"לילה בלי ירח"

לפעמים אני כותבת ביקורת לפי רושם ראשוני, ואחר כך קצת חוזרת בי. זה מה שקרה לי עם הספר הזה. להלן הביקורת כפי שהתפרסמה, ובהמשך תוספת.

 

לילה בלי ירח

מאת שירה גפן ואתגר קרת, אייר דוד פולונסקי, עם עובד, 64 ש"ח
 
היו לי הרבה ציפיות מהספר הזה. שמו של אתגר קרת ("אבא בורח עם הקרקס") הולך לפניו, ובת זוגו לחיים שירה גפן היא סופרת ילדים מצליחה בזכות עצמה ("על עלה ועל אלונה" ועוד). ציפיתי ששיתוף הפעולה בינהם יניב תוצאות מעניינות. להפתעתי, דווקא איוריו של דוד פולונסקי "עושים" את הספר הזה. מבחינה חזותית "לילה בלי ירח" הוא ספר מרהיב, מקורי ויוצא דופן. האיורים המסוגננים ומלאי ההומור מודפסים בדיו מתכתית שמעניקה להם זוהר רך, בגוונים עמומים, כיאה לשעת לילה. זוויות המבט מפתיעות, ונעים לגלות באיורים ציטוטים ויזואלים לקלאסיקות כגון הספר "ויהי ערב" (פניה ברגשטיין, 1949) וסרטים מצויירים של תחילת המאה. אבל הסיפור הנלווה לאיורים דל למדי: מעשה בילדה זוהר, שיוצאת לחפש לאן נעלם הירח. היא עוברת כמה תחנות עד שמתברר שהוא הלך לבקר איזה איש אחד. היתה חסרה לי בסוף איזו פואנטה. בנוסף, הסיפור כתוב בחרוזים מנג'סים שלא עשו לי כלום. דווקא אם לא היו חרוזים, אפשר היה לפתח קצב קריאה חולמני יותר, ולדעתי הולם יותר לסיפור על שיטוט לילי.

 

————————

 

לצערי הרב, הביקורת כבר התפרסמה והיה מאוחר מדי לשנות. בקריאה ראשונה, אני אישית התלהבתי רק מאיורי הספר. אבל מאז עברו כמה שבועות, והתברר שהספר הוא להיט בקרב בני ביתי. הילדים מבקשים ערב ערב שנקריא אותו, וכבר יודעים קטעים נרחבים בעל-פה: הם אפילו דאגו לחלוקת תפקידים, כשטלי (בת שלוש וחצי) מספקת את השורות של זוהר, ורועי (בן כמעט חמש) הוא לחילופין החתול המנומנם, השוטר הכועס, והאיש ש"גנב" את הירח. האיורים הם מרכיב חשוב גם בחיבה של רועי וטלי לספר, והם אוהבים להצביע על הגנב החומק מתחת לאפו של השוטר, על הפסל של פופאיי, על היעלה המסתתרת בין העצים ועל העננים שצורתם צורת פילים. אבל המשיכה היא לא רק לאיורים. רועי עכשיו ב"קטע" של שוטרים, והשוטר התוקפן מאוד מוצא חן בעיניו. החרוזים עוזרים לו לזכור את השורות. ומי אני שאגיד לאתגר קרת ולשירה גפן אם לחרוז או לא לחרוז? כנראה בכל זאת הם יודעים מה הם עושים, עובדה שזה הצליח. טוב, גם למבקרים יש לפעמים נפילות…

פוסט זה פורסם בקטגוריה התפרסם בלאישה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

14 תגובות על "לילה בלי ירח"

  1. קורא נילהב ביתר הגיב:

    בתור מישהו שקרא את "אניהו" ואת "הקיטנה של קנלר" זה לא נישמע כל כך אמין שהוא כתב ספר ילדים… אבל אולי זה לא נכון לשפוט בנ"א לפי שני ספרים.

  2. גילי הגיב:

    לשפוט ספר על פי ספר אחר.

  3. legal alien הגיב:

    היהפוך כושי עורו ומבקר ביקורותיו? כל הכבוד לך – בלי שמץ ציניות.
    אני מקוה שלא הפרת איזה כלל אתיקה של מבקרים עם הפוסט הזה

  4. דר הגיב:

    אבא בורח עם הקרקס" הוא ספר לא חינוכי.
    הרי איך מחנכים ילדים? – לא על-ידי הטפות. החינוך הטוב ביותר הוא דוגמא אישית. איך אפשר לחנך ילד לאחריות, התחשבות בזולת, עם הספר הזה? הרי האבא "עושה מה שבא לו" ופשוט עוזב את ילדיו ואשתו ובורח לקרקס. הוא לא מביא בחשבון שילדיו ירגישו נטושים, אולי למשפחה יהיו בעיות פרנסה. פשוט בורח לו. לדעתי זה בכלל לא משעשע.

  5. Morin הגיב:

    עומדת לדון בספר בשעור שלה ביום ב' הקרוב. היא נהנתה ממנו, למיטב הבנתי. אם את מעוניינת בפרטים, נדמה לי שיש לך את המייל שלי.
    – רותי

  6. גילי הגיב:

    לך עד הסוף עם הניתוח שלך. נכון שהאבא בורח עם הקרקס: הוא מתאווה להגשים את עצמו, כמו שאבות רבים מחפשים להגשים את עצמם דרך הקריירה או תחביב כלשהו או כל עיסוק אחר שאינו קשור ישירות למשפחתם. אבל בסופו של דבר לא זאת בלבד שהוא חוזר אל חיק המשפחה, הוא אף מוצא דרך לעשות זאת מבלי לוותר על ההגשמה העצמית, על ידי שילוב הקרקס בחיי המשפחה. בתחילת הספר המשפחה עגומה ומשועממת, ההורים רבים, וברור שיש בעיה במשפחה. בסוף הספר כולם מאושרים יותר. בעיני זה ספר חיובי מאוד.

    ברור שהבריחה עם הקרקס היא פנטזיונרית לגמרי, אבל דברים דומים קורים גם בעולם האמיתי: לדוגמה, אבות שבמהלך עונת הכדורגל נאטמים לצרכי המשפחה, כשהמשחק קודם לכל. גם הם יכולים אולי לנסות לשלב את הילדים בתחביב, להדביק אותם באהדת הכדורגל, ולהפוך את התחביב שבעבר הרחיק אותם מהמשפחה לעיסוק משפחתי שמקרב ומחזק את הקשרים בין בני המשפחה.

  7. טלי הגיב:

    ודוקא חשבתי שיש מספיק אקשן בעלילה, אבל כשקראתי לעצמי החריזה נראתה לי מגושמת (ואיכזבה במיוחד אחרי שקראתי ראיון עם שירה גפן שתיארה איך גדלה על החריזה המוקפדת של אלתרמן, מה שגרם לציפיות שלי להרקיע שחקים) אבל כשהקראתי אותו בקול אירע לפתע נס והכל "ישב בפה" כמו שצריך.
    וזה מעבר לאיורים הבאמת באמת מופלאים.

    את מזכירה לי את חטאיי, כי אני טרם הספיקותי לכתוב עליו ביקורת, ומצבה הנוכחי של התיזה שלי מעורר רושם שזה גם לא יקרה בקרוב…

  8. אסי הגיב:

    בספר נובעת, דומני, מתחושת מגמת הירידה שהוא משרה. איכשהו, הרושם שנוצר אצלי הוא של התחלה עם הרבה הקפדה והשקעה, הרבה מחשבה ודיוק, שלאורך הספר מומרים בהדרגה לרצון "לסיים כבר את הדבר הזה". הסיפור הופך פשטני, החריזה מתדרדרת, המקצב נשבר, והרגשה הכללית היא של רצון לישון – של הילדים, של המחברים, של הספר.
    כל זה אינו אומר שהספר רע, רק שהוא יכול היה להיות טוב יותר.

    וחוץ מזה, אשמח לדעתכם על "מה אוכלים דרקונים", סיפור אחר לגמרי, ובכל זאת…

  9. טל הגיב:

    בתי ואני דווקא מעדיפים חלק מהקטעים המאוחרים בספר, כמו קטעי השיחה המשעשעים עם האיש הקרח (מוצלחים פי כמה כשילדה בת 3.5 מציגה אותם…)
    החרוזים הסוגרים את הספר מרגשים למדי (גם אם מעט מאולצים) והטקסט שעל גב הספר מהווה ממש המשך ישיר ומשמש אצלנו כחלק כמעט אינטגרלי של הסיפור.
    התחלה עם מחשבה ודיוק? לאו דווקא. בתי הסבה את תשומת לבי לניואנס קטן – איך אבא יכול להכניס את ידיו לכיסים אם קודם הצמיד את הספר לחזה?

  10. גילי הגיב:

    השורה ה*ראשונה* של הספר היא: "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה…" (ציטוט מזכרון)

  11. צ'ארמד הגיב:

    את אתגר קרת. קראתי את "הקיטנה של קנלר" ועכשיו אני באמצע של "צינורות". לדעתי האיש פשוט גאון, אבל אולי זה בגלל שכמות ספרי המבוגרים שקראתי היא לא עצומה (אני נערה, וקראתי כמות גדולה של ספרים שלא מתאימים לגילי, אבל עדיין לא נחשפתי למספיק.), וכל התחכמות קטנה ומשחק מילים פשוט בספר נראה לי מרשים יותר ממה שהוא באמת. הספרים שלו באמת לא מתאימים לגיל שלי, אבל אני לא יכולה להתאפק. ספרי נוער יכולים להיות טיפשיים מדי לפעמים.

    דווקא יהיה מעניין לראות איך הוא כותב לילדים.

  12. אסי הגיב:

    האיש הקרח לתמונה רואה את הירידה ברמה.
    דוגמאות?
    זוהר הלכה עד שנגמרו הגדרות והחתולים והחצרות והספסלים – אולי כי זה מזכיר לי את תפילילה, ספר שמאוד לא אהבתי…
    חריזה של "אור-לעצור", "אור-לעזור" – באמת שסתם מעייף.
    זוהר פתחה את הדלת זועפת, נכנסה לבקתה והחלה נוזפת – טרחני ומאולץ, לא?

    ושוב, מדגיש: הספר טוב, הסיפור טוב. אבל אם החתול שחולם על קציצות הוא לא פחות מגאוני, ואם השוטר כתוב היטב ופורט בדיוק על מיתר הרתיעה אך מבלי להפחיד באמת, ההמשך באמת נראה כמו הרבה ספרים אחרים, רגיל, עוד ספר על המדף…

  13. מיכליקה הגיב:

    ממש לא אהבתי את הספר! ההאשמה: שקרן קשה מאוד בעיני. זה לא שאני קוראת רק ספרים רכים ונעימים על פיות ופרפרים לילדי אבל "שקרן" היא מילה והאשמה מאוד גסה בעיני ואין לי שום עניין שהילדים יכניסו את המילה הזו ללקסיקון שלהם. הספר מאוד ארוך יחסית לתוכן דל והשטיקים השירה גפנ-יים שעושים לי פריחה מימי הים הוא המרק של אלוהים (לכתוב באופן מתיילד) נמצאים גם כאן.

  14. נטלי הגיב:

    ולא רק לילדים…!
    אני כבר חציתי את העשור השני לחיי,,
    והספר הזה כבש אותי כליל…

    כל אדם שלא מפסיק להתפעל משפתנו המיוחדת במינה ושליבו נוהה אחר סיפורים רגישים ומלאי דמיון ימצא בו בית…

    קריאה קסומה שתהיה לכם!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s