פרק 1 – אני נלחם במעודדות שטניות

מתוך: פרסי ג'קסון והקרב על המבוך
מאת ריק ריירדן
תרגמה לעברית יעל אכמון

 

פרק 1 – אני נלחם במעודדות שטניות
 
אם יש משהו שלא רציתי לעשות בחופשת הקיץ שלי, זה לפוצץ עוד בית ספר. ועדיין, בבוקר יום שני בשבוע הראשון של יוני מצאתי את עצמי יושב במכונית של אמא שלי מול "בית הספר התיכון על שם גוּד" ברחוב 81 מזרח.
תיכון גוּד היה בניין גדול, מהבתים הישנים והטובים של ניו יורק, שהשקיף על האיסט ריבר. מול הכניסה חנו מכוניות יוקרה כמו ב-מ-וו ולינקולן טאון. הרמתי מבט אל קשתות האבן המפוארות ותהיתי כמה זמן ייקח עד שיסלקו אותי גם מכאן.
"פשוט תירגע." אמא שלי לא נשמעה רגועה. "זה בסך הכול סיור היכרות. ותזכור, חמוד, זה בית הספר של פול. אז תנסה לא… אתה יודע."
"להחריב אותו?"
"כן.
פול בלופיס, החבר של אמא שלי, עמד בראש המדרגות לקדם את פני הנערים והנערות העולים לכיתה ט'. המראה שלו – שיער מאפיר, בגדי ג'ינס ומעיל עור – הזכיר קצת שחקן טלוויזיה, אבל הוא בסך הכול היה מורה לאנגלית. הוא הצליח לשכנע את התיכון לקבל אותי כתלמיד חדש בכיתה ט', למרות העובדה שסולקתי מכל בית ספר קודם שבו למדתי. ניסיתי להזהיר אותו שזה לא רעיון טוב, אבל הוא סירב להקשיב.
הבטתי באמא שלי. "לא סיפרת לו את האמת עליי, נכון?"
היא תופפה בעצבנות באצבעותיה על ההגה. היא היתה לבושה בבגדים מתאימים לראיון עבודה – השמלה הכחולה הכי יפה שלה ונעלי עקב.
"חשבתי שכדאי לחכות," הודתה.
"כדי שלא נבריח אותו מרוב בהלה."
"אני בטוחה שסיור ההיכרות יעבור בשלום, פרסי. זה בסך הכול בוקר אחד."
"נהדר," מלמלתי. "יוכלו לסלק אותי עוד לפני תחילת שנת הלימודים."
"תנסה לחשוב בצורה חיובית. מחר אתה נוסע למחנה! אחרי סיור ההיכרות יש לך דייט – "
"זה לא דייט!" מחיתי. "זו בסך הכל אנבת', אמא. נו באמת!"
"היא מגיעה מהמחנה במיוחד כדי לפגוש אותך."
"טוב, כן."
"אתם הולכים לסרט."
"כן."
"רק שניכם."
"אמא!"
היא הרימה ידיים לאות כניעה, אבל היה ברור שהיא מתאמצת לא לחייך. "כדאי שתיכנס, חמוד. נתראה הערב."
עמדתי לצאת מהמכונית, אך באותו רגע חלף המבט שלי על מדרגות בית הספר. פול בלופיס קידם את פניה של נערה עם שיער אדמוני מקורזל. היא לבשה חולצת טריקו בצבע בורדו ומכנסי ג'ינס מסמורטטים מכוסים קשקושים בעט. כשהיא הסתובבה ראיתי לרגע את הפנים שלה, והשערות על הזרועות שלי סמרו.
"פרסי?" שאלה אמא שלי. "מה קרה?"
"ש-שום דבר," גמגמתי. "יש לבית הספר כניסה צדדית?"
"בהמשך הרחוב מימין. למה?"
"נתראה אחר כך."
אמא שלי התחילה לומר משהו, אבל אני יצאתי מהמכונית והתחלתי לרוץ בתקווה שהנערה הג'ינג'ית לא תראה אותי.
מה היא עושה כאן? אפילו המזל שלי לא יכול להיות כזה דפוק.
כן, בטח. למעשה, עמדתי לגלות שהמזל שלי גרוע בהרבה.
 
הניסיון להצטרף בחשאי לסיור ההיכרות לא עבר בהצלחה. שתי מעודדות במדים סגולים-לבנים עמדו בכניסה הצדדית וארבו לתלמידים החדשים.
"היי!" הן חייכו, ואני חשבתי לעצמי שזאת בטח הפעם הראשונה והאחרונה שמעודדת כלשהי תהיה נחמדה כלפיי. אחת מהן היתה בלונדינית עם עיניים בצבע כחול כקרח. השנייה היתה שחורת עור עם שיער מתולתל כהה כמו של מדוזה (ותאמינו לי, אני יודע על מה אני מדבר). השמות שלהן היו רקומים על המדים שלהן, אבל בגלל הדיסלקציה שלי המילים נראו לי כמו ספגטי חסר משמעות.
"ברוך הבא לתיכון גוּד," אמרה הבלונדינית. "אתה כל כך תיהנה כאן."
אבל בו בזמן היא סקרה אותי מלמעלה ועד למטה, והבעת הפנים שלה הביעה משהו יותר בסגנון של, איכס, מי זה האפס הזה?
הנערה השנייה הצטופפה אלי עד שחשתי מבוכה. בחנתי את הכיתוב על המדים שלה והצלחתי לפענח שקוראים לה קלי. נדף ממנה ריח ורדים ומשהו אחר שזיהיתי משיעורי הרכיבה במחנה – ריח סוסים שלא מזמן נשטפו. ריח משונה למעודדת. אולי היה לה סוס או משהו. על כל פנים, היא עמדה קרוב כל כך שהיתה לי הרגשה שהיא עומדת לדחוף אותי במורד המדרגות. "איך קוראים לך, שוּש?"
"שוּש?"
 "חמשוש."
"אה, פרסי."
הנערות החליפו מבטים.
"אה, פרסי ג'קסון," אמרה הבלונדינית. "חיכינו לך."
מיד כשהיא אמרה את זה עברה בגב שלי חתיכת צמרמורת אזהרה. הן עמדו כך שהכניסה היתה חסומה, והחיוכים על פניהן לא היו נעימים. היד שלי התגנבה אוטומטית לכיסי, שם אני מחזיק תמיד את העט הקטלני שלי, אָנַקלוּסמוֹס.
ואז נשמע קול אחר מתוך הבניין: "פרסי?" זה היה פול בלופיס, הלאה במסדרון. מעולם לא שמחתי כל כך לשמוע את הקול שלו.
המעודדות נסוגו. הייתי להוט כל כך להסתלק משם שהברך שלי נתקלה בטעות בירך של קלי.
קלאנג.
הרגל שלה השמיעה קול מתכתי חלול, כאילו פגעתי במוט ברזל.
"אאוץ," הוא רטנה. "תיזהר, שוּש."
העפתי מבט, אבל הרגל שלה נראתה כמו סתם רגל רגילה. הייתי לחוץ מכדי לשאול שאלות. מיהרתי אל המסדרון, ומאחוריי שמעתי את המעודדות צוחקות.
"הנה אתה!" אמר לי פול. "ברוך הבא לתיכון גוּד!"
"היי, פול – אה, כלומר, מר בלופיס." העפתי מבט לאחור, אבל המעודדות המשונות נעלמו.
"פרסי, אתה נראה כאילו ראית שד."
"כן, טוב – "
פול טפח לי על הגב. "שמע, אני יודע שאתה בלחץ, אבל אל תדאג. יש לנו כאן הרבה ילדים עם הפרעות קשב ודיסלקציה. המורים מבינים בזה."
כמעט פרצתי בצחוק. הלוואי שהדאגות שלי היו מסתכמות בהפרעת קשב ודיסלקציה. כלומר, ידעתי שפול מנסה לעזור, אבל אם פתאום אספר לו את האמת עליי, או שהוא יחשוב שאני משוגע או שהוא יברח בצרחות. המעודדות ההן, לדוגמה. היתה לי לגביהן תחושה ממש לא טובה…
ואז הבטתי אל המשך המסדרון, ונזכרתי שיש לי עוד בעיה. הנערה הג'ינג'ית שראיתי על
מדרגות בחזית בדיוק נכנסה בכניסה הראשית.
אל תשימי לב אליי, התפללתי.
היא שמה לב אליי. העיניים שלה נפערו.
"איפה מפגש ההיכרות?" שאלתי את פול.
"באולם הספורט. בכיוון הזה. אבל – "
"ביי."
"פרסי?" הוא קרא אחריי, אבל אני כבר התחלתי לרוץ.
 
חשבתי שהצלחתי להתחמק ממנה.
חבורה של נערים הלכה לכיוון אולם הספורט, ובתוך זמן קצר הייתי רק אחד מבין שלוש מאות בני ארבע-עשרה שנדחסו על הספסלים. תזמורת מצעדים זייפה המנון שנשמע כמו מישהו שמרביץ לשק מלא חתולים במחבט בייסבול מתכתי. תלמידים בוגרים יותר, כנראה חברים במועצת התלמידים, עמדו מולנו ודגמנו את תלבושת בית הספר במין תנוחות ששידרו, היי, אנחנו קולים. מורים הסתובבו בשטח, חייכו ולחצו ידיים עם התלמידים. קירות אולם הספורט היו מכוסים כרזות בצבעי סגול-לבן עם כיתובים כגון "ברוכים הבאים חמשושים", "גוּד גדול", "כולנו משפחה אחת" ועוד סיסמאות עליזות מהסוג הזה שעשו לי חשק להקיא.
גם החמשושים האחרים לא נראו מלאי התלהבות. כאילו, אין שום דבר מגניב במפגש היכרות באמצע יוני, כשהלימודים מתחילים רק בספטמבר. אבל בגוּד, "אנחנו מקדימים להצטיין!" לפחות זה מה שכתוב בעלון בית הספר.
תזמורת המצעדים גמרה לנגן. מישהו בחליפת פסים ניגש למיקרופון והתחיל לדבר, אבל הצליל הדהד בכל האולם ולא היה לי מושג מה הוא אומר. אולי הוא דיבר בכלל בשפה זרה.
מישהו תפס לי בכתף. "מה אתה עושה כאן?"
זאת היתה היא: הסיוט הג'ינג'י שלי.
"רייצ'ל אליזבת דֵר," אמרתי.
הפה שלה נפער, כאילו היא לא מאמינה שיש לי את החוצפה לזכור את השם שלה. "ואתה פרסי משהו. לא קלטתי את השם המלא שלך בדצמבר לפני שנה, כשניסית להרוג אותי."
"תשמעי, אני לא – ממש לא – מה את עושה כאן?"
"מה שאתה עושה כאן, אני מניחה. היכרות."
"את גרה בניו יורק?"
"מה חשבת, שאני גרה בסכר הובר?"
זה מעולם לא עלה בדעתי. בכל פעם שחשבתי עליה (ואני לא אומר שחשבתי עליה; סתם עברה לי פה ושם בראש מחשבה עליה, בסדר?) תמיד הנחתי שהיא גרה באזור הסכר, כי שם פגשתי אותה. נפגשנו לעשר דקות בערך, שבמהלכן תקפתי אותה בטעות בחרב, היא הצילה את החיים שלי ואני נמלטתי כשבעקבותיי חבורה של מכונות הרג על-טבעיות. אתם יודעים, פגישה מקרית טיפוסית.
מישהו מאחורינו לחש: "אולי תסתמו? המעודדות מדברות!"
"היי, חבר'ה!" אמרה נערה בעליזות אל תוך המיקרופון. זאת היתה הבלונדינית שראיתי בכניסה. "קוראים לי תמי, וזאת, כאילו, קלי." קלי עשתה גלגלון.
בתוך האוזן שלי רייצ'ל פלטה צווחה כאילו מישהו נעץ בה סיכה. כמה מהתלמידים הפנו אליה מבטים וגיחכו במבוכה, אבל רייצ'ל רק המשיכה להביט במעודדות בבעתה. לא נראה שתמי שמה לב. היא התחילה לדבר על כל הדרכים הנפלאות שבהן נוכל להיות מעורבים בחיי בית הספר במהלך שנתנו הראשונה כאן.
"תברח," אמרה לי רייצ'ל. "עכשיו."
"למה?"
רייצ'ל לא הסבירה. היא נדחקה לקצה הספסלים, מתעלמת לחלוטין מהמורים הזועפים ומהילדים הרוטנים שעל רגליהם דרכה.
היססתי לרגע. תמי הסבירה שאנחנו עומדים להתפצל לקבוצות קטנות ולערוך סיור בבית הספר. קלי הביטה בי וחייכה חיוך משועשע, כאילו מחכה לראות מה אעשה. זה לא ייראה טוב אם אסתלק דווקא עכשיו. פול בלופיס ישב שם עם כל שאר המורים. הוא לא יבין מה הבעיה.
ואז חשבתי על רייצ'ל אליזבת דר, ועל היכולת המיוחדת שהפגינה בחורף הקודם בסכר הובר. היא הצליחה לזהות שקבוצה של אנשי אבטחה אינם אנשי אבטחה כלל, ולמען האמת כלל אינם אנושיים. הלב שלי התחיל להלום בחוזקה. קמתי ויצאתי בעקבותיה מהאולם.
 
איתרתי את רייצ'ל בחדר החזרות של התזמורת. היא הסתתרה מאחורי תוף גדול באזור כלי ההקשה.
"מהר, לכאן!" היא אמרה. "ותוריד את הראש!"
הרגשתי די מטופש כשהסתתרתי מאחורי ערמת תופי בונגו, אבל השתופפתי לצדה.
"הן עקבו אחריך?" שאלה רייצ'ל.
"את מתכוונת למעודדות?"
היא הנהנה בפנים מודאגות.
"לא נראה לי," אמרתי. "מה הן? מה ראית?"
העיניים הירוקות שלה ברקו מרוב פחד. הפנים שלה היו מנומשות קלות, והנמשים הזכירו לי קבוצות כוכבים בשמיים. על חולצת הטריקו הבורדו שלה היה כתוב הרווארד: לימודי אמנות. "אתה… אתה לא תאמין לי."
"הו כן. אני בהחלט אאמין לך," הבטחתי לה. "אני יודע שאת מסוגלת לראות דברים שמוסתרים בערפול."
"שמוסתרים במה?"
"ערפול. זה… טוב, זה מין מסווה כזה שמסתיר את הטבע האמיתי של כל מיני דברים. בני תמותה מסוימים נולדים עם היכולת לראות דרכו. כמוך."
היא בחנה אותי במבט חודר. "עשית את זה גם בסכר הובר. קראתי לי בת תמותה. כאילו שאתה לא."
נתקפתי דחף להכניס אגרוף לאחד התופים. מה חשבתי לעצמי? הרי אני לא יכול להסביר לה. עדיף שלא אנסה אפילו.
"תגיד לי," היא דחקה בי. "אתה יודע מה המשמעות של זה, של כל הדברים המחרידים שאני רואה?"
"תראי, זה הולך להישמע לך מוזר. את יודעת משהו על מיתוסים יווניים?"
"כאילו… המינוטאור וההידרה?"
"כן, רק תנסי לא לומר את השמות האלה כשאני בסביבה, בסדר?"
"והאריניות," היא אמרה, נכנסת לנושא בהתלהבות. "והסירנות, ו…"
"בסדר, בסדר!" הבטתי מסביב. הייתי משוכנע שהמילים של רייצ'ל יגרמו לכל מיני יצורים לא נעימים להגיח מהקירות, אבל לא היה שם אף אחד מלבדנו. שמעתי קבוצה של תלמידים יוצאת מאולם הספורט שבהמשך המסדרון. הסיורים הקבוצתיים התחילו. לא נשאר הרבה זמן לדיבורים.
"כל המפלצות האלה," אמרתי, "וכל האלים היווניים – כולם אמיתיים."
"ידעתי!"
הייתי מרגיש יותר טוב אם היא היתה קוראת לי שקרן, אבל נראה ש
רק אישרתי את החשדות שהיו לרייצ'ל מלכתחילה.
"אתה לא יודע כמה קשה היה לי," אמרה. " שנים חשבתי שאני משתגעת. לא יכולתי לספר לאף אחד. לא יכולתי…" העיניים שלה הצטמצמו. "רגע. אז מי אתה? אני מתכוונת, באמת?"
"אני לא מפלצת."
"את זה אני יודעת. הייתי רואה אם היית מפלצת. אתה נראה…  כמו שאתה נראה. אבל אתה לא אנושי, נכון?"
בלעתי את הרוק. היו לי כבר שלוש שנים להתרגל לעניין, אבל מעולם לא דיברתי על זה עם בן תמותה רגיל – כלומר, מלבד אמא שלי, אבל היא כבר ידעה. אני לא יודע למה, אבל החלטתי ללכת על זה.
"אני חצוי," אמרתי. "אני חצי אנושי."
"והחצי השני?"
בדיוק אז, תמי וקלי נכנסו לחדר החזרות. הדלתות נטרקו מאחוריהן.
"הנה אתה, פרסי ג'קסון," אמרה תמי. "הגיע הזמן למפגש היכרות אמיתי."
 
"הן מחרידות!" התנשפה רייצ'ל.
תמי וקלי לבשו עדיין את מדי המעודדות הסגולים-לבנים שלהן והחזיקו פונפונים.
"איך הן נראות באמת?" שאלתי, אבל רייצ'ל היתה כנראה המומה מכדי לענות.
"אוי, תשכח ממנה." תמי חייכה אליי חיוך קורן והתחילה להתקדם לעברנו. קלי נשארה ליד הדלתות, חוסמת את היציאה.
היינו לכודים. ידעתי שניאלץ להילחם כדי לצאת, אבל החיוך של תמי היה קורן כל כך שדעתי היתה מוסחת לגמרי. העיניים הכחולות שלה היו יפהפיות, ואיך שהשיער שלה גלש על הכתפיים…
"פרסי," רייצ'ל הזהירה אותי.
אמרתי משהו ממש חכם, בסגנון של: "אההה?"
תמי הלכה והתקרבה. היא הושיטה את הפונפונים שלה.
"פרסי!" נדמה שהקול של רייצ'ל מגיע אליי ממרחק גדול. "צא מזה!"
נזקקתי לכל כוח הרצון שלי, אבל שלפתי את העט מהכיס והורדתי ממנו את המכסה. אָנַקלוּסמוֹס צמחה לחרב ארד באורך מטר, הלהב קורן בבוהק זהוב קלוש. החיוך של תמי נמלא לגלוג.
"נו באמת," אמרה במחאה. "אתה לא צריך את זה. מה דעתך על נשיקה במקום?"
נדף ממנה ריח ורדים ופרוות חיה נקייה – ריח משונה, אבל משכר איכשהו.
רייצ'ל צבטה לי בזרוע בכוח. "פרסי, היא רוצה לנשוך אותך! תסתכל עליה!"
"היא סתם מקנאת." תמי העיפה מבט לאחור לעבר קלי. "תרשי לי, גבירה?"
קלי עדיין חסמה את היציאה. היא ליקקה שפתיים ברעבתנות. "קדימה, תמי. את מסתדרת יופי."
תמי צעדה צעד נוסף קדימה, אבל כיוונתי את חוד החרב שלי לעבר החזה שלה. "תחזרי אחורה."
היא פלטה נהמה. "חמשוש," אמרה בגועל. "זה בית הספר שלנו, חצוי. אנחנו ניזונות ממי שנרצה!"
ואז היא התחילה להשתנות. הצבע אזל מפניה ומזרועותיה. העור שלה הפך לבן כמו גיר, עיניה אדומות לחלוטין. השיניים שלה צמחו והפכו לניבים.
"ערפדה!" גמגמתי. ואז הבחנתי ברגליים שלה. מתחת לחצאית המעודדת, הרגל השמאלית שלה היתה מכוסה פרווה חומה, עם פרסת חמור במקום כף רגל. הרגל הימנית שלה היתה מעוצבת כמו רגל אנושית, אבל עשויה ארד. "אה… ערפדה עם – "
"שלא תגיד מלה על הרגליים!" אמרה תמי בכעס. "לא מנומס לצחוק על אחרים!"
היא התקדמה על הרגליים המשונות שלה, הלא תואמות. זה נראה משונה להחריד, בעיקר עם הפונפונים, אבל לא הייתי מסוגל לצחוק – לא לנוכח העיניים האדומות האלה והניבים החדים."ערפדה, אמרת?" קלי צחקה. "האגדה המטופשת הזאת התבססה עלינו, שוטה. אנחנו אֶמְפוּזות, משרתות של הֶקַטֵה."
"ממממ." תמי המשיכה להתקדם באיטיות. "קסמים אפלים בראו אותנו מחיה, מיצירת ארד ומרוח! כל קיומנו הוא לסעוד מדם גברים צעירים. ועכשיו קדימה, תן נשיקה!"
היא חשפה ניבים. הייתי משותק ולא יכולתי לזוז, אבל רייצ'ל זרקה תוף גדול על ראשה של האֶמְפוּזה.
השדה לחששה והעיפה את התוף הצדה. הוא התגלגל לאורך המעבר שבין מעמדי הכלים, המצילות שסביבו מקרקשות על התוף. רייצ'ל זרקה קסילופון, אבל השדה העיפה גם אותו.
"בדרך כלל אני לא הורגת בנות," נהמה תמי. "אבל לכבודך, בת תמותה, אני מוכנה לחרוג מהרגלי. העיניים שלך קצת יותר מדי חדות!"
היא הסתערה על רייצ'ל.
"לא!" הצלפתי באָנַקלוּסמוֹס. תמי ניסתה לחמוק מהלהב, אבל אני פילחתי את מדי המעודדת. ביללה נוראה, תמי התפוצצה לעננת אבק שהומטר על רייצ'ל.
רייצ'ל השתעלה. היא נראתה כאילו מישהו שפך עליה שק קמח. "איכס!"
"זה מה שקורה למפלצות," אמרתי. "מצטער."
"הרגת את המתלמדת שלי!" צעקה קלי. "אתה צריך ללמוד על אחוות בית הספר, חצוי מתועב!"
ואז גם היא התחילה להשתנות. השיער המתולתל שלה הפך ללהבות מבליחות. העיניים שלה האדימו. היא צימחה ניבים. היא זינקה לעברנו, רגל הארד והפרסה נוקשות במקצב לא אחיד על רצפת החדר.
"אני אֶמְפוּזה בכירה," נהמה. "שום גיבור לא הביס אותי זה אלף שנים."
"אה, כן?" אמרתי. "אז הגיע הזמן!"
קלי היתה זריזה בהרבה מתמי. היא חמקה מהמכה הראשונה שלי והתגלגלה אל אזור כלי הנשיפה, מפילה שורה של טרומבונים בקול התרסקות אדיר. רייצ'ל מיהרה להתרחק. אני התמקמתי בינה ובין האֶמְפוּזה. קלי חגה סביבנו במעגל, עיניה מתמקדות רגע בי ורגע בחרב.
"איזה להב קטן ונחמד," אמרה. "כמה חבל שהוא עומד בינינו."
הדמות שלה הבהבה – רגע אחד שדה, רגע אחד מעודדת יפה. ניסיתי להתמקד, אבל זה ממש בלבל אותי.
"ילד מסכן," צחקקה קלי. "אין לך מושג מה קורה, נכון? בקרוב המחנה הקטן והיפה שלך יעלה בלהבות, חבריך יהיו עבדים לאדון הזמן ואתה חסר אונים למנוע זאת. יהיה זה מעשה של רחמים לשים קץ לחייך כאן ועכשיו, לפני שתיאלץ לחזות בכל זה."
מהמשך המסדרון נשמעו קולות. אחת הקבוצות המסיירות הלכה והתקרבה. קול גבר אמר משהו על הקצאת ארונית אישית לכל תלמיד.
עיניה של האֶמְפוּזה אורו. "מצוין! עוד מעט יהיו לנו אורחים!"
היא הרימה טובּה והשליכה אותה לעברי. ריי
'ל ואני התכופפנו. הטובה עופפה באוויר מעל לראשינו וניפצה את החלון בדרכה החוצה.
הקולות במסדרון השתתקו.
"פרסי!" צעקה קלי בקול שנשמע מפוחד, "למה זרקת את זה?"
הייתי מופתע מכדי שאענה. קלי הרימה עמוד תווים וחבטה בשורה של קלרינטים וחלילים. כיסאות וכלי נגינה קרסו על הרצפה.
"תפסיקי!" אמרתי.
קול צעדים נשמע ממהר במסדרון בכיווננו.
"הגיע הזמן לקבל את פני האורחים שלנו!" קלי חשפה שיניים ורצה לעבר הדלתות. הסתערתי אחריה עם אָנַקלוּסמוֹס. ידעתי שאני חייב למנוע ממנה לפגוע בבני התמותה.
"פרסי, לא!" צעקה רייצ'ל. אבל אני לא הבנתי מה קלי מתכננת עד שהיה מאוחר מדי.
קלי פתחה את הדלתות לרווחה. פול בלופיס וחבורה של חמשושים נסוגו לאחור בתדהמה. אני הרמתי את החרב שלי.
ברגע האחרון, האֶמְפוּזה הסתובבה לעברי כמו קורבן מבוהל. "לא, לא, בבקשה!" צעקה. לא יכולתי לעצור בחרב שלי. היא היתה כבר בתנועה.
רגע לפני שהארד השמימי פגע בה, קלי התפוצצה בלהבות כמו בקבוק תבערה. גלי אש ניתזו לכל עבר. מעולם לא ראיתי מפלצת עושה דבר כזה, אבל לא היה לי זמן לנסות ולהבין מה קרה. חזרתי למחסן כלי הנגינה בעוד הלהבות אופפות את המסדרון.
"פרסי?" פול בלופיס נראה המום לגמרי ובהה בי מעבר ללהבות. "מה עשית?"
ילדים צרחו ונמלטו לאורך המסדרון. אזעקת האש צלצלה בקול. מתזי המים הקבועים בתקרה התעוררו לחיים בקול לחשוש.
בכל המהומה הזאת, רייצ'ל משכה לי בשרוול. "אתה חייב לצאת מכאן!"
היא צדקה. בית הספר עלה באש ושוב יאשימו אותי בעניין. בני תמותה לא מסוגלים לראות מבעד לערפול. מבחינתם, אני תקפתי מעודדת חסרת אונים מול קבוצה של עדים. לא יכולתי להסביר להם מה באמת קרה. הפניתי גב לפול ורצתי לעבר החלון השבור של חדר החזרות.
 
פרצתי מהסמטה אל רחוב 81 מזרח והתנגשתי בכוח באנבת'.
"היי, גמרת מוקדם!" היא צחקה ותפסה בכתפיים שלי כדי שלא אפול לרחוב. "תיזהר כשאתה רץ ככה, מוח אצה."
לשבריר שנייה מצב הרוח שלה היה טוב, והכול היה בסדר. היא לבשה מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו כתומה של המחנה וענדה את שרשרת חרוזי החמר שלה. שיערה הבלונדיני היה אסוף בקוקו. עיניה האפורות נצצו. היא נראתה במצב רוח מושלם לסרט ולבילוי של אחר צהריים.
עד שרייצ'ל אליזבת דר, עדיין מכוסה אבק מפלצות, הגיחה בריצה מהסמטה כשהיא צועקת: "פרסי, חכה לי!"
החיוך של אנבת' התפוגג. היא לטשה מבט ברייצ'ל, ואז בבית הספר. נראה שרק עכשיו היא מבחינה בעשן השחור ובצלצול אזעקת האש.
המצח שלה התקמט. "מה עשית הפעם? ומי זאת?"
"אה, רייצ'ל – אנבת'. אנבת' – רייצ'ל. אממ, היא ידידה שלי. נראה לי."
לא ידעתי איך בדיוק לתאר את רייצ'ל. כלומר, בקושי הכרתי אותה, אבל אחרי פעמיים שנחלצנו יחד ממוות בטוח, לא יכולתי להתייחס אליה כמו אל סתם מישהי.
"היי," אמרה רייצ'ל. ואז פנתה לעברי. "אתה כל כך בצרות. ואתה עדיין חייב לי הסבר!"
סירנות משטרה יללו מרחוק מכיוון הכביש המהיר המזרחי.
"פרסי," אמרה אנבת' בקול צונן. "אנחנו צריכים ללכת."
"אני רוצה לדעת יותר על חצויים," התעקשה רייצ'ל. "ועל מפלצות. ועל כל הקטע הזה של האלים." היא תפסה לי בזרוע, שלפה טוש בלתי-מחיק וכתבה על היד שלי מספר טלפון. "תתקשר אליי ותסביר לי, בסדר? אתה חייב לי. ועכשיו זוז."
"אבל – "
"אני כבר אמציא איזה סיפור," אמרה רייצ'ל. "אני אומר להם שזאת לא היתה אשמתך. זוז!"
היא רצה בחזרה לעבר בית הספר, והשאירה את אנבת' ואותי ברחוב.
אנבת' לטשה בי מבט לרגע. ואז הסתובבה והתחילה ללכת.
"היי!" רצתי אחריה. "היו שם שתי אֶמְפוּזות," ניסיתי להסביר. "הן היו מעודדות, את מבינה, והן אמרו שהמחנה עומד להישרף, ו…"
"סיפרת לבת תמותה על החצויים?"
"היא יכולה לראות דרך הערפול. היא קלטה את המפלצות לפניי."
"אז סיפרת לה את האמת."
"היא זיהתה אותי מסכר הובר, אז – "
"כבר פגשת אותה פעם?"
"אה… בחורף הקודם. אבל אני בקושי מכיר אותה."
"היא די חמודה."
"אני.. האמת שלא שמתי לב."
אנבת' המשיכה ללכת לכיוון שדרות יורק.
"אני אסדר את העניין עם בית הספר," הבטחתי לה, להוט לשנות נושא. "אני מבטיח, הכול יהיה בסדר."
אנבת' אפילו לא הסתכלה עליי. "טוב, נראה לי שהתוכניות שלנו לאחר הצהריים מבוטלות. כדאי שנסתלק מכאן, עכשיו כשהמשטרה מחפשת אחריך."
מאחורינו, עשן היתמר מבית הספר התיכון על שם גוּד. בעמוד העשן הכהה, היה נדמה לי שאני כמעט רואה פרצוף – שדה אדומת עיניים צוחקת עליי ללא קול.
המחנה הקטן והיפה שלך בלהבות, קלי אמרה. חבריך עבדים לאדון הזמן.
"את צודקת," אמרתי לאנבת' בלב כבד. "חייבים להגיע למחנה החצויים. עכשיו."

 

* כל הזכויות על התרגום שמורות להוצאת גרף

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרסי ג\'קסון. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s