"אז איפה הייתי אני?"

 

כתבה: דורית רביניאן
איירה: נטע הררי נבון

 
בספר הפיוטי והמהורהר הזה, אמא ואבא של נועה מספרים לה איך נפגשו, לפני שנים, על חוף הים. נועה מסוגלת להבין שפעם אמא ואבא לא הכירו זה את זה, אבל מתקשה להבין ששניהם לא הכירו אותה. "איפה הייתי אני?" היא שואלת שוב ושוב. "שכחתם אותי בבית?" "אצל סבתא?" וכן הלאה. בסוף אמא מוצאת פתרון שמניח את דעתה של נועה: נועה היתה בחלומות, בתוך כל הדברים היפים בעולם, וגם בתוך העיניים של אבא. בשלב זה של הקראת הסיפור, בתי בת השלוש וחצי תפסה לי חזק בפנים ובהתה לתוך העיניים שלי, ואכן ראתה את עצמה משתקפת מתוך האישונים, והשמחה היתה רבה. אני מצדי נשמתי לרווחה שלא עלה בדעתה לשאול גם, "ואיפה היה אחי? ואיזה עוד הפתעות את רואה לאבא בעיניים?"
הסיפור קטן, השפה ספק מתחרזת, על סף השירה, האיורים – משיכות מכחול מדוייקות – בעלי איכות כמעט צילומית. הכל יחד יצר אצלי תחושה של אינטימות רבה, עד שכמעט היה לא נעים להפריע ולחדור לפרטיות של הדמויות בספר. להקריא בהרכב קטן, בשקט, תוך כדי חיבוק. 

פוסט זה פורסם בקטגוריה התפרסם בלאישה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על "אז איפה הייתי אני?"

  1. אמירה הס הגיב:

    מצחיק ענין ההשתקפות באישונים ולהיכן נעלם האח

  2. עינת ב"א הגיב:

    אותי קצת מטרידה העובדה שבאישונים שלנו אמורים להחבא הילדים שלנו
    כאילו אין אופציה אחרת
    כאילו לרצות ילדים כל כך ברור מאליו
    וזה לא שמי שלא רוצה ממילא לא יגיע אל הספר
    זה מה שעובר אל הילדים שלנו, שגם באישונים שלהם חייבים להשתקף – מעכשיו? ממתי? – הילדים שהם כל כך רוצים

  3. גילי הגיב:

    נו, נראה לי שאת הולכת קצת רחוק. בשביל ילדים קטנים, המשפחה הגרעינית היא יחידה בסיסית וחיונית. חשוב להם לדעת שאוהבים אותם, שרוצים אותם, שהם חשובים לאמא ולאבא. ההתמודדות שלהם עם נושא הקשר בין הורה לילד היא קיומית עדיין. אני לא חושבת שמכאן עובר להם מסר שהם בתורם *חייבים* לעשות ילדים. ברור שילד שגדל במשפחה גרעינית חזקה ואוהבת יפנים את אורח החיים הזה, אבל השאלה אם הוא בעצמו ירצה להביא ילדים לעולם מתישהו בעתיד או לא, תעלה ברצינות רק כשיגיע לבגרות. בגיל כל כך צעיר (עד גיל 4, נניח), הדיון באופציה לא לגדל ילדים לדעתי בעיקר יעורר חרדות. אם יש אנשים בעולם שלא רוצים ילדים, האם מכאן נובע שאני, כילד, לא רצוי? מיותר? מפריע? קודם שיגבש הילד את זהותו, אחר כך שיתמודד עם החלטות של מבוגרים.

  4. עינת ב"א הגיב:

    אולי פשוט מפריע לי שאין בספרות הילדים העכשווית שום התמודדות עם החרדות שאת מציינת.
    ההתמודדות היא בעיקר מן הזן המגונן.
    ונדמה לי יותר ויותר שאנחנו – המבוגרים – כשאנחנו כותבים לילדים אנחנו כותבים בעצם על עצמנו: מסנגרים, מייחצנים, מייפים, את הבחירות שלנו. מעט מדי נכתב על מנת לגעת לילדים בעצבים החשופים שקיימים שם גם בלעדינו.
    כמה קטגורים קמו למשל על "אריה בלילות" שהעז לרמוז שהורים לא תמיד ממלאים את הפונקציה המגוננת המצופה מהם. והנה בשטח – הילדים שאני מכירה משוגעים על הספר הזה. הוא מעז לדבר על משהו שמסתירים מהם…
    נורא מעניין, אפוא, לחשוב על הסיבות ועל היעדים שספרות הילדים ממלאת בעולם המבוגרים; ואת זה אני אומרת בפליאת אמת ולא בטון שיפוטי.
    הרי הרומנטיזציה של הבאת הילדים לעולם מועילה כאן לכולם…

  5. גילי הגיב:

    אני יכולה דווקא לחשוב על לא מעט ספרים שמתמודדים עם סוגיות כגון, האם אמא ואבא יכולים יום אחד להפסיק לרצות אותי, האם אני יכול להפסיק לרצות אותם, וכו'. לדוגמה: "אבא בורח עם הקרקס" (אתגר קרת) שעליו התנהל פה לאחרונה מיני-דיון בתגובות לרשומה על "לילה בלי ירח", או "מושלמת ומעגל הקסמים" (אלונה קמחי) שבו ילדה זרה לוקחת את מקומם של הילדים גיבורי הספר; ובמתורגמים, "היום שבו החלפתי את אבא בעבור שני דגי זהב" (ניל גיימן), ו"לא, דני" שבו הגיבור רק ננזף וננזף ללא הרף – ובעצם גם "ארץ יצורי הפרא" הקלאסי.
    אלא שבמרבית הספרים הללו, בסוף הספר, הסדר המשפחתי שב על קנו בצורה שחוזרת ומחזקת את נחיצות הקשר בין הילדים להורים. את "אריה בלילות" ממש לא אהבתי – הביקורת שלי על הספר התפרסמה כאן לפני כשנתיים – בין היתר כי נראה לי שהמסר לילדים הוא שנכון וראוי לחשוד בהוריהם, ולהחזיק אותם קצר. (ואני בניגוד אלייך, לא מכירה אף ילד שאהב את הספר הזה, אבל כן מכירה כמה דוגמאות נגד, ובהם אפילו ילד אחד שממש סבל ממפח נפש משום ששמו יפתח כשם גיבור הספר…)
    לא אפסול אף ספר מראש רק לפי נושא עיסוקו. בהחלט ייתכן ספר ילדים מצויין שעוסק באנשים שלא רוצים ו/או לא אוהבים ילדים, או בהורים שנוטשים את ילדיהם. למען האמת, כשמדובר בספרי נוער, תנאי כמעט הכרחי לספר מוצלח הוא שהילדים הגיבורים יהיו מנותקים באופן כלשהו מהוריהם: בין אם הם יתומים, או שנשלחו הרחק מהבית, או שההורים טרודים בענייניהם ואינם מקדישים להם תשומת לב. אבל נראה לי שכשמדובר בספרים לפעוטות, "נכון" יותר שהספר יחזק את הקשר המשפחתי מאשר שיחתור תחתיו.
    לא מדובר כאן, לדעתי, ברומנטיזציה של הבאת ילדים לעולם, אלא בהקניית ערך המשפחה כערך חיובי. אולי מדובר בדקויות, אבל לדעתי דקויות חשובות. הפרספקטיבה כאן קריטית: קהל של ילדים עסוק יותר בקשר שלו עם הוריו מאשר בקשר שלו עם ילדיו העתידיים. את הקשר עם ההורים חשוב לחזק. את הקשר עם הדור הבא אין שום טעם לחזק, בינתיים, ולדעתי לא ממש לא העניין בספרים הללו.
    אבל בדבר כללי אחד אני בהחלט מסכימה איתך: די משעמם כבר לקרוא ספרים לגיל הרך שסובבים סביב הציר אבא-אמא-ילד-אח. ספרים שמפלסים להם דרך אחרת, לא שבלונית, הם הרבה יותר מעניינים!

  6. מעין הגיב:

    חרגתי ממנהגי לפני כשבועיים ונעתרתי להפצרות:
    נודבתי לבייביסיטר, ממש כמו בימי התיכון הלא מאד רחוקים. את הספר הזה מצאתי שם, ומתן בן השלוש ביקש שנקרא ביחד.
    סימנתי לעצמי בראש: כשבת דודתי ובעלה, הקרובים אליי מאד, יחליטו שהם מרחיבים את המשפחה, אמצא אירוע כדי להשחיל את הספר הזה כמתנה.

  7. מרב הגיב:

    לא אהבתי את הסיפור ולא את האיורים. אולי בגלל מה שעינת אמרה ולא התברר לי עד הסוף. משהו שם הריח לי מזויף או לחילופין פרטי מדי.

  8. בינה הגיב:

    הצדק עימך, ניכר שהמחברת עונה קודם כל על צורך פסיכולוגי עמוק שלה, ולא באמת פונה אל ה"אחר", הוא הילד, בספרה. גם לשון הספר פונה אל המבוגר ולא אל הילד. משהו מאוד חלש פה, בניגוד רב ליצירות הקודמות של הכותבת. כאילו מאמץ ליצור ולעשות כשאין מוזות בסביבה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s