כתבה: מלינדה לונג; אייר: דיויד שנון; תרגמה: אירית ארב; מטר, 58 ש"ח
ספר זה הוא המשך ישיר לספר "ככה נעשיתי שודד ים", שבו הילד ג'רמי עזר לשודדי-הים למצוא מקום קבורה לאוצר שלהם – אצלו בחצר האחורית. כעת שבים השודדים בשביל לאסוף את האוצר, ובאותה הזדמנות הם עוזרים לג'רמי לשמור על אחותו התינוקת: משימה שמתבררת ככלל לא קלה, אפילו בשביל שודדי-ים נוראיים.
העובדה שיצא ספר המשך מעידה על הצלחתו של הספר הראשון. השודדים פורקים עול, וזה כיף ומצחיק; אך כשג'רמי איתם הוא מתגעגע לפינוקים של הבית – סיפור לילה טוב, נשיקה לפני השינה – וזה מעורר הזדהות ואהדה. ספר ההמשך מדגיש שמגע של אמא הוא דבר שנחוץ גם לשודדי-ים, פרועים וגבריים ככל שיהיו.
אפשר להעמיס פרשנות פסיכולוגיסטית מכאן ועד הודעה חדשה, אבל האמת היא שסוד ההצלחה הוא האיורים: איורים מפורטים, מצחיקים ושנונים, הם שאחראים לעושר ולאיכות הכמעט קולנועית של הספרים. תמונה אחת של תינוקת המוליכה על ארבע שודד-ים אכזר כשהיא מושכת בזקנו השחור, שווה לפחות אלף מילים. דיויד שֶנון הוא רב-אמן, ואת כל ספריו שווה להכיר.
עוד דף אחד ודי 
בתור אחד שנורא אוהב להסתכל על ציורים יפים ומוצלחים, ממש בא לי לראות את הספר ואת שאר הספרים של המאייר…
הספר עצמו גם נראה מתוק למדי, ואני בטוח שילדים רבים יהנו (או נהנים) ממנו=)
יש לנו ספר שכתב ואייר להפליא דיויד שנון, ובו הילדה מתעוררת מפוספסת (a bad case of stripes). מעת לעת אנחנו חוזרים להנות מהאיורים.
את דיויד שנון אנחנו מכירים עוד מהספר "לא דני!" ואוהבים מאוד את האיורים המפורטים שלו. כיף לקרוא ספרים בעברית.
קניתי אותו לחבר שלי להולדת ילדו הקט (הוא יקרא את זה כשהוא יגדל)