המתרגמות האלמוניות

אח, האירוניה, האירוניה. בגיליון הנוכחי של מגזין טיים אאוט יש כתבה של סמי דואניאס (צילומים: איליה מלניקוב) על מתרגמי ספרים, שנפתחת במילים הבאות:

"כשמתרגם עושה עבודה טובה אף אחד לא שם לב שהוא שם. אז נכון, את הפרצופים שלהם לא תזהו והשמות שלהם יצלצלו מוכר רק לחלקכם, אבל אם נהניתם מקריאה של ספר מתורגם בשנים האחרונות, סביר להניח שזה הרבה מאוד בזכותם".

בטוויסט אירוני די מדהים, נשמטו השמות של ארבע מתוך שישה המתרגמים המסוקרים בכתבה. ארבע ולא ארבעה, כי דווקא ארבע הנשים הן שלא זכו להיות מוזכרות בשמן, בעוד המתרגמים הגברים, ניר רצ'קובסקי וארז אשרוב, דווקא כן קיבלו שם.

האמת, אנחנו המתרגמים די רגילים לזה. אמנם לי יחסית אין זכות להתלונן, כי בתור המתרגמת של "הארי פוטר" אני זוכה לתשומת לב אפילו מופרזת – ואף על פי כן אני מזדהה ורגישה למעמדם של המתרגמים כקבוצה. מבקרי הספרות לעיתים כלל לא מתייחסים לתרגום, וכשמתייחסים זה בדרך כלל כדי להתלונן על משהו נקודתי שהוחמץ; נדיר שיש התייחסות למכלול התרגום, ונדירים השבחים. שם המתרגם מופיע כמעט תמיד במקום מוצנע בתוך הספר, בקטן, ובקטלוגים והודעות לתקשורת קורה שהמתרגם כלל אינו מוזכר. מתרגמים כמעט אף פעם לא מוזמנים למפגשים מול קהל, כמעט אף פעם לא מגוייסים לחתום על ספרים (ושוב, אני היוצא מן הכלל המעיד על הכלל).

ככה זה, וזה נכון לגבי מתרגמים בכל העולם ולכל השפות: אתה עובד קשה והרבה, עבודה שמצריכה מחשבה, ידע, הקפדה, והמון יצירתיות, ובסופו של דבר כמעט לא שמים לב אלייך. בקרב רבים מהמתרגמים שאני מכירה, נוצרת מין דואליות מרתקת ונוגעת ללב: מצד אחד גאווה כמעט הורית ביצירה שתרגמו, מצד שני ביטול אגו מול מחבר היצירה. הסופר הוא ההורה המוליד, המתרגם רק האומנת: אבל גם האומנת אוהבת את הילדים שהיא גידלה.

נחמץ ליבי כשראיתי מה קרה לכתבה בטיים אאוט. סוף סוף מישהו מחליט להקדיש קצת תשומת לב למתרגמים, וזה נעשה בחן ומתוך כבוד – ודווקא חלה טעות כזאת שהופכת את כל העניין לצחוק. ובכן, מילה (מזווית אישית) על המתרגמות ה"אלמוניות" בכתבה:

המתרגמת הראשונה (עמ' 39) היא יעל אכמון, חברתי הטובה ומי שתרגמה את רוב הספרים שיצאו במסגרת סדרת הנוער שאני עורכת בהוצאת גרף. יעל היא לא סתם מתרגמת מעולה במובנים שאנשי ספרות בוחנים, כלומר שליטה מוחלטת בשתי השפות, עושר תרבותי, גמישות וכן הלאה: גם כמו"לית תענוג לעבוד איתה כי היא עובדת בקצב מסחרר, היא עקבית ושיטתית ואין בה שמץ של פרימדונה כשמדובר בעריכה. וחוץ מזה יש לנו טעם דומה בספרים, ואני נורא אוהבת אותה, כך שכל העבודה נעשית כיף אחד גדול, ופריבילגיה.

המתרגמת השנייה, באותו עמוד, היא נילי מירסקי. דווקא נילי היא אחת הבודדות שאולי כן מזהים מתמונה, כי כותבים עליה ומראיינים עליה לא מעט יחסית, לדוגמה בכל פעם שהיא זוכה בפרס יוקרתי, שזה לעיתים די קרובות. אני לא מכירה אותה אישית ומעולם לא עבדתי איתה, אבל ישבתי בוועדה שופטת של אחד מאותם הפרסים שבהם זכתה.

את המתרגמת השלישית (עמ' 42), דנה אלעזר-הלוי, פגשתי כמה פעמים. פעם יצא לי אפילו לשבת במפגש אחד של קורס על תרגום שלימדה בבית-ברל, חוויה מרתקת.

ואחרונה חביבה, שרון פרמינגר. לא זכור לי שאי פעם פגשתי את שרון אבל כנראה שבכל זאת פגשתי אותה, כי כשראיתי את התמונה איכשהו ידעתי שזאת היא.

בקיצור, ההיכרות האישית שלי עם המתרגמות הללו נעה על סקאלה מאוד רחבה, וכך גם ההיכרות שלי את הטקסטים שהן תרגמו, כך שאני לא נמצאת במצב שאוכל להרעיף על כולן שבחים באותה מידה של יושר. מה שכן קל לי להגיד על כולן – וגם על "הבנים" בכתבה – הוא שהסכמתי עם כל מילה של תובנה על תהליך התרגום שכל אחת ואחד מהם אמרו הבראיון (בסעיפים "החוק החשוב ביותר בעבודת התרגום" ו"אתגר מיוחד בתרגום"). כולל דברים סותרים כביכול, כגון דבריה של יעל שאמרה ש"תרגום הוא העבודה הכי טובה בעולם" מול דבריו של ארז אשרוב שאמר "שוטה אומלל, איזה מקצוע בחרת לך".

כמו האומנת, אנחנו בסך הכל המשרתים שעושים את העבודה השחורה, סופגים בעיקר טענות, ועתידים להישכח. וכמו האומנת, זכינו לגדל ילדים מופלאים, ללוות אותם ברגעים הקטנים/גדולים של חייהם, להרעיף עליהם אהבה ולמלא בהם את חיינו.