עדיף כבר אמא מכשפה

רציתי לכתוב על שני ספרים, ואני לא מצליחה למצוא לא את זה ולא את זה. תסכול!! אחד נבלע, כנראה, בהררי הבלגן של חדר העבודה שלי, והשני, כך זיכרון עמום עולה בי, הושאל לפני שנים אחדות בניגוד למדיניות המוצהרת שלי, וכמובן לא חזר עלי. אוף אוף אוף. ואף על פי כן אכתוב על הספרים, כי זה הבלוג שלי, וזה מה שבא לי לעשות.

 

"ילדי המכשפה" מאת אורסולה ג'ונס הוא ספר מאוייר חדש חביב למדי, שזכה איכשהו בגיליון האחרון של הארץ ספרים ללא אחת כי אם שתי ביקורות אוהדות: זו (המסתתרת) של יעל דר, וזו של שירה סתיו. הסיפור בקווים כלליים: שלושת ילדי המכשפה הולכים לפארק, וכל החיות נבהלות ובורחות מפניהם. הם בסך הכל ילדים חביבים עם כוונות טובות, אבל מתוך כוונות טובות הם מצליחים לחולל שמות בפארק, ולזרוע בלבול ומצוקה. בסופו של דבר מצילה את המצב האחות הצעירה במשפחה, שעושה את הקסם היחידי שהיא יודעת לעשות: היא צועקת ומזמנת את אמא, שתעשה סדר בבלגאן.
דעתי על הספר לא שונה בהרבה מזו של שתי המבקרות המקושרות לעיל, אלא שנקודת המבט שלי קצת שונה משלהן, כי אני יודעת כמה דברים על הרקע לכתיבת הספר שאני מניחה שהן אינן יודעות. אורסולה ג'ונס, המחברת, היא אחותה הצעירה של הסופרת האהובה עלי, דיאנה וין ג'ונס. כמי שמכירה את פרטי הביוגרפיה של דיאנה, הקריאה ב"ילדי המכשפה" היתה חוויה מעט מצמררת. 
בהקדמה לספר (שאותה אני לא יכולה לצטט במדוייק כי אני לא מוצאת אותו) מציינת אורסולה ג'ונס שכשהייתה קטנה, הוריה היו עסוקים לעיתים קרובות, והשאירו אותה ואת אחיותיה לשעשע את עצמן – ולא פעם הן הסתבכו בשל כך בצרות. זהו תיאור סלחני לעומת דיוקן ההורים העולה מתוך האוטוביוגרפיה של דיאנה וין ג'ונס, המתארת התעלמות הורית שגובלת בניכור והזנחה. דיאנה היתה הבכורה, אורסולה היתה הצעירה, בינהן היתה אחות שלישית, איזובל. לכל אחת מן הסתם פרספקטיבה מעט שונה על ילדותה, ואפשר שהן לא מסכימות לגמרי על תקפיד ההורים בחייהן, עם זאת דומה שהתיאור הקצרצר שנותנת אורסולה בפתיחה הספר "ילדי המכשפה" מגבה ומחזק את גרסת אחותה הבכורה דיאנה. שתיהן אף מתייחסות למאורע ספציפי שבו במשחק "פיטר פן" תלו דיאנה ואורסולה את אחותן איזובל מקורות התקרה, וזו היתה יכולה להיחנק: המאורע מוזכר גם כאפיזודה בספרה של דיאנה The Time of the Ghost  (שגם אותו אני לא מוצאת), ומשם ברור שהיה מדובר בסכנת חיים אמיתית, ושהמאורע הבהיל את האחיות עד מאוד והשאיר בהן חותם עמוק. ההורים כנראה לא ידעו על כך דבר.

 

The Time of the Ghost הוא ספר אימה, לדעתי המפחיד מבין ספריה של דיאנה וין ג'ונס, וגם האוטוביוגראפי שבהם. גיבורת הספר היא מין רוח רפאים, תודעה מנותקת מגוף, המרחפת כעדה אילמת בתמונות מתוך ילדותן של ארבע אחיות, ומנסה לזכור איזו מארבע האחיות היא היתה פעם. אף שבמשפחת ג'ונס היו שלוש בנות ובספר ארבע, יש משהו באמינות של התמונות שעורר בי מהקריאה הראשונה תחושה שמדובר בזכרונות ילדות אמיתיים – עוד לפני שקראתי את מה שכתבה על כך דיאנה. הספר הזה הוא סוג של טקס גירוש שדים מילדותה. יש בספר אלמנטים על-טבעיים, אבל אווירת האימה נבנית בראש ובראשונה מתוך התיאור המשפחתי הריאליסטי כביכול. הבנות בספר מפחדות הרבה פחות מהיישות המיסטית האפלה שהעלו בטעות באוב, מאשר מדמותו האימתנית של אביהן.

האב, אליו מתייחסות הבנות בתור "הוא עצמו" (“himself") ואף פעם לא בתור "אבא", מצטייר כרודן מנותק וחסר כל סבלנות כלפי בנותיו. אחת הבנות בספר קושרת לעצמה קשרים גדולים בשיער במקום קוקיות, גם כי אין לה גומיות וגם בתור מבחן לראות מתי ישים לכך לב אביה. בספר התסרוקת נשארת כך כמה ימים. דיאנה טוענת שבמציאות עברו כמה שבועות בלי שהוריהן הבחינו שאחת הבנות מסתובבת עם קשרים בשיערה, אבל בספר היא קיצרה את פארק הזמן כדי שיהיה אמין יותר.
ספריה של דיאנה וין ג'ונס מלאים בדמויות הוריות מנותקות, מנוכרות ואפילו בוגדניות. בספרה Fire and Hemlock, הגיבורה בת העשרה מוצאת את עצמה מסולקת מבית אמה, ונדחית על ידי אביה שהקים משפחה חדשה ואינו מעוניין אפילו לארח אותה ללילה. גיבור הספר Cart and Cwidder, מוריל בן ה-12 הוא סוג של המלט: ביום רצח אביו נישאת אימו לגביר שכנראה מקושר לרוצחי אביו, ולמוריל ואחיו מתברר שמעולם לא אהבה את אביהן, אשר כנראה נשא אותה בכפייה. אפילו במשפחות המתוארות כמאושרות, כגון המשפחה של קרסטומנסי ואשתו מילי בספר "חיי קסם", ההורים שומרים מרחק מהילדים, ומאפשרים להם להסתבך בצרות צרורות, שלא לומר סכנת חיים של ממש.

ברבים מספריה של ג'ונס מופיעות נשים אנוכיות ונצלניות, ששואבות את כוחן מדיכוי של אנשים אחרים בסביבתם. כזו היא גוונדולין ב"חיי קסם", כזו היא המכשפה מהשממה בספר "הטירה הנעה", ובספרים שלא תורגמו יש דוגמאות בוטות יותר, כגון אמו של הגיבור בספר A Sudden Wild Magic או הדודה מריה בספר Black Maria. לא פעם אמרה ג'ונס מפורשות שהדמויות הללו מבוססות על אישה אמיתית שהכירה, ובין השורות נרמז כי הכוונה לאמא שלה.

 

 

מימין לשמאל: איזובל, אורסולה ודיאנה

 

 

אלה דוגמאות על קצה המזלג: אפשר לעשות דוקטורט על דמויות ההורים בספריה של דיאנה, ולהצמיד להן תילי תילים של פרשנויות פרוידיאניות. לא שצריך לחפור עמוק כדי להגיע למשמעות ה"סמוייה". כשדיאנה כותבת על ילדותה ועל הוריה, היא כותבת באופן מפורש לגמרי מתוך מרירות עזה ועלבון עמוק שלא נמחה אף שהיא בעצמה כבר סבתא בשנות השבעים לחייה.
נוכח כל זה, הקריאה ב"ילדי המכשפה" היא חוויה עצובה. ילדי המכשפה ננטשו על ידי אמם, ושוכני הפארק מנדים אותם. הם משתדלים מאוד לעשות מעשים טובים, אבל מצליחים רק לסבך את עצמם ואת כל סובביהם בצרות. האחות הכי קטנה – והרי אורסולה היתה התינוקת במשפחה – זועקת וקוראת לאמא. בסיפור, אמא באה ומתקנת הכל, ויש סוף טוב. במציאות כנראה שאמא היתה קרה ומרוחקת, והילדים נשארו לבד. האמא המכשפה היא אמא של פנטזיה, אמא של חלומות. לא עדיף כבר אמא דמיונית מכשפה, מאמא אמיתית שלא באה כשצריכים אותה?

פוסט זה פורסם בקטגוריה יומן קריאה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על עדיף כבר אמא מכשפה

  1. מרית הגיב:

    קורע לב, האופן שבו יוצרים "מתקנים" את ילדותם בגירסתה האמנותית. מילדי המכשפה ועד אן שרלי, ועד ברגמן בפאני ואלכסנדר, שמרחיק את אביו והופך אותו לגבר אכזר שנישא לאמו והתעלל בילדיה עד שניצלו בדרך נס

  2. טלי הגיב:

    ואכן הוא מציב את כל הסיפור המשעשע הזה של ילדי המכשפה באור לגמרי אחר, מצמרר ומפחיד.

    לא קראתי את הספר הזה (למרות שבהחלט הצלחת לעורר לי את בלוטות החשק), ובכל זאת אני יוצאת מקריאת הפוסט שלך והקישורים שנתת עם שלוש אסוציאציות פרועות ונטולות כל קשר זו לזו…

    ההשתוללות המשחקית והפרועה של הילדים שנגמרת בדאוס אקס מכינה מזכירה לי את "חתול תעלול" הנפלא, (למרות שאצל ד"ר סוס הפתרון מגיע לפני שאמא חוזרת הביתה…), באסוציאציה פרועה לגמרי האחיות ג'ונס נראות לי פתאום כאחיות ברונטה של ספרי ילדים (יש לך מושג אם גם השלישית כותבת?) והסיטואציה הבסיסית של ילדי המכשפה הזכירה לי ספרון קטן ומקסים שנדמה לי שלא תורגם לעברית- The Trouble with Mum של בבט קול, סוג של הכלאה בין הספר שתיארתפה לבין "אבא עושה בושות" על אמא שהפאדיחות שהיא עושה נובעות מהפרט השולי של היותה מכשפה…

    וטוב מאוד שכתבת אפילו שלא מצאת את הספרים- הרווחנו…

  3. שועי הגיב:

    נהניתי לקרוא, תודה
    רציתי רק להעיר על כך ששינויי גרסות,עדויות ודגשים בין האחיות עשוי להעיד לא רק על מידת רגישות שונה אלא גם על יחס שונה לו זכו מידי ההורים המזניחים/מתעללים
    לעתים, לא מדובר רק בראשומון של זויות הסתכלות שונות אלא באמת במכלול החוויות השונה שעברה כל אחות עם הוריה
    גם אם שתיהן מדווחות על הזנחה חמורה, כל אחת מהן לא רק חוותה אותה באופן שונה, אלא גם לכל אחת היה מכלול חוויות שונה במקצת/הרבה עם ההורים אשר קרוב לודאי שהשפיע על אופן הדיווח על אותם אירועים שנים אחר-כך

  4. לימור הגיב:

    תמיד מעניין אותי לגלות את הסיפור שמאחורי הסיפור. זה פתאום נותן עומק אחר ועכשיו אני פתאום חושבת בצורה אחרת על הספרים שלה דיאנה) שכבר קראתי. תודה על ההרחבה

  5. עינת הגיב:

    מעבר לכך שכמובן שהחוויות של כל ילדה הן שונות, ביחס להורים ובכלל, עצם העובדה שאורסולה היתה הקטנה מביניהן היא חשובה כשלעצמה. שהרי היא היתה מטופלת ע"י שתי אחיותיה. לא כמו דיאנה שלה, כאחות בכורה, לא היה מי שיטפל בה בכלל. לאיזבל ולאורסולה לבטח היה אחת את השניה. וזה המון כשההורים לא נוכחים בחייהן.

    גילי, היה מרתק לקרוא. וכמו כן עצוב.
    תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s