קובי ניב מפספס את הבדיחה: "יוברט הורציו"

אמש שלחו לי במייל את ביקורתו של קובי ניב לספר "יוברט הורציו ברטל בובטון-טרנט" (לביקורת אני לא יכולה לקשר: קיבלתי אותה סרוקה כקובץ גרפי). המייל שנלווה לביקורת תיאר אותה כ"זדונית", וקצת נבהלתי – אבל אז קראתי, ונרגעתי. קודם כל, כי הביקורת לא היתה עלי, אלא על הספר. פיוּ. שנית, כי זאת לא סתם קטילה של הספר (ובטח שלא זדונית), אלא ניתוח די מעניין, שנותן חומר למחשבה. כאלה אני אוהבת, גם כשאני לא מסכימה עם המסקנות.

בקיצור נמרץ, טענתו של קובי ניב הוא שהספר מעודד חוסר אחריות הורית ו/או חוסר אמון של ילדים בהוריהם. הוא מבסס זאת על כך שהוריו של יוברט בספר הם מתבגרים נצחיים המכורים לאורח חיים נהנתן, ואף על פי שאין להם שום חוש של אחריות הורית גדל להם ילד מוצלח במיוחד. על זה אין לי ויכוח: ככה במפורש כתוב בספר.

הויכוח שלי הוא עם המסקנה שמסיק ניב לגבי המסר העולה מהספר: "על פי הספר הזה, כדי שילד יצמח ויגדל כמו שצריך, יש להזניחו כמה שיותר". זאת מסקנה שמתייחסת אל המסופר בספר at face value, כמות שהוא, ומתעלמת מהטון האירוני ומהאלמנטים הסאטיריים שבספר. והרי היפוך התפקידים בספר – הורים ילדותיים, ילד בוגר – הוא הוא מה שהופך את הספר למצחיק. הכל מסופר בקריצה, והקורא/מאזין לא אמור לפרש את הסיפור כפשוטו.

יש משהו דמגוגי בניתוח שמסרב להתייחס אל בדיחה כבדיחה. (וכאן אני סוטה לרגע מהביקורת הספציפית של ניב). כשלוקחים בדיחה והופכים אותה קרדום לחפור בו, מהר מאוד הדברים נעשים מאוד לא מצחיקים. לדוגמה, בתחילת שנות התשעים התפרסמה בעיתון הסאטירי המבריק "The Onion", כתבה על כך שספרי "הארי פוטר" כביכול מובילים ילדים לאמונה בכת השטן. הכתבה כללה סטטיסטיקות, ציטוטים מילדים ותיאורי מקרה. למותר לציין שהכתבה היתה בדיונית לגמרי והיא נכתבה כבדיחה. כל זה לא מונע מפונדמנטליסטים נוצרים בארצות הברית לצטט מתוכה עד עצם היום הזה, ולהישען עליה כשהם קוראים לאסור את הפצת הספרים בספריות בתי-הספר, וכיוצא בזאת. 

הפונדמנטליסטים האמריקאים אולי מקסימום שורפים פה ושם איזה ספר, אבל גם אנשים כבר נשרפו בגלל בדיחות שהובנו כפשוטן. ה-Malleus Maleficarum, טקסט מימי הביניים המתעד את כל הראיות לקיומן ולנזקן של המכשפות באירופה, שימש כלי בידי האינקוויזיציה לרדוף נשים על רקע היותן מכשפות, ולהוציאן להורג. זכורה לי היטב הרצאה של סטיבן גרינבלט בהרווארד, שבה טען כי רבות מה"עדויות" שנגבו במלאוס מאליפיקארום לא היו אלא בדיחות על חשבון הקנאים שגבו אותן, אבל הפוצים האלה לקחו הכל ברצינות ורשמו במחברת כאילו מדובר באמת לאמיתה. כדוגמה הקריא לנו גרינבלט תרגום קטע מתוך הטקסט הנ"ל: תיעוד כביכול של מקרה אמיתי לגמרי. מעשה בכומר קתולי בכפר קטן, שהתעורר בוקר אחד וגילה שהזין שלו נעלם. בלי להתבלבל הוא ניגש אל אישה אחת בכפר, שהיתה ידועה כמכשפה, ותבע לקבל את הזין שלו בחזרה. היא אמרה לו, "טפס על העץ בחצר שלי, שם תמצא את מבוקשך". טיפס על העץ, וגילה על אחד הענפים קן ציפורים, שבתוכו בערך תריסר אברי מין מצייצים כגוזלים רעבים. כיוון שלא ידע איזה מהם הוא שלו, הוא לקח את הכי גדול וירד מהעץ. נו, אני שואלת אתכם. אם מישהו לקח את הסיפור הזה ברצינות, זה כנראה היה מישהו שממש בער לו לשרוף איזו מכשפה.

להבדיל אלפי הבדלות, קובי ניב לא קורא לציד מכשפות. אבל בשתי הפסקאות הראשונות בביקורת שלו, הוא מגדיר בצורה מאוד ברורה את התופעה החברתית שעליה יצא קצפו: "העולם המפונטז הקסום המוצע לאזרחי העולם העשיר, במתקפה מתמדת של כל כלי התקשורת, הוא עולם של נעורי נצח, שבו כולנו לעולם ניוותר בגיל ההתבגרות, מבלי שניזקק חלילה אי פעם להפוך לבוגרים… לפיכך נוצרה בקרב רבים מהמתבגרים בחברה המערבית הנהתנית חרדה קשה מפני הפיכה להורים, שלא נדע טפו-טפו-טפו… שהרי ברגע שהמתבגרים הופכים להורים… נשללות מהן לכאורה כל הנאות העולם הזה, שכל כולן מיועדות אך ורק למתבגרים ולמתבגרות, ולמעשה הם עוברים בכך מגדר חיי הבילויים היפים והמענגים לתחום חיי העבודה, האחריות והסבל." אוקיי, הבנו מה מעצבן את ניב, ואיזו תופעה חברתית הוא מבקר. ובכל זאת, "יוברט הורציו ברטל בובטון-טרנט" אינו המניפסט הכתוב של אותה תופעה.

נכון, הוריו של יוברט ילדותיים מאוד. כל עולמם הוא אירועי חברה נוצצים ומשחקי לוח, ואת יוברט הם באמת די מזניחים. אבל לא הם הגיבורים של הספר: יוברט הוא הגיבור. ההורים מבזבזים את כספם, והילד יוברט מנסה להפעיל תושיה ולהציל אותם פעם אחרי פעם, תוך שהוא גם מגונן על הוריו ומונע מהם את האמת על מצבם הכלכלי הירוד. ההורים הם לא מופת בשביל יוברט, והוא לא מחקה אותם: אין בשום מקום בספר קריאה לנהוג כמותם. למעשה גם יוברט אינו דמות מופת, כל עוד מאמציו מרוכזים בניסיון להציל את ההון המשפחתי. רק כשהוא בכל זאת משתף את הוריו בבעיה, נמצא הפיתרון: מתברר שחששותיו היו לא מוצדקים, הבעיה נמוגה כלא היתה. אושרם של ההורים, כך למד יוברט, לא התבסס על עושרם. כחברים חדשים במעמד הביניים, הוריו של יוברט מאושרים לא פחות ואולי אף יותר מבעבר. המסר הוא שהאושר גלום לא בעושר, אלא בקירבה בין בני משפחה, בחברות, בגישה אופטימית לחיים, ובהנאות פשוטות – גם אם ילדותיות – כגון רגע אינטימי של שתיית שוקו חם בצוותא.

ההפרזה, הקיצוניות והיפוכי התפקידים בספר זה הם מנגנונים קומיים. הרי אף אחד לא יכול להיות כל כך לא מודע למצבו הכלכלי עד שיגיע לכך שבקופתו לא נותרים אלא "מהדק ניר וסוכרית מנטה שקצת אבק נדבק אליה". זאת בדיחה. ואף ילד הוא לא כזה גאון כמו יוברט וחברו סטנטון (וכאן אני חולקת על ניב, שכתב "גאון בחברתנו הוא תמיד גאון בכלכלה ולא חלילה בכימיה": הספר במפורש מתייחס לכך שיוברט הוא גאון גם בכימיה, במתמתיקה, בבלשנות יפנית, בפינג פונג, ובשלל תחומים נוספים – רק לא באפיית עוגות ובסידור פרחים). בכל הביקורת הדי מתלהמת של קובי ניב, המכתירה את עולמו של הספר "סיוט נוראי", הוא שכח לציין עובדה אחת פשוטה: הספר מצחיק.

הייתכן שקובי ניב, מכותבי "זו ארץ זו", שהסאטירה לא בדיוק זרה לו, פשוט לא הבין את הבדיחה? אני מתפלאה עליו. הפסיד ספר משעשע נורא.

פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על קובי ניב מפספס את הבדיחה: "יוברט הורציו"

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מצ"ב לינק לבלוג של אוונגליסט מקנזס שאומר שהבעיה עם הארי פוטר היא לא כל כך נושא הכישוף, אלא שהילדים לעולם לא עושים את הדבר הנכון – לספר הכל להורים ולמורים, כמובן!

    http://rightwingagenda.blogspot.com/2007/11/western-culture-has-been-potterized.html

  2. גילי הגיב:

    ברור שלא מתנגדים להארי פוטר רק בגלל אותה כתבה ב-The Onion, יש אלפי סיבות, חלקן אולי אפילו מוצדקות, להתנגדות לספרים. אבל אם תקרא בלינק שקישרתי מהמלה "לצטט", תראה שאני לא ממציאה.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    לרגע לא טענתי שאת ממציאה… להפך. יש באותו בלוג גם ניתוח מדוע הכישוף בשר הטבעות כשר כאלגוריה נוצרית, אבל שטני בהארי פוטר.

  4. איילת ברטוב הגיב:

    טרם קראתי את הספר המדובר, אבל האופן בו מתוארים ההורים מזכיר לי במשהו את הורי הילדים בפיטר פן. גם שם היו ההורים מרוכזים בעצמם, פירשו באופן מילולי את תביעות החברה והזניחו את הילדים.

    אני חושבת שקובי ניב אולי ממורמר מאחת האופנות האחרונות בתחום ההורות: הטענה שיש להעניק לילד את מקסימום החופש והמרחב ולא להגביל אותו, כדי שזה ידע לנצל את היצירתיות שלו ולמצוא את האני הפנימי שלו. הוא אולי מפרש אותה כנסיון של ההורים לשמר איזו ילדותיות (בין אם באמצעות הצאצא ובין אם דרך הימנעות מלמלא את תפקיד ההורה המבוגר).

    אני סקרנית לקרוא את הספר, ולראות עד כמה אסכים איתך או איתו.

  5. אורן הגיב:

    בדיוק בשביל זה המציאו את ה-LOL
    אני לפחות מתכוון להתחיל לצטט אותו כאמיתי.🙂

  6. לי הגיב:

    ברבות השנים?
    ספר מקסים הספר על יוברט, קאלט אמיתי

  7. לילך הגיב:

    עם דימויים כאלה בהקשר של ניב. הוא כבר תבע פעם טוקבקיסט שהשמיץ אותו…

  8. הירנוט הגיב:

    לילך: היתי נזהר עם השימוש במשפט "הוא פעם תבע", הוא כבר איים שיתבע טוקבקיסט שהשמיץ אותו (לכאורה)

    http://www.nrg.co.il/online/10/ART/966/097.html

  9. רוניתש הגיב:

    בשנים האחרונות בספרי ילדים רבים מופיעות בדיחות/ עקיצות/ אירוניות שלמעשה רק ההורים מסוגלים להבין אותן. ילדים צעירים לא מבינים את ההומור הזה, ומבינים את הכתוב כפשוטו. ישנם ספרי ילדים רבים שההורים נהנים מהם מאוד, ולילדים הם לא עושים כלום.
    לגבי הספר על יוברט הורציו, קראתי אותו בריפרוף בספריה. אבל באופן עקרוני יש צדק בטענה של קובי שאין שום תועלת לקרוא לילדים ספרים שמציגים תמונת עולם לא מעודדת, עם הורים לא אחראיים.
    ספר כזה הוא "אבא בורח עם הקרקס" . שם האבא פשוט שם פס על אשתו וילדיו, ועוזב אותם לטובת תחביבו – קרקס. עוד ספר כזה -"אריה בלילות", בו ההורים מפחידים את ילדם.

  10. גילי הגיב:

    למה רק בשנים האחרונות? נסי לקרוא את "פו הדוב" בעיניים של מבוגר, ותראי שחלק לא קטן מהספר מתקיים מעל לראשי הילדים, בקריצה למבוגרים.

    אני פשוט לא מסכימה ש"יוברט הורציו" מציג תמונת עולם לא מעודדת. כולם בסוף מרוצים, ויש הרמוניה משפחתית, גם אם היא לא מציאותית ואקסצנטרית. המעבר לדירה קטנה פתר את בעית חוסר האינטימיות שהיתה בתחילת הספר.

    גם לגבי "אבא בורח עם הקרקס" אני לא מסכימה איתך. יעניין אותך אולי לקרוא את התגובות ברשומה הבאה:

    http://www.notes.co.il/gili/25876.asp

    שם סיפקתי את הניתוח שלי, לטובת מישהו שהעלה טענה דומה לשלך. לגבי "אריה בלילות" אני דווקא כן מסכימה (הפתעה!), ספר מבאס:

    http://www.notes.co.il/gili/7972.asp

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s