"כשאבא היה עצוב"

 

כתב: יונתן יבין; אייר: גלעד סופר; עם עובד, 58 ש"ח
 
 
ערב אחד נועה מתחילה לבכות, והיא בוכה ובוכה עד שאבא שלה מספר לה סיפור, על איך פעם גם הוא בכה ובכה. בסיפור של אבא, הדמעות לא הפסיקו לזלוג ויצרו לבסוף את ים המלח. כך אבא ממשיך בסיפור, עד שנועה שוכחת מהבכי ומתחילה לשמוח.
זה כבר ספר שלישי פרי שיתוף פעולה בין יונתן יבין לגלעד סופר (קדמו לו "החתול דלעת משנה את הדעת" ו"אחלה אח") והתוצאה, שוב, סולידית ונעימה. עם זאת, דווקא המבנה של סיפור בתוך סיפור מדגיש את חסרונות הספר. לדמיון פה יש גבולות ברורים מאוד, ואפילו במסגרת מה שמדמיינים, יש גבולות, כגון שאי אפשר באמצעות משאלה למחוק את כל הבכי בעולם. החרוזים של יונתן יבין יותר מסתם נחמדים: אף "נזוּל", לדוגמה, זאת הברקה שאימצנו בחדווה רבה. אבל בעיני היה מתבקש בספר כזה לתת פורקן לרגש ודרור לדמיונות המרנינים. כך עשה לדוגמה יעקב שביט בספרו "נוגה דמעות" (פועלים), שבו הדמעות של נוגה מציפות את כל העיר – לשמחתם הרבה של התושבים!

פוסט זה פורסם בקטגוריה התפרסם בלאישה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על "כשאבא היה עצוב"

  1. ימימה הגיב:

    קניתי אותו במתנה לחברה ואחר כך הצטערתי שלא קניתי גם לנו. נהניתי ממנו מאוד. (ומכיוון שהייתי בסוף ההיריון, גם בכיתי…)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s