"רתם והפיל, או: למה כדאי ללטף אזנים?"

 

 

כתבה: ליבי דאון; איירה: פפי מרזל; הוצאת טוביבה, 53 ש"ח
 
ספר מקסים חונך את הוצאת טוביבה החדשה, שחרטה על דגלה לספק "תכנים שמכבדים ילדים". באוצר מילים שמתאים לקוראים מתחילים, ובחריזה נעימה וקולחת, מגולל סיפורה של רותם, ילדה רגילה לגמרי, רק קצת מפוזרת. "ביום ראשון, היא איבדה עיפרון; ביום שני, צמיד צבעוני; ביום שלישי, בורקס גבינה; ביום רביעי, קופסה לבנה; וביום חמישי איבדה פיל." ככה, בלי שום מאמץ להסביר איך מראש הגיע פיל לרשותה של ילדה רגילה לגמרי, מהלך הספר את קסמו הפשוט. סיפור הרי לא חייב להיות מציאותי כדי לעורר הזדהות: כולנו חווינו אבדן של חפץ אהוב, והתעצבנו כמו שנעצבת רותם מאבדנו של הפיל. אחרי חיפוש נרחב בבית, פונה אביה של רותם למשטרה, ומתברר שלמחלקת האבידות והמציאות הובאו באותו יום לא פחות מארבעה פילים (וגם ג'ירפה וסוס). איך תזהה רותם את הפיל שלה? התשובה מסבירה את שמו המוזר של הספר.
בעמוד האחרון של הספר כלולה הפתעה: משחק לוח בכיכוב דמויות הספר. משחקים נוספים המפתחים מיומנויות קריאה ניתן למצוא באתר ההוצאה (המושקע).

פוסט זה פורסם בקטגוריה התפרסם בלאישה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

13 תגובות על "רתם והפיל, או: למה כדאי ללטף אזנים?"

  1. עמיחי שלו הגיב:

    אגב, האם את ערכת את איה, אווץ איי?
    בטח בלבלתי בסדר שלהם

  2. גילי הגיב:

    אני לא עובדת בהוצאת ידיעות אחרונות, רק לפעמים מתרגמת בשבילם כפרילנסרית.

  3. עמית הגיב:

    השם הוא פפי מרזל, לא פיפי מרזל…

  4. מיכל הגיב:

    נשמע מעניין

  5. טלי הגיב:

    ובאתר הצצתי- אין לי זמן כרגע להתבוננות מעמיקה אבל הוא אכן נראה שווה ומושקע-תודה כתמיד!

  6. גילי הגיב:

    תודה על התיקון, עמית. מילא שגיאה, אבל כזאת מביכה…

  7. ליבי דאון הגיב:

    תודה רבה על הביקורת המפרגנת על הספר והאתר, עשית לי את הפסח חג שמח

  8. אילאיל הגיב:

    אשמח לשמוע פרשנות נוספת שתסביר את ההתרשמות החיובית שלך מן הספר
    קראתי וחשבתי שהוא חמוד ולא יותר
    נכון, לא דידקטי ולא מוסרני
    וזו נקודה חיובית
    וגם ויזואלית מאד אסתטי
    אבל מה עוד?
    וגם – המשחק בסיום, למיטס זכרוני, לא ממש קשור לספר
    ונראה שהוא מן גימיק שנועד לעודד הורים לרכוש את הספר, שמא ייבהלו מהיעדר התכנים הדידקטיים
    מה דעתך?

  9. גילי הגיב:

    חמוד, ולא יותר – זאת בשבילי סיבה לכתוב המלצה חיובית, בפרט כשאני יכולה אגב כך לפרגן לסופרת לא מוכרת לי ולהוצאה חדשה. לא כל ספר שאני כותבת עליו מילה חיובית הוא יצירת מופת אלמותית, ולא תמיד יש עומקים לבאר ולנתח. הספר חמוד, נהניתי ממנו, הילדים שלי נהנו ממנו. זה יותר משאני יכולה להגיד על אחוז גדול מאוד מספרי הילדים החדשים שמגיעים לידי.

    אני מגדירה את המדור שלי בלאישה מדור "המלצות" ולא מדור "ביקורת", כי על פי רוב, כשיש לי ביקורת שלילית על ספר, אני מעדיפה פשוט לשתוק ולא להביע אותה. יוצאי הדופן הם מקרים בהם יש לי משהו באמת מעניין להגיד תוך כדי ביקורת (או שכך לפחות נדמה לי), או שיש משהו מטעה בספר שחשוב לי להתריע מפניו, או שהיוצר הוא יוצר במיוחד חשוב ו/או פופולארי ועל כן כזה שאני מרשה לעצמי לשפוט אותו ביתר החמרה.

    באשר למשחק בסוף הספר: ברור שזה גימיק, ברור שזה נועד להוסיף עוד פן לספר כדי למשוך את ההורים. האם אלה דברים רעים? זאת כבר שאלה של פרספקטיבה. אני אומרת: למה לא?

  10. אילאיל הגיב:

    איכשהו כשאני שומעת "מקסים" אני מתרשמת שיש שם משהו מעבר ל"חמוד ולא יותר"
    ואני לא אומרת שאין רק כי אני לא מצאתי
    להפך: חשבתי שיהיה לך מעניין לנסות לחפור מעט בסיבות שהביאו לתחושתך שיש שם משהו מקסים
    ולגבי המשחק בסוף:
    גם אני אומרת בדרך כלל למה לא?
    אבל ההמלצה על הספר הגיעה אליי במייל בצירוף התהדרות שהספר נעדר דידקטיקה
    אז למה להתעקש לחבר את מנת הדידקטיקה החסרה באופן מלאכותי אל היצירה?
    מה גם שאין קשר תמטי, לוגי או אחר בין המשחק לספר?
    נדמה לי שריבוי הספרים הבעייתיים כל כך על מדף ספרות הילדים לגיל הרך קצת גורם לנו לטשטוש חושים כשמגיע משהו סביר ולא יותר אל המדפים.

  11. גילי הגיב:

    הבנתי אותך. אני בכל זאת חושבת שמדובר בספר שהוא יותר מסתם סביר. ועם זאת קשה לי להתעמק ולהסביר מדוע, כי אחד הדברים שאהבתי בו הוא בדיוק העובדה שמדובר בספר פשוט כל כך. לא קל לכתוב ספר קצרצר, פשוט, חינני, ושאינו חיקוי ברור לספרים שבאו לפניו. כעורכת בכתר קראתי מאות כתבי יד, מתוכם אחוז קטן בלבד ראויים לדפוס, ומתוך הראויים לדפוס, אחוז קטן בלבד מיוחדים ומקוריים. כך שגם רק "סביר" זה לא מובן מאליו. יצירות מופת בסוגה הזאת של ספרי ילדים, הן נדירות ביותר: במקרה הטוב, ספר אחד או שניים לשנה מרשימים אותי *מאוד*.

    ובאשר להיעדר הדידקטיקה: הרי זו סוגיה מורכבת. יחסית לנורמה ששלטה שנים רבות בארץ, ועדיין נותנת אותותיה באחוז נכבד מספרי המקור היוצאים לאור בארץ, זהו אכן ספר מאוד לא דידקטי. הוא לא מטיף. הוא לא מכפיף את הסיפור למוסר השכל או ערך חינוכי שצריך להעביר. הדבקת המשחק בסוף אינה מפריעה להנות מהסיפור.

    קחי ספר כגון "חתול תעלול" מאת דוקטור סוס – דידקטי או לא? על פניו ומתוך הסיפור, זהו ספר כמעט אנטי חינוכי, אנארכיסטי. צריך קצת להכיר את הסיפור מאחורי הספר, איך סוס לקח על עצמו לכתוב ספר מתוך רשימת מילים מוגדרת ומוגבלת ביותר, כדי להבין שהוא נועד לתפקד בעצם כספר לימוד. הגדולה של סוס היא היכולת להפוך ספר לימוד לדבר כל כך מושך ומוצלח, עד שאפשר לטעות ולחשוב שהוא אינו חינוכי.

    גם אני שמסתייגת מדידקטיות בספרים, מודה שיש לי הטיות חינוכיות בבחירת הספרים עליהם אני ממליצה: אני מעוניינת בקידום קריאה וקידום אהבת הקריאה. אני ממליצה על ספרים מהנים מתוך עמדה חינוכית, שספרים מהנים מעודדים את אהבת הספר. בעיני לוח המשחק המצורף בסוף של "רותם והפיל" הוא יתרון, לא פגם. אבל אני מודה שזה עניין של מינונים וטעם.

  12. אילאיל הגיב:

    נדמה לי שב"רותם והפיל" ההתחלה מאד מבטיחה, ואכן חיננית ומקורית, אבל הסוף קצת מאכזב וחסר מקוריות ביחס לפתיחה
    אולי זה מה שהפריע לי.
    ולגבי חתול-תעלול, אני לא מכירה את הסיפור שמאחורי הספר
    (אולי תספרי בהזדמנות?)
    אבל נדמה לי שהשבת הסדר על כנו לאחר ההשתוללות האנארכיסטית שמתוארת בו היא כבר דידקטית.
    יש בו התרת רסן מחושבת.
    כמו שאם לוקחת את ילדיה אחר הצהריים אל גן השעשועים "רק למענם", כדי ש"יתפרקו" ו"יוציאו מרץ", אבל בעצם, היא יודעת שגם למשבצת הזו יש פונקציה חשובה בפאזל השלם של מלאכת החינוך.
    כך אני תופסת את ד"ר סוס, עוד לפני הסיפור המסקרן שהזכרת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s