הסיפור המדהים על הגדת סראייבו, ונפלאות הניו-יורקר

ליום הולדתי העניק לי בעלי שיחיה, מינוי לשבועון "ניו יורקר". כמה שאני נהנית מהמתנה הזאת! אני דוחפת את המגזין המגולגל לתוך התיק שלי, ויש לי חומר קריאה מרתק בכל תור או עיכוב בלתי צפוי. קודם כמובן אני עוברת על הדף האחורי והקריקטורות, ורק אחר כך נוברת הלאה. לפעמים אני קוראת את הכתבות באיחור של שבועות, או אפילו שנים (העילה למתנה המוצלחת היתה מידת ההנאה ששאבתי מקריאת כמה גילונות משנת 2003 שבמקרה מצאתי בבית).

כמה למדתי מהניו-יורקר. על גבינות ונזירות; על האמנות של ילידי אוסטרליה; על וירוסים שחדרו לגנום האנושי; על הקשר בין "חתול תעלול" למלחמה הקרה, ועוד ועוד. מרתק.

בגיליון של השלושה בדצמבר קראתי את סיפור הגדת סראייבו. למרבה הצער, הסיפור המלא אינו ניתן לקריאה באתר הניו-יורקר – רק תקציר. וחבל. מה אין בסיפור הזה: נאצים, אינקוויזיציה, חסיד אומות עולם מוסלמי, קומוניסטים נקמנים, ותהפוכות גורל שכמעט אי אפשר להאמין. איך זה שהעיתונות בארץ לא קפצה על הסיפור וטחנה אותו עד דק? גיגלתי ולא מצאתי.

מדובר בהגדה הקדומה ביותר המוכרת שמצויירות בה דמויות אדם. היא נוצרה בספרד בימי הביניים, שרדה את גירוש ספרד, אושרה לקריאה על ידי צנזור של האינקוויזיציה בונציה, ונמכרה בסוף המאה ה-19 למוזיאון בסראייבו. במלחמת העולם השנייה הוברחה על ידי אוצר המוזיאון המוסלמי, שלא רצה שתיפול לידי הנאצים. כשבא הגנרל הגרמני לדרוש את האוצַר הגדול של מוזיאון סראייבו, החביא האוצֶר, דרוויש קורקוט (סליחה אם אייתתי לא נכון את שמו) את ההגדה מתחת לחולצתו, ושיקר במצח נחושה: "היה כאן כבר קצין גרמני ולקח את ההגדה". הגנרל זעם: "מה היה שמו של הקצין?" וקורקוט המשיך לשקר: "לא יודע. לא העזתי לדרוש בשמו." הוא לקח את ההגדה לכפר הולדתו והחביא אותה בין שורת קוראנים עד גמר המלחמה.

לא רק את ההגדה הציל קורקוט: במהלך המלחמה הוא הסתיר אצלו בבית נערה יהודייה, חברת השומר הצעיר שבילתה זמן מה כפרטיזנית, מירה פאפו שמה. אותה מירה פאפו דיווחה בערוב ימיה ליד-ושם על מעשיו של קורקוט (שנים שמרה את הסיפור בסוד, כי חשבה שקורקוט הוצא להורג תחת המשטר של טיטו, וחשה אשמה על שלא ניגשה להעיד לטובתו). קורקוט זכה להכרה כחסיד אומות עולם. כשפרצה מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, נעזרה בתו של קורקוט בתעודת חסיד אומות העולם של אביה כדי להשיג סיוע מהקהילה היהודית, ומצאה מקלט מדיני בישראל. לפי הניו-יורקר, ביבי נתניהו ניסה לגזור את הקופון היחצ"ני על הסיפור הצלתה, אבל בגיגולים בעברית לא הצלחתי למצוא לו שום איזכור. איך זה שאני קוראת את כל זה דווקא בניו-יורקר?

סיפור ההגדה, וסיפור חייהם של קורקוט ושל בני משפחתו, מצטרפים ביחד לאפוס רחב יריעה, מותח, מסעיר – איזה סרט אפשר לעשות מזה (ואכן, מגיגול עולה שמישהו עושה על זה סרט). בשביל זה בלבד היה שווה להוציא מינוי לניו-יורקר.

 

עידכון: מתברר שג'רלדין ברוק, שכתבה על ההגדה מסרייבו בשביל הניו-יורקר, אף הרחיבה וכתבה ספר שלם על סיפור ההגדה והנפשות הפועלות סביבה. תכף כשגיליתי את זה פניתי לסוכנות הספרותית לבקש את זכויות התרגום לעברית… אבל איחרתי את המועד. הוצאה אחרת כבר רכשה את הזכויות. אם הכתבה היא אינדיקציה לספר, בהחלט יש למה לחכות.

פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על הסיפור המדהים על הגדת סראייבו, ונפלאות הניו-יורקר

  1. רוני הגיב:

    לפי דעתי הייתה על זה כתבה של אריק בכר במעריב מזמן, לא זוכרת בדיוק מתי

  2. היא הגיב:

    "שיבדה לחיים ארוכים"?🙂

  3. ימימה הגיב:

    זה בצחוק, כן?

  4. גילי הגיב:

    בעייפות החומר. תוקנתי ותיקנתי.

  5. טלי הגיב:

    שגם אני לא ידעתי עליו כלום.
    אני נמנעת מלצלול אל ים הקישורים הזה כי באמת שאני אמורה לעשות עוד כמה דברים פרודוקטיביים היום, אבל אחכה לספר בסקרנות.

    ואגב, גם סביב הפוסט הזה היתה תעלומה מסוימת- לא ברמת תחקיר בניו יורקר, אבל לפני כמה שעות הצצתי הנה לתומי כדי לראות אם משהו התחדש בתגובות, ראיתי את ארבע התגובות שמעליי מופיעות בצד בטור של "חמש תגובות אחרונות" ופוסט איִן…

    גיגלתי, חיפשתי, בדקתי שוב ושוב והמשכתי לראות בראש הבלוג רק את תמונתו של ילדך יפה העיניים על עוגתו. טוב שהפוסט האבוד התגלה, השבעתי את סקרנותי, השכלתי, ועכשיו אני באמת יכולה לגמור לכתוב מה שהייתי אמורה לגמור מזמן…

  6. גילי הגיב:

    הסרתי אותו זמנית עד שגמרתי לברר את עניין הזכויות על הספר.

  7. טלי הגיב:

    תודה על ההסבר, זה רק מוכיח שאמת פרוזאית וטכנית לא עומדת בדרכו של סיפור טוב…

  8. בן הגיב:

    כיצד רוכשים בימינו מנוי מקומי לניו יורקר? או שזה מנוי אמריקאי שנשלח הנה?

  9. גילי הגיב:

    http://www.condenet.com/mags/newyorker/

    מדפיסים את זה רק בארה"ב ככל הידוע לי, אבל יש מערכת הפצה באירופה. זול זה לא – אבל יומולדת זה יומולדת (ולא כל המתנות ממשיכות לשמח כל השנה)

  10. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    עד 120 ושתמשיכי לשמוח במתנותייך🙂

    מזל גדי? כמוני =]

  11. פינגבאק: כולנו אנשי הספר « בּלוֹגלוֹבּלי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s