מתה אמא של אחת הילדות בגן. טרגדיה נוראית. סיבת המוות ככל הנראה פגיעה בכבד עקב רעלת הריון. הרופאים הצליחו לחלץ תינוקת בריאה בניתוח קיסרי, אך ימים ספורים לאחר מכן נפטרה האם.
אני בסחרור של רגשות, בוכה מהבוקר ולא יודעת מה לחשוב. את האמא לא הכרתי, אבל הילדה היא אחת הילדות האהובות על רועי בגן, והוא מרבה לדבר עליה. רועי יודע לקרוא ובודאי יקרא את מודעת האבל. המוות הנוראי הזה הפך לנושא שיחה בגן, גם אם בלחש מעל ראשי הילדים, ואני בטוחה שאצטרך איכשהו להסביר לו את מה שקרה. ואם לא אסביר לו, מה הוא ישלים בעצמו בדמיונו? בגילו הרך הוא כבר הספיק לאבד דוד אהוב. האם נכון היה מצד הגן לפרסם את מודעת האבל כפי שפורסמה? מצד אחד חשוב להביע הזדהות ותמיכה במשפחה, חשוב שההורים יידעו מה מתרחש בגן. מצד שני אני דואגת לילדים ולרכילות סביבם, ותוהה אם לא היה נבון לנהוג ביתר דיסקרטיות. באמת לא יודעת מה עדיף.
זאת ועוד.
רעלת הריון היא לא מושג חדש לי. אני עצמי הגעתי למצב מאוד לא טוב בהריון עם רועי, ככל הנראה בגלל רעלת. הרופאים לא רצו בשעתו להשתמש במילה רעלת, אולי כי לא היה נעים להם להאשים ולו ברמז את אחד הקולגות שלהם, במקרה זה הרופא שביצע את מעקב ההריון, ברשלנות רפואית ובהזנחה של מטופלת. אבל בדיעבד כשלמדתי את הנושא בניסיון להבין מה לעזאזל השתבש בלידה של רועי, הבנתי שזה בדיוק, אבל בדיוק, רעלת. ככה קוראים לזה כשאישה מגיעה לבית-חולים בחודש תשיעי עם לחץ דם של 170 על 120 ורמה גבוהה של חלבון בשתן. והעובדה שנולד, בסוף חודש תשיעי, תינוק במשקל של פג, מצביעה על כך שהבעיה לא החלה פתאום, אלא היתה קיימת כבר לפחות כמה שבועות טובים.
עד היום אני לא מסוגלת להיזכר בנסיבות לידתו של רועי, בלי להתרתח מזעם ולחטוף דיכאון. למען האמת זה עתה מחקתי חמש פסקאות שכתבתי בעניין עד שקלטתי שאני גולשת מהנושא שבו פתחתי את הרשומה. ריחמתי על עצמי עד אין קץ בכל הנוגע ללידה של רועי, וזה נותר כסוג של פצע פתוח. אבל אני חיה, ולטווח הארוך לא נפגעה בריאותי. וגם רועי חי ונושם וגדל לתפארת וממלא אותי בגאווה בכל יום מחדש. מה שקרה לי לא היה צריך לקרות ולא היה קורה אילו מעקב ההריון היה נערך כיאות, אבל אפשר להגיד שהיה סוף טוב, גם אם רק במזל.
מה אומרים על ילדה בת חמש ותינוקת בת יומה שהתייתמו בנסיבות מחרידות כל כך? על אבא שמתאלמן כך ונשאר לבד, להתמודד כמיטב יכולתו? מה אפשר לעשות למענם? איך מכילים את האסון הזה?
לפנות בוקר טס בנזוגי לארץ רחוקה. הוא כבר צלצל פעמיים מהדרך, לספר לי שכמעט החמיץ את הטיסה המקשרת, לספר לי שבסוף הצליח לעלות עליה. לא אמרתי לו כלום על מה שקרה בגן. בשתי הלידות שהיו לי נשקפה לי ולעובר סכנת חיים מיידית (פעם רעלת ופעם היפרדות שלייה) וייתכן שלולא התערבות הרפואה המודרנית לא היינו שורדים. חמי יודע זאת היטב ובשבילו כמו בשבילי עולה ביחד עם זכרון הלידות טעם הפחד. הנושא עלה לדיון כשהחלטנו להביא לעולם ילד שלישי. "שלא תעזי שוב להפחיד אותי ככה," הוא איים עלי, חצי בצחוק. בינתיים אני כבר בחצי ההריון, שבוע 20. אמנם הכל בינתיים נראה כשורה (ואנחנו בודקים, ועוד איך בודקים) וגם ידוע כבר שאלך לניתוח קיסרי מתוכנן, כך שצפויות מינימום הפתעות בלידה. אבל הידיעה שנשים עדיין מתות בלידה – גם אישה שהיא ממש כמוני, צעירה ובריאה וגרה פה בשכונה ושולחת את הבת שלה לגן של הבן שלי – הידיעה הזאת לא עושה לי טוב. אצלנו הקרקע לחרדות פורייה מאוד.
אני מזדהה כל כך, ומזועזעת כל כך. רוצה מייד להתנדב לעזור, לאסוף את הילדה מהגן ולקחת אותה אלינו הביתה, הרי אני במילא עושה את זה עם ילדים שונים מהגן וזאת ילדה שרועי במיוחד אוהב. אבל מרגישה מוזר להציע דווקא עכשיו, לא רוצה להתנפל או להעיק. אוי.
דוד אראל תופס ציפורים בשמיים. הדבר השחור סביב הראש שלו זה "קסדת הגנה נגד השמש", הדבר האדם זה "קנה שאיתו מאכילים את הציפורים".
עוד דף אחד ודי 
גם אצלי כמה שבועות לא מאובחנים, עובר שהמשקל שלו לא עולה חודשיים, חדר מיון עם לחץ דם בדיוק כמו שכתבת. חירום, קיסרי, תודה לאל אבל כעס יש. היה צריך להוציא אותו חודשיים קודם
במקרה שלי דוקא בית החולים מייד אמר שזה רשלנות של הרופא המטפל ושהם מזועזעים.
לא עשיתי עם זה כלום כמובן.
האם יעזור להעניש את הרופא ? ולמי יש כוח?
—
גם אני נזכרת בזה מידי פעם בכעס ובעצב. תודה שכתבת בגילוי לב
לא כתבתי, זה מה שהיה. צריך לדבר על זה שנשים אחרות יהיו מודעות
הרבה בריאות ! ועכשיו כניראה זה יהיה ההריון והלידה הרגילים והחלקים שלך. גם זה קורה לפעמים
אני מחזיקה אצבעות לך ולעוברך, שתהיו בריאים ושלמים.
הי גילי,
לא נוח לאחל איחולים בתגובה לפוסט כל כך עצוב, אבל אני מקווה שהכל יהיה בסדר ושעוד ילד שאוהב ספרים יוולד בקרוב.
מזל טוב!
גם מאורנית וממייקי.
העולם הזה שבו ילדות בנות 26 מתות מסרטן, ונשים צעירות נפטרות מרעלת הריון.
אין מה לומר חוץ מלהחזיק אצבעות.
אה רגע, דווקא יש מה – מתי את רוצה חברה שלנו ושל הגמדים על ארבע אצלך ?
גילי באמת גם מזל טוב לך וגם כל כך עצוב ומזעזע. החיים כערבוביה.
בקשר לגן ולמודעה, אני, הייתי מבקשת מהגננות להוריד את המודעה ומתייעצת עם אנשי מקצוע מה לספר לכל ילדי הגן – החלטה שכל המשפחות יהיו מחוייבות לה – לילדים בני חמש הרעיון שיש אפשרות שאמא תמות הוא לטעמי רעיון אסור. אפשרות שאסור שתעלה בדעתם – ואם קורה מקרב כל כך מזעזע צריך לבדוק מה הדרך הכי נכונה להעביר להם אפשרות כזו. הם באמת ילדים קטנים קטנים וצריך לשמור עליהם כל כך.
צריך לבדוק מה הילד שבגן שומע ויודע ואולי על פי ההבנה שלו לישר קו. שתעבור תקופה קלה ותשמרי על עצמך 🙂
הלוואי שיעבור לך בשלווה ובבריאות.
לא חושבת שלהציע לקחת את הילדים זה להדחף עכשיו או להציק. רולי זה יהיה בדיוק מה שצריך, יש שם גם אבא שצריך לעכל את האבל. ואם לא יתאים בוודאי יגיד לך לא.
לא בטוחה שיש מה להוריד את מודעת האבל. כמו שאמרת, ברור שידברו על זה בגן, ברור שזה יגיע לרועי כך או כך. ואין ברירה אלא לספר כמיטב יכולת הקליטה שלו.
מחבקת אותך בפחד הזה
ומזכירה לך שאת עוקבת, ובודקת, ולמרות שהכל והכל, רוב ההריונות נגמרים בלידה ובתינוק ואמא בריאים.
מאחלת לך שגם אצלך.
חלי, במדינת ישראל ילדים מפתחים מושג מוות כבר בגיל 4 שהוא גיל מוקדם מאוד ביחס למדינות שלוות יותר. אני מאמינה שמוות הוא חלק מהחיים ולא צריך להסוות אותו או להפוך אותו לסוד או למשהו שמגוננים מפניו. בהחלט כדאי לדבר על הנושא, לפי מידת הרצון והצורך של הילדים. זה הרבה יותר בריא לדעתי מאשר ליחשושים והסתרה.
גילי, אני מזדהה עם החרדות. במסכת ההריונות שלי היה לפחות הריון אחד שהיה הורג אותי לו התרחש לפני כ- 20 שנה. עד כמה שזה נשמע משונה בעידן הרפואה המודרנית, הריון הוא עדיין אחד מגורמי הסיכון המרכזיים לנשים. מישהי אמרה לי משפט חכם לפני בדיקת מי השפיר שעברתי בהריון האחרון: אנחנו עושות את כל הבדיקות, אבל בשורה הסופית
זה בינינו לבין אלוהים
מקווה בשבילך שאלוהימא תהיה לצידך גם בהריון הנוכחי והכל יעבור בשלום
מתברר שהיום במפגש בגן, ישבו הגננות והמנהלת והפסיכולוגית של הגן עם הילדים, וסיפרו להם על מה שקרה. אני עדיין לא בטוחה שזאת הדרך שהייתי בוחרת, אבל מודה שאני באמת לא יודעת מה נכון לעשות. לפי מה שסיפרו לי, התגובות בקרב הילדים היו מאוד לא אחידות. היו שצחקו, ילדה אחת סיפרה סיפור על ארבעים ילדים שהלכו למסיבה וכולם מתו – ונענתה בצחוקים. שאלתי את רועי אם הוא יודע מה קרה. הוא אמר שכן, אמא של … מתה. שאלתי אותו איך הוא מרגיש לגבי זה, הוא אמר שהוא מרגיש שהיא כמו דוד אראל שלו, שגם הוא מת. סיפרתי לו שאני מאוד עצובה. הוא אמר שגם הוא מאוד עצוב. הוא לא הפסיק את המשחק שלו ולא פגש במבטי, אבל גם לא חייך או צחק. מעבר לזה אני לא יודעת מה לעשות.
למאחלים מזל טוב – מותר לאחל מזל טוב, תודה.
לאיריס: את העניין המשפטי טרחתי ובדקתי. מתברר שתביעות של רשלנות רפואית בארץ ישראל מתקבלות רק אם ניתן להוכיח נזק ישיר נמשך. כלומר, אם היתה רשלנות, אבל בנס ניצלת, את והולד, והיום אתם בריאים, אין לך מה לתבוע את הרופא. וגם אם היתה רשלנות, והתינוק לקה בבעית התפתחות ערטילאיות שאף רופא לא יכול להשיבע שהן בהכרח קשורות רק ללידה, כי המנגנון לא ידוע וייתכן גם מרכיב גנטי – גם במקרה כזה אין כמעט טעם לתבוע את הרופא. כך נאמר לי על ידי יותר מעורך דין אחד.
אחרת הייתי תובעת ועוד איך. רופא שראה אותי פחות מתשע שעות לפני שהגעתי לבית החולים במצב הקשה המתואר למעלה, וחייך ואמר שהכל בסדר. רופא שידע שאני סובלת מבצקת, כאבי ראש והקאות ושגם לאמא שלי היתה רעלת הריון, ולא טרח לבדוק לי חלבון בשתן ולחץ דם אפילו בתדירות של פעם בשבועיים, או לשאול אותי אם אני סובלת גם מכאבים ברום הבטן (לא) ומסחרחורות והפרעות בראייה (כן). ולמעשה, גם כשבדק לא התייחס לתוצאות הבדיקות, שהרי כבר בחודש השביעי היה לי חלבון בשתן, והבדיקות האחרונות שערכתי בשבוע שלפני הלידה היו פתולוגיות ממש (אבל הוא לא הצליח להיכנס לתוצאות מהמחשב שלי, והרגיע אותי שזה לא נורא, הוא יסתכל כשהמזכירה שלו תחזור). רופא שלא בדיוק ידע להפעיל את מונה לחץ הדם, אבל הבטיח לנו שהתוצאות המשונות שקיבל הן נורמליות לגמרי (לחץ דם נמוך של 80 על 50 דקות ספורות אחרי פעילות גופנית נמרצת ביותר). רופא שעד עצם היום הזה לא ענה למכתביי ולפניותיי, ולא הכין בשבילי העתק של כרטיס מעקב ההריון, למרות פניות חוזרות ונשנות ותלונה שהגשתי נגדו בנציבות קופת החולים. כי כשיש לך מוניטין עולמי, אתה יודע הכל גם בלי לערוך בדיקות; מי צריך אולטרסאונד כשאפשר למשש ידנית את בטן היולדת ולאמוד את משקל התינוק ברמת דיוק של פלוס מינוס קילו וחצי. בינתיים הוא ירד מהארץ, וכיום הוא הבעיה של מטופלות בגרמניה.
סליחה, זה פשוט מעצבן אותי עד עצם היום הזה.
זה לא משהו שאפשר להסתיר, בעיקר לא אם הילדה תמשיך ללכת לגן הזה. ובטח לא בריא שכולם יתלחשו סביבה או סתם לא יידעו איך לאכול אותה, בלי שהילדים יידעו בוודאות מה קרה.
לילדים יש כושר הדחקה יוצא מן הכלל, ואחרי איזשהו הלם ראשוני, אם לא יעשו מזה המון הו-הא בגן, הם יסתגלו למצב החדש ולא ימשיכו לחשוב כל יום "גם אמא שלי עלולה למות".
אם את רוצה לעזור להם, תציעי להכין להם אוכל. לא בשבעה, אחר כך.
– ואולי בעצם כדאי לחכות עם זה עד אחרי הלידה הקרובה במזל טוב – אבל אם יש לך הוכחות לזה, תכתבי את זה שוב. עם השם שלו. שיתבע אותך, נראה אותו. ובינתיים השם שלו יתמיד לעלות בגוגל.
נהיה איתך ונעזור עד כמה שאפשר.
נשיקות.
ואני תוהה מתי להתחיל להתמודד עם מושג המוות. הנקודה היא שזה בא. וזה יבוא. זה יכול להיות כלב או חתול או מישהו אהוב. וכשזה עלה – לשמחתנו, היום נתקלים בזה פחות מבעבר – אז חייבים לענות לילדים על השאלות שלהם. וחייבים להסביר להם. אין מנוס. זה מה שכתוב בספרים וזה מה שההגיון הבריא דורש. ומותר לספר שעצובים. ואולי אפילו שדואגים.
איך לעזור? כמו אחרי לידה. יש תמיד דברים קטנים שאפשר לתת. סיוע בקניות, לקחת את הילד לאחר צהריים, להביא אוכל.
מאחלת לך המון בהצלחה עם ההריון. "בשעה טובה" כמו שאומרים.
קרן 🙂 אני לא חושבת שילדים בני ארבע מפתחיל מושג מוות, אלא אם הוא מגיע אל חייהם כמו במקרה העצוב הזה או כשסבא מת או כלב )עם כל ההבדל..) – אבל ילד בן ארבע,לפחות על פי תפישתי לא רואה חדשות בטלוויזיה, בודאי לא במדינה הזו, לא מכיר את המושג פיגוע המוני ובאופו כללי מוגן על ידי ה'גדולים' – יש הרבה מאד שנים להיות ילד גדול ואדם מבוגר ומעט מאד שנים לחיות כילד קטן, עם תחושת בטחון כמעט טוטאלית ולתפישתי התחושה הזו בונה בטחון ואמון בעולם – החיים האמיתיים יגיעו וגם המות יפגוש אותך…אבל לא בגיל ארבע.
ורק להסביר רגע..אני אדם שהמות לא נראה לו מקום רע או זר ואני בהחלט רואה אותו כחלק מדרך הטבע ומקבלת אותו בעצב גדול אך גם בשלווה גדולה – אבל, אני אדם מבוגר ולילד בן ארבע אין הרבה כלים להבין ולהפנים את האין הזה.
אבל גילי ממקרה שקרה בכיתה א אצלנו – הם היו מאד עצובים בגלל הילד, עלו שאלות אם גם לך אמא זה יכול לקרות ואני כמובן, באמונה שלמה הסברתי שלא. שזה מקרה מאד מאד נדיר, אולי פעם , איך אני זוכרת מה אמרתי:), בחמישים שנה בכל העולם קורה דבר נדיר כזו. לקח זמן
והדברים נרגעו (בכיתה(…
שוב מ ז ל ט ו ב
לצערי אני מכירה סיפור כזה מקרוב מאוד. עוד שבועיים שלושה יתפוגגו רבים מהעוזרים (ככה זה. זה לא מרוע אבל זה מה שקורה) וכל עזרה שתוכלי להגיש תהיה ברכה גדולה בהרבה.
ואני ממשיכה להחזיק אצבעות שהפעם בקשת הבנזוג תתקבל.
לצערי הרב ילד לא צריך לראות חדשות כדי להחשף למוות במדינתנו. ממש לא מזמן מצאתי את עצמי נאלצת להסביר לבן שש ובת ארבע מה זה קטיושה ולמה רוצים להרוג אותנו, ומה זה צבא ומה זה טרור, ומה זה מוות ופחד מוות ואיך אפשר לעמוד מולם.
וגם ללא מלחמות ופיגועים החיים מזמנים מוות. אצלנו ביישוב נפטר אב לבת ארבע שהולכת עם בתי לגן. כך, בפתאומיות וללא כל התרעה מוקדמת נפטר מדום לב. דיברנו והסברנו כמיטב יכולתנו.
אני חייבת להודות שההפרדה שאת עושה בין ילד לבין מבוגר בהקשר של מוות קצת משונה לי. אני לא מרגישה שאני מבינה מוות טוב יותר מילד, אולי יש לי קצת יותר כלים או מיומנות להתמודד איתו.
אני מאוד מבינה ומזדהה עם הרצון להגן ולגונן על ילדים מפני כאב, אבל ככל שחולפות השנים ברור לי שבמקום להשקיע את האנרגיה במגננה מוטב לי לעזור להם להתבונן במציאות כפי שהיא: על היופי ועל הכאב שבה.
רק טוב 🙂
קרן – לא הייתי במקומך כשנפלו הקטיושות אז אני לא יכולה לשפוט, אבל אני בטוחה שאם הייתי במצב זהה ובתי הייתה בת ארבע, לא הייתי מספרת לה שמנסים להרוג אותנו, הייתי כמובן מסבירה על אנשים רעים שמנסים להפחיד אותנו ועל הצורך להתגונן ולהיות במקלט אבל לא הייתי מכניסה מימד של פחד ממוות לילד בן ארבע, ואני לא משקיעה אנרגיה במגננה יותר מאשר בלהסביר את ההפוך. זו רק שאלה של מה נכון ובמה את מאמינה כאדם והורה. מה הדרך הנכונה. ובעיני הדרך הנכונה היא להתייחס לילדים קטנים כאל ילדים קטנים. נבונים לחלוטין, מפותחים, עם תובנות פנימיות עמוקות משלנו בהרבה מקרים, ועדיים מתפקידי, כך אני רואה אותו, או בעצם ראיתי, הוא לאפשר שנות ילדות הכי בטוחות inside out –
מה שלא בשליטתי, גדול עלי אבל מה שאני יכולה לסנן, לרכך ולהשאיר תום ילדות ובטחון, אני מעדיפה. שום דבר לא בוער –
וכשקורה, צריך להתמודד ולמצוא את הדרך הכי לא מאיימת, גם במחיר שקרים לבנים והבטחות – גרנדיוזיות – להעביר אינפורמציה, לעודד תהיות ושאלות, בטח אבל לזכור שילד הוא ילד והחיים עוד ארוכים דיים כדי להתמודד עם אכזריותם. 🙂
גילי, זה דומה לתיאור שלי,,פשוט מדהים, ואני איכשהו אצרתי את זה בתוכי, תודה על הפוסט הזה באמת שחרר אצלי משהו שהעיק 6 שנים.
אני שיערתי שזה המצב המשפטי, אולי כי אני עורכת דין לשעבר, וזוכרת שאי אפשר לתבוע רופאים בישראל, כמעט. מה שהכי מעיק עלי זה שהילד סבל ממש חודשיים, זה מתואר כמצוקת עובר וכניראה הם ממש מרגישים סוג של חנק בגלל היעדר חמצן ושאר החומרים שצריכים לעבור. אני דוקא הייתי במעקב, החלבון הרקיע, לחץ דם היה באזור 140 על 200 כל הזמן, והוא פשוט אמר שאין מה לעשות. בעוד שבבית החולים אמרו שבמצב כזה מוציאים מיידית את הילוד בטח לא מחכים לצירים בסוף תשיעי בנחת. היתה לי בצקת שלא תיאומן, קשה לי להיזכר כמה קשה היה. אני גם התלוננתי אחרי הלידה, כתבתי לסניף של קופת חולים , וראיתי שהוא היום בסניף של קופת חולים אחרת בתל אביב (זה היה ברחובות).
זה היה אגב אחרי ששנתיים קודם – בהריון קודם – סחבתי עובר מת חודשיים (מחודש שלישי עד חמשי) כי הרופאה לא פענחה נכון את האולטראסאונד. פשוט לא היה דופק, אבל היא אמרה ש"זה קורה" וזה לא אומר כלום.
—
אני משערת שזה אולי קשור לענייני מגדר ורפואה, ובכלל רפואת מיילדות בישראל, זה סיפור בלהה שלא נכתב עדיין. למי יש כוח.
—
אל תעצבני את עצמך עם מה שהיה בשלב הזה.
נראה לי שאני נוטה קצת יותר להסכים עם חלי. כלומר, אני לא בעד להסתיר עובדות כשהן קורות, אבל אני בטח שלא חושבת שהורה צריך לקחת יוזמה ולהכין ילד כל כך קטן לקראת האפשרות של מוות בחייו. כשזה קורה מתמודדים עם זה, אחרת, לא חייבים להעלות את הנושא. אצלנו היו הרבה דיבורים על קטיושות בבית, כי אבא היה בצפון, וגננת לשעבר אהובה הגיעה לתל-אביב כי ברחה מהקטיושות בקיבוץ שלה, וכי הילדים הם ספוג שקולט הכל. איכשהו רועי קיבל את הרעיון שאבא הלך לרדוף אחרי קטיושות ולתפוס אותן. הסברתי לו שאבא לא רודף אחרי קטיושות, אבא חכם והוא מסתתר מהקטיושות, אבל הוא עוזר לצה"ל לעצור את האנשים ששולחים את הקטיושות. אבל לעניינים של למה שולחים אותם, ואם רוצים להרוג אותנו, ואם אבא ימות, לא נכנסנו. מלחמה שלמה הצלחנו להעביר בלי לדבר על מוות וביום האחרון של המלחמה משאית דרסה את האח של אבא.
אחרי המוות של אראל היו כל מיני שיחות הזויות אצלנו בבית. קרובים שונים סיפרו לילדים גרסאות שונות של מה קורה לאנשים אחרי שהם מתים, והם נותרו קצת מבולבלים. מישהו אמר להם שדוד אראל בשמיים עכשיו, מישהו אחר אמר להם שהוא באדמה. אמא שלי אמרה להם שהוא בזכרונות שלהם, ועשתה איתם מעין דמיון מודרך להוכיח להם שהם זוכרים בדיוק איך הוא היה נראה ואיך הוא היה מתנהג. אני מצדי ניסיתי להגיד שכל מה שהם שמעו נכון: הגוף שלו באדמה עכשיו, יש אנשים שמאמינים שהנשמה שלו בשמיים עכשיו, והוא תמיד יהיה בזיכרון שלנו. אחר כך הם בתורם ניסו להסביר את זה לאיזה אורח שהיה אצלם, ילד קטן שבסוף הסתובב ואמר להם, "לא, הוא מת אז הוא מת אז הוא מת. וזהו."
סיפרנו לילדים שהרופאים ניסו לעזור לדוד אראל, אבל היו לו יותר מדי פצעים, וכבר אי אפשר היה לרפא אותו. אחד מהם, לא זוכרת אם רועי או טלי, אמר שכשהוא יהיה גדול הוא רוצה להיות "רופא טוב יותר". אחר כך היו כל מיני דיבורים על זה שהם יעלו לשמיים עם סולם מאוד גדול וישימו לדוד אראל הרבה פלסטרים. אמרתי להם שזה רעיון מקסים אבל שזה כבר לא יעזור, את הגוף של אראל כבר אי אפשר לתקן עם פלסטרים.
לפני כמה ימים הגיעו נגנים מהתזמורת הפילהרמונית לגן של רועי וניגנו בין היתר את השיר של פפגנו מחליל הקסם. אמרו לילדים שזה השיר של לוכד הציפורים, ושאלו אותם איך הם הרגישו. רועי סיפר לכולם שהוא חשב על דוד אראל בשמיים רודף אחרי הציפורים (זה היה לפני מקרה המוות הנוכחי). כך שבאיזשהו מקום הוא כנראה עדיין חושב שדוד אראל מסתובב בשמיים, למרות הסברים די גרפיים לגבי איך טמנו את הגוף שלו ומה קורה לגוף בתוך האדמה. אחר כך רועי צייר את דוד אראל בשמיים עם הציפורים. התמונה היתה כל כך יפה ופסטורלית, שמייד מסגרתי אותה. חבר מבוגר שבא לבקר אצלנו שאל את רועי, "ומה אראל עושה עם הציפורים אחרי שהוא תופס אותן?" ורועי בלי היסוס ענה מייד: "הוא מכניס אותן לתנור". מה שמוכיח מעבר לכל ספק שדוד אראל נמצא עדיין בזיכרון שלו, כי לא היה דבר ששימח את אראל בחייו יותר משתיים שלוש ציפורים שמנות בתנור שלו.
איריס – מה שאת מתארת נשמע לי פשוט נורא, שני המקרים פשוט מזעזעים בעיני. עם לחץ הדם שלך היה כל כך גבוה, נשקפה סכנה לא רק לחיי העובר אלא גם לחייך. אני לא מבינה את זה. והסיפור עם העובר המת מזעזע לא פחות, גם אם שם לפחות בשבילך זה כבר לא היה מסוכן. אני מתחלחלת. אולי באמת צריך לעשות כמו שגדי המליץ, לפרסם את הסיפור המלא, עם שמות הרופאים למען יראו וייראו, וכמו שגדי אמר, שיוכיחו שזה לא נכון. אולי יום אחד. אני צריכה לחשוב על זה.
גם ילדים בני 5 נאלצים ללמוד מה זה "מוות".
אני לא אמא ואין לי המלצות איך לטפל בזה, אבל נשמע לי שמה שאת עושה, את עושה נכון.
ולגבי ההריון – מזל טוב.
לאט לאט: קודם כל- חינכו אותי שלא אומרים מזל טוב עד אחרי הלידה אבל שיהיה במזל ובטוב ובשמחה- הפתעת אותי ושימחת אותי מאוד, למרות ההקשר המזוייע של שאר הבלוג.
לגבי האמא מהגן של רועי- זה עצוב וקשה ומפחיד, בודאי. אני חולקת על חלי- עקרונית אני דוקא יחסית בנאדם פרוטקטיבי מדי ובטח לגבי ילדים ואני ממש לא בעד לחשוף ילדים ככה סתם למוות תיאורטי או רחוק אבל כאן- בדיוק כמו לגבי גיסך ז"ל- אין ברירה, המוות נגע בחיים של הילדים, זה מישהו שנוגע להם אישית ואסור וגם אי אפשר להסתיר. אני כן חושבת שעדיף להשתדל (בודאי במקרה של הילדים שלך כשאת בהריון) לא לקשר באוזני הילדים בין המוות לבין ההריון ןהתינוקת שנולדה- כדי לא להכניס פחדים מיותרים בליבם וגם לא עוינות כלפי התינוקת הקטנה. אבל אסור לטעמי להסתיר את זה מהילדים- כולל את המודעה, שהיא דרך התקשורת המקובלת במקרה של מוות, וזה מפני שזה נושא ששייך לחברה שלהם. יש להם חברה, שהיא אמנם רק ילדה בת חמש, אבל היא איבדה את אמא שלה, היא באבל והיא צריכה את התמיכה של החברים שלה- אפילו שהם קטנים. אם רועי אוהב את הילדה אני בעד לעודד אותו לנחם אותה- לצייר לה ציור, להגיד לה משהו, לתת לה חיבוק- מה שמרגיש לו נכון. אני גם חושבת שאפשר בהחלט להגיד לו שגם למבוגרים ניחום אבלים זה דבר מביך ועדיין- חייבים לעשות את זה, כי זה חלק מלהיות בן אדם, גם בן אדם קטן.
לגבי המבוכה וההתלבטות שלך בנוגע לאבא שהתאלמן- תתגברי על המבוכה האיומה והקשה ותציעי לאבא הזה עזרה- תגידי לו שאת מוכנה לארח את הילדה, לבשל או לקחת מהגן עכשיו או בכל שלב שהוא יצטרך. והכי חשוב- בכל מקרה של אבל- לא לעבור את הכביש לצד השני כשהוא עובר, כן להרים טלפון מדי פעם, כן לשאול מה שלומו בפתח הגן בבוקר, כן להעיז לדבר איתו ועם הילדה גם על עניינים נורמליים, שהם לא יהפכו למנודים מרוב מבוכה של הסביבה(וזה קורה למרבה הצער, לא מעט).
הפוסט הקודם שלך שראיתי רק עכשיו מוכיח שהילד שלך לא חי בעולם מוגן- הוא כתב על תפיסת בני סלע- אנס שתקף נשים זרות, פושע ערטילאי, הוא יודע שיש רוע בעולם וכל מה שאפשר לעשות זה לחסן אותו בעוד ועוד אהבה ותמיכה כנגד הרוע- כי אי אפשר למנוע את הרוע.
הילדים שלך הוכיחו בהתמודדות שלהם עם המוות של הדוד שלהם שהם יודעים להבין- לא עד הסוף, לא לגמרי- אבל גם את הרי לא מבינה את המוות באמת, וגם אני לא. לילדים יש כוח להבין שזה קרה, שזה אסון, שזה נדיר, ושיש להם מה לעשות כדי לעזור למי שאסונות כאלה קורים לו. רועי יוכל לעשות בשביל חברתו את הטוב ביותר-להמשיך להיות חבר שלה ולתת לה להרגיש שאכפת לו ממנה. יש לו את הכוח לעשות את זה ולך יש את הכוח לתת לו כוח. שיהיה רק טוב יקירתי!
להתייחס למחדלים המקוממים והמחרידים שחווית בלידות ולשאר סיפורי הזוועות פה- מסתבר שיש המון סיפורים כאלה (גם אני מכירה מחברה טובה סיפור שרק בנס נגמר עם אמא חיה ותינוק בריא ו"רק" בעיות פוריות קשות ומסובכות בהמשך. כשהכל בשיאו מתמקדים בהישרדות ואז בתינוק ואין ראש לתביעות ופרסומים. אני לא יודעת אם אני בעד או נגד הצעתו של גדי- צריכה לחשוב על זה.
ואני סמוכה ובטוחה שעכשיו את בידיים טובות ומקבלת סקנד אופיניין וגם שלישית אם צריך, ושהלידה הבאה עלייך לטובה תהיה חווייה מתקנת שתביא בעקבותיה ילד מקסים כמו השניים שיש לך כבר (ואני מאיימת להגיע מתישהו לאשרר בעצמי את מקסימותם- בסוף התיזה, אזהיר מראש…)
מעניין הדיון שמתפתח כאן.
אני מסכימה עם טלי, ילדים לא מבינים את המוות עד הסוף כשם שאנחנו לא ממש מבינים אותו עד תומו. הם כן מבינים שהוא התרחש, שאדם נגרע מהעולם ולא יתקיים יותר כישות ממשית אלא רק כזיכרון. הם מבינים את משמעותה של סכנת חיים. ויש בהם כח חיות מופלא שמאפשר להם להמשיך ולחיות מבלי לשאת את צל הפחד מפני המוות בתוכם.
לגבי המלחמה-אולי לא הובנתי נכון, אבל לא הצהרתי בפני הילדים שמנסים להרוג אותנו. זו שאלה שהגיעה מהם כחלק משיחת הסבר על למה צריך לרדת לממ"ד כשיש אזעקה, ולמה אמא מחווירה ונבהלת כששומעים בומים (לפחות בתחילת המלחמה הקטיושות נפלו לפני שנשמעו האזעקות, וזה היה, איך נאמר… מפחיד). במהלך שיחות שונות בזמן המלחמה דווקא התעקשתי להסביר (בניגוד לדעתם של הבוגרים הסובבים אותי) שהאנשים ששולחים את הקטיושות אינם רעים, והם גם לא מנסים להרוג אותנו באופן אישי. הם משגרים קטיושות מתוך כוונה להבהיל ולפגוע. הם לא מכוונים על בית משפחת פייט, אלא על הישות הערטילאית שהיא יישובי הצפון. הקטיושות עיוורות, ופוגעות במה ובמי שבדרכן: בעצים, בבתים, באנשים. המעשה עצמו, כלומר שיגור קטיושות מתוך כוונה להבהיל, לפצוע ולהרוג, הוא רע. האנשים עצמם אינם רעים. הם נאבקים למען מטרה מסויימת, ובוחרים באמצעים פסולים. וכאשר אנחנו נבהלים, אנחנו מגיבים בקיצוניות, כלומר מפרקים להם את המדינה, ובאיזה שהוא מקום משחקים לידם. כאן התפתח דיון מרתק בסוגיית הפוליטיקה ההזויה של הארץ הזאת ומאבק הדמים המתחולל בה. אין דבר מאיר עיניים יותר מאשר לנסות להסביר לילד מה זה גבול 🙂
אני לא מאמינה בלסגור את הילדים מפני המציאות. לדעתי, תחושת ביטחון ברת-קיימא אינה פועל יוצא של סגירת הילדים בגן עדן מוגן אלא בהוראה פעילה של דרכים שונות לחוות ולהענות להתרחשויות בחיי היום יום.
גילי אני פשוט שואלת את עצמי אם אני רוצה את הבלגן במקרה שהרופא יגיב. נכון שזה שיקול עלוב נפש, אבל מדובר על משק עדין של אנרגיות. אני בטוחה כפי שהעירה כאן טלי שזה המצב השגרתי.
המקרה השני עם העובר המת דוקא היה יותר מסוכן, האמת שהרבה נשים מתות מזה כי נוצר זיהום. איכשהו אצלי נוצרה שקית, וזה מנע כניסת זיהום למערכת הדם שלי. לגבי הרופאה הזו כן התחלתי בהליך משפטי רשמי עם מכתבי עו"ד אך הסתפקתי בכך שהיא סולקה מקופת החולים (היא עבדה פרטי עם הפניות אליה) וגם שמה נפוץ בבית החולים שבו נותחתי (ושגם שם היתה רשלנות, משגב לדך ז"ל). במקרה של הלחץ דם הגבוה בהחלט נשקפה לי סכנה והייתי בביקורת של רופא לב אבל הוא כמובן לא התייחס ללחץ דם אלא לבדיקות הלב שיצאו תקינות. כל רופא תופס ראש קטן ומסתכל על הפינה שלו.
כאשר נותחתי שנית, בשערי צדק לאחר הרשלנות של משגב לדך (שגם שם בנס יצאתי בחיים), נאלצתי להסכים בכתב לניתוח על ידי רופא שהיה נגדו כתב אישום בהריגה (מקרה מפורסם, רופא שיולדת מתה אצלו דוקא אחת שהיתה חברת משפחה ותיקה), כי רק הוא הסכים לנתח אותי במצב המסוכן שנוצר. חתמתי (הייתי חותמת לו גם על המשכנתא, הכל נעשה בחדר ניתוח כשאני כבר מטושטשת) והוא עשה עבודה של פרס נובל, והנה העובדה שילדתי אחרי כן, למרות הנזק. החיים מסובכים, ולכן החלטתי לבסוף לא להיכנס לצדדים המשפטיים. צריך סוללה של עורכי דין וכוח נפשי, ומה כבר נשאר לנו אחרי כל הטבחים האלה ?
יש לי חברה שבהריונות השני השלישי והרביעי היתה לה רעלת הריון. היא יולדה לפני תום ההריונות,והילדות נולדו פגות, עם כל מה שכרוך בכך. כעבור מספר שנים החליטה להעז ולהרות שוב. ההריון החמישי עבר עליה בדריכות, ובערנות לכל 'פיפס' בהרגשתה, אבל שום-דבר לא קרה. לא התפתחה רעלת! כעבור יותר מ 40 שבועות, לפני מספר חודשים, היא ילדה בן בלידה רגילה ובמשקל מצויין.
ויש בהם כח חיות מופלא שמאפשר להם להמשיך ולחיות מבלי לשאת את צל הפחד מפני המוות בתוכם.
וזו בדיוק הנקודה שבה אנחנו חלוקות בדעותינו –
בוודאי שיש בהם כח חיות מופלא, במי אין? גם בך ובי יש. כח חיות הוא הכח המרכזי בחיים .
בכלל ואין בינו ובין פחד ממוות ולא כלום
והסיבה העיקרית שאני מאמינה שצריך להרחיק מילדים קטנים, ואני מדגישה קטנים וכן לדעתי והרגשתי שש/שבע הוא גיל צעיר מאד – צריך להרחיק מהם דברים ופחדים שלא באמת נוכחים בחייהם כי פחדים אפשר לשאת, לסחוב בנשמתך. פחדים הם דבר עוצר, משתק מאיים, גם אנשים מבוגרים יותר, על אחת כמה וכמה ילדים רכים בשנים.
ואני ממש לא מטיפה להסתרת האמת, אלא לנקודת מוצא האומרת שמה שלא ממש הכרחי, לא חייב להיות מול פניו, הממשיות כמו הרגשיות של הילד.
וחוץ מזה…ילד בן ארבע לא יכול לנחם ילדה בת ארבע על מות אמה – הם יכולים לשחק, להפגש – אבל אין ביכולתו "לנחם" כיוון שאין ביכולתו להבין על מה הוא מנחם. זה לא דבר שילד בן ארבע יכול בכלל להבין, את המושג אמא של….מתה. וכמובן מה פתאם ל'הפיל' עליו את מלאכת החיבוק והניחום?
ילד בן ארבע/חמש. תינוק.
וגם קצת לטלי ולאחרים: הסיבה העיקרית שאני נבוכה קצת להציע את שירותי למשפחה דווקא עכשיו, היא כי עד עכשיו לא היה לי שום קשר למשפחה. ובהכרח לא אמנע מקשר עם איש שאני בכלל לא יודעת לזהות אותו ברחוב… ובכל מקרה לא אתנדב לבשל כי זה דבר שממש יהיה קשה לי. אבל לארח את בת החמש אצלנו בבית, את זה נעשה ועוד איך. גם ככה היינו במוקדם או במאוחר פונים להזמין אותה, כי רועי אוהב אותה כל כך. נראה לי שעכשיו זה יהיה במוקדם (אבל לא ביום כמו היום, שבו ישנתי רוב היום בגלל הסינוסיטיס המחריד הזה.)
ובאשר לענייני איריס: תעשיית הלידות מגלגלת הרבה מאוד כספים בארץ, ולבתי החולים, וגם לקופות החולים, יש אינטרס לשמור על המוניטין. אני זוכרת שהתפרסמה כתבה גדולה על בעיות בליס, ומייד אחר כך, הרי זה פלא, שינה בית היולדות את פניו והשתפר פלאים. בשביל פיצויים צריך כנראה לפנות לבית המשפט, אבל בשביל סגירת מעגל וחשיפה האמת, אולי נכון יותר לפנות לתקשורת?
עד עכשיו אף פעם לא חשבתי לפנות לתקשורת עם הסיפור שלי. אני אדם פרטי ולא ששה לחשוף את כל פרטי המקרה, אף שיש לו השלכות עד עצם היום הזה, בעשרות אלפי שקלים. הסיפורים שלך דרמטיים עוד יותר. אולי אפשר לעניין אחד העיתונים בכתבת תחקיר על הזנחת רעלת הריונית. יש בזה גם עניין לציבור הרחב. מתברר שיש מה לעשות כדי למנוע רעלת, לפעמים ובתנאים מסויימים, אבל גם בתנאים הללו הרופאים לא תמיד פועלים. עובדה שגם אחרי שהיו לי שתי לידות בעייתיות – כאמור, רעלת בראשונה והיפרדות שלייה בשנייה – והייתי מטופלת אצל שלושה רופאי נשים שונים, רק אחרי שנכנסתי להריון בפעם השלישית ופניתי לייעוץ אצל רופא רביעי שמעתי לראשונה על פרופיל קרישיות דם שאפשר לערוך כדי לבדוק אם ליולדת יש נטייה לרעלת ואולי להתחיל בטיפול מונע. או במילים אחרות: לפעמים יש מה לעשות כדי למנוע רעלת, והרופאים מסיבה כלשהי לא תמיד עושים את זה. וזה כבר בסיס לתחקיר עיתונאי עם עניין לכלל הציבור.
אם אני לא טועה, רעלת הריונית היא עד היום הסיבה מס. 1 למוות של יולדות. מקרי מוות כאלה הם אמנם אף על פי כן עדיין נדירים מאוד, אבל אם אפשר לצמצם אותם עוד יותר, למה לא? ובטח שאין שום הצדקה להזנחה במקרה שבו ידוע כבר שלחץ הדם הוא גבוה, ושמופיעים כבר הסימפטומים הקלאסיים (בצקת קשה במיוחד, כאבי ראש, טשטוש והפרעה בראייה, כאבים ברום הבטן, הקאות ומרגש כללי רע בשליש האחרון להריון).
אולי צריך לפנות לעיתונאי. זה עדיף על פרסום בבלוג, כי אז האחריות מוטלת על העיתונאי לבדוק גם את גרסת הצד השני. גם על זה אני צריכה לחשוב.
אולי גם הריון סוכרתי (סכרת הריון) מאחר שאלה "עניני נשים" הרפואה לא מתעניינת. הרופא שלי אמר לי "אין מה לעשות" וזהו.
אני יכולה לאמר לך שכמובן זה הסתבך והלך, כיון שבמקום שזה ייעלם בשבוע הראשון אחרי הלידה נשאר עם "רעלת הריון" במשך שנה אחרי. מסתבר שיש אחוז מסויים של נשים שזה קורה להן. משהו בהורמונים מבלבל את הגוף והוא "חושב" שהוא עדיין בהריון משהו כזה. המשמעות, אותה תחושה נפלאה ואותו לחץ דם אבל לפחות אפשר אז להתחיל טיפול תרופתי להורדת הלחץ דם. אגב גם על זה קיבלתי תשובה לקונית "כן, יש מקרים כאלה, אין מה לעשות, זה יעבור כאשר זה יעבור (!*)". ביטוח לאומי ומקום העבודה, עם זאת, לא ממש מתחשבים בזה.
—
לכי על זה. יש עניין לציבור. זה שונה כמובן מאשר לפרסם שם של רופא מסויים בתור רשלן ולעמוד מולו וסוללת עורכי הדין של קופת חולים.
הבאתי את המקרים האחרים כדי לשים את העניין בפרופורציה, המצב בתחום המיילדות הוא קרוב לאנרכיה. הרבה נשים בצר להן פונות לכל מיני דולות, ולידה בבית, אני יכולה להבין אותן אבל אני תוהה כמה מידע מאורגן ושיטתי יש על הסיכונים.
נשאר לחץ דם גבוה גם אחרי הלידה. אבל אצלי זה עבר תוך בערך חודשיים (עם טיפול תרופתי).
משום מה סוכרת הריונית היא נושא שנראה לי שמטפלים בו יותר טוב, אולי כי יודעים קצת יותר איך לטפל. טלי היתה תינוקת גדולה מאד, וזה אוטמטית מחשיד לסוכרת. נדמה לי ששלחו אותי לעשות בדיקות סוכרת שלוש פעמים, רק ליתר ביטחון, לוודא שאני לא סוכרתית, ועל כל צעד ושעל רק שאלו אותי אם נבדקתי לסוכרת. אבל על קרישיות לא סיפרו לי ולא שאלו אותי כלל.
המומחה להריון בסיכון שניגשתי אליו בהריון הנוכחי טען באזניי, שכמו שיש סטנדרט לבדוק סוכרת במקרה של תינוק גדול, כך *צריך* להיות סטנדרט לבדוק קרישיות במקרה של תינוק קטן. הוא אפילו קצת כעס שאף אחד לא חשב לשלוח אותי לבדיקות קרישיות, ואמר שבפעם הבאה (ארבעה ילדים אני צריכה?!) היה רוצה לראות אותי ארבעה חודשים אחרי הלידה, ולא כשאני כבר בהריון ואי אפשר לערוך את כל הבדיקות המתבקשות.
סתם למען הקוריוז, משקל של "תינוק ממוצע" בלידה הוא בערך 3.300 ק"ג. רועי שקל בלידה 2.000 ק"ג, טלי שקלה 4.300… אצלנו ממוצעים רק בממוצע!
קרן- בתור חיפאית שקפצה בעצמה מהטילים וגם בלי קשר- התפעלתי מאוד מהתיאור שלך על שיחות המלחמה עם הילדים שלך.
אני נגד מציאות שמחייבת שיחות כאלה אבל אם זה קורה- זאת הדרך (לטעמי).
חלי- השתמשתי במונח "לנחם" מפני שכשיש באזור מוות ילדים נחשפים, לרוב, למונח "לנחם".
לאחרונה, אחרי שאחת מסבותיי נפטרה בגיל מופלג, דברתי בטלפון עם ילד בן שבע שקרוב מאוד לליבי. אחרי כמה דקות של שיחה הוא הצחיק אותי וצחקתי והוא אמר שהוא מבין שאני כבר מנוחמת…את יודעת מה? במובן מסויים באמת נהייתי מנוחמת מזה…
זה כמובן כמובן לא אומר שהאחריות על לנחם אבלים צריכה לשבת על כתפיהם של ילדים קטנים, ובטח ובטח לא רק עליהם, אבל אני כן חושבת שילדים יכולים ורוצים וצריכים להתייחס למוות, כשהוא נופל בתוך עולמם האישי.
רועי של גילי יודע שאמא של חברתו מתה, כמו שהוא יודע שנולדה לה אחות. כמו שאני משערת שהוא אמר לה מזל טוב על האחות (בזמני היו עושים בגן אלבום לכבוד לידה, לא יודעת אם בכל גן זה קיים גם עכשיו ) אבל הילדים מודעים למה שקרה . אמא שלה מתה. זו לא עקיצת יתוש, לא כאב בטן- זה משהו גדול ודרמטי וילדים יודעים שמוות זה משהו גדול ודרמטי- גם אם הם לא לגמרי מבינים את הסופיות והמוחלטות שלו. במילים שלו, בשפה שלו ובדרך שלו- המילולית או האחרת- ילד יכול להזכיר את זה ולטעמי הילד לא אמור לעשות כאילו לא קרה כלום, כי קרה.
לטעמי חשוב שהמבוגרים יעבירו לילדים שחברתם נתקלה בכזה אסון מסר מורכב שאומר שאפשר להתייחס לאסון שקרה, אפשר להגיד לילד שעצובים או כל מה שמרגישים נכון להגיד או לעשות. צריך להעביר מסר שמותר (ולדעתי גם רצוי) להתייחס למה שקרה. מותר גם- אם יותר נוח להם- לא להתייחס. ולצד זה- חשוב להעביר את המסר שאומר שחשוב וצריך לשחק עם הילדה ולהיות חברים שלה, כי קרה לה משהו עצוב מאוד אבל היא עדיין בדיוק אותה ילדה שהיתה קודם.כשכתבתי "לנחם" התכוונתי לזה.
וגילי- לתקשורת באמת יש המון כוח, אבל בתור מיני-סלב אני ממליצה לך להיזהר כי העניינים הרגשיים והגניקולוגיים האינטימיים שלך עלולים להפוך לאייטם כל פעם שג'יי. קיי. משחררת פיסת מידע חדשה…
הטיעון שבגלל שמדובר ב"ענייני נשים" הרפואה לא מתעניינת, הוא טיעון לעוס ופתטי. הוא מניח שהחוקרים והרופאים הם גברים, ולכן הם חוקרים מחלות של גברים. אבל לרוב הגברים יש אמהות, בנות-זוג ובנות. די כבר עם תחושת הנרדפות המגדרית. מחלות נשים כמו סרטן שד, סרטן צואר רחם נמצאות בחזית המחקר. לא כל בעיה שיש לאשה בחיים קשורה להיותה אשה.
ולאחרות: במקרה נתקלתן ברופאים לא טובים.גם לי יש סיפור לידה קשה. אחרי הלידה הראשונה הייתי מאושפזת במצב של שבר כלי מחובר לצינורות למיניהם, עם סיבוך נדיר, ורופאי בית החולים בילינסון) טיפלו בי במסירות. אגב, כולם היו( גברים.
זה באמת קורע לב. וכשאת בהיריון זה גם מפחיד.
אני מאחלת לך היריון קל ולידה קלה. מדהים כמה לוקחים היריון ולידה רגילים כמובן מאליו כאשר כל כך הרבה דברים עלולים לקרות.
ולגבי עזרה למשפחה האבלה, לדעתי כדאי להציע עזרה ולתת את ההרגשה שאתם שם בשבילם. בהמשך רואים אם הם זקוקים לחברה או דווקא להתבודדות.
גם לי היתה רעלת הריון. זה התחיל כשהיה חשד לסכרת והרופא ישר שלח אותי לתזונאית ש, סלחי לי, היתה מטומטמת (אני לא אוהבת להשתמש במילים קשות אבל זו האמת) ובשל בדיקת הסכרת בה ערך אחד מבין הארבעה היה גבוה בארבע נקודות מן המקסימום היא "התאימה" לי דיאטת סכרת גנרית בה הייתי מורעבת ומדוכאת והרעלת לא איחרה. הרופא לא מצא לנכון לבדוק את העובדה שהיו לי כאבים ברום הבטן, לחץ דם גבוה וחלבון בשתן עד שהגעתי במצב רע מאוד לבית החולים. התינוקת שחגגה לפני שבועיים את יום הולדתה הרביעי – בריאה ומתוקה ביותר.
את ההריון השני עברתי פה, בארה"ב. נכון, אין להם פה את ההצגה הכי טובה בעיר שנקראת סקירת מערכות (אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש אצבעות ביד ימין! וכו') אבל הם היו עם אצבע על הדופק ואכן הלידה היתה קלילה ביותר (קיסרי, ללא כאבים ואפילו ללא המטומות, אני לא מאמינה בקונפירציות אבל לא נתקלתי בסיפור על קיסרי כל כך מוצלח בארץ) וכולנו בריאים.
שיהיה במזל, המשך הריון תקין ולידה קלה ובריאה. כיף לשמוע שאת בהריון.
רונית – מצד אחד אני מסכימה, אני לא תומכת בטיעון שענייני נשים לא מעניינים אף אחד. לידה היא עניין אוניברסלי. מצד שני, *כל כך* הרבה סיפורים אני שומעת על רופאים שמזלזלים בפציינטיות בהריון, שקשה לי להאמין שזה "במקרה" שאנחנו נתקלים ברופאים גרועים. קיימת הנחת יסוד שנשים בהריון הן היסטריות (האם ידעת שהמקור הלשוני למילה "היסטריה" הוא "רחם צף"?) וברגע האמת מזלזלים בהן.
רק לפני שבוע שמעתי סיפור על אישה שבזמן ניתוח קיסרי התלוננה שההרדמה נחלשת, והיא חשה כאב, והרופא לא זאת בלבד שהתעלם ממנה, אלא הורה לקבוצת סטאז'רים שעמדו מסביב שבמצבים כאלה יש להתעלם מדברי היולדת כי היא לא יודעת מה היא מדברת. וכשהיא התחילה לבכות, הסביר הרופא לסטאז'רים שהיא בוכה מרוב אושר על הלידה. אז הנה יוצאת לעולם חבורה שלמה של סטאז'רים שאומנו לזלזל ביולדות (זה היה בהדסה).
למיכל: לא חושבת שידוע שדיאטה כלשהי *מובילה* לרעלת. כן שמעתי המלצות להרבות באכילת חלבונים, אבל האמת שנורא מעט ידוע על רעלת וגורמיה… בכל אופן, המסקנה שלי מכל הסיפורים האלה היא שההריוניות חייבות לדעת בעצמן את הסימפטומים, ולהתעקש מול הרופא גם אם הוא נוטה לבטל את חששותיהן!
אגב ניתוחים קיסריים: המטומות? לא היו לו באף אחד משני הניתוחים, למיטב ידיעתי. מה שכן, מהניתוח השני החלמתי ממש כהרף עין, ואני זוקפת זאת לטובת הצוות הרפואי בליס, שהתייחס אלי בכבוד ובנועם לכל אורך שהייתי בבית-החולים למן הרגע הראשון, וזאת אף על פי שהייתי מקרה חירום והניתוח נעשה בבהילות רבה. זאת לעומת הניתוח הראשון, בשיבא, שבו התייחסו אלי מרבית הרופאים כאילו אני חפץ שמונח שם ואינו שומע או מבין את הדברים הנאמרים סביבו!
זו לא הדיאטה, זו העובדה שעם סיכוי כל כך נמוך לסוכרת נאלצתי לעשות דיאטה מה שהכניס אותי ללחץ מטורף, אחריו הגיעה הרעלת. קראתי שיכול להיות שסטרס היא סיבה לרעלת.
קשה לי לעכל את הסיפור על אמה של החברה הקטנה. הילד שלי (בן 4 כמעט) מדבר בזמן האחרון על מוות. לא יודעת כל כך מאיפה זה בא לו, אבל למרות שאני מנסה להציג את המוות כחלק מן החיים, הוא די לחוץ מזה.
ואני שמחה, כל כך שמחה, לשמוע על ההריון שלך. שיהיה המון בהצלחה (גם בעדה שלי לא אומרים "מזל טוב" עד שהשליה לא יוצאת),
ושיהיה קל.