המחשבות הראשונות על הרשימה הזאת באו לי כשניסיתי להסביר מדוע עוררו אצלי אנטגוניזם כה רב ספרי סדרת "סיפורים לפני השינה בחמש דקות" של דיסני/ידיעות אחרונות. בסך הכל רעיון חכם עומד מאחורי הספרים: להקציב מראש כמה זמן יימשך הסיפור שלפני השינה. והרי גם אני בסוף יום ארוך מותשת לגמרי, לא תמיד נשאר לי כוח להשקיע בסיפור ארוך לפני השינה, ובעיקר מה שאני רוצה זה לגמור עם הטקס הזה כמה שיותר מהר ולהסתלק מחדר הילדים כדי לעסוק בפעילות חשובה של מבוגרים, כגון, סתם לדוגמה, להתכרבל על הספה ולבהות בעיניים מזוגגות בטלויזיה. אני יכולה להבין את הפיתוי שבהבטחה שהסיפור שאבחר לקרוא לילדים יימשך לא יותר מחמש דקות: בדוק, מדוד, קצוב.
אגב כך נזכרתי בחוויה שהיתה לי פעם, כשצפיתי בשעת טיפול של קלינאית תקשורת, בילד עם בעית תקשורת. כאחת מכמה פעילויות שבה עסקה במסגרת אותה השעה, בחרה הקלינאית לקרוא סיפור ביחד עם הילד. הסיפור היה "לא, דני" מאת דיויד שנון: סיפור דל-מלל בעליל. כל עמוד הוא ציור של הילד, דני, שעסוק במעשה קונדס מזיק אחר, והכיתוב הוא "לא, דני", "תהיה בשקט", "לך מייד לחדר", "די כבר" וכו'. להקריא את המילים בלבד אפשר היה בפחות מדקה. אבל הספר לא מאפשר קריאה שכזאת: כדי להבין מה קורה בכל עמוד ועמוד, חייבים להתעמק בתמונות, לפענח אותן, להבין מה עושה דני בתמונה ומדוע זאת התנהגות שאינה מוצאת חן בעיני ההורה. קלינאית התקשורת הגדירה יעד מאוד ברור: לעודד את הילד להשתמש בשפה לצורך תיאור. לשם כך היה הספר המסויים הזה בחירה מושלמת. הקלינאית והילד (כבן שלוש) הקדישו לספר כרבע שעה, במהלכה הספיקו לעבור על לא יותר משלושה עמודים מתוך הספר – והמשך הובטח בפגישה הבאה.
החוויה הזאת עשתה עלי רושם עמוק, וצבעה את האופן שבו אני מקריאה לילדי מאז ספרים חדשים. הבנתי שלא חייבים להיות שבויים של המלה הכתובה בלבד. ספר ילדים הוא מכלול של מילים ותמונות, ובספר טוב, התמונות חשובות לא פחות מאשר המילים. כפי שנדרש לפעמים להסביר מילים זרות, כך יש להקדיש זמן גם לפיענוח של תמונה לא מוכרת. כל עמוד חדש הוא תגלית, וצריך לעצור ולחקור אותו, ולשאול שאלות: מה קורה פה? האם האנשים בתמונה שמחים או עצובים? מה קרה לפני רגע? מה עומד לקרות? האם המילים הכתובות תואמות לתמונה, או אולי הן משלימות אותה, או סותרות אותה באופן כלשהו? יש ספרים שבהם, בשולי התמונות, נרקמות עלילות נפרדות, ואפשר למעשה לעקוב אחרי סיפור אחר לגמרי באמצעות התמונות.
מצד שני, לא כל ערב לפני השינה יש לי כוח או זמן לשבת ולדפדף בספר לאט ובעיון. ובעצם, גם הילדים לא תמיד אוהבים את זה. לא פעם הם מעדיפים לשמוע בפעם האלף סיפור מוכר, על פני להסתכן בספר חדש שאולי לא יבינו או לא יאהבו. וכשמקריאים סיפור בפעם האלף, גם השאלות מתחילות לחזור על עצמם, ואת התשובות מדקלמים הילדים בעל-פה, מבלי להקדיש שוב מחשבה של ממש.
וכך גיבשתי לי את תיאוריית שני סוגי הקריאה, ששניהם, כך דומני, חשובים וטובים, כל אחד למטרתו שלו. קראתי להם "קריאת יש זמן" ו"קריאת אין זמן". והנה טבלת ההשוואה:
| מה קוראים: כשיש זמן, ספרים חדשים, כשאין זמן, ספרים מוכרים; כשיש זמן, ספרים חזקים בתמונות, או שדורשים הסבר; כשאין זמן, חרוזים שיודעים בעל פה; כשיש זמן סיפור ארוך, כשאין זמן סיפור קצר
איך קוראים: כשיש זמן, שואלים שאלות הבנה; כשאין זמן, מתמקדים רק בטקסט, או בשאלות מוכרות שהתשובה עליהן ידועה בעל פה מה מקבלים מהקריאה: כשיש זמן, גירוי אינטלקטואלי, כשאין זמן, נחמה של טקס מוכר; כשיש זמן, לומדים אוצר מילים חדש; כשאין, מפתחים זיכרון מתי קוראים: קריאת יש זמן מתאימה לאחה"צ; קריאת אין זמן, לפני השינה החוויה האולטימטיבית: כשיש זמן, להמציא ביחד סיפור חדש; כשאין זמן, לדקלם ספר שלם בעל-פה למה הדבר דומה? קריאת יש זמן, לשיעור מעניין; קריאת אין זמן, לחיבוק לפני השינה מי בוחר את הספר? כשיש זמן, ההורים; כשאין, הילדים |
כל זה, כמובן, אינו מחייב, אלא רק ניסיון להמחיש את האבחנה. ספר שעבר היטב קריאה של "יש זמן" יצטרף באופן טבעי לשורות ספרי ה"אין זמן". באותה מידה, מדי פעם מומלץ לרענן את הספרים שכבר הכרנו מקריאת "אין זמן" בקריאה של "יש זמן", ולגלות אותם מחדש.
ואם לחזור לסוגיה שבה פתחתי, והיא, מדוע אינני אוהבת את סדרת "סיפורים לפני השינה בחמש דקות". והרי תשובתי: כי בסוג כזה של ספר, קופצים ישר לשלב קריאת ה"אין זמן", בלי לעבור אף פעם את שלב ה"יש זמן" ההכרחי. אף פעם לא מתבקש לשבת ולהתעמק בספרים הללו. ההנחה היא שהם ייקראו על אוטומט, שההורה לא צריך לתת מעצמו כלום לקריאה. דברים שנעשים באופן אוטומטי מתוך הרגל הם חלק מחיינו; אבל לחוות משהו כבר מן הפעם הראשונה כאוטומט, בזה אני לא מאמינה. קריאה שכזאת היא אשכרה ג'נק פוד לנשמה, ובעיני היא מזיקה לבריאות הנפש לא פחות משג'נק פוד מזיק לבריאות הגוף – גם אם מדי פעם כיף לחטוא בזה.
הורה צריך לדעת מה הוא מקריא לילדים שלו. הורה צריך, לפחות פעם אחת, לשאול את עצמו שאלות כגון, "האם הספר הזה מקדם ערכים שאני מאמין בהם?" "האם הספר תורם במשהו לעולמו של הילד שלי?" לדעתי, רק מי שמכיר באמת את הספר שהוא מקריא, זכאי לקרוא אותו בפעם האלף על אוטומט.
עוד דף אחד ודי 
גם אני חושב שקריאת ספרים לילדים זה מפתח חשוב מאוד להתפתחות הילד, ובדרך כלשהי אפילו "ייקבע" אילו ערכים הוא יקבל.
והאמת, כל פעם שאני רואה את הספרים המוזלים האלה שמטרתם רק להרוויח כסף בא לי להקיא. הם כל כך רדודים ושטחיים, ואפילו הילדים מתשעממים מהם…
והתיאוריה שפיתחת- אם כך אפשר לקרוא לזה- נכונה בהחלט. לדעתי זה דבר חשוב שצריך ללמד הורים רעננים.
ובכלל, לדעתי כל ספר הכתוב בגירסא מקוצרת או/ושמטרתו היא רק להרוויח כסף, או כפי שכבר ציינת בכתבה שלך בעבר, בשביל ליצור מעין 'אחדות' בסדרה של ספרים, הוא לא ראוי לקריאה.
ספרים, חוץ מהנאה, אמורים לתרום לנו חכמה וערכים. לא בשביל ליצור פוזה ולהודיע בקול גדול: "גם אני קורא ספרים!"
סליחה על הבוטות אבל אני ממש מ ת א ב ת את כל הגרסאות שלושה עמודים, כתב ענק וארבע עובדות שמזכירות את העלילה של המקור. איכס. (סליחה(
אצלנו הכי הכי קצרים היו סיסי וזזה שהיו כל כך שטותנקיות, כל החמש עלמות חמד שהיה ברור שזה בשביל הטכס לילה טוב מאשר בשביל ספור ספור.
בכלל מה שגיליתי אז שחרוזים מאפשרים גם קריאה מהירה ונחפזת וגם הקראה נכונה ומשמעותית וגם ששירים – כמו יעל מטיילת של רביקוביץ או שיר אני שיר אמא של לאה איני איפשרו לי להקריא שניים/שלושה/ארבעה ככל שהעייפות שלה/שלי אפשרה.
מצד שני חטאנו, אביה ואני, כמו כל הורים לילד ראשון בהקראת ספרים גדולים על מידותיה, ככל שתהיה נבונה. התבלבלנו בין יכולת הבנה ליכולת הכלה…שגיאה נפוצה עם ילד ראשון, לא?
אבל התעשתנו…והיום כולם ב'סינק' –
והכי משח לראות אותה חוזרת ה ר ו ס ה ולוקחת
ספר הכי ישן וחייבת לקרוא עמוד שניים – ואני כל כך ש מ ח ה 🙂
מסכימה עם כל מילה, כאילו ניסחת במילים משהו שידעתי תמיד באינטואיציה. ועוד – מרוב הרצון להספיק לחשוף אותם לספרים חדשים שוכחים עד כמה כיף לחזור לטקסטים מוכרים. תודה גדולה על התובנות הללו!
כשקראתי את הפוסט נזכרתי עד כמה אני אוהבת לגלות את עלילות המשנה שבאיורים. למשל – גילנו ביחד, הילדים ואני, שכשיוסי אבועלפיה מאייר יש חתול או כלב בכל עמוד כמעט. למשל, בספר "את זה" של נירה הראל, עם הכלב המשפחתי שחתול חורץ לו לשון מבעד לחלון, או בספר "אבא עושה בושות" שאחרי שקראנו אותו, שיחקנו ב"חפש את החתול".
בדרך כלל בספרי ילדים אין תמונות אלא איורים.
וזה חשוב, כי מאייר הוא זה שיצר את העלילות הקטנות בשולי הסיפור. זה לא נוצר שם לבד.
לא לגמרי במקרה השתמשתי במושג "תמונות" ולא "איורים". מלאכת האיור, גם אם לא בצדק, נתפסת כמשנית לכתיבה. כביכול, קודם קיים הסיפור, והמאייר רק שופך עליו אור. יש הרואים באיור קישוט בלבד, או הדגמה של הטקסט הכתוב. ואילו אני ניסיתי לבטא כאן משהו על השקילות של הדימויים הויזואליים באשר הם לעומת הטקסט באשר הוא בכל הנוגע לספרי ילדים. "תמונה" בשבילי מבטא מושג בסיסי יותר מאשר "איור". באנגלית אומרים picture books (לא illustrated books!) וחסר לי, כמה חסר לי מושג מקביל בעברית!
נדמה לי שהמונח האנגלי לספר מאוייר הוא "illuminated". כשאומרים illustrated מתכוונים לדעתי לספרים שבהם התמונות ממחישות את הנאמר (ראי למשל http://en.wikipedia.org/wiki/Illuminated_manuscript ).
לספר מסוג "picture book", שבו הציורים קיימים בזכות עצמם, אפשר אולי לקרוא "ספר מצוייר" (?)
illuminated זה רק לטקסטים עתיקים, מהסוג שהיו מעתיקים ביד. נכון שהמלה נראית דומה בגלל הדמיון בין אור ל-illumination, אבל אין ליפול במלכודת הזאת, מדובר בשתי מילים שונות. איור זה חד משמעית illustration. ציור זה drawing, לפעמים אפילו painting. לא התכוונתי לתת פה שיעור אנגלית, אבל זה מה שקורה כשמנסים ללמד אותי משהו שאני יודעת…
ל-"picture book"?
אגב, לא התכוונתי ללמד שום דבר, רק להרחיב את הדיון (והפוסט שלך מצויין, אולי הייתי צריך לומר קודם).
גם אני ממש לא אוהבת ספרים (או מבוגרים…) שנמדדים מראש לפי כמה זמן לוקח לקרוא ומפעילים את הסטופר לפני תחילת החוייה. זה כמו התקצירים המתועבים שיש כאלה שנעזרים בהם לקראת הבגרויות- יש שם תקציר של הארועים אבל אף טיפה של נשמה.
החלוקה שעשית נכונה מאוד, אבל אני רוצה להוסיף אליה פרמטר חשוב- לא רק יש או אין זמן אלא גם יש או אין חשק.
גם למבוגרים וגם לילדים, גם כאלה שאוהבים מאוד לקרוא, יש מצבי רוח וצבירה שונים- יש ימים או רגעים שמתחשק לצלול לעומק ולחקור ולהרחיב ויש ימים או רגעים שמתחשק רפרוף מהיר ושטחי יותר. אהבתי את הדימוי של חיבוק שתקף גם כאן- כמו שלפעמים חיבוק הוא טקס מהיר לפני השינה ופעמים התכרבלות אינסופית ומתמשכת.
רוני – קודם כל, אין צורך להסביר, הכל מובן. (-:
באשר להצעתך ל"ספרים מצויירים", הבעיה העיקרית שלי עם הביטוי הזה, כמו עם כל חידוש לשוני, היא שהוא לא שגור ולא מוכר. אנשים פשוט לא אומרים "ספרים מצויירים", ולכן גם לא לא נוח להתחיל פתאום יש מאין להשתמש בזה.
מעבר לזה, אני לא בטוחה שהוא קולע. נשמע קצת כאילו הספר עצמו מצוייר ואינו אמיתי. "ספרים מאויירים" לדעתי בכל זאת טוב יותר, אם כי גם זה בעייתי מסיבות אחרות. בהרצאות אני בדרך כלל אומרת "ספרי ילדים מאויירים" ומסבירה שכוונתי היא ל-picture books.
picture book
מספר את הסיפור בעיקר או רק באמצעות תמונות. למילים תפקיד שולי. לספר כזה אי אפשר רק להקשיב, חייבים לראות את התמונות. דוגמה: "לילה חשוך אחד של אורה אייל".
illustrated book
מספר את הסיפור באמצעות מילים. למרות שהתמונות מסבירות את המילים, הסיפור יכול להיות מובן בלעדיהן.
רוב ספרי הילדים שייכים לסוג זה.
ההבחנה שלך הגיונית מאוד מבחינה סמנטית. אבל הלכה למעשה, בשימוש מסחרי ויומיומי בארצות דוברות אנגלית, picture books הם ספרי הילדים: עם הפורמט הגדול, הכריכה הקשיחה, הטקסט המועט. היכנסי לדוגמה לאמזון, ותראי המלצות ל-popular picture books – ולא ל-illustrated books.
ובאשר לקביעתך לפיה ברוב הספרים התמונות רק מסבירות את המילים, אני חולקת עלייך. זה נכון אולי לספרים ארוכים בהם פזורים פה ושם רישומים. אבל לגבי הספרים שעליהם אני מרבה לכתוב כאן, ספרים לגילאים 0-7, עם גרפיקה/תמונות/איורים דומיננטיים בכל עמוד ועמוד, זה פשוט לא נכון. התמונות הן כמעט תמיד חלק אינטגראלי מהמכלול של הספר, לא חשובות פחות מהמילים ולא יותר, אלא, במקביל למילים, מרכיב בלתי נפרד. או לפחות, כך זה בספרים הטובים שבסוגה.
אבל כשהזמן דוחק, ההורים צריכים לבחור את הספר.
אחרת הילד בוחר את "נוריקו סאן הילדה מיפן" במקום את "ארץ יצורי הפרא", וגם דורש ללמוד שוב איך אומרים גרביים ביפנית.
בכל הקשור לספרי ילדים, לפחות.
התלהבתי מאוד לגלות שספרי ידיעות אחרונות מוציאים לאור את סיפורי דיסני האהובים תחת הכותר "שעת סיפור". (למרות שמדובר בדבר ישן, אני חייבת להודות שרק לאחרונה גיליתי את העניין.)
התלהבתי פחות כשרכשתי את הספר "שלגיה".
כל עמוד בנוי ממס' מועט ביותר של מילים, ותמונה אחת. (הנראית כאילו היא הודבקה שם במקרה)
המחיר אמנם זול, אבל כך גם התמורה.
מדובר בעשרים ומשהו עמודים בלבד, שמספרים בתמציתיות את הסרט, בלי דגש על הסיפור, על האגדה.
בתור מעריצת דיסני, זה חבל לי.
ככלל, כלומר מאז שהפכתי לאימא אני מאוד מהססת לפני שאני לוקחת את הבת שלי בת הארבע לראות סרט כלשהו (ולמען האמת עד היום היא לא היתה בקולנוע). דיסני נתפס בעיניי כשטחי, ונהנה לעסוק במניפולצייות שתפקידן להפחיד.
כיוון שאת אגדות הילדים אנחנו מכירים בעל פה אנחנו לעתים עושים מזה הצגות. זה דווקא נחמד.
אבל כשאין זמן – רק אנחנו בוחרים את הספרים. תקני את הנקודה הזו ויהיה לך פוסט מושלם
רשימה נפלאה, כצפוי – האבחנות דווקא מפתיעות ולא צפויות. משהו שבהחלט לא חשבתי עליו מספיק. עכשיו, כשאני מתרוצץ מדי ערב בין משפחת סופר על (כן, וולט דיסני) לבין חתול תעלול, אחשוב על מה שכתבת. אולי אפילו אפסיק לכעוס עליהם כשהם שואלים חמש שאלות על כל עמוד…
והציטוט הנבחר שלי: למה הדבר דומה? קריאת יש זמן, לשיעור מעניין; קריאת אין זמן, לחיבוק לפני השינה
הזדהיתי והסכמתי. גם אצלנו יש כל לילה סיפור לפני השינה אבל האורך באמת תלוי בזמן ובחשק. כרגע אני מספרת לבת החמש שאת 'שמריהו בקופסת השימורים' וכבר אחרי כמה דפים הבנתי שזה עדיין לא כל כך לגילה. זה מה שקורה שיש אחים גדולים והיא בוחרת לה מהמדף שלהם.
אם דיברת על דיוויד שנון, יש לו ספר מקסים על ילדה שחושבת שהיא פיה, שכחתי את שמו, מלא הומור עם ציורים מקסימים שמוסיפים המון. אצלנו הוא היה להיט גדול במשך כמה חודשים, מומלץ!
גילי,
נהניתי מאוד לקרוא את רשימתך ואת אבחנתך בין סוגי הקריאה. הרשימה עוררה בי תובנות חדשות שנדמה כי אינטואיטיבית היו קיימות כבר קודם. תובנות הקשורות בהקראת סיפורים לבתי בת השנתיים ובקריאה בכלל. תודה. אני מטבעי אוהבת תמיד להעמיק ולחפש את הנסתר והלא ברור מאליו, אך אין ספק כי גם קריאת ה"אין זמן" היא אכן חשובה ומפתחת היבטים מסוימים אצל ילדים (גם ובעיקר כשאין הרבה זמן וכוח). ובעצם, גם אצלנו המבוגרים קיימת מעין קריאת "אין זמן"
כשאנחנו עייפים או כשאין חשק להעמיק.
הייתי שמחה לדעת איך מעריכים את מידת התאמתו של ספר/סיפור לרמת התפתחותו ורמת הבנתו של ילד. אודה אם תוכלי להפנות למקור מידע כלשהו בנושא. תודה מראש.
לי אין שום השכלה פורמלית בתחום החינוך, אז אני לא יכולה להפנות לחומר בנושא, למרות שאני בטוחה שרבות נכתבו בעניין. התשובה שלי היא תשובה מתחמקת, דיפלומטית שכזאת, אבל עדיין לדעתי התשובה הנכונה ביותר: ההתאמה של ספר לילד צריכה לבוא מתוך היכרות עם הילד והיכרות עם הספר.
יש ילדים שבשלים לספרים מתוחכמים מאוד בגילאים מוקדמים מאוד, אחרים דורשים חומרים פשוטים יותר. צריך להביא בחשבון את אוצר המילים הקיים של הילד, שמשתנה מילד לילד ולא רק עם הגיל, ואת יכולתו ונכונותו של הילד ללמוד מילים חדשות. צריך תמיד למצוא את האיזון הדק בין ספר פשוט מדי שאינו מאתגר את הילד, לבין ספר שמורכבותו הלשונית מעוררת אצל הילד הזרה ודחייה.
כנ"ל גם לגבי נושאי הספר: יש ילדים חסרי פחד וחסרי תסביכים, ששומעים הכל בעניין ומחכימים, ויש כאלה שמפתחים סיוטים סביב נושאים מסויימים. עם זאת, ברור שנושאים אחדים צפויים לעורר חרדות יותר מנושאים אחרים. אין ברירה אלא להכיר את הילד.
ולפעמים התאמת הספר לילד היא גם עניין של ניסוי וטעייה. לפעמים התגובות של ילדים לספרים מסויימים הן לגמרי לא צפויות. ראי בעניין זה את הרשימה הנושנה שלי, "איפה צפדע?" http://www.notes.co.il/gili/8251.asp