העטיפה משקרת

כולם יודעים: עיצוב העטיפה של ספר יכול להרים מכירות של ספר חלש, או לדון ספר טוב להתעלמות מוחלטת. ואף על פי כן, מו"לים, כמו מתחרים ב"כוכב נולד", טועים שוב ושוב בבחירת העטיפות המתאימות לספרים שלהם. תמיד אנחנו חכמים יותר לאחר מעשה, ויודעים לנתח ולהגיד: הדימוי הזה מעורר ניכור, זה משעמם, זה מעביר מסר לא נכון לגבי הקהל שאליו מיועד הספר. כדרכה של חכמה לאחר מעשה, לפעמים זאת כלל לא חכמה: לכו תדעו אם באמת עליתם על ההסבר להצלחתו/כשלונו של הספר, או אם סתם אתם מתרצים תירוצים. יש גם מרכיב של טעם וריח, וככל שתראיין יותר אנשים לגבי עטיפה מסויימת, תגלה שאין הסכמה מלאה בינהם.
ואף על פי כן, יש טעם בדיון ובשאלה, מהי עטיפה מוצלחת. מקרה מהימים האחרונים הוא שעורר אותי לכתוב את הפוסט הנוכחי. סופרת הנוער האוסטרלית/אמריקאית ג'סטין לרבלסטייה פרסמה ספר חדש בשתי מהדורות: מהדורה אוסטראלית, ומהדורה אמריקאית. גיבורת הספר (המסופר בגוף ראשון) היא שקרנית פתולוגית המנסה להתגבר על נטייתה לשקר, ומכאן שמו: Liar ("שקרנית"). היא מתארת את עצמה כאפרו-אמריקאית בעלת שיער שחור מקורזל וקצוץ, שלא פעם טועים בה לחשוב שהיא בן. והנה העטיפה האמריקאית שהוצמדה לספר:

 

 

לא שחורה ולא קצוצת שיער, אלא לבנה ובעלת שיער ארוך וחלק ובעליל נשית. לסופרת עצמה היתה ככל הנראה מעט מאוד נגיעה לעטיפה הזאת, ועל כן חשה מחוייבת להתנער ממנה בבלוג שלה
  
הרבה נושאים עולים מהסיפור הזה, ואחד המעניינים בהם בעיני הוא האופן שבו העטיפה משפיעה על קריאת הספר. מתברר שקוראים האמריקאיים – בניגוד לקוראים האוסטרליים שנתקלו בעטיפה אבסטרקטית יחסית – מתייחסים אל המספרת ביתר חשדנות. הרי ידוע שהיא שקרנית פתולוגית, והנה התמונה שלה על העטיפה לא תואמת לתיאור הפיזי שהיא עצמה מספקת לעצמה. מי יודע על מה עוד היא משקרת.

בלוגים ספרותיים מיהרו לעלות על הסיפור הזה, ולדון בנטייה הכללית של הוצאות ספרים לכבס ולייפות את עטיפות ספריהם. בארה"ב הגזע הוא נושא רגיש במיוחד, אבל לא רק גזע מכובס, ולא רק בארה"ב. קחו לדוגמה את העטיפה הבאה, לספר הישראל "לרקוד עם עדן" מאת רבקה מגן:

 

 
(וסליחה שהתמונה קטנה כ"כ, זה מה שרשימות מרשה לי כרגע. לא ברור למה אצל ורד עלה גדול יותר.) המביט בעטיפה ודאי לא ישער שהבעיה העיקרית המטרידה את גיבורת הספר ובה עוסק הספר כולו, היא בעיית ההשמנה. עדן אמורה להיות ילדת שמנה, שנעלבת כשבמסיבה בבית הספר צוחקים על כך שהיא לא מתביישת לרקוד למרות משמניה. בלחץ משפחתי היא נרשמת לשיעורי ריקוד, מתגברת על המבוכה והביישנות, נהיית רקדנית טובה, מרזה ומשכינה שלום במזרח התיכון. (טוב, קצת נסחפתי בסעיף האחרון. האמת שהספר מטפל בבעית ההשמנה והדייאטה בצורה פשטנית, צדקנית ומקוממת, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.)

כל כך קשה היה למצוא ילדה שמנה שתדגמן בשביל העטיפה? או שמה חששו בהוצאת כתר שאף אחד לא ירצה לקנות ספר המציג שמנה על עטיפתו? אפשר להצדיק את הבחירה ולטעון שבסוף הספר עדן באמת יורדת במשקל. אבל בעיני, בדיוק כמו במקרה של "שקרנית", עטיפת הספר "לרקוד עם עדן" חותרת תחת המטרה המוצהרת כביכול של הספר, שהיא לספק דמות להזדהות לילדות שמנות. גם כאן, העטיפה משקרת.

 

עדכון: בעקבות דיון ולחץ ציבוי, הוצאת בלומסברי החליטה לשנות את עטיפת הספר. הנה העטיפה החדשה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה הרצאות ומפגשים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על העטיפה משקרת

  1. אסתי הגיב:

    שמראה לי שלא רק בארץ העטיפות כל כך חסרות אינטליגנציה, וכל כך מעידות על המעצבים שלא קוראים את הספרים שהם מעצבים להם את הכריכה…

    לפחות בארץ הייתי אומרת שיש תירוץ טוב כי ב200$ לעטיפה אי אפשר לעשות משהו טוב, זה סכום שמבייש את המעצב ומשאיר את שטח העטיפות בידי מעצבים בינוניים ומטה (ברוב המקרים כמובן. לא בכולם. גם כאן אפשר למצוא עטיפות מופלאות)

    מצד שני, זה בדיוק כמו שאני אומרת כל הזמן לסטודנטים – כשאתם רואים פרסומת מבריקה, אל תתפעלו ממשרד הפרסום שעשה, תתפעלו מהלקוח שאישר. אותו הדבר בעטיפות ספרים. זה לא המעצב. זה המו"ל. ומי כמוני מכיר את העניין (מהימים בהם עיצבתי עטיפות) ואיך בהוצאה מסויימת היו מבקשים ממני באופן קבוע לשלוח אליהם את הסקיצות שבעיני לא טובות, כי אלו שחשבתי שטובות – אותן הם לא העבירו מעולם. תמיד הם העדיפו את הבינוניות עד הגרועות…

  2. גיל הגיב:

    האוקיינוס האטלנטי. זו תופעה די ידועה שמו"לים אמריקאים מוציאים עטיפות חסרות קשר למקור, לרוב סנסציוניות יותר וחבל.

  3. ירין הגיב:

    גם כריכת הספר "מולד הירח" השתנתה כשהגיע לארץ. בכל העולם (טוב, כמעט בכל העולם) הכריכה של "מולד הירח" (סטפני מאייר, דמדומים ב') היא שחורה כשעליה פרח דמויי נוצה. בישראל הכריכה מציגה לנו עין נשית עם אישון אדום (מה שיכול להתקשר לעינייהם האדומות-לפעמים של ערפדים, אך בכל זאת, בגלל שהספר מסופר בגוף ראשון, ברור שהמעצב ניסה לתאר לנו את עיינה של בלה, הגיבורה הראשית ואינושית לחלוטין)

  4. Boojie הגיב:

    כשהגיע הזמן לעצב את הכריכה ל"לפעמים זה אחרת", ישבתי למעצבת על הווריד במשך שעות – ואני מתכוונת שעות – כדי להשיג בדיוק מה שרציתי. זה התחיל בזה שהיה לי רעיון, זה המשיך בזה שחיפשתי עד שמצאתי בדיוק את התמונה שרציתי ואז השגתי זכויות עליה, אחר כך גם יצרתי על התמונה הזאת סקיצה של האפקט שרציתי שיהיה לה ונתתי לה ליצור אותו באופן מקצועי יותר, ובסופו של דבר גם התקרצצתי על כל פרט ופרט, כמו הצבע המדויק של הרקע וצורות הפונטים. הכריכה, באופן צפוי לחלוטין, יצאה בדיוק כמו שרציתי…
    לרוב הסופרים אין זמן להתעסק עם דברים כאלה, וגם אם יש להם, לרוב הם לא יודעים מה בדיוק הם רוצים – ובטח שהמצב יותר גרוע כשמפרסמים אותם בכמה ארצות שונות, בכל מקום עם כריכה שונה. ואני ממש ממש אופתע אם יתברר לי שאחוז משמעותי מהמעצבים קוראים את הספרים שהם מעצבים להם כריכה. אני מאמינה שבחלק גדול מהמקרים הם רק מקבלים מילות מפתח ותקציר של העלילה מההוצאה.

  5. טלי הגיב:

    המקרה של Liar מעניין במיוחד, בגלל שאת אומרת שזה ספר על שקרנית, אבל אולי הם היו יכולים להקצין את זה איכשהו, ככה שיהיה ברור שמדובר בשקר "גדול" ומובהק.

    המקרה של "לרקוד עם עדן" באמת נראה כמו פחדנות לשמה- לשים על הכריכה תמונה הפוכה לנושא הספר כשאין לזה שום הצדקה תימטית (הצדקה שא-ו-ל-י יש במקרה הקודם)- נו באמת…

    טוב שכתבת על זה. אגב, איך נראית העטיפה האוסטרלית של "שקרנית"?

    ותיאור יצירת הכריכה שלך, בוג'י, נשמע יצירתי ונהדר- ככה צריך לעבוד, אכן (-:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s