שאני מקליט את זה היא עומדת לידי ונועצת בי מבטים, אז אני מניח שכדאי שאזהר בלשוני כשאני מתאר אותה.)

לא הייתם מנחשים שהיא אחותי. קודם כול, אחרי כל כך הרבה שנים באנגליה יש לה מבטא בריטי. ושנית, היא דומה לאמא שלנו שהיתה לבנה, ונראית לבנה בעצמה. יש לה שיער חלק בצבע קרמל, לא בדיוק בלונדיני אבל גם לא חום, ובדרך כלל היא עושה בו גוונים. ביום ההוא היו לה פסים אדומים בצד שמאל של הראש. העיניים שלה כחולות. אני רציני. עיניים כחולות, כמו של אמא שלנו. היא בסך הכול בת שתים-עשרה אבל כבר בגובה שלי, וזה ממש מעצבן. היא לעסה מסטיק כהרגלה, ולקראת בילוי היום עם אבא היא התלבשה במכנסי ג'ינס משופשפים, מעיל עור ומגפיים צבאיים כבדים, כאילו היא בדרך למופע רוק ומתכוונת לרמוס שם כמה אנשים. על הצוואר שלה היו תלויות אוזניות למקרה שנשעמם אותה.

(טוב, היא לא החטיפה לי, אז כנראה תיארתי אותה בסדר.)

"הטיסה שלנו התעכבה," אמרתי לה.

היא פוצצה בלון מסטיק, ליטפה את הראש של מאפין וזרקה את החתולה פנימה. "סבתא, אני יוצאת!"

ממקום כלשהו בתוך הבית סבתא פאוסט מלמלה משהו שלא הצלחתי לשמוע, מן הסתם: "אל תזמיני אותם להיכנס!"

סיידי סגרה את הדלת והביטה בי מלמעלה עד למטה כאילו אני עכבר מת שהחתולה שלה שמטה לרגליה – מתנה לא בדיוק רצויה. "אז אתה שוב כאן."

"כן," אישרתי.

"טוב נו," היא רטנה. "בוא נעשה את זה כבר."

זה היה מאוד אופייני לה. לא "היי, מה עבר עליך בחצי שנה האחרונה," או "איך אני שמחה לראות אותך!" או משהו כזה. אבל מבחינתי זה היה בסדר גמור. כשנפגשים רק פעמיים בשנה, מרגישים כמו דודנים רחוקים ולא כמו אחים. לא היה לנו דבר במשותף מלבד ההורים שלנו.

ירדנו במדרגות בצעדים כבדים. הייתי שקוע במחשבות על הריח שלה, שהיה כמו שילוב בין ריח של בית של זקנים לריח מסטיק, כך שכשהיא עצרה פתאום כמעט התנגשתי בה.

"מי זה?" היא שאלה.

כמעט שכחתי מהאיש במעיל הגשם. הוא ואבא עמדו בצד הרחוק של הכביש, ליד העץ הגדול, ונראה שהם מנהלים ויכוח רציני. הגב של אבא היה מופנה אלינו כך שלא יכולתי לראות את הפנים שלו, אבל הוא נופף בידיים כמו שהוא תמיד עושה כשהוא מתרגז. הטיפוס שמולו החמיץ פנים ונד בראשו.

"לא יודע," אמרתי. "הוא היה כאן כשיצאנו מהמונית."

"הוא נראה לי מוכר." המצח של סיידי התקמט כאילו היא מנסה להיזכר. "טוב, בוא."

"אבא רוצה שנחכה במונית," אמרתי, אבל ידעתי שאין טעם. סיידי כבר יצאה לדרך.

במקום לחצות ישר את הרחוב, היא רצה לאורך המדרכה למרחק חצי גוש בניינים בערך, ממכונית חונה למכונית חונה, ואז חצתה את הכביש והשתופפה מאחורי חומת אבן נמוכה. היא התחילה להתגנב לעבר אבא שלנו. לא היו לי הרבה ברירות אז עשיתי כמוה, אבל האמת שהרגשתי אידיוט.

"שש שנים באנגליה," רטנתי לעצמי, "ונדמה לה שהיא ג'יימס בונד."

סיידי נופפה בידה בביטול בלי להביט בי והמשיכה להתגנב קדימה.

כמה צעדים נוספים והגענו ממש עד מאחורי העץ הגבוה והמת. שמעתי את אבא אומר מעברו האחר: "– מוכרח, איימוס. אתה יודע שזה הדבר הנכון לעשות."

"לא," אמר האיש ששמו היה כנראה איימוס. היה לו קול עמוק ושלֵו – ועיקש מאוד. "אם אני לא אעצור אותך, ג'וליוס, הם יעשו זאת. הפֶּר עַנְח' עוקבים אחריך."

סיידי פנתה לעברי וביטאה ללא קול: "פר מה?"

הנדתי בראשי. הייתי מבולבל בדיוק כמוה. "בואי נסתלק," לחשתי לה בעצבנות, כי היתה לי הרגשה שכל רגע עלולים להבחין בנו ואז נסתבך בצרות צרורות. סיידי התעלמה ממני, כמובן.

"הם לא יודעים מה אני מתכנן לעשות," אמר אבא. "עד שהם יבינו…"

"והילדים?" שאל איימוס. השיער סמר לי על העורף. "מה עם הילדים?"

"דאגתי להגן עליהם," אמר אבא. "וחוץ מזה, אם לא אעשה את זה, כולנו נהיה בסכנה. אז תעזוב אותי בשקט."

"אני לא יכול, ג'וליוס."

"אתה מעדיף דו-קרב?" שאל אבא בשיא הרצינות. "מעולם לא הצלחת להביס אותי, איימוס."

לא ראיתי את אבא נוהג באלימות מאז תקרית המצקת המפורסמת, ולא היה לי שום חשק לראות משהו כזה שוב, אבל נראה היה ששני הגברים עומדים להתכתש.

לפני שהספקתי להגיב, סיידי התרוממה וצעקה: "אבא!"

הוא נראה מופתע כשהיא הסתערה עליו בחיבוק, אבל האיש שאיתו, איימוס, היה מופתע כפליים. הוא נסוג לאחור בחיפזון ומעד על המעיל של עצמו.

הוא הסיר את משקפי השמש, והיתה לי הרגשה שסיידי צודקת. הוא באמת נראה מוכר – כמו זיכרון עמום מהעבר הרחוק.

"אני… אני חייב ללכת," הוא מלמל. הוא יישר את המגבעת שלו והתרחק בצעדים כבדים.

אבא שלנו צפה בו כשהלך. זרוע אחת שלו המשיכה לחבק את סיידי ואותי בתנועה מגוננת, והאחרת היתה תחובה בתיק העבודה שלו שהיה תלוי על כתפו. בסופו של דבר, כשאיימוס פנה בפינת הרחוב ונעלם, אבא נרגע. הוא שלף את היד מהתיק וחייך אל סיידי. "שלום מתוקה."

סיידי התרחקה ממנו ושילבה זרועות. "אה, אז פתאום זה מתוקה, מה? אתם איחרתם! יום הביקור כמעט נגמר! ומה זה היה אמור להיות? מי זה האיימוס הזה, ומה זה פֶּר עַנְח'?"

אבא קפא במקום. הוא העיף בי מבט כאילו שואל את עצמו כמה מהשיחה שמענו.

"זה שום דבר," אמר, בניסיון להישמע עליז. "תכננתי לנו ערב נהדר. מי רוצה ביקור פרטי במוזיאון הבריטי?"

@

סיידי התמרחה על המושב האחורי במונית, בין אבא וביני.

"אני לא מאמינה," רטנה. "יש לנו ערב אחד יחד ואתה רוצה לעבוד."

אבא ניסה לחייך. "מתוקה, יהיה כיף. האוצֵר של האוסף המצרי הזמין אותנו אישית –"

"כן, איזו הפתעה." סיידי נשפה ברוגז והסיטה מהפנים קווצת שיער צבועה אדום. "ערב חג המולד היום, ואנחנו הולכים לראות שרידים מעופשים ממצרים. אתה חושב לפעמים על משהו אחר?"

אבא לא כעס. הוא אף פעם לא כועס על סיידי. הוא רק בהה דרך החלון בשמים המחשיכים ובגשם.

"כן," אמר חרישית. "לפעמים."

סיידי עדיין נראתה רגוזה, אבל אני ידעתי שבכל פעם שאבא משתתק ככה ובוהה באוויר, הוא חושב על אמא שלנו. זה קרה הרבה בחודשים האחרונים. כמה וכמה פעמים נכנסתי לחדר שלנו במלון ומצאתי אותו מחזיק בטלפון הנייד שלו ומביט בתמונה של אמא המחייכת על המסך – שערה אסוף תחת צעיף ועיניה הכחולות נוצצות להדהים על רקע המדבר שמאחוריה.

או שהייתי מוצא את אבא בוהה באופק באתר חפירה כלשהו, וידעתי שהוא נזכר איך פגש אותה – הם היו שני מדענים צעירים שהגיעו לחפירה בחיפוש אחר קבר אבוד ב"עמק המלכים". אבא היה אֶגִיפְּטוֹלוֹג. אמא היתה אַנְתְּרוֹפּוֹלוֹגית שחיפשה די-אן-איי עתיק. הוא סיפר לי את הסיפור הזה אלף פעם.

המונית שלנו עשתה את דרכה המפותלת לאורך גדות נהר התמזה. בדיוק כשעברנו על פני גשר ווֹטֶרְלוּ, אבא קפא פתאום.

"נהג," הוא אמר. "תעצור כאן לרגע."

נהג המונית עצר בטיילת ויקטוריה.

"מה קרה, אבא?" שאלתי.

הוא יצא מהמונית כאילו לא שמע אותי. כשסיידי ואני יצאנו אחריו, מצאנו אותו בוהה ב"מחט קְלֵיאוֹפַּטְרָה".

למקרה שאתם לא יודעים, מדובר באוֹבֶּלִיסְק, לא במחט, ואין לו שום קשר לקליאופטרה. כשהאנגלים הביאו את האובליסק ללונדון, הם כנראה חשבו שזה שם מגניב בשבילו. הגובה שלו כעשרים מטר, מה שהיה אולי מרשים מאוד במצרים העתיקה אבל על גדות התמזה, עם כל הבניינים הגבוהים מסביב, הוא נראה קטן ועלוב למדי. יכולתם לחלוף על פניו בנסיעה בלי לשים לב בכלל שעברתם ליד משהו עתיק באלף שנים מלונדון עצמה.

"א-לו-הים." סיידי צעדה הלוך ושוב בחוסר סבלנות. "אנחנו חייבים לעצור ליד כל אנדרטה בעיר?"

אבא בהה בראש האובליסק. "הייתי מוכרח לראות אותו שוב," מלמל. "כאן זה קרה…"

רוח קפואה נשבה מכיוון הנהר. רציתי לחזור למונית, אבל ההתנהגות של אבא התחילה ממש להדאיג אותי. מעולם לא ראיתי אותו כל כך טרוד במחשבות.

"מה, אבא?" שאלתי. "מה קרה כאן?"

"כאן ראיתי אותה בפעם האחרונה."

סיידי הפסיקה להסתובב. היא נעצה מבט זועף תחילה בי, ואז שוב באבא. "רגע, אתה מתכוון לאמא?"

אבא החליק את השיער של סיידי אל מאחורי האוזן שלה, ומרוב הפתעה היא אפילו לא העיפה לו את היד.

הרגשתי כאילו הגשם הקפיא אותי לגוש קרח. המוות של אמא היה תמיד נושא שאסור לדבר עליו. ידעתי שהיא נהרגה בתאונה בלונדון. ידעתי שסבא וסבתא האשימו את אבא במוות שלה. אבל אף אחד לא היה מוכן לספר לנו את הפרטים. עם הזמן הפסקתי לשאול את אבא, גם כי זה העציב אותו כל כך וגם כי הוא סירב בתוקף לספר לי. "כשתגדל," הוא היה אומר. התשובה הכי מעצבנת בעולם.

"רגע, כאן היא נהרגה?" שאלתי. "במחט קליאופטרה? מה קרה?"

הוא הרכין את הראש.

"אבא!" נזפה בו סיידי. "אני עוברת כאן כל יום, ואתה רוצה לומר לי… כל הזמן הזה… ואפילו לא ידעתי?"

"החתולה עדיין אצלך?" שאל אותה אבא. זאת נשמעה שאלה ממש טיפשית.

"ברור שהחתולה עדיין אצלי!" היא התרגזה. "איך זה קשור בכלל?"

"והקמע שלך?" היד של סיידי נגעה בצוואר שלה. כשהיינו קטנים, ממש לפני שסיידי עברה לגור עם סבא וסבתא שלנו, אבא נתן לכל אחד מאיתנו קמע מצרי. שלי היה "עין הוֹרוּס", סמל הגנה פופולרי במצרים העתיקה. אבא אומר שסמל הרוקחים המודרני, Rx , הוא גרסה מפושטת של עין הוֹרוּס, כי תרופות אמורות להגן עליך.

על כל פנים, תמיד ענדתי את הקמע שלי מתחת לחולצה, אבל הייתי בטוח שסיידי איבדה את שלה או זרקה אותו מזמן.

להפתעתי גם היא הנהנה. "בטח, אבא, אבל אל תשנה נושא. סבתא תמיד אומרת שאמא מתה בגללך. אבל היא טועה, נכון?"

חיכינו. לשם שינוי, הרצונות שלי ושל סיידי היו זהים – רצינו לשמוע את האמת.

"בלילה שאמא שלכם נהרגה," התחיל אבא לומר, "כאן ליד המחט –"

הבזק פתאומי האיר את הטיילת. הסתובבתי חצי-מסונוור, ולשבריר שנייה הבחנתי בשתי דמויות: גבר חיוור וגבוה עם זקן מפוצל וגלבייה בצבע קרם, ונערה עם עור בצבע נחושת לבושה גלבייה כחולה כהה וראשה מכוסה צעיף – בגדים מהסוג שיצא לי לראות בלי סוף במצרים. הם פשוט עמדו שם זה לצד זה וצפו בנו ממרחק של אולי שישה מטרים. ואז הטיילת החשיכה. הדמויות התעמעמו לתמונה מטושטשת שנצרבה ברשתית העין. כשהעיניים שלי הסתגלו לחשכה, השניים כבר לא היו שם.

"אה…" אמרה סיידי בקול מתוח. "גם אתם ראיתם את זה?"

"תיכנסו למונית," אמר אבא ודחף אותנו לקצה המדרכה. "זמננו אוזל."

@

מרגע זה אבא סירב לדבר.

"זה לא המקום המתאים," הוא אמר והעיף מבט לאחור. הוא הבטיח לנהג תוספת של עשרה פאונד אם יביא אותנו למוזיאון בתוך פחות מחמש דקות, והנהג עשה כמיטב יכולתו.

"אבא," ניסיתי בכל זאת, "האנשים האלה על הטיילת –"

"וההוא, איימוס," אמרה סיידי. "הם מהמשטרה המצרית או משהו?"

"תקשיבו לי שניכם," אמר אבא. "אני אזדקק הערב לעזרתכם. אני יודע שזה לא קל, אבל אתם חייבים להיות סבלניים. אני מבטיח שאסביר הכול אחרי שנגיע למוזיאון. אני מתכוון להשיב דברים על תיקונם."

"מה זאת אומרת?" התעקשה סיידי. "לתקן מה?"

פניו של אבא היו לא סתם עצובות. הן נראו כמעט מלאות אשמה. צמרמורת עברה בי כשחשבתי על מה שסיידי אמרה: על כך שסבא וסבתא שלנו מאשימים את אבא במוות של אמא. יכול להיות שעל זה הוא מדבר?

נהג המונית פנה אל רחוב גרייט ראסל ועצר בחריקת בלמים מול הכניסה הראשית למוזיאון.

"פשוט תעשו כמוני," אמר לנו אבא. "כשניפגש עם האוצֵר, תתנהגו בצורה נורמלית."

חשבתי לעצמי שסיידי אף פעם לא מתנהגת בצורה נורמלית, אבל החלטתי לא לומר את זה. יצאנו מהמונית. אני הוצאתי את המזוודות שלנו מתא המטען בזמן שאבא שילם לנהג בצרור עבה של שטרות. ואז הוא עשה משהו מוזר. הוא השליך חופן עצמים קטנים אל המושב האחורי – הם נראו לי כמו אבנים אבל היה חשוך ולא יכולתי לדעת בוודאות. "תמשיך לנסוע," הוא אמר לנהג. "קח אותנו לצ'לסי."

זה לא היה הגיוני כי כבר יצאנו מהמונית, אבל הנהג יצא לדרך בזריזות. העפתי מבט באבא, ושוב במונית, ולפני שהיא פנתה ונעלמה בחשכה הבחנתי פתאום במשהו משונה –שלושה נוסעים במושב האחורי, גבר ושני ילדים.

מצמצתי. אין מצב שהנהג הספיק לאסוף נוסעים חדשים מהר כל כך. "אבא –"

"מוניות לונדוניות לא נשארות ריקות לאורך זמן," הוא אמר בקול ענייני. "בואו, ילדים." והוא צעד אל בין שערי הברזל.

סיידי משכה אותי הצדה. "קרטר, מה קורה פה?"

הנדתי בראש. "אני לא בטוח שאני רוצה לדעת."

"טוב, אתה יכול להעמיד פנים שהכול בסדר, אבל אני מתכוונת לקבל הסבר." היא הסתובבה וצעדה בעקבות אבא שלנו.

במחשבה לאחור, הייתי צריך לברוח. הייתי צריך לגרור משם את סיידי ולהסתלק הכי מהר שאפשר. אבל במקום זה צעדתי בעקבותיה אל בין השערים.