רושדי על עוץ (מתוך הארץ ספרים)

 

התפרסם במוסף "ספרים" של הארץ, 17.12.08

 

הקוסם מארץ עוץ
סלמן רושדי. תירגם מאנגלית: יניב פרקש. הוצאת רסלינג, 131 עמ', 74 שקלים

לכאורה מפתיע להיתקל בשמו של סלמן רושדי בהקשר של סרט הקולנוע "הקוסם מארץ עוץ". כבר בצירוף שם המחבר ושם הספר חווים הקוראים מפגש בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה, בין מזרח למערב, בין ספרות לקולנוע, בין עולם המבוגרים לעולם הילדים, בין סופר מהגר המייצג את ה"אחר" לבין יצירה שאין אמריקאית ממנה. הניגוד הוא כמעט סנסציוני, ובוודאי מעורר סקרנות. הספר עצמו הוא מפגש מעניין בין מסה עיונית שיטתית על הסרט "הקוסם מארץ עוץ" בחלקו הראשון, לסיפור קצר בדיוני – אפילו סוריאליסטי – בחלקו השני. יש בספר שני אופנים מנוגדים להתמודד עם נושא אחד: משקלה, השפעתה וכוחה של היצירה הקולנועית "הקוסם מארץ עוץ".

בכל דיון על "הקוסם מארץ עוץ" יש להבחין בין שלושה טקסטים (ורושדי מיטיב לערוך את ההבחנה): היצירה הספרותית שכתב הסופר ל' פרנק באום ב-1900; סרט הקולנוע בכיכובה של ג'ודי גרלנד שהופק ב-1939; וה"טקסט" השלישי, המתעתע – הארכיטיפ של סיפור "הקוסם מארץ עוץ" כפי שחדר ונטמע בתרבות. לטקסט הראשון, הספר, יש יוצר ברור: פרנק באום הוא שבדה את הסיפור מלבו ולא עיבד שום אגדה קיימת, ולא הסתמך על שום מקור אחר (אם כי מאייר הספר המקורי, ויליאם ואלאס דנסלאו, תבע להיחשב כשותף מלא ליצירה, למען הכבוד וגם לצורכי חישוב התמלוגים). קשה יותר לקבוע מי הוא יוצר הסרט. תחלופת התסריטאים, הבמאים ואפילו השחקנים היתה כזאת שאי אפשר לייחס חזון אמנותי אחד לאדם מסוים: מי שקיבלו בסופו של דבר את הקרדיט הם רק מי שסיימו את תהליך הפקתו, ולא מי שיזמו אותו או שבהכרח היו שותפים לעיקר העשייה (רשימת קרדיטים פורמלית ובלתי פורמלית מופיעה בסוף הספר). כפי שמעיר רושדי בתובנה נהדרת: "האמת היא שהסרט הגדול הזה – שבו התקוטטויותיהם, פיטוריהם וכמעט-קלקוליהם של כל המעורבים בדבר ייצרו דבר שנראה כשמחה טהורה, קלילה וגם הכרחית משום-מה – קרוב ככל שניתן להתקרב לאותו זוהר רפאים של התיאוריה הביקורתית המודרנית: הטקסט חסר המחבר".

ובאשר לטקסט השלישי, הארכיטיפי: הוא כבר מזמן עבר לתפקד כמין מיתוס של התרבות האמריקאית; כך לדוגמה טוען חוקר התרבות פול נייתנזון בספרו "Over the Rainbow: The Wizard of Oz as a Secular Myth of America". אף שבאום הוא כביכול היוצר המקורי, הסיפור חדר עמוק כל כך לתרבות האמריקאית הקולקטיווית, שנדמה שתרומתו של המחבר מיטשטשת ונשכחת, כאילו צמח הסיפור באופן ספונטני ואורגני מתוך הקולקטיב. ככל שהסיפור מעובד שוב ושוב למדיות שונות – דוגמאות רק מהשנים האחרונות: טרילוגיית ספרים למבוגרים מאת גרגורי מגואייר ומחזמר מצליח ("מרשעת"), סרטים וסדרות טלוויזיה ("איש הפח", "החבובות בארץ עוץ"), ספרי קומיקס ("Dorothy", "Lost Girls") ועוד – כל פעם מזווית שונה ובתפישה אמנותית אחרת, כך הולכים ומתחדדים הארכיטיפים שהם היסוד המשותף לכל העיבודים הללו, ושאינם בהכרח מופיעים בצורתם הטהורה ביותר בספרו של באום.

לבאום אמנם זכות ראשונים – וב-40 השנים שחלפו בין כתיבת הספר לבכורת סרט הקולנוע היתה ליצירתו השפעה תרבותית ניכרת – אך לכל הדעות העיבוד הקולנועי המאוחר יותר השפיע עוד יותר. בוודאי על רושדי.

 

 

הימנון למהגר

מקסים לקרוא על הרושם האישי העמוק שהותיר "הקוסם מארץ עוץ" על סלמן רושדי, כשצפה בסרט לראשונה כילד בן עשר במומביי: "הוא הפך אותי לסופר", הוא כותב. בעקבות הסרט כתב רושדי את סיפורו הראשון, "מעבר לקשת בענן", שהפך לחלק מהמיתולוגיה המשפחתית הפרטית שלו, אך עקבותיו אבדו. רושדי ממשיך ומתחקה אחרי השפעת הסרט כפי שהתגלגלה ליצירותיו המפורסמות, מספרו הקסום "הרון וים הסיפורים" ועד "ילדי חצות". בהומור יותר-בריטי-מבריטי הוא מתאר את הישבותו בקסם הסרט, ומתוודה על העדפתו את המכשפה הרעה על פני המכשפה הטובה, ועל שנאתו היוקדת לטוטו: "הפאה הצווחנית הזאת, השטיחון החטטן! (עלי לציין שהרגשתי כך כלפי טוטו אפילו כשהיה לי עדיין שיער משלי)".

דרך עיניו של רושדי, שנדד בחייו בין הודו, פקיסטאן ובריטניה, מקבל הסרט פרשנות ייחודית: מה שג'ודי גרלנד מגלמת, הוא טוען, "הוא חלום אנושי על עזיבה… המוסיקה גואה והקול הגדול והנקי הזה מתעופף אל ערגתו המיוסרת של השיר… 'מעבר לקשת בענן' הינו, או למצער מן הראוי שיהיה, הימנונם של כל מהגרי העולם".

לא פחות משהגיגיו של רושדי שופכים אור על "הקוסם מארץ עוץ", הם חושפים לפני הקוראים מעט מעולמו הפנימי. בזכות רושדי הפך ספרון זה, שהוזמן על ידי הארכיון הבריטי לקולנוע במסגרת שאיפה לפרסם מדריכים ל-360 סרטי מופת בתולדות הקולנוע, לחיבור אישי מרתק, מרגש ומאיר עיניים.

אחרי המבוא האישי ממשיך רושדי ופוצח בניתוח שיטתי מאוד של הסרט, מתמונה לתמונה. הוא עוקב אחרי מנגנונים חזותיים כמו מוטיב הצורות הגיאומטריות בקומפוזיציה של התמונות השונות, וכמובן מתייחס לשימוש המבריק שנעשה בסרט במעבר משחור לבן לצבע (וכאן חבל שהמהדורה העברית לספר מכילה רק תמונות בשחור-לבן). על השמועה שכמעט הוחלט לקצץ את השיר "מעבר לקשת" מתחילת הסרט מגיב רושדי שזוהי הוכחה "חד-משמעית שהוליווד מייצרת את יצירות המופת שלה בטעות, משום שפשוט אינה יודעת מה היא עושה". ובכלל, רושדי נותן הרבה קרדיט למלחין הרולד ארלן ולתמלילן ייפ הרבורג, שלטענתו תפרו את רצף הסרט מפיסות התסריט של התסריטאים השונים שעבדו עליו.

וכאן אני נאלצת לסטות לרגע ולהצביע על בעיה קטנה שהציקה לי בתרגום העברי לספר זה. התרגום באופן כללי מוצלח מאוד, והתרגום לשירים מתוך הסרט אפילו די מבריק. ניכר שיניב פרקש השקיע מחשבה, מאמץ וכישרון במלאכתו. הבעיה צצה באותם מקומות שבהם רושדי מנתח את המנגנונים המצלוליים בכתיבה של ייפ הרבורג, וכאן אין מה לעשות, התרגום, מוצלח ככל שיהיה, לעולם יהיה שונה מהמקור. כך, לדוגמה, התרגום "שמענו שאין לו / קוסם שישווה, לא / שאין רבשף כה חרוץ", אף שיש בו יופי וטעם, חריזה פנימית ומשקל שהולם את המנגינה, אינו מדגים את רמות האליטרציה המסחררות של המקור: We hear he is / a whiz of a wiz / if ever a wiz there was. מוטב היה, לעניות דעתי, להכיר במגבלות התרגום ולהוסיף הערה המתייחסת לפער ההכרחי בין העברית לאנגלית – דבר שפרקש השכיל לעשות במקומות אחרים בספר, בהתייחסו למשחקי מלים.

 

 

להיכנס לנעלי האודם

סלמן רושדי הוא בראש ובראשונה סופר, ונראה שלא את כל הרעיונות והתגובות שהתעוררו בו בעקבות העיסוק ב"הקוסם מארץ עוץ" הצליח לנסח בתוך הסד המגביל של מסה עיונית מובנית. השליש האחרון של הספר הוא סיפור קצר פורק עול, תיאור בדיוני של מכירה פומבית של נעלי האודם מהסרט (על גלגולי אותן נעליים במציאות ועל הסכומים האגדיים שתמורתם נמכרו אפשר ללמוד בספר "The Ruby Slippers of Oz" מאת ריס תומאס). בסיפורו של רושדי הופכות הנעליים לסמל תשוקתה של התרבות המערבית. כולם חושקים בנעליים. דומה שקהל המתגודדים להשתתף במכירה הפומבית בסיפורו של רושדי הוא התגלמות של אותו ניגוד פוסט-מודרניסטי שעליו הצבעתי בתחילת הסקירה שלי. בקהל יש נציגים מהתרבות הגבוהה ונציגים מהתרבות הנמוכה, אנשי דת ואנשי מדע, מנהיגי עולם ומעריצים מחופשים, נוודים ומיליונרים. כולם עד האחרון משתוקקים להיות הבעלים – אם לא לבעול – את אותן נעלי אודם. לכולם מסמלות הנעליים דבר מה שהוא פסגת כל הנחשק.

וכך מה שעולה הן מהמסה והן מתוך הסיפור הקצר היא הטענה שיישות בדיונית יכולה להיות אמיתית יותר מהמציאות. במסה מצדיק רושדי את תפאורת הסרט המצוירת כשהוא קובע ש"שממה 'אמיתית' בוודאי לא היתה נראית שוממה דיה". בסיפור מגיעות למכירה הפומבית של נעלי האודם בין השאר גם דמויות בדיוניות, ורושדי מגנה את פלישתן בעקיצה פארודית מבריקה: "חלחול זה של הבדיון לעולם הממשי הוא סימפטום לריקבונה המוסרי של תרבות המילניום… קשה לפקפק בכך שרובנו הגדול מתנגדים להגירתם החופשית והבלתי-מוגבלת של יצורים דמיוניים אל תוך מציאות משובשת ממילא. אחרי הכל, מעטים מאתנו יבחרו לנסוע בכיוון ההפוך". האומנם? מבין שורות הספר קורץ לי רושדי בחיוך ממזרי. גם אני שותפה לכמיהת המהגר – גם לבי רוצה אל עוץ, אל עוץ.