כמה מילים על גיליון חנוכה של מוסף ספרים

הרשומה הנוכחית היא בגדר ביקורת הביקורת. התלבטתי מאוד אם לכתוב את הביקורת הזאת או לא, כי עצם העובדה שגיליון שלם הוקדש לספרי ילדים ונוער זה דבר כל כך מבורך בעיני, וכל כך חיובי, שלמה לקלקל. מה עוד שאני מעריכה ומוקירה את האנשים שעבדו על המוסף הזה, ובמובן מסוים גם תלויה בהם. אבל בסוף החלטתי כן להביע את דעתי, בגדר ביקורת בונה, בתקווה שבפעם הבאה יהיה טוב יותר.
כמה דברים הפריעו לי מאוד בגיליון מספר 825 של מוסף ספרים, שהתפרסם ב-17.12.2008, וכביכול הוקדש לספרות ילדים ונוער. ראשון בהם הוא שהגיליון לא הוקדש כולו לספרות ילדים ונוער. עמודים 1 עד 33 היו גיליון שבועי רגיל לכל דבר, כמו לומר, "בל נזניח את הדברים החשובים באמת לטובת שעשוע של חנוכה". מה יש, אי אפשר היה לעכב בשבוע אחד את סקירת הספר: "בין ש"י עגנון לש"ד גויטיין: מאמרי ביקורת ולחיפת מכתבים, 1919-1970"? הצובא עם ישראל על הפתחים של עיתון הארץ, ומסרב לקנות את הגיליון אם לא יסוקר בו הספר "שופטים ומשפטנים בארץ ישראל: בין קושטא לירושלים 1900-1930"? ואת ספרו של דייויד סטפורד, "Endgame 1945: Victory, Retribution, Liberation", היה חשוב לסקור דווקא בשבוע של חג החנוכה?
אבהיר שאני לא מזלזלת בספרי העיון האלה, לא בחשיבותם ולא במידת העניין שיכולה להיות בהם לאנשים מסויימים. אני מנסה להצביע על המשמעות של בחירת העורך להציב את הספרים הללו בקדמת גיליון שכביכול מוקדש במיוחד לספרות ילדים ונוער. המסר הוא: קודם נטפל בדברים החשובים, אחר כך נתפנה לשטויות. וכך דווקא הגליון שכביכול כל מטרתו היתה לתת כבוד לספרי הילדים, דחק אותם לשוליים, כפי שנדחקת ספרות הילדים לשוליים בכל ימות השנה.
הדבר מתבטא גם בתוכן העניינים של הגיליון. כן, גם תוכן העניינים הוא חשוב, וניתן להקיש ממנו על סדר העדיפויות של המערכת. בתוכן העניינים של גיליון חנוכה רשומים 18 פריטים. 17 מתוכם הם הסקירות המופיעות בתחילת הגיליון, ומדורים קבועים כגון מדור רבי המכר. הפריט הנוסף הוא "גליון חנוכה" המשתרע מעמוד 34 ועד 110. או במילים אחרות: הנה לפניכם מדריך להתמצאות בחלק המשמעותי של הגיליון – ספרי המבוגרים. את ספרי הילדים הוספנו כצ'ופר.
אף שגיליון ספרי הילדים תופס את עיקר הנפח של המוסף, אין לו תוכן עניינים, ואין דרך קלה להתמצא בו. בגיליון לא פחות מ-49 סקירות, פלוס חידה, כפולת קומיקס, ושיר מאת יהודה אטלס (בעקבות יוליאן טובים). בנוסף פזורים בין עמודיו שני מדורים שמשום מה הוחלט לפצל ולפזר אותם במקום לרכז אותם כך שיהיה ברור ההיגיון והסדר שבהם: האחד, סופרי ילדים מספרים על הספרים שאהבו לקרוא לילדיהם, והשני, הזוכים של שנת 2008 בפרס בן-יצחק לאיור ספרי ילדים מציירים, כל אחד בדרכו, ילד קורא בספר.
בניגוד לגיליונות רגילים של מוסף ספרים, בגיליון הילדים אין ראשיות המגדירות באיזה סוגות אנחנו עוסקים – ספרות, עיתונות, עיון, שירה וכיוצא בזאת. כביכול ישנה רק סוגה אחת: ספרי ילדים. והרי לא כך הוא. גם בתוך ספרי הילדים ישנן סוגות משנה, ובגיליון שלנו ישנם בהחלט דוגמאות לסוגות שונות.

למען האמת, לא כל הספרים הנסקרים בגיליון הם בכלל ספרי ילדים, גם כאשר יש להם נגיעה לילדים: לדוגמה, "עוגות מהאגדות" מאת נגה חיטרון (עמ' 100) הוא ספר בישול, ומיכאל הנדלזלץ (עמ' 96) כתב על מסה למבוגרים שכתב סבו בשנת 1919, בנושא ספרי קריאה לבני הנעורים. הסקירה שאני עצמי כתבתי (ונאלצתי לדפדף ממושכות לפני שהצלחתי לאתר אותה בעמ' 78), אף שהיא מתוארת בעמ' 34 כביקורת על ספר הילדים החדש של סלמן רושדי, היא בכלל ביקורת על ספר עיון למבוגרים בנושא קולנוע (אף שהסרט שבו עוסק הספר מבוסס על ספר ילדים).

הגיליון גם מלא מאמרים מעניינים שכלל אינם ביקורות ספרים, כי אם מאמרי דעה של אושיות שונות בנושא הספרות לילדים. חוסר ההקפדה על אבחנה בין ביקורות למאמרי דעה –  ובין סקירות של ספרים לילדים לסקירות של ספרים על ילדים, ובין ביקורות לספרי עיון לבין ביקורת ספרות –  היא עדות לבילבול, או לזילזול, או גם זה וגם זה, בכל הנוגע לילדים ולעולמם. כך גם קורה שספר אחד זוכה באותו גיליון לשתי ביקורות די דומות במהותן – ואיש כמדומה לא התכוון לכך.

כבר שנים שבמוסף ספרים פועלת רק מבקרת אחת קבועה לספרי ילדים, לצד כל מיני מבקרים מזדמנים ומתחלפים (לדעתי זה כך פחות או יותר מאז מותה בטרם עת של ענבל פרלסון, שהיתה מבקרת ספרי נוער בימי המוסף הראשונים). יעל דר היא מבקרת מצויינת, בעלת ידע נרחב ותובנה רבה, והיא מצליחה לשמור על רעננות למרות שנים בתפקיד. אבל אי אפשר להניח על כתפיה של מבקרת אחת את כל הטיפול בתחום הרחב והמגוון עד מאוד המכונה ספרות ילדים ונוער. ליעל דר יש תחומי עניין משלה, ובהכרח גם הטיות משלה: נראה שהיא מעדיפה לכתוב על ספרי ילדים, ופחות על ספרי נוער; על ספרים ישראליים, ופחות על ספרים מתורגמים. ללא ספק קיים במוסף ספרים חור בכיסוי ספרי ילדים, ובעיקר ספרי נוער. במידה מסויימת מפצים על כך חלקים אחרים של עיתון הארץ, כגון מוסף גלריה שבו רונית רוקאס כותבת מדי פעם על ספרי נוער חדשותיים. אבל לא די בזה.

אם יש דבר אחד מבטיח בגיליון הילדים של הארץ, הוא העדות לכך שישנם בארץ עוד אי-אלו אנשים שמתעניינים בספרים הללו, ויכולים לכתוב עליהם. לצורך הגיליון המיוחד גוייסו רבים וטובים לכתיבה על ספרי ילדים ונוער. אני אישית הייתי מעדיפה בהרבה, שבמקום חמישים ביקורות המתפרסמות בבת אחת, בלי היגיון וסדר, יתפזרו חמישים הביקורות לכל אורך השנה. במקום שבכל גיליון תהיה רק ביקורת אחת של יעל דר או של מישהו אחר, אם בכלל, שיהיו בכל שבוע שתי ביקורות על הספרים הללו. עמוד שלם, תארו לכם.
אבל בימים טרופים אלה, במדינה טרופה כשלנו, למי יש בכלל זמן לספרי ילדים. אני בעצמי כמעט מתביישת לעסוק בהם.

פוסט זה פורסם בקטגוריה יומן קריאה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

19 תגובות על כמה מילים על גיליון חנוכה של מוסף ספרים

  1. אורית עריף הגיב:

    יש מה להגיד בעניין
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=784074

  2. דפנה לוי הגיב:

    שמבוגרים רבים נמנעים מלהתייחס לספרי ילדים ברצינות, פשוט משום שהם איבדו את היכולת להבין אותם. התוצאה עצובה למדי, משום שהקוראים הצעירים תלוים בהורים-מחנכים-דודות-ספרנים- וגו' כדי שיציגו בפניהם ספרות טובה ויגרו אותם לקריאה.

  3. ענבר הגיב:

    בכל מה שכתבת לגבי המוסף – ולמה צריך לחכות לפעם בשנה – חנוכה – כדי לכתוב על ספרי ילדים? רצוי שבכל מוסף ספרות יהיה מדור ראוי לשמו הסוקר ומבקר ספרי ילדים, נוער ונוער מתבגר.
    ודבר נוסף, שאולי לא זה המקום, אבל בכל זאת: יוצאים לאור בעולם כל כך הרבה ספרים הננכתבים לנוער ולנוער מתבגר, אבל כל כך מעט מהם מתורגמים לעברית. יש ביקוש ענק לספרים לגילאים האלה וחבל, כי הנוער כן רוצה לקרוא.
    אולי את, כמתרגמת (מעולה לדעתי) תרימי את הכפפה?

  4. לי זה נראה חלק מהזלזול המתמשך של עתון הארץ בקוראיו
    לא משהו נגד ילדים דווקא

  5. מרית הגיב:

    את לגמרי צודקת, אבל זה לא ייחודי להארץ, זה קשור להתנשאות של כל העולם על ילדים ועל ספרותם. אחרת אסטריד לינדגרן למשל היתה מזמן זוכה בפרס נובל לספרות שהגיע לה.

  6. Boojie הגיב:

    איזו ביקורת-ביקורת מצוינת! הפנית את תשומת לבם של האנשים הרלוונטיים ב"הארץ" למה שכתבת?

  7. אביב הגיב:

    בחשיבות של ספרות ילדים, בהחלט לא מפתיע בעיניי שרואים בה דבר שולי לעומת הספרות למבוגרים. קצת קשה להסביר למה. לכאורה התבטלו כבר הגבולות, ואי אפשר להגיד שספרות מבוגרים "עמוקה" יותר. אבל היא כן משפיעה יותר בעולם, מעוררת דיונים, משקפת מציאויות שונות ומצבים נפשיים סבוכים. יכול להיות שספרות הילדים מתמקדת במטרות צנועות יותר. אבל אני מניח שאפשר לחלוק עליי.

    הייתי שמח גם לשמוע את תגובתך לאחת הכתבות שהתפרסמו באותו גיליון (אם אינני טועה) שם נכתבה ביקורת שלילית על תרגומים מודרנים של ספרות ילדים (ובכלל?) והטענה הייתה שהתרגומים החדשים יותר לוקים בשפה פחות עשירה, ולפעמים גם בתרגום מילולי מדי, שלא נשמע טוב בשפה המתורגמת. גם את הוזכרת שם בין השורות. ודווקא בגלל שקראתי פה ושם על מאמציך ליצור תרגום איכותי ומקורי, ובגלל שאני באופן אישי מאוד נהניתי מהתרגומים של הארי פוטר, קצת הפתיע אותי למצוא התייחסות שלילית אליך.

  8. טלי הגיב:

    הייתי כל כך מאושרת לראות שסופסוף הוקדש מוסף לספרות ילדים, במקום הטפטוף הרגיל, שהרגשתי שמשהו מפריע לי אבל לא לגמרי הצלחתי לנסח לעצמי מה. ואז באת וניסחת לי- מסכימה בדיוק!

    ואני מסכימה איתך לגמרי שזה חלק מתופעה כללית, לאו דוקא ישראלית, של זלזול בספרות ילדים לעומת ספרות "רצינית".

    אני קוראת כל שבוע באדיקות ולרוב בהנאה את הביקורות שמתפרסמות ב"הארץ ספרים" על ספרי ילדים ונוער, עוד מימיה של ענבל פרלסון ז"ל, והרבה ממה שאני יודעת על ספרות ילדים ונוער למדתי משם ובכל זאת- זה לא מספיק. לגמרי לא מספיק, ויש הרבה שבועות בלי אף ביקורת על ספר ילדים ו/או נוער (אגב, גם זה חלק מהזלזול, כי הרי אין שום קשר בין ספרות פעוטות לספרות נוער, ושתיהן מצטופפות תחת אותה מטריה צרה).

    ו"הארץ" עוד בסדר, ב"ידיעות" אין כלום וב"מעריב" יש רק פינה קטנה, קצרצרה וחמודה להפליא של רן יגיל, שחצי ממנה מוקדש לעלילות ילדיו. אני מאוד אוהבת לקרוא את זה, אבל אין שם מקום לדיון משמעותי באמת בספרי ילדים.

    ובימים טרופים אלה אכן יש במה להתבייש, אבל העיסוק בספרות ילדים הוא ממש לא בושה. אף פעם לא, וגם עכשיו לא.

  9. טלי הגיב:

    ספרות מבוגרים מעוררת יותר דיונים ומשקפת מצבים סבוכים של מבוגרים, אצל מבוגרים.

    ספרות הילדים עושה את כל אלה ולפעמים יותר, אבל לגבי עניינים של ילדים…

    ואת השיח הציבורי קובעים ומנהלים מבוגרים. זה ההבדל.

  10. דרור הגיב:

    את מאמינה שעולם הילדים סבוך באותה מידה שעולם המבוגרים סבוך? האם לא נכון לומר שהעולם שמשתקף בעיניי הילדים הוא תמים ופשוט יותר? נכון שזה מאוד לא פוסטמודרני לטעון טענה כזאת, והיום נוטים להפוך את הילד למבוגר ולהפך, אבל אני עדיין מאמין שיש נושאים מסוימים שילדים לא מסוגלים להבין או לעכל, ולכן זה גם מגביל קצת את הספרות שניתן לכתוב על העולם שלהם.

    (זאת אמירה ראשונית שאפשר כמובן לפתח הרבה יותר)

  11. מרית הגיב:

    העולם של ילדים הוא לא פשוט ותמים. הוא מסובך ולא מובן ולעתים אכזרי וגם עשיר צבוע בצבעים וגוונים שעוד לא דהו מרוב ניסיון והרגל. ראה "ספר הדקדוק הפנימי" או להבדיל "ספיח" של ביאליק

    היתרון היחיד של המבוגרים על ילדים הוא המודעות, אבל זה יתרון שיש גם לסופרים שכותבים לילדים. אם נזכיר למשל את אסטריד לינדגרן – יש פער נפלא וקורע לב בין תודעת הילד בספרים כמו מיו מיו שלי, או האחים לב ארי, או גילגי (היא בילבי) לבין מה שקוראים המבוגרים

    דוד פרישמן, הראשון שתרגם את אנדרסן לעברית (המהדורה החמישית שבידי היא משנת תרפ"ג) כתב הקדמה יפהפיה שבה הוא מסביר איזה ליריקן גדול היה אנדרסן, ויוצא כנגד הטענה שהוא מתאים רק לילדים: "אבל אם יבחר איש את מקצוע הילדות, לתאר לפנינו את הילדות בכל הודה ותפארתה, הבזאת יהיה לסופר אשר יכתוב למען הילדים? אם מצא קרילאוו [קרילוב] את המקצוע המקביל לעצמיותו בכתיבת משלים ושיחות חיות ועופות, האין לבני אדם לקרוא את המשלים והשיחות ההם ורק החיות והעופות יקראו אותם?"

  12. ז'ניה הגיב:

    בנוסף למה שאמרו טלי ומרית, בהרבה מקרים לספרות ילדים יש השפעה מעצבת על הקוראים שלה, ובמובן זה ייתכן שהיא משפיעה בעולם לא פחות ואולי אפילו יותר מספרות מבוגרים.

  13. גילי הגיב:

    וואו, כמה תגובות, ועוד תגובות מעמיקות ומעניינות. כנראה עליתי כאן על משהו.
    לא אגיב בפרטנות לכל אחד אבל אשתדל להתייחס לכולכם בתגובתי.

    קודם כל לדרור, ששאל: "את מאמינה שעולם הילדים סבוך באותה מידה שעולם המבוגרים סבוך? האם לא נכון לומר שהעולם שמשתקף בעיניי הילדים הוא תמים ופשוט יותר?"

    זה נכון באותו מובן שבו היסודות של בניין הם פשוטים יותר מאשר הריהוט שמקשט את חדריו. ספרות הילדים (ובל נשכח שאנחנו מדברים כאן על תחום אדיר בהיקפו, מספרים לפעוטות ועד ספרים לבני בר מצווה ומעלה) במהותה עוסקת יותר בסוגיות יסוד כגון טבע הקיום, טבע הטוב והרע, ושאלת מי אנחנו ומה מקומנו בעולם. נושאים פשוטים יותר – אולי. חשובים יותר – חלילה. הנושא ראוי לרשומה נפרדת, רק אזכיר ספר קטן וחביב מאת גארת' מת'יוז, "פילוסופיה וילדים", שמדגים כיצד ילדים בשאלות ה"פשוטות" ביותר חוקרים את עולמם בדומה לגדולי הפילוסופים. מת'יוז דן גם בספרי ילדים, וקורא תיגר על התפישה הפרויידיאנית הבלתי נסבלת של ברונו בטלהיים.

    אני מסכימה בהחלט גם עם ז'ניה, טלי ומרית. לא לחינם מכונות שנות ילדותנו "השנים המעצבות". אהמר שאם תשאלו קבוצה כלשהי של מבוגרים על חוויית הקריאה המשמעותית ביותר בחייהם, רובם ייזכרו בספר כלשהו שקראו בנעוריהם. וכשאנשים באים לנבור בעצמם, מדוע טוב להם או רע להם בחיים, מי הם היו רוצים להיות ומה מונע מהם להגיע ליעדם, האם אפשר בכלל לא לחזור אל זכרונות ילדות?

    אני לא מקדשת את הילדות, ואני לא מסכימה עם ג'יימס ברי שטען ששום דבר מעניין כבר לא קורה לנו אחרי שמלאו לנו שתיים עשרה שנים. ילדים הם תמימים יותר ממבוגרים בעיקר במובן שהם בורים יותר. אכזריות ומניפולטיביות הם נחלת הילדים לא פחות מהמבוגרים, לפעמים אפילו יותר. ילדים לא תמיד יודעים מה טוב, לא בשבילנו ולא בשביל עצמם. מבוגרים צריכים להגיד להם מה לעשות, גם אם זה כרוך בלהכריח אותם לעשות דברים שהם לא רוצים; ומה לא לעשות, גם אם זה כרוך בלהעניש אותם. כשאני רואה הורים – בעיקר אימהות – שמבטלים את חייהם כדי לשרת את ילדיהם, ומזניחים את עצמם לטובת הסיפוק המיידי של ילדיהם, אני כועסת.

    מאידך אני לא מסוגלת להוציא מהפה שלי את המשפט "מבוגרים הם חשובים יותר מילדים" כי זאת שטות איומה. ילדים הם אנחנו. אנחנו היינו ילדים, ובעוד עשרים שלושים שנה מי שיקבלו פה את ההחלטות הכי חשובות לכולנו הם הילדים של היום (ותחשבו על זה בפעם הבאה שאתם רואים תמונת ילד בוכה בשדרות או בעזה). אז אם הילדים חשובים לא פחות מהמבוגרים, גם ספרות הילדים חשובה לא פחות מספרות המבוגרים.

    הלאה.

    אביב: בנוגע למאמר על תרגומי הספרות, אני מפנה אותך לדיון המעניין שהתפתח בתגובות לגרסה המקוונת של המאמר:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1046834.html

    מגוחך לטעון שפעם היו רק תרגומים טובים, והיום יש רק גרועים. תרגומים גרועים היו מאז ומעולם, ותרגומים מעולים יש גם היום. גם שפת המקור השתנתה, כשספרים שנכתבו לפני מאה שנה נטו להיות מעוטרים יותר, וספרים שנכתבים היום הם לעיתים קרובות "רזים" וקולנועיים יותר. שפה גבוהה ועשירה אינה המדד היחידי לתרגום טוב, ולפעמים דווקא השפה הגבוהה עומדת בעוכרי תרגומים מסויימים. עוד מחשבות שלי על תרגום של פעם לעומת תרגום היום תוכל לקרוא כאן:

    http://www.notes.co.il/gili/39702.asp

    באשר לטענות שהועלו באותו מאמר כלפיי אישית, אני מודה לאחת מקוראות הבלוג שלי שהגיבה שם לפני שהספקתי לקרוא את המאמר, כי לולא תגובתה אין ספק שהמאמר הזה היה מעכיר לי את מצב הרוח. אורנה רינת בחרה לצטט משפטים שניסוחם באמת די צולע, אני אפילו לא אנסה להצטדק. אבל כמו שכתבה המגיבה יעל, מדובר בספר המלא הראשון שתרגמתי בחיי. מאז עברו עשר שנים ומספר הספרים שתרגמתי מונה בעשרות. למדתי הרבה, השתניתי מאוד, והיום אני מתרגמת אחרת. אפילו הספר "הארי פוטר ואבן החכמים" עבר עריכה נוספת והעותקים שנמכרים היום בחנויות קצת שונים מהעותקים הראשונים של הספר שנמכרו בשנת 2000.

    נחמד שהופתעת למצוא התייחסות שלילית אלי, זה מעודד אותי מאוד. בשנים הראשונות התרגום שלי הותקף בביקורת ללא הרף וללא פרופורציה. כיום אני זוכה בעיקר לשבחים, גם הם לא תמיד פרופורציונליים. יותר משזה מעיד עלי או על איזה שינוי שחל בעבודתי, זה מעיד על כך שאפילו בנושאים כגון שיח על תרגום ישנן אופנות מתחלפות.

    באשר לאיורים, יצא לי לדבר גם עם דוד פולונסקי, מי שסיפק את איור השער לגיליון, ואף הוא הביע מורת רוח מהיחס שלו זכו האיורים והמאיירים בגיליון. לצערי השיחה נקטעה ולא הצלחתי לשמוע את נימוקיו. בכל אופן, אם מישהו אכן יפתח בלוג בנושא איור ילדים, אני אהיה בין קוראיו הנאמנים והנלהבים ביותר. יש לי המון מה להגיד על איורים, זה נושא ליותר מרשימה אחת.

    אחרונה חביבה, ענבר: כמעט נעלבתי מקריאתך שארים את הכפפה, כי לדעתי כבר הרמתי אותה, ועוד איך. אני לא מסתפקת בתרגום ספרי נוער, אלא קונה זכויות תרגום ומעסיקה מתרגמים אחרים בתרגום ספרי נוער לסדרה שאני עורכת (בינתיים ראו בה אור "סבריאל", "מסע אל ים הנהר" ושני ספרי פרסי ג'קסון). ואני חושבת שיש בארץ רק מעט אנשים שמפעילים את התקשורת לטובת ספרי נוער מתורגמים באותה תדירות והתלהבות כמוני. מתוך 49 הסקירות בגיליון המדובר של ספרים, שתיים היו על ספרים שאני תרגמתי, אחת על ספר שאני ערכתי, ואחת אני כתבתי בעצמי. זו נוכחות די מכובדת, לא? (אל תדאגי, אני לא באמת נעלבתי. למען האמת שמחתי מאוד, ואני מזמינה אותך לקרוא את הספרים שאני מוציאה לאור ולהמליץ לי על כותרים נוספים שאולי נרצה לתרגם לעברית.)

  14. טלי הגיב:

    בנוסף לתשובות של מרית, ז'ניה וגילי שאני מסכימה איתן מאוד, כן, אני מאמינה שעולם הילדים מורכב וסבוך לא פחות מעולם המבוגרים, וזאת לגמרי בלי להסכים לטענה שילדים הם כמו מבוגרים. יש נושאים שחשובים למבוגרים שילדים לא יכולים להבין- ברור. אבל יש גם הרבה נימי נימים של רגשות ומחשבות של ילדים שמבוגרים לא מסוגלים להבין…

  15. שועי הגיב:

    יותר מזה(
    (מצטער שלא קראתי את כל התגובות בפרוטרוט
    ספרות ילדים ונוער מהווה שער ומבוא לא רק להקניית ערכים הומניסטיים-דמוקרטיים- ושוויוניים
    אלא גם מעצבת אצל הילד את ראשית התודעה האמנותית-אסתטית שלו, ועשויה להשפיע לא פחות מאשר הורים או חברים על יחסו לזולת. היא מעניקה מענה לא רק לפנטסיות ולדמיונות, אלא גם לניצני המחשבה והתודעה של האדם, מלמדת אותו לחקור את העולם ולהציג שאלות אודות הסובב אותו
    על כן, אי אפשר להפחית מחשיבותה
    היא עומדת בשער התרבות והציויליזציה ובמובנים רבים יוצרת אותה

  16. דרור הגיב:

    העלתם הרבה טיעונים טובים לגבי חשיבות ספרות הילדים, ולא אחזור על הדברים. גילי – תודה במיוחד לך על התשובה המפורטת.

    לאור טענות אלו אני עדיין תוהה – מדוע אין יצירות בתחום הספרות הילדים, שהן בעלות עומק פסיכולוגי או תרבותי כמו "האחים קרמזוב", או כמו היצירות של קפקא, הומרוס, שייקפסיר? אולי לא נכון להגיד שספרות המבוגרים עמוקה יותר, אלא שהיא מכילה נושאים שהילד עוד לא מסוגל להתמודד איתם, מפאת חוסר בשלות נפשית או מחסור בידע לגבי נושאים מסוימים. אבל כמו שכתבו כאן יפה, כנראה שכל זה לא הופך את ספרות הילדים לחשובה פחות.

  17. רונית ש הגיב:

    ראוי לחדד את אחת הנקודות שעלתה כאן: יש צורך לעשות הבחנה ברורה בין ספרי ילדים לספרי נוער ולא לכרוך אותם יחד. יש הבדל עצום בין ספר שנכתב ואוייר כדי שמבוגר יקרא לילד, לבין ספר שנכתב ואוייר עבור ילד שכבר קורא בעצמו.

  18. ירין הגיב:

    בעוד שגופים שונים מנסים לעודד ילדים לקרא ספרים ("תקרא תצליח" של בנק הפועלים וכדומה) גופים אחרים לא מיחסים להם שום חשיבות. אני מסכים איתך לחלוטין.

  19. שמחתי מאוד לראות שמדובר בגיליון על ספרות ילדים ונוער, אבל הצטערתי על כל הסקירות על ספרי המבוגרים בתחילת הגיליון.
    הספרים היחידים שאני קונה הם ספרי ילדים, גם חדשים וגם משומשים. חשוב לי שהם יהיו בבית והילדים יוכלו לבקש אותם שוב ושוב.
    כשאני רואה איך הם מפנימים את הכתוב בספרים שלהם, את העלילות והגיבורים, ואפילו מצטטים מהם – אני חושבת שספרות ילדים במיטבה יכולה להיות חשובה יותר מספרות מבוגרים.
    אני אוהבת את הביקורות של יעל דר, אבל אני בהחלט חושבת שיש מקום לעוד מבקרים של ספרות ילדים במוסף "ספרים". אולי "הארץ" ירימו את הכפפה.
    אין מה להתבייש בעיסוק בספרות ילדים ונוער. לא בימים אלה ולא אף פעם. מה שאת עושה הוא חשוב מאוד לתרבות הישראלית (סליחה על הפומפוזיות).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s