סיר הסירים – ילדה

 

כתבה ואיירה: אלונה פרנקל, מודן הוצאה לאור, 41 ש"ח
 
סיר הסירים יצא לאור לראשונה כשאני הייתי כמעט בגיל קהל היעד שלו. את גמילתי מחיתולים אני לא זוכרת, אבל סיפורו של נפתלי והסיר חקוק בזכרוני כנראה לנצח. בספר הקצרצר והפשוט הזה יש משהו גאוני, שבזמנו היה גם מהפכני: גישה ישירה, מחוייכת, נטולת התייפיפות מחד וגועל מאידך, למעבר המורכב מעשיית צרכים בחיתול לעשייתם בסיר. שלושים ומשהו שנים עברו מאז צאתו של הספר, ובינתיים קמו לו כל מיני חיקויים ומתחרים, חלקם מוצלחים; אבל נדמה לי ש"סיר הסירים" עדיין עולה על כולם. הייתי יכולה לכתוב גליונות על כל מה שמוצא חן בעיני בספר הזה, החל בתיאור האנטומי הישיר, דרך העמוד שכולו ישיבה, ועד ההבטחה לפגוש את הקקי בים (שפותחת גם דיונים אקולוגיים). לא לחינם הפך "סיר הסירים" להצלחה בינלאומית: אחד מספרי הילדים הישראליים הבודדים המוכרים בעולם הרחב. בחו"ל כבר מזמן אפשר להשיג גרסה מתואמת לבנות, בישראל רק עכשיו יוצאת מהדורה שבה נפתלי הוחלף בציונה. גם בגרסה לבנות לא נס לחו של הספר, הוא עדיין חינני ושימושי כמאז ומעולם.

* קישור: אריאנה מלמד על הספר

פוסט זה פורסם בקטגוריה התפרסם בלאישה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על סיר הסירים – ילדה

  1. ביילע הגיב:

    לא גדלתי בישראל ולכן לא הכרתי את ספרות הילדים בעברית עד שבני נולד לפני 19 שנה. קיבלתי את הספר הזה מתנה (וגם מיץ פטל, מעשה בחמישה בלונים ודירה להשכיר) והוקסמתי מהספר.
    אחר כך קניתי את כל סדרת הספרים של אלונה פרנקל בעצמי. לא נשאר מהם זכר כי מרוב אהבה לספרים האלה ילדיי פשוט "חיסלו" אותם.
    נחמד להזכר ואני שמחה שיש גירסה לבנות. זה היה חסר לי עם בתי.

  2. ח לי הגיב:

    בהרבה ספרי ילדים, אל תגלי, ציירתי ל"ילד" פוני ותספורת של ילדה, עם עפרון הוספתי הרבה 'האיים' וככה הקראתי – היה משעשע🙂

  3. ש הגיב:

    ולא להאמין, הספר הזה אף אוזכר בסדרה מארה"ב😉 (כן, מותק..)

  4. עם בת השנתיים.
    היא מסרבת להכיר בזה שהיא תצטרך מתישהו לעשות בשירותים ולא בחיתול, ולכן שמחתי לשמוע על הגרסא הנקבית.
    גם עם אחיה זה היה ככה, למרות הקראות חוזרות ונשנות מנפתלי.
    (עד היום הוא מוריד את המים תוך צהלות "להתראות בים!"(
    אז אני לא מודאגת…

  5. אילאיל הגיב:

    וגם הפעם מעניין אותי לשמוע מה דעתך על הגרסה ה"נשית".
    אני מאד אמביוולנטית: מצד אחד סוף סוף בנות לא חייבות להזדהות עם ברירת המחדל הזכרית של נפתלי.
    מצד שני יש כאן ניסיון לתפור את הגיבורים/ות לפי מידות הקוראים/ות השונים/ות. זה נראה לי מהלך שמחבל ביכולת הדמיון וההפשטה הנפלאים שמאפיינים את מלאכת הקריאה.
    מה, כל אחד צריך מודל-ראי משלו כדי להזדהות?

  6. גילי הגיב:

    צריך להביא בחשבון שאחד המאפיינים של ספרים לגיל הרך, הוא טשטוש גבולות בין הפונקציה הספרותית של הספר, לבין הפונקציה שלו ככלי עזר. בספרות למבוגרים יש לנו הפרדה מאוד ברורה בין ספרות יפה – "מלחמה ושלום" – לבין ספרות עיון ועזר – "אכול נכון לפי סוג הדם שלך". בספרות פעוטות, הגבולות הרבה פחות ברורים. לעיתים קרובות זאת מגרעה אדירה. אף על פי כן ישנם ספרים, כגון "סיר הסירים", שמצליחים להתעלות מעל לפונקציה שלהם כספרות עזר ולהשאיר גם חותם ספרותי, ככל שיהיה. עם זאת, אסור לשכוח שבבסיסו "סיר הסירים" הוא בכל זאת ספר עזר. אני לא בעד גרסאות ג'נדריות לכל סיפורי הילדים. יהיה מגוחך אם נתחיל לייצר לכל סיפור גרסת ראי, כגון "היפהפה הנרדם", או "שרלוט והשוקולדה". אבל אם יש ספר שמתאים לעשות לו גרסאות שונות לשני המינים, "סיר הסירים" הוא הספר. ההזדהות הפיזית עם הדמות בסיפור היא קריטית: הרי הספר ממש מראה אנטומית את אותם האיברים המבחינים בין המינים, ועוסק בתפקודם ברמה הביולוגית הכי בסיסית. פיתוח יכולת הדמיון וההפשטה, כפי שניסחת זאת, הוא כמובן מטרה נעלה, אבל מן הסתם היכולת הזאת לא תקום ותיפול על "סיר הסירים" לבדו…

  7. אילאיל הגיב:

    כרגיל, למדתי, ואני עדיין חושבת על זה.

  8. עמיחי הגיב:

    קראתי אותו לילד כמה פעמים עד לפני כשבועיים, ולא יכולתי שלא לשים לב למשהו מאוד מעצבן: האימא כל פעם אומרת "ואני, אימא של נפתלי"
    גם ילד בן שלוש מבין אחרי פעם אחת שהיא אימא של נפתלי
    למה היא צריכה לומר את זה איזה שבע פעמים לאורך כל הספר?

  9. טלי הגיב:

    זה עניין של סגנון אמנותי, "קול" ייחודי של הדמות, במקרה זה דמותה של אמא של נפתלי.

    ילדים קטנים אוהבים חזרות, זה לא אומר שהם לא מבינים שזאת אמא של נפתלי, זה חלק מה"מוסיקה" של הטקסט .
    ספר ילדים נועד לספק חוייה אמנותית-רגשית ולא רק לתת מידע, ומכאן הבחירה של אלונה פרנקל לחזור על התבנית. יכוטל להיות שהבחירה שלה לא לטעמך- אבל על טעם ועל ריח באמת אין מה להתווכח…

  10. עמיחי הגיב:

    אני חושב שבספרים מסוימים שוכחים שיש גם צד שמקריא, נכון שמדובר בספר עבור הילד
    אבל אם ההורה גם נהנה מהספר, כך הילד יותר נהנה
    ובמקרה הזה, וגם במקרה למשל של חנן הגנן לטעמי, המילים בפה כמו נייר זכוכית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s