חמישה דברים עלי… אחרון ודי

אנ'לא כל כך אוהבת את המשחק הזה, כי הבלוג שלי לא ממש אישי במהותו. זה מה שאמרתי גם בפעם הקודמת שהשתתפתי. רק בגלל שפנו אלי בו זמנית חלי ורוני, שאת שתיהן אני אוהבת, אשחק גם הפעם – אבל זו הפעם האחרונה. וזהו, אני לא מעבירה הלאה.

 

1. אני סובלת ממיגרנות ברמה שגובלת בנכות. לא יודעת מתי זה התחיל, נדמה לי שהראשונות היו בסביבות גיל 14, אבל קצת אחרי כשהכרתי את חֶמי, זה נעשה בלתי נסבל. (ולא לגמרי במקרה. נדמה לי שזה התחיל כתגובה לגלולות). מיגרנות מכל הסוגים והגוונים. חזקות חזקות, שהעירו אותי מתוך שינה, הלב פועם בחוזקה כי באמת זה הרגיש כאילו הראש פשוט עומד להתפוצץ, וחשבתי שאני עומדת למות, וצלצלתי להזמין ביקור בית חירום מאיזה רופא עולה חדש מסכן שעושה דברים כאלה באמצע הלילה… ומיגרנות חלשות, כמעט לא כואבות, רק לא מרפות, יושבות שם כנוכחות מציקה, כמו איזה יתוש שמתעקש לזמזם באוזן, יושבות ויושבות, יום, יומיים, שבוע, שבועיים, ופעם אחת אפילו שלושה שבועות תמימים… לא יודעת מה גרוע יותר: חזקות וקצרות, או חלשות וארוכות? לפעמים היו מיגרנות של בין לבין, כאב מתמיד לאורך זמן. לא פעם מצאתי את עצמי דופקת בעדינות את הראש בקיר, וכשחמי ראה את זה בפעם הראשונה ונבעת, הסברתי לו: זה בשביל לגוון את הכאב…  בכל פעם שניסיתי לשנות גלולות, השתנו גם המיגרנות, אבל כשהפסקתי לקחת גלולות, המיגרנות לא נפסקו.  ככה או ככה, זה הפך למשהו שגובל בנכות. כשאני לא בהריון, אני סובלת מכאב ראש בממוצע שבועיים מכל חודש. המיגרנות הללו מתחילות כתחושה עמומה, כמעט תמיד מאחורי עין ימין, וכשזה מתחיל אני יודעת שאני חייבת לקחת תרופה מייד, אחרת אני צפויה לסבול יומיים ויותר. לפעמים זה מתחיל כשאני עוד ישנה, ומתערבב לי בחלום, ואני חולמת שאני חייבת לקחת תרופה. כמעט תמיד התרופות עוזרות, בדרך כלל מייד, אבל לפעמים לא – ואז זה נורא. לא רק הראש כואב: אני לא מסוגלת לסבול שום גירוי חיצוני, לא אור, לא רעש, לפעמים גם חוטפת בחילה. אז מזל שהתרופות עוזרות. לא שלקחת תרופות מרשם כל יום זה פיתרון טוב בעיני. ניסיתי גם תרופות מונעות, ללא הצלחה. תרופה אחת גרמה לי לבכות שלושה ימים תמימים עד שחמי עלה על זה שזאת פשוט עוד תופעת לוואי. בזמן ההריון, תודה לאל, המיגרנות נדירות יותר, וגם מגיבות למשככי כאב רגילים. על זה אמר הנוירולוג שלי, אז תיכנסי להריון… אז נכנסתי להריון. אבל זה רק פיתרון זמני.

 

2. היתה לי פוביית נהיגה. הוצאתי את הרישיון במאמץ רב ותחת לחצים נכבדים מסביבתי. עברתי בטסט שלישי, ומייד איבדתי את כל הביטחון. באותן הזדמנויות שבהן נהגתי, הייתי דרוכה כל כך, עד שבתום נסיעה אחת מירושלים לתל-אביב, יצאתי מהרכב עם גב תפוס. בעשר השנים הראשונות שבהן היה לי רישיון, ספק אם נהגתי יותר מעשרים פעמים, לא כולל שיעורי הנהיגה עצמם, ושיעורי תיגבור שלקחתי אחרי שהוצאתי רישיון. אם ידעתי שאצטרך לנהוג, הייתי מתחילה להזיע, היה קשה לי לחשוב על משהו אחר. אם ידעתי יום לפני שאצטרך לנהוג, היה לי קשה לישון בלילה. עשיתי שמיניות באוויר כדי שלא אצטרך לנהוג לשום מקום. אבל אחרי שרועי נולד היה הכרח שאנהג. היו מקומות שאליהם הייתי צריכה לקחת את רועי בקביעות, ולא היה הגיוני שאמשיך להסתמך על טרמפים ועל תחבורה ציבורית. בשביל רועי הייתי מוכנה לעשות את המאמץ. כיום אני כבר מסוגלת לנהוג בלי תופעות של חרדה. אני מעדיפה לנהוג רק במסלולים מוכרים לי, ועדיין אם יש איזושהי אלטרנטיבה לנהיגה תמיד אבחר בה, אבל אם צריך אני יכולה. אני אפילו נהגת סבירה. מלבד מקרה או שניים של כיפופי פח ביציאה מחנייה, גם אף פעם לא עשיתי תאונה – אבל אני לא בטוחה שזה קונץ גדול, בהתחשב בכמה מעט אני נוהגת.

 

3. מעולם לא הכרתי את אבי. עובדה שמעניינת את העולם הרחב הרבה יותר משהיא מעניינת אותי. אבל היות והנושא עולה לפעמים בשיחה, ואני כבר יודעת שזה מעניין את העולם הרחב, אז למי שלא יודע, עכשיו אתם יודעים. אמא שלי היתה אם חד הורית מבחירה, בתקופה בה בחירות כאלה לא היו נפוצות. היום תחת כל עץ רענן יש חד הוריות שכאלה ("אמהות יחידניות" קוראים לזה היום). בתקופה בה גדלתי, זה היה נדיר, ועורר הרבה התעניינות. תמיד היתה לי הרגשה שאנשים מחכים לשמוע משהו שיהפוך את כל הסיפור לסקנדל, אבל לא היה שום סקנדל. גדלתי, וזהו. היתה תקופה שבה מאוד רציתי אבא, בעיקר כי נושא המשפחה היה אחד הנושאים המרכזיים בגן ובכיתות הנמוכות. עבר לי. מעולם לא פגשתי אותו, אני לא מעוניינת לפגוש אותו, ואפילו את שמו אני לא יודעת. לא חסר לי בחיים. סבתא שלי עזרה מאוד לאמא שלי בגידולי, ולמעשה מילאה תפקיד של הורה נוסף בחיי. בשבילי אבא הוא כל כך לא חלק מהחיים, שאני נוטה לשכוח שיש כזה דבר. כשנדרשנו, לפני שנים אחדות, לבדוק אם בעיה מסוימת שאולי יש לה מרכיב גנטי הופיעה כבר במשפחה שלי, חשבתי על כל הקרובים שאי פעם הכרתי ונסיתי לראות אם הם מתאימים לפרופיל, ורק כעבור יותר מיממה נזכרתי ש-%50 מהתרכובת הגנטית שלי בכלל לא ידועה לי…

מדי פעם היו פונים אל אמא שלי ומבקשים שתתראיין בתקשורת: היא נתנה ראיון אחד גדול, בתכנית "טנדו" של ירון לונדון, כשעוד הייתי תינוקת, אבל באופן כללי מיאנה להתראיין. לא רצתה להיות דוברת בשם אף אחד מלבד עצמה, לא רצתה להיות נציגה של שום דבר. ואני, כמותה. כתבתי משהו על זה לכתב העת "פוליטיקה" כשהייתי בת 16, ובזכות זה התחבבתי על העורך, גדעון סאמט, ואולי זה קצת עזר לי להתקבל לגלי-צה"ל. גם אני כמעט לא התראיינתי בנושא, כי זה לא נושא שמעניין אותי לדבר עליו. בכלל, אני די מאמינה שהחיים הפרטיים שלי הם העניין הפרטי שלי ולא של כל העולם. לכן יש משהו פרדוקסלי בבלוג הזה (בפרט ברשימה המסויימת הזאת) שהרי בלוג הוא סוג של חשיפה אישית וולונטרית לגמרי. לפעמים אני לא יכולה להתאפק ואני משוויצה בילדים המדהימים שלי, אבל ככלל, אני משתדלת להצמיד את הבלוג לנושא מסויים – ספרים – וכך לא להפוך את החיים שלי להצגה. אמא שלי עד היום רואה בעובדה שאני מנהלת בלוג סוג של אקסהביציוניזם תמוה ואולי קצת מסוכן. היא לא קוראת פה.

 

4. הופעתי בסיבוב הופעות עם התזמורת הפילהרמונית. טוב, לא אני אישית, אלא המקהלה ששרתי בה אז, מקהלת "אנקור". הייתי בת 12 או 13, התזמורת ניגנה יצירה בשם "מחייה המתים" מאת נועם שריף שדורשת מקהלת ילדים, ו"אנקור" נבחרה. חודש לא הלכנו לבית ספר, מדי ערב נסענו לתל-אביב או לחיפה כדי להופיע. בסך הכל היה די כיף. מקהלת אנקור היתה חוויה מעצבת בשבילי. חזרות חמש פעמים בשבוע, הופעות פעם בשבוע-שבועיים, מנצח שרדה בילדות (היו בעיקר בנות, לפעמים שניים שלושה בנים) ביד קשה – זה לא היה קל, אבל התגמול היה תחושת מצויינות שהניבה גאווה אדירה. וגם המוסיקה, שהיתה נהדרת. נהניתי כל כך לשיר. אני ניחנתי במוזיקאליות רבה, שמיעה כמעט אבסולוטית, חוש קצב, אהבה רבה למוסיקה – אבל מלבד אותן שנתיים במקהלת אנקור, אף פעם לא השקעתי את מה שצריך כדי באמת לדעת לעשות מוסיקה. למדתי פסנתר שנתיים שלוש, למדתי גיטרה שנה וקצת, למדתי שנה חליל צד, אפילו למדתי כמה חודשים אומללים חצוצרה. בכל הכלים נשארתי ברמה של מתחילה או פחות מזה. מוסיקאית אני לא. אבל הכמיהה לעשות מוסיקה, עוד נשארה לי.

 

5. הייתי מנהלת במה של הצגה בברודווי. טוב, זאת הגזמה פרועה. אבל אם מותחים קצת את העובדות זה נשמע טוב, לא? למעשה גוייסתי למשך שלושה-ארבעה ימים לעזור בתהליך כתיבה וגיבוש של מחזמר על חייה של מיי ווסט. המחזה מאוחר יותר עלה לברודווי תחת השם "Dirty Blonde". מדי יום היו נפגשים במרתף ברחוב 42 בניו-יורק המחזאית, קלאודיה שיר; הבמאי, ג'יימס לפיין; שני שחקנים/נגנים שאת שמם אני לא זוכרת, מפיק אחד, ואני. תפקידי בכוח היה לרשום את השינויים הרבים שנעשו בטקסט תוך כדי עבודה, מדי פעם לצלם דפים חדשים, לדאוג שכל העפרונות יהיו מחודדים, להביא קפה, ולשמש אוזן קשבת לקיטורים. אל ג'יימס לפיין התייחסתי בחרדת קודש, כי ידעתי מי הוא ומה הוא עשה; כמה חודשים קודם, יצא לי לעצב תפאורה להצגת סטודנטים לפי מחזמר שהוא כתב. על קלאודיה שיר מעולם לא שמעתי, והיא היתה סחבקית שלי. חמה, חמודה, מטורללת על כל הראש. כמה שנים מאוחר יותר נהניתי נורא לראות אותה בפרק של חברים שבו היא שיחקה מישהי שגנבה למוניקה את כרטיס האשראי, ובעקבותיו את הזהות. שאר השחקנים גם הם היו חביבים מאוד, ומצחיקים, ובסך הכל היה כיף, ואחלה שורה לרשום בקורות החיים שלי. כל זה נעשה במסגרת המאמץ שלי להתברג בעולם התיאטרון.

היה לי חלום להיות בימאית תיאטרון. היום אני יודעת, שאת החלום הזה היה הרבה יותר קל להגשים אילו הייתי נשארת בארצות הברית. משך שנתיים חייתי בעולם של תיאטרון: אמנם תיאטרון חובבים, אבל לא תיאטרון חובבני. מילאתי כל תפקיד אפשרי, מצביעת קוליסות והפעלת לוח תאורה, ועד משחק ובימוי. ביימתי לא פחות מחמש הצגות (שתיים היו הצגות קצרות שהוצגו יחד באותו הערב), שלוש מהן הצגות שתרגמתי בעצמי מעברית. שניים היו מחזות שכתב חברי לספסל הלימודים באוניברסיטת תל-אביב, אלון חילו, שלימים הפך סופר. השלישי היה "הכלה וצייד הפרפרים" מאת ניסים אלוני. בחופשה קצרה בארץ, נפגשתי עם אלוני כדי לבקש את רשותו להציג את המחזה בתרגומי לאנגלית; הוא לקח ממני עותק של המחזה המתורגם, וכעבור יומיים צלצל אליי עם שש עשרה שאלות שהוא מבקש להבהיר או לתקן. שבועות ספורים לאחר מכן הוא הלך לעולמו, ואני הרגשתי שזכות גדולה נפלה בחלקי שזכיתי להיפגש עימו בחייו.

כשנגמרה שנת הלימודים השניה שלי בהרווארד, עוד ביליתי קיץ אחד בניו יורק, שם הייתי מנהלת במה של הפקת פרינג' מופרעת במסגרת פסטיבל הפרינג' של ניו יורק, ומתמחה באירגון מחזאים. פגשתי הרבה אנשים מעניינים וחשובים, והרגשתי שאני מצליחה. אני די בטוחה שאילו הייתי נשארת עוד, הייתי ממשיכה להתקדם בסולם התיאטרון. אבל אחרי שנתיים שבהן אכלתי, נשמתי וחלמתי תיאטרון, חזרתי ארצה, כולי חדורת התלהבות ורצון עז להיות הדבר הבא בתיאטרון הישראלי. הגשתי הצעה להציג אחת ההצגות של אלון, שכבר ביימתי, במסגרת פסטיבל עכו. ההצגה התקבלה, אבל זה התפוצץ לי בפנים. את הסיפור המלא אולי אספר יום אחד, אולי לא. היו סביבי הרבה אנשים טובים עם כוונות טובות – כוונות טובות שהובילו אותי הישר לסוג של גיהנום. החוויה היתה קטסטרופאלית. אמנם אף פעם לא קיבלתי החלטה מודעת לעזוב את עולם התיאטרון, אלא שסמוך כל כך לכישלון הגדול בעכו, היתה לי הצלחה גדולה עוד יותר בעולם המו"לות: הספר שתירגמתי כחלטורה היה לרב מכר שובר שיאים, וקיבלתי הצעה לעבוד כעורכת בכתר. באופן טבעי נשאבתי לעולם המו"לות, וחלום התיאטרון נשאר מאחור. 

פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על חמישה דברים עלי… אחרון ודי

  1. ח ל י הגיב:

    אוי ג י ל י מה עשית לי. מה הזכרת לי.
    הלכתי לשלושה הקודמים שלך, קראתי ומיד נזכרתי במשהו – החלפתי בחמישה שלי את מספר 2 –
    פליזזזזז לכי לקרוא. הנאה מובטחת. בחיי :))

    http://www.notes.co.il/chelli/28235.asp

    ורציתי לשאול בת כמה הייתה אימך כשילדה אותך?

  2. אנה הגיב:

    כמה שאת מוכשרת, עזבי אותך מתרגום ועריכה. כתיבה -זה הבית שלך.

  3. אבי הגיב:

    ודרך אגב, מהבחינה הפילוסופית, אמא שלך צודקת, בעניין החשיפה🙂

  4. חנן הגיב:

    אבל מה שסיפרת על אמא שלך עורר בי נשכחות…
    אז כמובן שאני זוכר את אמא שלך בטלויזיה, בראיון ההוא שעשה אז הרבה גלים, לפחות בין המכרים, ואני הרי מכיר את אמא שלך עוד הרבה לפניך, ז'תומרת שהיא מכירה אותי, ז'תומרת שבתור תינוק הייתי מבלה אצלה הרבה בבית. אפשר להגיד אפילו שחלק מהזכרונות המוקדמים ביותר שלי בחיים הם בהשראתה…
    נדמה לי שאני אפילו זוכר איזה פטיפון מסתובב שם – דברים מכנים תמיד הקסימו אותי…
    תמסרי לה ד"ש חם.
    (ובכלל, מה רע בקצת אקסהיביציוניזם?)

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מבלי לפגוע בך אישית, לא מתאימה לך
    חבל שאת נגררת למקום לא משהו

  6. ורד הגיב:

    לתאטרון הוא רווח גדול של עשרות אלפי ילדים שנהנים מהמתנה האחרת שלך. אהבתך לספרים ןלמילים. החמישה דברים שלך היו בעיני מרתקים ובמינון מדוייק בין להשתתף במשחק לבין לשמור על חייך האישים. תודה רבה.

  7. טלי הגיב:

    אבל אני לא יכולה להתאפק על חלק-
    המיגרנות- אוי, איי, אוו, כואב…
    אז עוד יותר יופי שאת בהריון אבל ברצינות, אני אישית חושבת שאסור להשלים עם כאבים ברמה כזאת. ניסית גם דברים אלטרנטיביים? יש דברים לא מעטים שיכולים ממש להועיל ולמרות הטירוף
    , היומיומי של חיים-בית-ילדים-עבודה,אני מאמינה שחייבים לנסות הכל, אבל ממש הכל, ולא להשלים עם דבר כזה שכל כך כל כך מגביל ופוגע באיכות החיים (וסליחה אם זה נתפס כנדנוד או כהצקה של מישהו שאין לו מושג שאת כן מנסה הכל, גם את הצד הזה אני מכירה מידע אישי…)
    לגבי הנהיגה אני סופר מזדהה, למרות שאצלי המסקנה שונה- הלכתי ללמוד בגיל מאוחר, עברתי טסט ראשון אחרי מליון שעורים ופחדתי פחד מוות. המתח, החשש בלילה לפני- כל מה שתארת. ואז הגעתי למסקנה שאם אני יותר פוחדת מאשר רוצה, כנראה שזה לא שווה את זה (לא אם אני פוחדת, אלא היחס בין הרצון לפחד, זה המפתח האישי שלי בדברים כאלה)והאמת היא שאפילו מוניות זה יותר זול מהחזקת רכב, אז בכלל. כשמדובר בכלי שמסוכן באמת, לא רק במחשבות שלי-לא כתוב בשום מקום שכולם מוכרחים. וזה חלילה לא כדי לרפות את ידייך, מצאת את הנוסחה שעובדת בשבילך אז יופי!
    לגבי המוסיקה, זה מתחבר עם וידויים שכתבת פה בעבר בהקשר של כוכב נולד וכאלה (…) ואני אומרת- למה לוותר על החלום? יש מקהלות חובבים מצויינות שנפגשות פעם בשבוע ולא כל יום כל היום. אולי לא כשיש ילדים פצפונים, אבל אם זה משהו שעושה לך טוב אין שום סיבה בעולם לוותר עליו! אמא שלי התחילה לשיר במקהלה לפני כמה שנים והיא פורחת וזורחת (ואפילו אני מוצאת את עצמי לאחרונה נהנית ממש בקונצרטים קלאסיים של המקהלה שלה ושל תזמורת של נערה שקצת עזרתי לגדל פעם).אל תוותרי על החלום הזה!
    וגם על חלום התיאטרון אל תוותרי! כשהייתי ממש ילדה היה לי חלום תיאטרון משל עצמי וחשבתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אחרי המון שנים בחוגי ומגמות דרמה הגעתי למסקנה שזה יותר מדי חשיפה והתעסקות עצמית בשבילי ושאני לא אוהבת את זה ואין לי שום תשוקה להיות על הבמה. יש לי הרבה חברים שמתעסקים בתיאטרון ויש לי את הפריבילגיה ללכת להצגות של חברים שלי. פעם גם הייתי מעורבת עד העצם בהפקה של הצגה, אבל מבחינתי האישית זו היתה חווייה נפלאה וחשובה ושאין לי צורך לחזור עליה, לפחות לא כרגע.
    אבל אם היה לך חלום כל כך גדול שלא הפסיק, פשוט הנסיבות השתנו ולקחו אותך במקרה למחוזות אחרים- שוב, אל תוותרי על החלום!
    אני לא אומרת מייד עכשיו עם תינוק בדרך ועם ספר שביעי הנושף בעורפך.
    אבל כמה שמקריות יכולה להיות דבר נפלא ומפרה ולהציע כיוונים מופלאים שלא חשבנו עליהם קודם, לא צריך לתת רק לה לקבוע את החיים . יש לך סטטיסטיקה לא מוצלחת בעניין הזה, זה הכל. כל מה שעשית בתיאטרון בישראל נכשל וכל מה שעשית בארה"ב הצליח. אבל ה"כל" מישראל הוא רק הצגה אחת, אז זה באמת באמת לא אומר כלום.
    יש לך השכלה מתאימה וקצת נסיון ואפילו סלבריטיזם מסויים- אחרי שיתפנה לך טיפה אויר-נצלי את זה!
    ו/או תפני לעניין הזה במודע ובמכוון טיפה אויר מבחינת עולם המו"לות. אין חוק שקובע שמוכרחים לבחור או-או.
    ולגבי החדהוריות גם יש לי מה לומר, אבל לא כאן.זהו, תם הנאום הארוך…
    ותודה שהכרת לי את הבלוג של חלי המקסימה שמשמש עכשיו כעוד תחרות לא הוגנת עם התיזה שאני חייבת לגמור עוד פחות משבועיים…

  8. עירא הגיב:

    פעם הייתי במעגל הקרוב, אז ידעתי 3.5 מתוך חמשת האייטמים. לא ידעתי על המיגרנות!

    אני מניח שכבר היית שצל לא מעט רופאים ובדיקות אלרגיה וכאלו, אבל שווה פעם בכמה שנים להתייעץ עם עוד איזה מומחה מיגרנות אם יש חדשות בתחום. חבר שלי גילה למשל (רק אחרי ביקור אצל מומחה מספר 1 במדינת ניו יורק שלוקח $450 לביקור לצערו) שהיה חסר לו איזשהו מחצב נדיר בדם (בריליום, וונדיום או משהו…) ומיגרנות של חודשים באו לסופם. מאד יכול להיות הרי שזה משהו בדיאטה שצריך להעיף…

  9. גילי הגיב:

    חלי – קראתי ובאמת התרגשתי ונהנתי. אמא שלי היתה בת 31 כשנולדתי, ורוב החברות שלה מהתיכון ומהצבא כבר היו אז נשואות ואמהות לפעוטות.

    אנה וורד – תגובות כמו שלכן מפצות על תגובה כמו של השפן האלמוני. תודה.

    אבי – אמא תמיד צודקת, זה חוק טבע.

    חנן – אתה חנן של נורית?

    טלי ועירא – אחת מתופעות הלוואי של המיגרנות הן העצות שמקבלים מכל הסביבה… אני יודעת שזה מאהבה. כבר ניסיתי לערוך כל מיני בירורים, ערכתי פעם יומן שבו פירטתי כל מה שאכלתי ושתיתי במשך היום, שבועיים ניסיתי לחיות בלי מוצרי חלב. בינתיים יוק, חוץ מאשר המסקנה שאני חייבת מינימום 7 שעות שינה בלילה בשעות קבועות. אבל עוד לא מיציתי את כל האופציות לבירורים, ומבטיחה שאחרי שהתינוק יוולד והחיים יחזרו לשיגרה כלשהי, אמשיך לברר…

  10. חנן הגיב:

    ברור..

  11. מיכל הגיב:

    למזלי הטוב אינני סובלת מזה, אבל ממה שקראתי אצל נשים זה במקרים רבים קשור כנראה לפעילות הורמוני הפוריות. לכן זה מתחיל לרוב בגיל ההתבגרות ובמקרה שלך הוחרף כתוצאה מנטילת גלולות.
    אבל למידע הזה כרגע אין השלכות יישמיות.
    הרגישי טוב, ותודה על הרשימות המעניינות תמיד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s